פרק ק"י בתהילים הוא מזמור קצר, ופסוקיו סתומים - וכלל הוא שכאשר הפסוקים סתומים, רבו הפירושים. נעבור כאן על כמה אפשרויות להבין על מה המזמור חוזר: יש שדרשוהו על אברהם אבינו במלחמתו כנגד ארבעת המלכים, יש שפירשוהו על דוד המלך בזמן שנרדף מפני שאול, יש שפירשוהו על דוד בתחילת מלכותו במלחמת הפלשתים, והמלבי"ם מעמיד את כולו על המלחמה כנגד רבת בני עמון.
לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ׃
לפני הביאור, פינה דקדוקית שכדאי לזכור. שימו לב שאנו קוראים "לַדֹנָי" ולא "לַאדֹנָי". כלל הוא: כשיש מילה כמו "אדוני", או שם השם, ולפניה אותיות החיבור והקישור, הן נחלקות לשתי מחלקות - אותיות מש"ה ואותיות כל"ב. אותיות מש"ה הן: מֵאדוני, שֶׁאדוני, הַאדוני. אותיות כל"ב הן: וַאדוני, כַּאדוני, לַאדוני, בַּאדוני. הסימן לזכור: משה מוציא ממצרים, וכלב מכניס לארץ - יהושע וכלב הם שנחלו את הארץ. כלומר באותיות מש"ה אני מוציא את האל"ף מן הפה ומשמיע אותה, ואילו באותיות כל"ב האל"ף נבלעת ואינה נשמעת כלל: לַדֹנָי, בַּדֹנָי, וַדֹנָי.
אין בזה שינוי משמעות, ועם כל זה אנו מדקדקים לקרוא נכון. בקריאת התורה ובתפילה זה מצוי מאוד: "כל המייחלים לַדֹנָי" - ולא "לַאדֹנָי". תשמעו כמה אנשים נכשלים בזה. כך גם אצלנו: "לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה' לַדֹנִי שֵׁב לִימִינִי".
רש"י מביא שרבותינו דרשו את המזמור באברהם אבינו, ואומר: "ואני אפרשנו כדבריהם". אברהם אבינו נקרא בפי בני דורו "אדוני" - "שמענו אדוני", "לו אדוני שמעני". אם כן "נאום ה' לאדוני" - הקדוש ברוך הוא מדבר אל אברהם, שהוא אדון לבני דורו.
"שֵׁב לִימִינִי" - אין ישיבה אלא עכבה, כמו "וַנֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים", שאין הכוונה שישבנו ולא עמדנו אלא שהתעכבנו; וכן "וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ". והימין מסמלת ישועה. נמצא שהקדוש ברוך הוא אומר לאברהם: התעכב והמתן לישועת ימיני, הישועה בוא תבוא.
"עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ" - עד שאשים את אויביך, הם אמרפל וחבריו שאברהם נלחם בהם, כהדום לרגליך. הדום הוא השרפרף שאדם יושב על כיסאו ומניח עליו את רגליו - כלומר אתה תרמוס אותם.
רש"י מביא במקביל (וזה אינו מופיע בכל הדפוסים) ביאור נוסף, וכן מפרשים נוספים הולכים בקו זה, שהמזמור חוזר על דוד. "נאום ה' לאדוני" - דוד מזמר ומספר על התקופה שבה היה נרדף מפני אדונו, שאול. והלמ"ד כאן משמשת במקום "על", כמו "ואמר פרעה לבני ישראל" - היינו על בני ישראל, וכמו "וישאלו אנשי המקום לאשתו" - היינו על אשתו. נמצא: מזמור זה נאמר על אדוני, על שאול הרודף אותי. ואז אומר לו הקדוש ברוך הוא "שב לימיני" - תתעכב והמתן, הישועה בוא תבוא, "הושיעה לו ימינו", אני עוד אושיע אותך.
גם הרד"ק מביא את דרשת חז"ל שהמזמור חוזר על אברהם אבינו כשיצא להילחם בארבעת המלכים. שם נאמר על מלכי צדק "והוא כהן לאל עליון" - הכהונה הייתה ראויה לצאת ממנו, אלא שקלקל בכך שהקדים בברכתו את אברהם: "ברוך אברם לאל עליון" ורק אחר כך "וברוך אל עליון קונה שמים וארץ". אין זו הדרך: קודם כל מברכים לאל עליון. לפיכך סילק הקדוש ברוך הוא ממנו את הכהונה ונתנה לאברהם - "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק", על הדבר שדיבר מלכי צדק (ונרחיב בזה בהמשך). ואין הכוונה שאברהם עצמו כהן, אלא שמזרעו יהיו הכהנים, ולא מזרע מלכי צדק.
אך גם הרד"ק מתחשבן עם הביאור שהמזמור נאמר כפשוטו על דוד המלך. ולדבריו "לדוד" אין פירושו שדוד עצמו שוררו, אלא שאחד המשוררים אמרו על דוד - כמו "לאדוני" שביארנו, שהלמ"ד במקום "על".
האבן עזרא מביא, וכן מזכיר הרד"ק, שהמזמור נתחבר בתחילת מלכותו של דוד: כששמעו פלשתים שדוד נמשח למלך, עלו להילחם בו, והקדוש ברוך הוא הבטיחו שיגבר עליהם. הדבר היה בבעל פרצים בעמק רפאים, ודוד אמר מזמור זה כהודאה להשם שסייע בידו לנצח. "נאום ה' לאדוני" - השם אמר לי, לדוד, "שב לימיני" - המתן שם, כמו שנאמר "כי אז יצא ה' לפניך": רק כשתשמע את קול הצעדה בראשי הענפים - אז תחרץ ותצא להילחם. ניסיון היה כאן לדוד, דומה לניסיונו של שאול שנצטווה להמתין שבעת ימים, וברגע האחרון הקריב את המנחה ונכשל. גם דוד היה צריך להמתין עד שיבוא הציווי מאת האלוקים, ואף שהיה בסכנת נפשות לא יצא לתקוף עד שהשם אמר לו. וזו ההבטחה: ימיני תעזור לך, ולא אשקוט עד ש"אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ".
המצודת דוד מביא מעין זה מדברי חז"ל: כשניצח אברהם את אמרפל ואת המלכים, שאלו הגויים את אליעזר עבד אברהם - איך ייתכן שאתם כה מועטים? "וירק את חניכיו" - שלוש מאות ושמונה עשר, כמניין אליעזר, ולדעה אחת רק אברהם ואליעזר בלבד. במלחמה שההיסטוריונים מגדירים אותה כמלחמת העולם הראשונה שבהיסטוריה, בא אברהם עם אדם אחד או עם שלוש מאות ושמונה עשר - ובכוח כזה אין מנצחים קרב. השיבם אליעזר: "נאום ה' לאדוני" - השם אמר לאברהם, שב בבטחה לתשועת ימיני, ימיני תושיע אותך. נמצא שהמזמור הוא סיפורו של אליעזר על הנס שנעשה לאברהם, ועל ההבטחה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא.
המלבי"ם מסביר שהמזמור מדבר על מלחמה אחרת - המלחמה שערך דוד כנגד רבת בני עמון. שם מובא שדוד לא יצא בעצמו לקרב אלא שלח את יואב ואת שרי הצבא, וזה היה שלא כראוי. מי שלמד אצלנו את עניין בת שבע זוכר את דברי המלבי"ם שם, שזו הייתה הסיבה שבעקבותיה בא הניסיון של בת שבע: כיוון שהיה צריך לצאת למלחמה ולא יצא אלא שלח אחרים, ראה מה שראה ובא לידי חטא. ורבים חשבו שבעקבות אותו קלקול יידחה דוד מן המלוכה.
יואב לכד את עיר המים, הנקראת גם עיר המלוכה. ונקראה עיר המים משום שנחל היה עובר באותו מקום, סובב את העיר ומספק לה מים. עיר כזו קשה לכבוש, שכן היה מקובל בזמנם שמלבד הביצורים היו חופרים תעלות מסביב לעיר, וזה מקשה על לכידתה. שם ישבו מלכי בני עמון, והעיר נקראה רבת בני עמון - העיר הגדולה של בני עמון. כשהגיעו לשלב הכיבוש אמרו לדוד: בוא וכבוש אתה את העיר, כדי שתיקרא על שמך ותיזקף הגבורה לך. הלך דוד וכבשה, ואחר כך העביר את העם "בחריצי הברזל" ובמלבן - ייסרם על שהרגו את משפחתו, את אחיו ואת אביו, שאותם שלח אליהם כדי שיינצלו משאול, והם הרגום, ועתה נפרע מהם.
על זה אומר המשורר "נאום ה' לאדוני": דוד לא היה צריך לצאת מירושלים למלחמה, שהרי השם אמר אליו "שב לימיני". כיסאו של דוד הוא כיסא ה', כמו שכתוב "וישב שלמה על כסא ה' למלך". כביכול הקדוש ברוך הוא יושב על כיסא ההנהגה להנהיג את ישראל בהשגחה מיוחדת כמלך המנהיג את עמו, ודוד יושב על כיסא המלוכה לימינו - כמלך רם ונישא שמושיב לימינו את יורש העצר. והיושב על הכיסא צריך הדום לרגליו, ועל כך אומר לו הקדוש ברוך הוא: את אויביך אשית להיות הדום לרגליך. אתה שב לימיני, ואני כבר אפיל לפניך את האויבים.
מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה' מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ׃
מטה פירושו משען, כמו "מטה לחם" - שאנו נשענים ונסמכים על הלחם. לפי הדרך שהמזמור באברהם: כשתחזור מן המלחמה יהיו אנשיך עייפים ורדופים, והקדוש ברוך הוא ישלח לך פרנסה על ידי מלכי צדק מלך שלם, שהוציא לחם ויין. "ישלח ה' מציון" - שכן ציון היא ירושלים, ומלכי צדק מלך שלם, ושלם היא ירושלים. ולכן "רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ" - צא בבטחה להילחם באויביך, שהרי את הפרנסה כבר ישלח לך השם על ידי מלכי צדק.
לפי הביאור שהמזמור על דוד, מסביר רש"י: "מטה עוזך" הם המעשים הטובים המיוחדים שבידך, והם המשען שעליו אתה נסמך, והקדוש ברוך הוא ישלחם לך מציון - אתה עוד תמלוך בציון. ורש"י מביא ביאור נוסף: מטה זה "מטה מושלים", השרביט שביד המלך שבו הוא מושל ושולט, וכמו שמשה רבנו היה בידו מטה שבו עשה את המופתים. אתה עוד תמלוך בציון ויהיה לך מטה עוז - "רדה בקרב אויביך" לשון רדייה, תמשול עליהם.
הרד"ק מסביר שבאותו זמן כבש דוד את ציון, בתחילת מלכותו, ואומר לו הכתוב: המטה והמשען שתתחזק בו הוא המקום הזה, שמציון הקדוש ברוך הוא כמו נגלה ומסייע בידך. "בקרב אויביך" - לא רק בערי פלשתים הסמוכות לארץ ישראל, אלא בקרב ארצם ממש. למשול בערים הסמוכות אינה גבורה גדולה, אבל להגיע ולמשול בתוך ארצם - זו עוצמה.
והמלבי"ם לשיטתו, במלחמת רבת בני עמון: אתה לא תלך בעצמך למלחמה, אלא השם ישלח מציון את "מטה עוזך" - המטות הנלחמים, המחנות שלך, הם המקל שיעשה בשבילך את הקרב, ועל ידם תרדה בקרב אויביך, ואינך צריך לצאת בעצמך לקרב.
עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ׃
רש"י מפרש באברהם: "עמך נדבות ביום חילך" - ביום שתאסוף חיל לרדוף אחריהם, יתנדבו עמך אנשיך ואוהביך להצטרף אליך. "וירק את חניכיו ילידי ביתו" - אלה בלבד לקח, ואילו ענר אשכול וממרא באו והתנדבו מעצמם לסייע לו.
"בהדרי קודש מרחם משחר" - זה יהיה לך בזכות הדרת הקדושה שהייתה בך מבטן אמך. וקשה לומר שהייתה בו הדרת קדושה ממש מבטן אמו, שהרי בחז"ל מובא שכשנתעברה בו אמו, אמתלאי בת כרנבו, הייתה נידה - ועל זה נאמר "מי יתן טהור מטמא לא אחד", שהקדוש ברוך הוא הוציא טהור, את אברהם, מטמא, מתרח המשוקץ בעבודת גילולים (וכבר דיברנו בזה במשנת הגלגולים, ולאר"י הקדוש הסבר נפלא בדבר, ואין כאן מקום להאריך). אלא הכוונה כמו שרש"י אומר מיד: שהכיר את בוראו בן שלוש שנים - כלומר כבר מגיל צעיר ניצנצו בך ניצוצי קדושה. וכבר דיברנו שיש מקומות שכתוב שהכיר את בוראו בגיל ארבעים, ויש שכתוב שלושים ושבע וכדומה, ואלו דרגות בהשגה: בגיל שלוש הגיע להכרת בוראו, והלך והשיג עוד ועוד עד שהגיע לשלמות ההכרה בגיל ארבעים.
ומהו "מִשְׁחָר"? כולנו אומרים זאת בסליחות ולא תמיד יודעים את פירושו. רש"י מפרש: משנפלת מן הרחם. ומה הקשר בין שחר לנפילה? הגמרא אומרת "משירים פירות דרך ארובה ביום טוב", ויש גורסים "משילים", ויש "משחירים", והגמרא אומרת שכל הגרסאות נכונות ואינן משתבשות - שהרי אפשר להשיל פירות, אפשר להשיר, ואפשר להשחיר, וכל שלושת הביטויים עניינם להפיל ולהוריד. נמצא "מרחם משחר" - משנפלת מן הרחם, משנולדת.
"לך טל ילדותך" - לך ייחשבו הנהגות היושר שנהגת בהן בילדותך, ויהיה לך הדבר לנועם כטל הנעים. תמיד יש חלוקה בין טל למטר: "יערוף כמטר לקחי" - עריפה, ואילו "תיזל כטל אמרתי" - האמירה רכה, כטל היורד בנחת. כלומר דרכי היושר שהתנהגת בהן אז יהיו לך לנעימות ולסיוע מאת הקדוש ברוך הוא, וילוו אותך כטל.
ולפי הביאור שהמזמור על דוד מפרש רש"י: "עמך נדבות ביום חילך" - ישראל יתנדבו לסייע לך ביום שתעשה חיל, כמו שמצינו שהתחילו להתקבץ אל דוד מכל שבט ושבט: כשהלך אל צקלג נפלו עליו ממנשה, ובכל מקום שהלך הלכו ונאספו אליו, עד שקיבלוהו למלכות גמורה. שהרי לא היה פשוט שדוד יתחיל את מלכותו - שאול רדף אחריו, ואויבים רבים היו לו מבפנים, ושבע שנים מלך בחברון עד שמלך בירושלים; המלכות הלכה וקרמה עור וגידים.
הרד"ק מסביר, לשיטתו שהמזמור באברהם במלחמת ארבעת המלכים: "עמך נדבות ביום חילך" - ביום שעשית חיל להילחם בהם, באו עמך בנדבה, הם ענר אשכול וממרא. "בהדרי קודש" - בירושלים, שנקראת הדרת קודש, ובזכריה נקראת אדמת קודש. והדר הוא לשון נוי, דבר יפה ומהודר - "יפה נוף משוש כל הארץ", שירושלים משתבחת ביופייה. "מרחם משחר לך טל ילדותך" - יום שיצאת מרחם ונולדת, אותו שחר לך היה. הרד"ק מפרש "משחר" מלשון שחר ממש, ולא כרש"י מלשון נפילה: מרחם משחר ילדותך, עוד מגיל צעיר, ואותו טל שירד כשנולדת הוא המלווה אותך - מבטן יצאת למלכות, וטל ברכה היה לך באותו שחר שבו נולדת.
המלבי"ם מסביר, לשיטתו שהמזמור על דוד: העם יתנדבו לעלות לצבא ביום חילך, ביום שתילחם ברבת בני עמון. ומה יסייע לך? "טל ילדותך" - המעשים הטובים שעשית בילדותך יהיו לך כטל להפריח ולהצמיח את כבודך. והטל הזה יצא "בהדרי קודש" - שבצעירותו נמשח דוד בשמן משחת קודש על ידי שמואל. וכמו שנאמר "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן... כטל חרמון שיורד על הררי ציון" - שאף שם מחובר שמן המשחה אל הטל.
ומתי מגיע הטל? כל מי שקם מוקדם בבוקר וראה את גג הרכב רטוב שלא מחמת גשם יודע - יש שאף פעם לא יצא להם לראות זאת, כי בשעה שהם קמים הגג כבר יבש, אבל הקמים בשלוש או בארבע לפנות בוקר רואים את הלחות הכבדה. הטל מגיע לפני בקיעת אור השחר, בעת בקיעת השחר, ונמצא שהשחר כביכול מוליד את הטל. ועל כן מתאר הכתוב באופן מליצי שהטל יצא "מרחם משחר" - מרחם השחר, שהשחר הולידו. והנמשל: טל ילדותו של דוד התחיל כשהתחיל השחר, כשהחל אורו להיבקע, "וכאור בוקר יזרח שמש", המסמל את צמיחת המלכות. כמו שהשחר צומח לאט לאט קמעא קמעא, כך צמחה מלכות דוד קמעא קמעא, ואז פרח טל ילדותו בהדרת קודש - בשמן משחת קודש שנמשח בו. ואומר לו הכתוב: זה יעמוד לך גם עתה במלחמתך כנגד רבת בני עמון.
ספר תהילות מהרי"ץ מביא את דברי חז"ל: היה אברהם אבינו מתיירא ואומר, תאמר שיש בידי עוון שהייתי עובד עבודה זרה כל השנים הללו. שהרי עד אותו גיל שבו הכיר את בוראו - בין שנאמר גיל שלוש ובין שנאמר גיל ארבעים - היה עובד עבודה זרה, וחשש שמא הדבר יביאהו חס ושלום לידי נפילה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לך טל ילדותך" - מה טל זה פורח, אף עוונותיך פורחים. וכשם שהטל שעל גג הרכב מתאדה ופורח בשעות המוקדמות, כך עוונותיך פורחים. ומה הטל סימן ברכה לעולם, אף אתה סימן ברכה לעולם.
ותמה בתהילות מהרי"ץ: איזו ברכה יש לעולם בכך שאברהם היה עובד עבודת כוכבים? הקדוש ברוך הוא בא להרגיעו ואומר לו: ממה אתה חושש, מתקופת העבודה הזרה שבצעירותך? זה טל לעולם. והלא לכאורה ברכה גדולה יותר הייתה אילו היה אברהם צדיק מנעוריו!
ותשמעו הסבר נפלא. חז"ל אומרים: מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. ומדוע יש מעלה לבעל התשובה? כבר הסברנו בעבר שאין הכוונה לבעל תשובה שעבר עבירות חמורות, שהרי חובות הלבבות אומר שמי שלא עבר שום עבירה ודאי מעלתו גבוהה יותר. ואמרנו שאפשר להעמיד זאת במי שחזר בתשובה על הרהור בלבד - שהוא גדול מצדיק גמור; אבל אם עבר עבירה בפועל, ודאי צדיק שלא עבר טוב ממנו. וחובות הלבבות מחלק בין דרגות העבירות: אם עבר עבירה קלה, כגון שביטל מצוות עשה, אכן יהיה במדרגה גבוהה מן הצדיק; אבל אם עבר עבירות חמורות, כריתות וסקילות ומיתות בית דין, ודאי שהצדיק טוב ממנו.
אלא שהוא נותן כיוון אחר למעלת בעל התשובה: כאשר יעמוד המוכיח וידבר תוכחה לבני דורו, ידברו ההמון בשער כנגדו ויאמרו - לך קל לדבר מוסר, שהלכת מתמיד בדרך טובה. בא אדם צדיק שגדל בסביבה קדושה, ומגיל קטן ייעדוהו להיות גדול הדור, ומוכיח אנשים השטופים בעבירות - מיד יאמרו לו: אדוני, במקום שגדלת בו לא הכרת, לא התנסית, לא שמעת ולא טעמת; אילו היית איתנו פעם, היית מדבר אחרת. יש להם טענה כנגדו.
וכבר הסברנו כך בספר קהלת: "אני קהלת בן דוד" - ולמה כל ספירת המלאי, שרים ושרות ותענוגות בני אדם וסגולות מלכים וארמונות? כי אם יאמר לך מישהו "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם", תאמר: מה הוא מכיר בחיים, מה טעם, מה ידע? עזוב, הוא רק אומר לי שב ולמד תורה והידבק בהשם. על כן אומר שלמה: לא ולא, אני איש העולם הגדול, הכרתי וטעמתי. אלף נשים היו לך? לי היו. ארמונות היו לך? מושל בכיפה היית? אני הייתי מושל בכיפה - ואני אומר לך שהכל הבל, הבל הבלים הכל הבל. כשהדברים באים ממי שמכיר, הם נשמעים אחרת. חוזר בתשובה אחד יכול לעשות עבודה שאלפים אחרים לא יעשו, משום שהוא בא כמי שמכיר, בא משם, מהם ובהם, ומוכיח אותם. זהו "מקום שבעלי תשובה עומדים" - להוכיח את העם - "אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", שכן לצדיק הגמור יאמרו: נו, ממקומך, מה אתה מכיר ומה טעמת?
ולפי זה כמה נפלא. מה לימד אברהם אבינו את דורו? לעזוב את העבודה הזרה ולהתנתק מכל ההבל. ומי יכול לדבר על כך? מי שהיה שם ויצא משם. וזה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אותה עבודה זרה תהיה לך בבחינת טל - "לך טל ילדותך" - כי מכוחה תשפיע, מכוחה תוכל להראות להם ולהוכיח להם שהכל הבל: הנה עזבתי את אלוהי השקר ובחרתי באלוהי אמת, שהשם הוא האלוקים. ובכוח זה הצליח להשיב רבים מעוון ולהכניסם תחת כנפי השכינה.
ראינו שלושה כיווני פירוש במזמור: על אברהם אבינו במלחמת ארבעת המלכים, על דוד המלך בזמן שנרדף מפני שאול או בתחילת מלכותו במלחמת פלשתים, ולפי המלבי"ם - על מלחמת רבת בני עמון, שבה ישב דוד בירושלים ושלח את מטות צבאו. המסר המשותף אחד: "שב לימיני" - המתן לישועת השם, שכן הישועה באה בעתה, קמעא קמעא, כשחר הצומח ומוליד את הטל. "מטה עוזך" הם המעשים הטובים והמשען שמציון, "עמך נדבות" הם המתנדבים הנלווים לבעל הזכויות ביום חילו, ו"טל ילדותך" הן ההנהגות הישרות ושמן המשחה של הצעירות. ולמדנו לבסוף יסוד גדול: גם עברו של אדם, שממנו הוא חושש, יכול להיהפך לטל של ברכה - שכן דווקא מי שהיה שם ויצא משם יכול להוכיח, להשפיע ולהחזיר רבים תחת כנפי השכינה.