בחלק זה של פרק קי"א אנו ממשיכים מפסוק ו' ואילך. הפרק כולו הוא שבח להנהגת ה' בעולמו, והפסוקים שלפנינו מתמקדים בשני עניינים מרכזיים: נתינת ארץ ישראל לעם ישראל כביטוי לכוחו של הקב"ה ולאמת ולמשפט שבהנהגתו, ופקודי ה' שהם עמודי העולם ויסודו. בסיום הפרק מגיעה המסקנה הגדולה: ראשית חכמה יראת ה'.
כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם׃ (ו)
אומר הרד"ק דבר פלא: אף שהקב"ה הראה לישראל במצרים נפלאות, מעשים גדולים וניסים שבהם נגאלו, עיקר גילוי "כוח מעשיו" היה במה שהגיד להם שייתן להם את נחלת הגויים. כלומר, כיבוש שלושים ואחד המלכים בכניסה לארץ גדול יותר מן הניסים של יציאת מצרים. כאשר ה' גירש מכאן שבעה גויים גדולים ועצומים, עשה להם ניסים גדולים יותר מיציאת מצרים.
וכך מוכח מדברי משה רבנו: "פן יאמרו יושבי הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת ה' להביאנו אל הארץ". האומות הבינו שאפשר שהקב"ה יכה את מצרים, אבל מכאן ועד לכבוש את הארץ משבעה עממים ומשלושים ואחת מלכויות - לזה כבר, לדעתם, אין לו כוח. גם להם היה ברור שכאן נדרש כוח חזק הרבה יותר: להוציא ממצרים זה דבר אחד, אבל להכניס אותם אל הארץ - "מבלתי יכולת". כוח היה לו להוציאם מן העבדות, אבל לא לגרש גויים מארצם ולתת אותה לעם ישראל.
ולכן "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים" - וחלק מן הנס הוא עצם ה"הגיד". שכן אם נלחמתי כנגד מישהו, ייתכן שבדרך מקרה, מתוך התגברות רגעית, אנצח אדם חזק ממני. אבל כשאני מגיד זאת מראש וקובע שאני עתיד לנצח אומות חזקות וגדולות ביותר, זה כבר מראה על חוזק וחוסן אמיתי, ולא על מקריות. רואים את כוח מעשיו מכך שהגיד מראש: אתם תקבלו נחלת גויים. מה שנראה לאומות כבלתי אפשרי, הנה הקב"ה מגיד מראש שאתם תיכנסו לארץ.
המדרש דורש: "כוח מעשיו הגיד לעמו" - שהקב"ה כתב את מעשה בראשית כדי להודיע שהארץ שלו, והוא בראה, ובידו להושיב בה את מי שירצה, לעקור אלו ולהושיב אלו. וזהו רש"י הראשון בתחילת החומש: שלא יאמרו אומות העולם "ליסטים אתם שכבשתם ארץ של שבעה עממים", על כן אנו אומרים "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - הקב"ה ברא את הכל, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
לכאורה, למה צריכה התורה לספר לנו את כל תיאור הבריאה? הרי יכלה להתחיל במצוות, ב"החודש הזה לכם ראש חודשים". אלא כדי לומר לך שהכל ממנו יתברך, ומתוך כך אין מקום לטענת "ליסטים אתם" - טענה שנשמעת עד היום, ואפילו מגיס חמישי מתוכנו: אתם כבשתם כאן ארץ של שבעה עמים.
מעשה בשחקן יהודי המגלם דמות של ערבי, שסיפר בראיון אנקדוטה מאלפת. הוא הגיע להפגנת שמאל שקראה "נגד הכיבוש". שאל אחד המפגינים היכן הוא גר, וזה השיב: ברחובות. אמר לו השחקן, בדמות הערבי: אה, ברחובות גר סבא שלי, אתם כבשתם את המקום הזה, תצאו משם. אותו אדם קיפל את הזנב וברח. והשאלה מתבקשת: אתה מדבר על כיבוש - מדוע לכבוש את רחובות זה בסדר? צהלה בסדר? תל אביב בסדר? ורק יהודה ושומרון אסורים? כשבא אליו ערבי ותובע את הקרקע "של אבא שלנו", פתאום הכל משתנה, ובמקום שבו הוא עצמו גר הכל כשר.
מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו׃ (ז)
המלבי"ם מחבר את פסוק ו' עם פסוק ז': "כוח מעשיו הגיד לעמו" - ומה הם מעשיו? "מעשי ידיו אמת ומשפט". "יזכור לעולם בריתו" היינו הברית שכרת ה' עם האבות לתת להם נחלת גויים, ובזה הגיד את כוח מעשיו, שמעשי ידיו אמת ומשפט. הכוח שבמעשה הוא כוח האמת והמשפט, והוא הכוח הפנימי שמעמיד את הבריאה. ממשיל המלבי"ם: הבריאה היא כגוף, והאמת והמשפט הם כנפש - הנשמה של הבריאה. ואם אין אמת ומשפט, הבריאה נחשבת כגוף מת.
ראיה לדבר - מה שאירע לשבעה עממים. הם קלקלו בדיוק בנקודה הזו: באמת, במשפט ובקדושה, וכמו שנאמר "כמעשה ארץ כנען לא תעשו". ומה גרם הדבר? שנחשבו כמתים, ולכן אמר הקב"ה "לא תחיה כל נשמה". המחיה היא האמת והמשפט, וכשאין אמת ומשפט נשאר גוף בלא נשמה. לכן הכניס הקב"ה לכאן את עם ישראל, שבהם יש אמת ומשפט, והם יכולים להתקיים בארץ הקודש.
האמת, אומר המלבי"ם, היא מציאות ה', אחדותו והאמונה האמיתית. המשפט הוא עניין המשפט שבין אדם לחברו. שניהם כלל קיום לבריאה, ובדברים אלו גם הגויים נתבעים. בעניין המשפט גם גוי נתבע - אחת משבע מצוות בני נח היא להעמיד דיינים. אמנם אינם חייבים לדון על פי דין תורה, אבל על כל פנים שיהיה חוק ומשפט, שאם לא כן זו אנרכיה, "איש את רעהו חיים בלעו". וכאשר לא היה דין, כמו בסדום שבה הדין היה מעוות, נהפכה סדום כרגע. אם אין אמת ומשפט אין חיות לבריאה, ולכן הכנענים שהפרו את האמת והמשפט היו צריכים להימחות, כמו שמבערים גופת מת שאין בה כוח ונשמה פנימית.
מכאן אתה רואה שפקודי ה' נאמנים וקיימים מצד עצמם. האבן עזרא מפרש ש"כל פקודיו" הם התורות והמצוות, ו"נאמנים" היינו נטועים בלבו של כל אדם, בבחינת נטע נאמן.
הרד"ק מסביר: שמא תאמר שהיה כאן עוול, שהגיע הקב"ה אל אומה שוקטת היושבת במנוחה וגירש את כולם - על כך נאמר שהיה בזה אמת ומשפט. אמת, שהרי הדבר הובטח לאברהם אבינו, וה' קיים הבטחתו ואימת את דבריו. משפט, שהרי מעשיהם היו מקולקלים. וחז"ל אמרו שאברהם אבינו לא נחל את הארץ משום "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", כלומר עדיין לא נתמלאה סאתם. אבל כאשר נתמלאה סאתם והגענו לארץ, כבשנו אותם. נמצא שאף ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם הייתה תלויה ועומדת בעוונות העמים שישבו כאן, וברגע שהגדישו את הסאה פינה אותם הקב"ה ונתן את הארץ לנו.
נמצא: אמת - קיום ואימות ההבטחה לאברהם; משפט - שה' שפט את העמים על הקלקול שעשו, "שלם עוון האמורי", ורק על ידי כן גירשם מארצם. ומוסיף הרד"ק: הארץ ההיא אדמת הקודש, ולא ייתכן שיישארו וישכנו בה עושי התועבות ההם, וכמו שכתוב "אלוהי נכר הארץ", וכמו שכתוב "ברשעת הגויים האלה ה' אלוקיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך". הרי לך אמת ומשפט, וזהו "נאמנים כל פקודיו" - כל ציוויו נאמנים ואין בהם עוולה.
זו גם כן הסיבה שכותב הרמב"ן בעניין סדום שנהפכה בעוונותיהם. שואל הרמב"ן: הרי גם במקומות אחרים עשו עוולות לא פחות גדולות, ומדוע דווקא סדום נהפכה? ומשיב: כי סדום היא פלטין של מלך, שהיא בתוך ארץ ישראל, והמטנף פלטין של מלך - זה תעריף אחר. לכן כאן לא היה שייך להשאירם, אף שבמקומות אחרים בעולם ייתכן מאוד שקלקלו לא פחות, וכמו שנאמר "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו", שרואים שקלקלו גם שם. אבל ארץ ישראל היא פלטין של מלך.
הארץ, כפי שאמרנו לא פעם, קיבה רגישה לה: אם היא אוכלת משהו שאינו טוב לגמרי, היא מקיאה. ולכן כל אלה שמאיימים "נלך לארגנטינה, נלך לגרמניה" - אין בעיה, הארץ תקיא גם אותך. אינך מאיים עלינו, אתה רק יוצר מצב שבו מתברר שהארץ הקיאה אותך. הארץ מקיאה בעלי עבירה, היא מקיאה את המקלקלים בה, משום שהיא מקום קדוש ואדמת קודש.
סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר׃ (ח)
רש"י מפרש: סמוכים הם פקודיו על סמך עז, כלומר מצוותיו סמוכות על יסוד מוצק, ומחוזקות בעונשים ואזהרות. שאם אומר לך אדם שלא לעשות דבר מה, ואין בידו כלי להבטיח שלא תעשה - כמו בית משפט בלי שוטרים שיאכפו את פסיקתו - הדבר לא יתקיים. אבל כאן יש סמך עז, שהדבר מחוזק בעונשים ואזהרות: מי שיסטה מדרך ה' ילקה.
ועם ישראל כאומה ראה זאת אינסוף פעמים: כאשר סטו מן הדרך הביא עליהם את כושן רשעתיים, וכאשר חזרו - "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", וכך היא רוטינה החוזרת על עצמה ללא סוף. נמצא שפקודי ה' סמוכים ומחוזקים, ויש להם סמך עז.
עוד מפרש רש"י: הפרשיות קבועות זו על זו כסדר. "סמוכים לעד לעולם" הוא מקור ובסיס לדרשה הנקראת "סמוכים", שמזה שסמך הכתוב עניין לעניין למדים עיקרון. כפי שראינו בפרשת השבוע: למה הסמיכה התורה אשת יפת תואר לבן סורר ומורה? כדי לומר לך שעל ידי אשת יפת תואר ייוולד לו בן סורר ומורה. ולמה הסמיכה התורה עניין המשקלות ל"ויבוא עמלק"? לומר לך שמי שמקלקל במשקלות מביא על ידי כך את עמלק. וכן על זה הדרך בדוגמאות רבות - הסמיכות מלמדת יסודות הלכתיים. זהו "סמוכים לעד לעולם": הפרשיות קבועות זו על זו כסדר כדי לדרוש מהן.
וזה מה שאומר שלמה: "שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז" - שוקיו הוא המקום שעליו הוא נסמך, "עמודי שש" היינו סמוך על דבר יציב וחזק. והרד"ק מפרש "סמוכים לעד לעולם" - לא ימעדו ולא ימוטו: מצוות ה' ופקודיו סמוכים לעד לעולם, שהם עשויים באמת ובדרך ישר, ולא יכשלו ההולכים בהם והשומרים אותם.
כתוב בספרים הקדושים שאין לנו הבטחה שכל המקיים מצווה יהיה לו שכר טוב בעולם הזה - "היום לעשותם, מחר לקבל שכרם". אבל כן כתבו הקדמונים שאנו מובטחים מכל ספק שאין שום מצווה שתזיק לאדם. לא ייתכן שמחר יתגלה שקשירת רצועות תפילין על היד גרמה לכל העושים כן תגובה גופנית שהביאה למחלות. אין שום מצווה שמזיקה לאדם. ודאי שייתכן שיצא ממנה רק טוב, אבל הטוב הזה אינו מובטח בעולם הזה - שאם היה מובטח, היינו עושים מצוות מפני התועלת שבהן. ומה שמובטח לנו הוא שלא יצא לנו רע מכוח המצווה.
אגב, יש כמה וכמה דברים שבהם אנו רואים היום גם מבחינה מחקרית כיצד המצוות עושות רק טוב. עניין ברית המילה והסרת העורלה - ידוע שיש בו עניין בריאותי, ואף בבית המלוכה הבריטי נהגו למול כל מי שנולד שם. גם מבחינה רפואית ממליצים על כך, וזה בריא גם לעושה הברית וגם לאשתו, שהדבר מסיר מחלות וזיהומים.
וכן בעניין טהרת האישה. במשך שנים ידעו שנשים יהודיות אינן חולות במחלות מסוימות הקשורות לסרטן הרחם. הסיבה: אותו סרטן נגרם כאשר לא הפסיקו זמן מספיק בין סיום ראיית הדם לבין התשמיש, והמקום עדיין היה כפצע חי, והדבר גרם לזיהומים שהביאו למחלות קשות. אבל מכיוון שעל פי היהדות מפסיקים שבעה נקיים, הספיק אותו פצע להגליד ולהחלים, ועל ידי כך לא היו מחלות. הרופאים אומרים שרק בעשורים האחרונים, כשלצערנו הפסיקו רבים לשמור את טהרת המשפחה, מתגלות פתאום גם אצל יהודים מחלות שהיו של גויים.
כך גם מצאו בנאס"א שהבגד הקולט קרינה ברמה הגבוהה ביותר הוא בגד שיש בו צירוף של צמר ופשתים יחדיו. אבל צריך להבין: לא בגלל זה אמרה התורה "אל תלבש שעטנז", שהרי אם אעשה שעטנז ואדאג שלא תהיה בו קרינה - האם יהיה מותר? ודאי שלא. אלא כוונת הדברים שכל המצוות הן לתועלתנו, וההבטחה היא שנזק ודאי לא ייצא לך מקיום המצוות. "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" - אל תחשוב שהיותך צדיק תגרום לך להיות נעזב ומבקש לחם. זהו "סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר": ההולך בדרך התורה סמוך ובטוח ולא ייפול.
המלבי"ם מפרש "סמוכים לעד לעולם" - הם הסמוכות של העולם לעד, העמודים והיסודות שהעולם נסמך ונשען עליהם. "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" - אם ימושו המצוות והתורה, העולם לא יתקיים. עמודי שמים ירופפו - עד מתי? עד ו' בסיוון. וכמו שאמרו חז"ל על "יום השישי ויכולו השמים והארץ": מהו "השישי"? זה ו' בסיוון, שעד אז היה העולם רופף ולא יציב, ומשהגיע ו' בסיוון וקיבלנו את התורה - נהיה העולם יציב. לפני כן היה תמיד חשש שהעולם יחזור לתוהו ובוהו אם לא יקבלו ישראל תורה. נמצא שהמצוות והתורה הם אלה שהעולם נסמך עליהם.
ומדוע? "כי עשויים באמת וישר". מה שנאמר "נאמנים כל פקודיו" - משום שהם עשויים באמת, והאמת היא דבר נאמן: דבר מתמיד ואמיתי שאינו משתנה. ומה שהם סמוכות של העולם - משום שהם עשויים ביושר. היושר, המישרים, וכמו שכתוב "אני מישרים אנוכי תיכנתי עמודיה" - היושר הוא הבסיס של העולם, ועליו העולם קיים. אם אין יושר, העולם שובת.
ולכן אנו רואים הקפדה גדולה מאוד בענייני היושר וההנהגות של צדק, גם אצל האומות. הקב"ה אינו משחית את האומות על עבירות שבין אדם למקום, אבל אם יש בהן עבירות שבין אדם לחברו - גניבה, גזלה, חוסר יושר - הקב"ה משחית את העולם. ומדוע? מפני שהעולם אינו יכול להתקיים כך. העולם מבוסס על הגינות וישרות, ואם יוחלט שלא לנהוג ביושר, אי אפשר יהיה לקיימו אפילו זמן קצר ביותר, ואף לגוי אין אז זכות קיום. זהו "אני מישרים אנוכי תיכנתי עמודיה": אלו הם העמודים שעליהם נסמכת הארץ, והמישרים - דהיינו התורה המיישרת את האדם - הם עמודי העולם.
פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ׃ (ט)
מצודת דוד מסביר שהפדות היא הגאולה ממצרים, "וציווה" שיזכרו לעולם את בריתו, היינו את התורה, "כי קדוש ונורא שמו". וזהו "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ומתוך כך "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". כל יציאת מצרים נועדה כדי שנזכור את מצוות ה' ונירא ממנו, כי קדוש ונורא שמו.
הקב"ה קדוש והוא קידש אותנו - "קדושים תהיו". קדוש פירושו נבדל: ה' הבדיל אותנו מן האומות, "והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדישכם". לכן "פדות שלח לעמו" - להוציאם ממצרים ולהבדילם מן האומות, "היום הזה נהיית לעם", שעל ידי כן אנו נבדלים ומקבלים את המעלה המיוחדת לנו, שכשם שה' קדוש כך עם ישראל, עמו ונחלתו, קיבלו אף הם את מדרגת הקדושה.
המלבי"ם מסביר ש"פדות שלח לעמו" הוא מכוח הפקודים שהוזכרו קודם - המצוות. מכוח המצוות שציווה ה', שלח פדות לעמו, ועל תנאי זה פדה אותם: על מנת שתשמרו את מצוותיו. וכידוע, טען שר הים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", והתשובה הייתה: הללו עתידים לקבל את התורה. כל זכותנו להיגאל, כל מה שהיה "נקרע" בפנינו, הוא משום שאנו עתידים לקבל את התורה. על סמך זה - פדות שלח לעמו.
ולמה? "ציווה לעולם בריתו" - כדי שיקיימו את הברית, את התורה, "כי קדוש ונורא שמו", שעל ידי כך יתקדש שמו בעולם. "עבדיי אתם ולא עבדים לעבדים": הקב"ה הוציאנו מבית עבדים כדי שנהיה עבדים לו, ואם לא נשמור את פקודיו נחזור להיות עבדים, כמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך" בעירום ובחוסר כל.
וכשם שאמר הקב"ה שיזכור לעולם את הברית על ידי האמת והמשפט שהגיד לעמו - שבזה הוא מאמת את הברית שכרת עם אברהם לתת לנו את הארץ - כך קיום הברית לעולם הוא על ידי שאנו מקיימים את המצוות. וזה כמו שכתוב במפורש: "ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חוקיו". לא שמרו חוקיו - הייתה גלות. חזרנו אחרי שבעים שנה, ושוב נתן לנו ארצות גויים בעבור ישמרו חוקיו, ושוב לא שמרו וגלינו. כל מציאות הגלויות נובעת מכך שכל קבלת הארץ היא בעבור ישמרו חוקיו, ואם לא - אין אנו הגונים וראויים לה, ומתוך כך באה הגלות.
רבנו בחיי אומר ש"פדות שלח לעמו" מדבר על הגאולה העתידה, גאולה שאין אחריה שעבוד. ולכן שימו לב שה"פדות" כאן כתובה מלא, עם ו'. לעומת זאת במצרים נאמר "ושמתי פדות" - שם כתוב חסר, בלי ו', לפי שאותה פדייה הייתה זמנית ולא פדייה מלאה, אלא רק עד הגלות הבאה. אבל כאן, שזו הגאולה האחרונה, נכתב מלא. ואפשר לומר שזו גם הו' של "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא" - שכתוב ביעקב שיש לו ו' שאינה מופיעה במקומה, והיא שמורה לאליהו הנביא לגאולה. את הו' הזאת אנו מחברים עם הפדות, ואז הגאולה היא פדייה שלמה ומלאה.
בספר "הכתוב לחיים" מסביר על פי מה שאמרו חז"ל שעל ידי ברית מילה זוכים לצאת מן הגלות, "וגם את בדם בריתך שילחתי אסיריך מבור אין מים בו". והדברים מתחברים לדברי הרמב"ן שהם פלא פלאים, שהזכרנו בכמה הזדמנויות: הודיעתנו התורה שישראל בסוף גלותם יזנחו את כל המצוות חוץ ממצווה אחת שכולם יעשו אותה - ברית מילה.
והרי אם היו שואלים אותנו לפני אלף שנה, כשכולם שמרו את כל המצוות, איזו מצווה תהיה הראשונה שאנשים יזנחו - היינו אומרים: ברית מילה. מה פתאום ליטול את הילד ולעשות לו ניתוח כואב, בשביל מה? מצוות אחרות, נוחות וקלות יותר, אותן יקיימו; אך המילה היא המצווה הפחות הגיונית לכאורה. ובכל זאת, בפועל, אנשים מלים את ילדיהם, ואפילו החילונים הרחוקים ביותר ממשיכים לעשות ברית לילדיהם, כמה שידברו וכמה שיטענו - תשאל אותם והם לא יודעים למה.
זכורני ששאלו אישה אחת ידועה: האם מלת את בנך? והשיבה שכן - "אבל אם זה היה היום לא הייתי עושה את זה". ובכל זאת עשתה. זהו מה שנאמר כאן: "פדות שלח לעמו" - ובאיזו זכות תהיה הפדות? בזכות "ציווה לעולם בריתו", בזכות שעדיין כולם מקיימים את מצוות ברית המילה.
וחז"ל כבר נתנו הסבר מדוע דווקא מצווה זו נשמרת באדיקות: כל מצווה שמסרו ישראל נפשם עליה - עדיין מוחזקת היא בידם, ומצוות שלא מסרו עליהן נפשם - אינן מוחזקות בידם. כדוגמת מצוות תפילין שמביאה הגמרא, שרדף אחריו הקסדור והוריד את התפילין, ושאלו "מה יש לך?", והשיב "כנפי יונה". לעומת זאת בברית מילה: על מה אתה יוצא ליהרג? על שמלתי את בני. רואים שהיו מוכנים למסור נפש על כך אף שאינה אחת המצוות שאדם מצווה למסור עליהן נפש, ומכיוון שהחזיקו בה במסירות נפש - לדורות היא עדיין מוחזקת בידם.
רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד׃ (י)
האבן עזרא אומר שמכיוון שהזכיר הכתוב ש"נורא שמו", הוא אומר לך: "ראשית חכמה יראת ה'" - העיקר הוא היראה מאת ה' הנורא. "שכל טוב" יש לכל מי שעושה את פקודיו, כל המקיים את מצוותיו שכל טוב לו. ו"תהילתו עומדת לעד" - הו' של "תהילתו" מרמזת אל השכל הטוב, שתהילתו של השכל הטוב היא שהיא עומדת לעד. ועוד מביא בשם רבי משה שהה' והמ' של "עושיהם" חוזרות על החכמה ועל היראה: מי שעושה אותן כפי החיוב, שכל טוב לו.
הרד"ק אומר שראשית חכמה היא יראת ה', וה' מצווה אותם כן מלכתחילה. והיכן אתה רואה זאת? במה שאמר ה' "את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק" - שהיראה היא ראשית, ההתחלה והעיקר. יראת ה' היינו שמירת התורה והמצוות, והחכמה היא החקירות, ההתבוננות וההעמקה, לדעת את כל מעשה בראשית.
ואם תשאל למה אני צריך לדעת זאת - אומר הרד"ק: כי זו עבודת האל יתברך, שבה יכיר האדם את בוראו. כשאדם לומד את מעשה בראשית ואת עניין הבריאה, הוא לומד להכיר את גדלות ה'. ולכן נאמר זה אחרי "ואותו תעבוד": כאשר מתבונן האדם באותה חכמה, הוא מסיר מלבו את ענייני הגשמיות ואת העולם השפל ודבק בה', ואז מתקיים בו "ובו תדבק", שנפשו קשורה בעליונים, ואז ידע שמו, ואז "בשמו תישבע" כהמשך הפסוק. שהרי מי שאינו יודע את שם ה' ואינו מכיר מעלתו, מה שייך שיישבע בשמו? זה ביזיון לשם ה'. אבל כשאתה יודע את שם ה' ובכל זאת נשבע בשמו, זה מראה על חשיבות שם ה' בעיניך.
ושים לב שהכתוב מקדים לכל את היראה: "את ה' אלוקיך תירא", ורק אחר כך "אותו תעבוד ובו תדבק בשמו תישבע". מפני שהיראה צריכה לקדום לחכמה. מי שמתעסק בחכמה עוסק בחקירות, ואם אין הדבר בא מתוך יראה הוא עלול להגיע אף לכפירה. אבל אם זה בא מתוך יראת ה', אז "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת". ואם לא, יכול להגיע לשיבושים מכוח החכמה ולמסקנות היפך היראה. לכן מוכרח שאדם יתחיל לעסוק בענייני החכמה, החקירות וההתבוננות, רק אחרי שישיג יראה, שאם לא כן העיסוק בחכמה יכול רק להפילו ולהרחיקו מן האמונה האמיתית.
כשאדם מתבונן בתורה, אומר הרד"ק, הוא מוצא בה את דרכי החכמה, כמו שכתוב "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". ולא רק במצוות הבנויות על דרך השכל, אלא אפילו בדברים שהם חוק, שלכאורה היינו שואלים מה ההיגיון שבהם - "חוקה חקקתי" - גם בהם, מי שיתבונן ימצא טעמם מבואר.
ניתן דוגמה: התינוק צריך להימול בן שמונה ימים, וזה חוק - "וביום השמיני ימול בשר עורלתו". והיום מצאו במדע שהזמן שבו חומר הקרישה בדם נמצא ברמה הגבוהה ביותר שלו הוא היום השמיני. אילו היינו מלים את הילד ביום הראשון או השני, עדיין לא הגיע חומר הקרישה לרמתו המקסימלית, וייתכן מאוד שהילד ימות מחמת מילה. ומהו תינוק שמת מחמת מילה? ילד שחומר הקרישה בדמו אינו פעיל. יש אנשים עד היום שחסר להם חומר זה בדם והם נוטלים כדורים; הם עלולים לקבל חתך באצבע והדם ישתת ולא יגליד לעולם, ולכן נותנים להם כדורים להוסיף את חומר הקרישה. כך היה מצבו של תינוק שמת מחמת מילה: מחוסר חומר קרישה שתת דם עד שמת. וכאמור, חומר הקרישה מגיע למקסימום בגיל שמונת ימים. זו דוגמה לדברי הרד"ק, שגם בחוקים שנראה שאין להם טעם - החכם המתבונן בהם ימצא טעמם ברור ומבואר.
אבל שוב, כשאנו אומרים "טעם" צריך לדעת שאין זה טעם הקובע את הדין. שאם תרצו קושיה על כך: את העבדים מלים בעת לידתם, שהדין להימול ביום השמיני נאמר רק בישראל - והרי עדיין לא הגיע אצלם חומר הקרישה לרמתו. אלא שהטעם אינו קובע את ההלכה, שכן על כל טעם שנאמר, אומר הבן איש חי, יש עוד מאה טעמים על פי סוד, ועוד טעמים רבים על פי עומק שאיננו יודעים. "לו ידעתיו הייתיו". וכי יכול אדם לומר "החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא"? האם יאמר אדם שהגיע לתכלית ושהוא יודע עתה את טעמי התורה? ודאי שלא.
ואוי ואבוי אם נחשוב ש"ביום השמיני ימול בשר עורלתו" נאמר רק בגלל עניין הקרישה בדם. זה בדיוק הפוך: מכיוון שהקב"ה רוצה שימולו ביום השמיני, הוא יצר מצב שחומר הקרישה בדם מגיע לרמתו הגבוהה ביום השמיני. אין הקב"ה נותן מצוות לפי העולם - העולם נברא לפי התורה, והתורה קדמה לעולם תתקע"ד דורות.
המלבי"ם אומר ש"ראשית חכמה יראת ה'" - הראשית של החכמה והשורש שלה היא יראת ה'. וכבר הסברנו כמה פעמים על פי דרכו של המלבי"ם שמושג ה"חכמה" פירושו כוח המקובל ממנו יתברך בעניין ההכרעה בענייני המוסר: מה נכון ומה אינו נכון, מה מוסרי ומה אינו מוסרי. ולחכמה זו אין אדם יכול להגיע מעצמו, מפני שבכל עניין כזה אתה תטען שדבר מסוים הוא מוסרי, וחברך יטען שההפך הוא המוסרי.
גם הימין וגם השמאל שניהם טוענים להיות אמונים על המוסר: הימין אומר שצריך לכבוש ושזה מגיע לנו - מכוח טענה שכך ראוי על פי המוסר; והשמאל אומר שלא לכבוש - מכוח טענה שכך ראוי על פי המוסר. כלומר, לכל דבר שתאמר תוכל למצוא צידוקים מוסריים. אם כן, כיצד אדע מה מוסרי ומה לא? החכמה היא אנך היורד ממנו יתברך: מאת ה' קיבלנו מה נחשב מוסרי ומה אינו מוסרי. החכמה מקובלת מאדון החכמה, ואין חוקיה ושורשיה מתבררים במופתים - מופתי הדעת אינם יכולים להוות הוכחה לקביעת מה מוסרי ומה לא.
והתאווה והיצר, אומר המלבי"ם, מסיתים את האדם שלא ינהג על פי החכמה, אלא יעשה את מה שהוא רוצה ולא את מה שהתורה קובעת לו. לכן היראה היא הכבלים שבהם מעמידים את האדם במקומו: על ידי היראה יחשוש האדם לעבור על דרכי החכמה, ויחשוש לעשות דבר שהקב"ה ציווה שלא לעשותו.
וזהו "ראשית חכמה יראת ה'": ראשית הנהגת החכמה היא שתהיה לך יראה, שכן אם אין יראה - מה פתאום שילך האדם בדרכי החכמה, הרי הוא ירצה לעשות מה שבא לו ולא מה שהמוסר אומר. "שכל טוב לכל עושיהם" - מפרש המלבי"ם ש"עושיהם" מוסב על הפקודים שהוזכרו קודם: מי שעושה את הפקודים, שם ימצא שכל טוב. ההנהגה הנכונה והראויה היא שמירת המצוות, והיא המיישרת את האדם אל הדרך הנכונה והישרה, ורוח ה' תשכיל אותו להבין טעמם וסודותם. ואז "תהילתו עומדת לעד" - ימצא בהם את האושר הנצחי, "ולישרים נאוה תהילה".
סיימנו את פרק קי"א. למדנו ש"כוח מעשיו הגיד לעמו" - עצם ההגדה מראש על נתינת נחלת גויים היא גילוי כוחו, ומעשה בראשית נכתב כדי להודיע שהארץ שלו וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. "מעשי ידיו אמת ומשפט" - האמת והמשפט הם נשמת הבריאה, ובלעדיהם היא כגוף מת, ולכן נמחו הכנענים ונתנה הארץ לישראל באמת (קיום ההבטחה לאברהם) ובמשפט (שלם עוון האמורי). "סמוכים לעד לעולם" - פקודי ה' מחוזקים בעונשים ואזהרות, הפרשיות סמוכות זו לזו לדרוש מהן, והם עמודי העולם, שעשויים באמת וביושר. "פדות שלח לעמו" - הגאולה ניתנה על תנאי שמירת המצוות ומתוך הברית, ובזכות ברית המילה שישראל מסרו עליה נפשם תבוא הפדות השלמה. ולבסוף "ראשית חכמה יראת ה'" - היראה קודמת לחכמה, ומי שעושה את פקודי ה' זוכה לשכל טוב ולאושר נצחי, ותהילתו עומדת לעד.