פרק ק"ו הוא פרק של סקירת חסדי ה' עם ישראל מול כפיות הטובה והחטאים שבאו בעקבותיהם. בחלק שלפנינו אנו ממשיכים מן הישועה בים סוף, דרך השירה והאמונה שבאה מיד אחריה, ומשם לשכחה המהירה, לתאוות בקברות התאווה, ולמחלוקת קורח ועדתו. נלך על סדר הפסוקים, נראה את ביאורי הרד"ק והמלבי"ם, ואת המוסר העולה מהם.
וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב׃
הרד"ק מפרש כפשוטו, כמו שכתוב "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים" - הושיע אותנו מידם. אך המלבי"ם מדייק: לא רק הושיע מיד שונא, אלא גם גאל מיד אויב. וכבר ביאר לנו המלבי"ם בכמה מקומות את ההבדל בין שונא לאויב: השונא שונא בלב, ושנאתו נסתרת. האויב - איבתו גלויה, וניכר בו שהוא מבקש רעתנו.
נתנו פעם דוגמה: עמי אירופה הם שונאים שלנו, והישמעאלים הם אויבים שלנו. עמי אירופה אינם עושים פעולות להשמיד אותנו, אלא מסייעים ומעודדים, מפוררים אותנו מבפנים בכל מיני דרכים, כי הם שונאים בלב. האויב לעומת זאת - איבתו גלויה, הוא בא במעשים. וכן להבדיל בזירה הפנימית: יש מי שנלחם בגלוי ובא להפגין ולהכות ולצעוק, ויש מי שעושה בהסתר, באופן כביכול ממלכתי, מה שאלה עושים בגלוי.
ועוד מוסיף המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא לא הושיע אותם באופן זמני בלבד אלא גאל אותם לחלוטין. ישועה היא זמנית - הושעתי אותך לעכשיו, וייתכן שבעוד שבועיים תצטרך ישועה נוספת; סבב חדש, מבצע חדש, ושוב ושוב צריך עוד. אבל "ויגאלם" - גאולה היא סופית, נגמר, הוציאנו ממצרים לחלוטין מיד האויבים.
וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר׃
אומר הרד"ק: לא די שה' הושיע אותנו מידם, אלא גם את צריהם ניער בתוך הים, המים כיסו אותם ואחד מהם לא נותר. והמלבי"ם מוסיף כאן דמות שלישית: היה שונא, היה אויב, וכאן מופיע "צר". הצר גדול מן האויב, שכן הצר נלחם ומֵצֵר בפועל - הוא גם יורה ומזיק במעשה, בעוד האויב רק מגלה את איבתו, והשונא שנאתו נסתרת. המצרים שרדפו אחריהם היו בגדר צרים, ולכן כיסו אותם המים עד שאחד מהם לא נותר.
בתורה נאמר "לא נשאר בהם עד אחד", ודרשו חז"ל: "עד" ולא עד בכלל - לא נשאר אלא אחד, וזה פרעה, שה' השאירו כעד. אם כן יש כאן לכאורה סתירה: אצלנו כתוב "אחד מהם לא נותר", ושם משמע שאחד כן נשאר.
מיישב המלבי"ם על פי ההבדל שבין "נשאר" ל"נותר", עניין שכבר עמדנו עליו כמה פעמים: "נשאר" משמעו בכוונה תחילה, "נותר" משמעו מאליו, בלא כוונה. וכך אנו מדברים גם בעברית המדוברת: "השארתי לך שם אחד" - בכוונה תחילה. אבל כששואלים "מה עם מה שיש פה?" עונים: "זה נותר, אתה יכול לקחת" - נותר מעצמו.
לפי זה נפלא הדבר: "לא נשאר בהם עד אחד" - כלומר לא נשאר בכוונה אלא אחד בלבד, את פרעה השאיר הקדוש ברוך הוא בכוונה, כדי שיספר אחר כך את כל האותות והמופתים שראה, ואחר כך מלך בנינווה. ואילו אצלנו נאמר "אחד מהם לא נותר" - מאליו לא נותר אף אחד. ואם תשאל: והרי פרעה? פרעה לא "נותר" מעצמו, אלא הקדוש ברוך הוא "השאיר" אותו בכוונה.
וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ׃
כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ומיד אחר כך "אז ישיר משה ובני ישראל" - "ישירו תהילתו". אלא שהמצב הזה לא החזיק מעמד זמן רב.
מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו לֹא חִכּוּ לַעֲצָתוֹ׃
אומר הרד"ק: "מהרו" - לשלושת ימים שנסעו מים סוף הגיעו למרה, ומיד וילונו העם. לא חלף זמן רב והם שכחו את כל הנפלאות. ואילו היו זוכרים את כל מה שה' עשה להם, לא היו אומרים שה' הוציאם ממצרים להמיתם במדבר. כל הנפלאות שראית - בשביל להמית אותך במדבר? איך מעלים כזה דבר על הדעת, ואיך מוציאים אותו מן הפה? אלא ש"מהרו שכחו מעשיו", וכששוכחים הכול, מסוגלים גם לומר דבר כזה.
"לא חיכו לעצתו" - היו צריכים להמתין ולראות מה עוד יעשה להם הקדוש ברוך הוא היום, שהרי לא הוציאם כדי להצמיאם. העצה הייתה טובה להם, והיה עליהם רק להמתין - ואכן ה' עשה עמהם פלא והמתיק להם את המים המרים. אבל הם לא חיכו, אלא מיד וילונו.
ולמה באמת לא עשה להם ה' את הנס מיד? מפני שהקדוש ברוך הוא הוליכם במדבר לנסותם. המדבר היה בית ספר לעם שיצא זה עתה ממצרים, מעין שדה אימונים: להתמודד עם ניסיונות וקשיים, כדי לרכוש את המעלות שיאפשרו להם להגיע לארץ כעם חופשי שמסוגל לבנות אותה. אבל כל ניסיון הפיל אותם, וכל ניסיון הביאם מיד לצעקות. "ויענך וירעיבך למען נסותך" - הקדוש ברוך הוא עושה זאת כדי לנסותנו, והם לא קלטו שזה ניסיון.
המלבי"ם מבאר את שני חלקי הפסוק על פי מה שכבר ביאר בפרק ע"ח: בתחילה נתן להם ה' מן ושליו, וכשהגיעו לרפידים נפסק השליו ונתן להם מים. והם הסיקו מכך שהקדוש ברוך הוא אינו מסוגל לתת שלושה דברים יחד - או מן ושליו, או מן ומים, אבל מן ושליו ומים יחד כבר "גדול עליו", חלילה. עד כדי כך היו קטני אמנה, שחשבו שאין יכולת בה' לתת שלושה דברים כאחד, ואם הוא נותן לחם ומים שוב אינו יכול לתת בשר. זו הייתה התלונה בקברות התאווה - לא אמונה ביכולת ה'. וזהו "מהרו שכחו מעשיו".
ולמה באמת לא נתן להם בשר כשם שנתן להם לחם? "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן... למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך". הכול היה ניסיון, ומעצת ה' הייתה זו - אומר המלבי"ם - להכניע את חומרם ותאוותם: שתתמודד, שתלמד לא לצעוק, שתלמד להאמין שאם הקדוש ברוך הוא עשה דבר, עליך לדעת להמתין, כי זה לטובה. את זה הם לא למדו - "לא חיכו לעצתו".
וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֵל בִּישִׁימוֹן׃
התאוו תאווה - "מי יאכילנו בשר". האבן עזרא מבאר "וינסו אל בישימון": בארץ שממה הם מנסים את האל - מי יוכל כאן לדאוג לבשר, במקום שומם כזה?
המלבי"ם מבאר: "ויתאוו תאווה במדבר" - זה היפך רצון ה' מהם, שיתגברו על התאווה. הרי זה היה כל הניסיון: שיתגברו על תאוותם ויאמינו ויבטחו בה' שזה לטובתם, והם עשו בדיוק להפך. "וינסו אל בישימון" - באומרם "הגם לחם יוכל תת", הרי הם מסופקים ביכולתו של הקדוש ברוך הוא. ולמה נאמר דווקא "בישימון"? מפני שישימון מבטא שממה גדולה יותר מן המדבר: התאוו תאווה במדבר, וניסו את האל אף בישימון - האם גם במקום השומם ביותר יוכל ה' לספק את כל צורכנו.
וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם׃
"ויתן להם שאלתם" - הוריד להם את השליו. "וישלח רזון בנפשם" - שאותם המתאווים מתו, כמו שכתוב "ואף ה' חרה בעם", וכפירוש רש"י. ומהו "רזון"? הם רצו להשביע את נפשם המתאווה ולהשמין עצמם, ולבסוף נעשו רזים וכחושים מכל הפורענויות שבאו עליהם. הרי "ויתן להם שאלתם" כנגד "ויתאוו תאווה", "וישלח רזון בנפשם" כנגד "וינסו אל".
וביאר המלבי"ם על פי מה שביאר בפרק ע"ח: אילו רצו בבשר מחמת תאווה בלבד, כשהיו ממלאים את תאוותם היה העניין נגמר. שכן הכלל הוא, שכל עוד התאווה בוערת באדם הוא רודף אחריה, אך משחלפה התאווה נגמר העניין ואין לו בו חפץ. אבל דבר הבא מחמת מינות וכפירה - יש לו תאווה או אין לו תאווה, הוא ממשיך. כמו אותו אחד שנשאל: מה הנאה יש לך עם אמך? והשיב בנימה נעלבת: אני איש אידיאולוגיה, וכי אני עושה דברים בשביל הנאה? אני עושה זאת כדי להכעיס את בוראי. כלומר: כשאדם עושה מחמת תאווה, חלפה התאווה - חלף הרשע. אבל כשאדם עושה כדי לקנטר ולהכעיס, גם כשתחלוף התאווה הוא ממשיך.
וכך היה כאן: לא תאווה בלבד הייתה כאן אלא גם כפירה ומינות, וזהו "וינסו אל בישימון" - לנסות אם יש ביכולת ה' או אין. לכן לא התחרטו, ולכן מתו בקברות התאווה - "וישלח רזון בנפשם", מיתה הביא עליהם. שהרי במקום להאמין בה', וכשהוא ממלא רצונם לנוח ולשקוט בזה, הם המשיכו לרצות עוד ועוד. סימן שאין זה נובע מתאווה אלא מרצון להכעיס את הבורא.
וכבר דיברנו על כך, שדווקא במקום שבו הדבר בלתי מושג, מתעצם הרצון להשיגו, אף שמצד עצמו אין הדבר הכרחי כלל. נתתי פעם דוגמה: הייתי במלון שהביאו אליו קייטרינג ממקום אחר, בקיץ, עם משפחות וילדים, ולא חישבו נכון את כמות הצ'יפס. הביאו שתיים-שלוש תבניות גדולות, וזה נגמר בשלוש הדקות הראשונות. שלחו עוד משלוח - ושוב נגמר בשלוש דקות. כך חזר הדבר אולי שש פעמים. אילו הביאו מלכתחילה כמות מספקת, "ראתה עין שבעה נפש", כל אחד היה לוקח כמה שצריך ונגמר. אבל משנוצרה תחושה שאין מספיק, בכל פעם שהביאו כולם עטו לחטוף. תמיד תחושת החוסר יוצרת בהלה - צריך לחטוף עוד, צריך לקחת הכול. וזהו "ויתאוו תאווה במדבר": דווקא משום שהמקום הוא מדבר, מקום שאין בו, מתעוררת התאווה לרצות עוד, אף שאין באמת צורך.
וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ יְהֹוָה׃
רש"י מפרש "ויקנאו" - במדבר הכעיסו אותו, מלשון "הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם". הרד"ק עומד על כך שהפסוק מדבר לכאורה על עדת קורח, ואם כן מדוע נאמר בלשון רבים, שהרי לא היה זה כלל העם, והיה לו לומר "ויקנא קורח למשה במחנה"? מתרץ הרד"ק: תלה זאת בכל ישראל מפני שלא מיחו בהם. ועוד, שלא הייתה זו עדת קורח בלבד, אלא נאספו עמם גם מבני ראובן ומאתיים וחמישים ראשי סנהדראות, נשיאי עדה.
ומהו "לאהרן קדוש ה'"? הם קינאו גם באהרן, וטענתם הייתה "כי כל העדה כולם קדושים" - מה אתה קורא לו קדוש ה', וכי הוא הקדוש היחיד כאן, כולנו קדושים. ומשה רבנו אמר: "אשר יבחר ה' הוא הקדוש". והוכיח ה' שיש רק אחד קדוש ה', וזה אהרן. טענתם שכולם קדושים - ייתכן ברמה מסוימת, אבל "קדוש ה'" יש רק אחד.
המלבי"ם עומד על כך שלפי הסדר המופיע כאן בפרק, משתמע כדעת האומרים שמחלוקת קורח הייתה לפני מעשה המרגלים, אחרי קברות התאווה. ויש חולקים ואומרים שמחלוקת קורח הייתה לאחר מעשה המרגלים. לדעה זו צריך לומר שהפרק מסדר את הדברים לפי חומרת החטא והעונש, ולכן הסמיך את העגל ואת המרגלים יחד לאחר מעשה קורח, אף שהמרגלים היה קודם - משום שאלו היו החטאים הגדולים.
ויש הרוצים לומר שבהכרח מעשה קורח היה לאחר חטא המרגלים, שכן דווקא אז מצא קורח כר נרחב להסתה במחנה: הנה "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו", שהרי בעקבות חטא המרגלים נגזר שכולם יישארו וימותו במדבר. יוצא אפוא שקורח המתין לשעת כושר לחלוק על משה - לרגע שבו כבר יש תסיסה בעם והרבה ממורמרים, ואז קם וחלק.
אומר המלבי"ם: בעדת קורח היו שתי כיתות. דתן ואבירם ומאתיים וחמישים ראשי סנהדראות יצאו כנגד שבעים הזקנים שבחר משה, כי הם היו קרואי מועד אנשי שם, והפריע להם מדוע על השבעים ההם נחה הרוח ועליהם לא. זוהי טענתם, וזהו "ויקנאו למשה במחנה" - קינאו בסיבת משה במה שעשה במחנה, כמו שכתוב "ויאסוף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל": למה אלו נלקחו ואנחנו נפסלנו. לעומת זאת קורח עצמו חלק מחלוקת מסוג אחר - הוא חלק על הכהונה הגדולה וטען שהוא ראוי להיות הכהן הגדול, וזהו "לאהרן קדוש ה'".
תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם׃
וַתִּבְעַר אֵשׁ בַּעֲדָתָם לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים׃
לפיכך היו בהם שלושה מיני עונשים, אומר המלבי"ם. דתן ואבירם הם שנבלעו בארץ. דתן נבלע לבדו, ואילו לאבירם הייתה עדה שלמה של בנים ובנות, שעדה אינה פחות מעשרה, ולכן נאמר "ותכס על עדת אבירם".
חז"ל אומרים שכל קנאה שבאה אחריה למ"ד היא לטובה, כגון "קנא לאלוהיו", "קנא קינאתי לה'". ולעומת זאת קנאה שבאה אחריה בי"ת היא לרעה, כגון "ויקנאו בו אחיו", "קינאתי בהוללים". ואם כן כאן, שהקנאה לרעה, היה צריך לומר "ויקנאו במשה", ומדוע נאמר "ויקנאו למשה"?
הרד"ק מרגיש בקושי, ומפרש שהלמ"ד כאן כמו בי"ת: כמו "איש הרגתי לפצעי" שפירושו בפצעי, "לפניכם לחרב" שפירושו בחרב, "למי מריבה" שפירושו במי מריבה. וזה פלא גדול, שהרי אם כן היכן החלוקה בין למ"ד לבי"ת - כתוב למ"ד ואתה מפרש כבי"ת.
מחמת קושי זה מבאר המלבי"ם שכאן הלמ"ד היא לטובה, והכוונה "בשביל משה": הם באו לקנא, כל אחד קינא לאשתו ואמר שנסתרה עם משה, והלכו והשקו את נשותיהם מי סוטה, מפני שחשדו שמא קלקל משה עם נשותיהם. זהו "ויקנאו למשה במחנה" - קינאו לנשותיהם בשל משה.
ולמה באמת באו בטענה כזאת? ראשית, משה רבנו פרש מאשתו, אמרו, אם כן הרי הוא בלי אישה ובוודאי מחפש לו אחרת. ושנית, כפירוש הכלי יקר: חז"ל אומרים שבעל גאווה סופו נופל באשת איש, והם הרי אמרו למשה "ומדוע תתנשאו על קהל ה'", "כי תשתרר עלינו גם השתרר" - אתם בעלי גאווה ומתנשאים; ואם כן, לפי שיטתם, בוודאי ייכשל באשת איש. מכאן מצאו להם סיבה כביכול לקנא לנשותיהם בשל משה.
וממה חשדו בו? כאשר נשלח משה לספור את העם היה עליו לבוא אל אוהליהם. אומרים חז"ל שמשה אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, וכי אכנס לאוהלו של כל אחד ואחד? אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא, תהיה רוח הקודש מכרזת לך מבחוץ, באוהל זה יש כך וכך ובאוהל זה כך וכך, וכך אמנם היה. אבל הם טענו: משה בוודאי הגיע לאוהלים, ולך תדע מה היה שם.
והרי זה כלל: החושדים אינם זקוקים לעובדות. יש לו תיאוריה - אל תבלבל אותו עם עובדות; העובדות מבלבלות אותו, ועל פי רוב אינו רוצה לשמוע אותן, כדי שלא ייאלץ לצאת מן התיאוריה שלו. מי שרוצה לטפול האשמות יכול להאשים בדברים שאין להם יסוד ובסיס. משה רבנו, איש האלוקים, מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלוקים, המדבר עם הקדוש ברוך הוא - ובמה אתה חושד אותו? באשת איש? הדבר המופרך ביותר. ועוד, מדובר באדם שעבר את גיל שמונים, שפרש מאשתו, ואתה עוד חושד בו. אלא שהמחפשים תמיד פגמים ימצאו אותם גם בקדושים שבקדושים.
בספר עטרת שלמה לרב לניאדו מביא בשם מפרשים ביאור נוסף ב"ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה'". על משה רבנו כתוב "והיה כצאת משה אל האוהל יקומו כל העם" - כולם נהגו בו כבוד, כראוי לכבד מלך, שהרי משה היה מלך ואדון הנביאים. ועל הכבוד הזה קינאו בו קורח ועדתו. והם אינם מבינים כיצד הגיע משה לכך: הוא ישב והתמיד ועסק בתורה והתקדש, לימד תורה את כלל ישראל, הגן עליהם ומסר נפשו עליהם. את הטורח ואת העמל לא ראו - ראו רק את סוף הכבוד לבוא, ובזה קינאו בו.
ואהרן, כתוב עליו שהיה יוצא ובא בתוך העם, אוהב שלום ורודף שלום, הולך ועושה שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, לא הסתתר מהם ונהג עמם בידידות ובפשטות. ובמה קינאו בו? בקדושה שלו: שהוא נכנס אל המקדש ואל קודש הקודשים ומקריב, במקום שהזר הקרב יומת, ורק הוא יכול להיכנס, וזוכה לכל מתנות כהונה. זהו "ויקנאו למשה במחנה" - בכבוד הגדול שנחל בהיותו במחנה, שכולם קמים לכבודו ומביטים בו; "לאהרן קדוש ה'" - בקדושתו.
וכך דרכם של המקנאים, הוא אומר: אינם רואים את כל מעשי החכם והצדיק, אלא מחפשים חיפוש מחיפוש - ביטוי תלמודי - למצוא איזה דבר קטן שאינו כל כך טוב בעיניהם, ובו מתנפלים עליו כדוב אורב. וזו גם דרכה של התקשורת: את כל הטוב לא יראה, אבל אם נמצא פסיק קטן - בזה נפתחות מהדורות החדשות. תסתכל על המכלול, אומרים לו, והמכלול אינו מעניין אותו; מעניין אותו רק למקד את הזרקור באותו דבר שהוא רואה בו גנאי, ולהתנפל. כל זה, כמו שאמרנו, אינו נובע אלא מן הנרגנות.
בפסוקים אלו מתגלה מהלך שלם: הקדוש ברוך הוא מושיע מיד שונא וגואל מיד אויב ומכסה במים את הצרים, עד ש"אחד מהם לא נותר" - שום דבר לא נותר מאליו, ורק פרעה נשאר בכוונה תחילה כעד. העם מאמין ושר, אך "מהרו שכחו מעשיו", ובמקום להמתין לעצת ה' שנועדה לנסותם ולהכניע את חומרם, הם מתאווים תאווה ומנסים את האל, וחטאם אינו תאווה בלבד אלא ספק ביכולתו יתברך - ולכן "וישלח רזון בנפשם". ומכאן לקנאה: קורח ועדתו לא ראו את עמלו של משה ואת קדושתו של אהרן, אלא את הכבוד ואת המעלה בלבד, ומתוך נרגנות חיפשו פגם עד שחשדו את משה במה שאין בו. מכאן לימוד לדורות: לזכור את חסדי ה', להמתין ולהאמין שהכול לטובה, ולראות את המכלול ולא לחפש פגמים בגדולים ממנו.
וַיִּשְׂרָאֵל - הַלְלוּ־יָהּ הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃