פרק ק"ו הוא פרק של וידוי היסטורי: המשורר סוקר את שרשרת החטאים של עם ישראל מיציאת מצרים והלאה, ומתוך כך מבקש רחמים על עצמו ועל הדור. בשיעור זה נעסוק בפסוקי הפתיחה של הבקשה האישית ("זכרני ה'"), בוידוי "חטאנו עם אבותינו", ובתחילת תיאור החטאים - במצרים ועל ים סוף.
זכרני ה' ברצון עמך - זכירה ופקידה
זָכְרֵנִי יְהֹוָה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ, פׇּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ.
רש"י מפרש "ברצון עמך" - ברצותך לעמך, כלומר: בשעה שתתרצה לעמך, בזה הוא מבקש שהשם יזכור גם אותו. האבן עזרא מבאר שהמשורר מתפלל שיזכה להיות בעת הישועה: כאשר הקדוש ברוך הוא יחפוץ בנו ותבוא הישועה - אז תזכור גם אותי, שאהיה נמנה באותה ישועה. הרד"ק אף הוא מעמיד את הפסוק על המשורר עצמו, אלא שלדבריו הבקשה היא שבעת תחיית המתים יחיה הקדוש ברוך הוא גם אותו, וכן ההמשך "לראות בטובת בחיריך" - שיזכה לקום ולראות בטוב. ואפשר גם לפרש את הפסוק באופן כללי, כלשון בני הגלות: כל אחד ואחד מבקש ריבונו של עולם, זכרני שאזכה להיות בגאולה ולהיות חלק ממנה, "פקדני בישועתך" - שגם אני אזכה להיפקד כשתביא את הישועה.
המלבי"ם מסביר שהבקשה נאמרת דווקא כאן, בפתח פרק שכולו תיאור של חטאי עם ישראל ושל מסירתם ביד צריהם: המשורר מבקש שלא ייזכר לא בין החוטאים ולא בין הנענשים. ומדייק המלבי"ם שיש הבדל בלשון הקודש בין זכירה לפקידה. זכירה היא דבר ערטילאי - זוכר ותו לא. פקידה היא התעוררות לפעול פעולה כלפי אותו דבר, כמו "וה' פקד את שרה כאשר אמר" - שם היתה פעולה ממש. לפי זה: "זכרני ה' ברצון עמך" - אל תזכור אותי בשעה שאתה בכעס על עם ישראל, אלא בעת רצון, כאשר אתה מרוצה מהם ומעשיהם טובים. "פקדני בישועתך" - אל תפקוד אותי לעונש בין הנענשים, אלא בשעה שאתה עושה חן וחסד ומושיע, אז תפקוד גם אותי ואהיה שותף לישועה. כלומר: שלא אזכר עם החוטאים ולא אפקד עמהם, אלא תזכור לפקוד עליי רק דברים טובים.
לראות בטובת בחיריך - שלוש בקשות או אחת?
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ, לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ, לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ.
"לראות בטובת בחיריך" - שאזכה לראות בטובתו של העם הנבחר, עם ישראל, בשעה שתעשה להם טובה ותביא להם גאולה. הרד"ק, כדרכו, מפרש שזה כפל עניין במילים שונות: דרך המשורר לכפול ולשלש, ושלוש הלשונות הן וריאציות על עניין אחד. אנו כבר יודעים שהמלבי"ם נוטה לחלוטין מדרך זו: אין אצלו מושג של כפל עניין במילים שונות, אלא כל ביטוי יש לו משמעות ולא בכדי נכתב.
"נחלתך" - אלו ישראל, שהם עמו ונחלתו. ובביאור "להתהלל" מביא הרד"ק שתי אפשרויות. יש מפרשים מלשון שמחה, כמו "קול הילולים", "ובתולותיו לא הוללו" - לא שמחו, וכן שמחת חתונה בלשון חז"ל נקראת "הילולא" ("אזיל לבי הילולא" - הלך לחתונה), הרי שהילולא היא ביטוי לשמחה. אך הרד"ק אומר: אין צריך להוציאם מעניין השבח. אין צורך בפירוש מחודש, אלא כפשוטו - לשון הלל ושבח, וכל הדוגמאות מתיישבות גם על דרך זו: בהילולא של החופה משבחים את החתן והכלה, "כלה נאה וחסודה", הרי שמהללים אותם - ולכן נקראת הילולא; "בתולותיו לא הוללו" - אין מי שיהלל אותן בעת חופתן. ולפי זה "להתהלל עם נחלתך" - כשנצא מן הגלות בשמחה נהיה מהוללים בפי כל העמים, יראו במעלת ישראל ובגדולתם, יראו שה' הוא אלוקינו והוא גואלנו, ומתוך כך יהיה לנו שם ותהילה.
המלבי"ם מעמיד כל לשון כנגד בקשה קודמת. "לראות בטובת בחיריך" הוא כנגד "זכרני ה' ברצון עמך": תזכור אותי עם בחירי ה', עם הצדיקים, שאראה בטובתם הבאה מצד מעשיהם הטובים. "לשמוח בשמחת גויך" הוא כנגד "פקדני בישועתך": שאשמח עמהם באושר ובהצלחה שתביא להם הישועה ("גויך" כאן אינו במובן גויים, אלא כמו "עמך"). ומצד שני העניינים האלה יחד - "להתהלל עם נחלתך": במה שעם ישראל הם לך לנחלה, מצד הקדושה והדבקות שביניהם לקדוש ברוך הוא, אזכה להתהלל עמהם - או במעשיהם הטובים או בהצלחתם ובשמחתם - ויהיה לי הדבר לשם ולתהילה.
חטאנו עם אבותינו - שלוש דרגות בקלקול
חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ, הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ.
הרד"ק מבאר שכאן מדבר הכתוב בלשון בני הגלות, המתוודים ואומרים: כשם שאבותינו חטאו כך גם אנו חטאנו. וכמו שכתוב "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" - מתוודים על עווננו ועל עוון אבותינו. והאר"י הקדוש מבאר למה יש להתוודות על עוון האבות: מפני שהדור השלישי לוקה בחטא האבות, שכן הדור השלישי הוא כבר נשמתם של הסבים; ואם תרצה, אותו שורש נשמה או ניצוץ נשמה. נמצא שכאשר אנו "אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם" ומשלמים את המחיר, אותה נשמה מקורית שהתחילה את שושלת הפגם היא החוזרת ומתגלגלת ומקבלת עתה את העונש. לפי זה "חטאנו עם אבותינו" - מגיע לנו גם עונש אבותינו, שהרי אנו הגלגול שלהם.
המלבי"ם מסביר: "חטאנו עם אבותינו" - אחזנו מעשה אבותינו בידינו, כמו שהם קלקלו כך גם אנו קלקלנו. ו"אבותינו" אינו דווקא האב הביולוגי הפרטי, אלא הדורות הקודמים - גם לפני מאה שנה ומאתיים שנה. אלא שהוספנו עליהם: הם חטאו מצד שגגה, מצד התאווה - וזהו גדרו של חטא, שהוא תמיד בשגגה. ואילו אנחנו "העווינו הרשענו": העווינו מצד עיוות השכל, כפירה; הרשענו - במזיד.
העניין הזה ביארנו כמה וכמה פעמים, והמלבי"ם מבארו במקומות רבים: "עוון" הוא לשון עיוות. בתחילה אדם חוטא, אך מכיוון שקשה לו לחיות עם ההרגשה שהוא עושה דברים לא טובים, הוא מנקה את מצפונו בכך שהוא בונה אידיאולוגיה: מה פתאום, זה לא חטא, כך צריך להיות. הנה בטבע כלב אחד אינו מוגבל לכלבה אחת, שור אחד אינו מוגבל לפרה אחת - כנראה שכך ברא הבורא את העולם, ואם כן גם האדם אינו מוגבל. הוא בונה השקפה שלמה שהאדם צריך לחיות חופשי, לזרום עם המציאות, וממילא הכל מותר. וזה החטא הגדול יותר: כל עוד זה בא מכוח תאווה והיצר השתלט עליו - עדיין קוראים לזה חטא, מעין שגגה. אבל ברגע שבנית אידיאולוגיה סביבו ואתה אומר "זהו המעשה הנכון" - זה כבר עוון, שהרי עיוותת את השכל ויצרת עיוות הקובע שכך צריך להיות.
וכך אומרים: מי קבע שהמשפחה המסורתית הקלאסית היא הדגם היחיד? יש עוד סוגי משפחות, כל אחד יקים משפחה כפי שהוא מבין. זה נשמע פלורליסטי וליברלי, מה פתאום לכפות על מישהו. ומה קרה כאן? יצרת אידיאולוגיה. והעיוות הוא הנורא מכל, מפני שהוא נועל את האדם בפוזיציה שלו. אפשר לראות זאת בגדול בהבדל שדיברנו עליו פעם בין בני ספרד לבני אשכנז. אצל בני ספרד גם כשהיה חטא - היה זה חטא מתוך תאווה: הביאו אותם ארצה, רוקנו אותם מכל יהדות, הכניסו אותם לבתי ספר חילוניים, חלקם לקיבוצים, עירטלו אותם מתורת אבות. לכן קל להם מאוד לחזור, שהרי לא בנו אידיאולוגיה סביב הדבר. לעומת זאת אצל בני אשכנז, כל דבר שעושים בונים סביבו אידיאולוגיה: מקים תנועה, מקים מפלגה, יוצר קבוצה. ולכן שים לב כמה הם נעולים, ש"אחד מעיר ושניים ממשפחה" חוזרים בתשובה. כשאדם נכשל הוא אומר: אופס, טעיתי, נכשלתי - ויש לו סיכוי לתקן. אבל כשבנה אידיאולוגיה, יצר לעצמו עיוות שכלי שזהו המעשה הנכון, ולך תוציא אותו מזה - זה מנוגד לכל תפיסתו. זהו "העווינו הרשענו": הרשע שלנו כבר מעוגן בעיוות השכל, ולכן מצבנו חמור מאבותינו שבסך הכל חטאו.
להאשים את ההורים - ביאור "תהילות מהרי"ץ"
ספר "תהילות מהרי"ץ" מביא כאן ביאור נפלא. הרבה אנשים, כשאתה שואל אותם איך הם עושים מעשים כאלה, פותחים ואומרים: אל תשאל איזה אבא היה לי, אל תשאל אילו הורים היו לי, אל תשאל איך התעללו בי והציקו לי. בקיצור - תולה הכל בהוריו, ותמיד יש לו את מי להאשים. וכבר בתקופת התלמוד היה אדם שהאשים את הוריו: אלישע בן אבויה, אלישע אחר. הוא סיפר שבברית שלו ראה אביו את החכמים ויצאה אש, ואמר: איזה יופי, את בני אני מייעד להיות תלמיד חכם - כלומר מתוך לא לשמה, מתוך התפעלות מהאש (ואילו היה חושב שפוליטיקאים מייצרים אש מסוג אחר, היה רוצה שיהיה פוליטיקאי וחבר כנסת). ולא רק האב: גם אמו, כשעברה ליד בית עבודה זרה והריחה מן הריח בעודה מעוברת בו. הרי לך שיש לו על מי להפיל את התיק - זה אבא, זו אמא. ובזה הם מוסיפים חטא על פשע: לא די שאינו מתחרט ואינו מודה באשמתו, אלא שהוא מגלגל את האחריות לאחרים.
ולפי זה, אומר הרב, נבין את הפסוקים בפרשת התוכחה בבחוקותי, שהרבה מן המפרשים תמהו עליהם ואף אנו עמדנו על הקושי הזה בדרשות: "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם במעלם בי... אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם". והלא הם כבר בוידוי, ומדובר בעם שעושה תשובה - ולדעת הרמב"ם תשובה עיקרה וידוי - ואם כן למה "אף אני אלך עמם בקרי"? אלא שהם מתוודים את עוונם יחד עם עוון אבותם: קושרים את עוונם בעוון האבות ואומרים אני לא אשם, זה אבא שלי, זה ההורים שלי, הם לא חינכו אותי טוב. נמצא שאינו מודה ועוזב, אלא מכסה את פשעיו בעוונות אבותיו, ואין זה נקרא וידוי כלל. לכן אומר הקדוש ברוך הוא "אף אני אלך עמם בקרי", עד ש"יכנע לבבם הערל" ויבין שאין להאשים אחרים.
ייתכן שבאמת הבית לא היה מושלם, אבל הקדוש ברוך הוא העמיד אותך במציאות שממנה אתה יכול לצאת. גם ביתו של אברהם אבינו לא היה מושלם מבחינה רוחנית - ויצא ממנו אברהם אבינו. אדם יכול לבחור בטוב גם אם הוא בנו של לבן; אם את בתו של לבן - את יכולה להחליט להיות רחל אמנו. אין שום הבטחה שאם הורי האדם אינם שלמים הוא אמור לצאת פגום; הקדוש ברוך הוא הציב אותך כאן, ואתה אמור להתאמץ, לצאת מן המקום הזה ולפרוח. נמצא שהתולה את עוונו בעוון אבותיו - לא רק שאין כאן וידוי, אלא יש כאן בריחה מאחריות. וזהו שאנו אומרים: "חטאנו עם אבותינו העווינו הרשענו" - עיקר החטא שהם משליכים את האחריות, אומרים חטאנו עם אבותינו ומחמת כן העווינו והרשענו, החטאים שלנו נובעים מאבותינו, ואם כן לא עלינו תלונתך ריבונו של עולם אלא על אבותינו.
אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך
אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ, לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ, וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף.
הרד"ק מבאר: אבותינו, כשיצאו ממצרים, לא השכילו להתבונן בנפלאות שעשית במצרים ולא זכרו את רוב חסדיך. והתבונן: בכל המכות הפלה הקדוש ברוך הוא את ישראל - המכה היתה בכל הארץ וישראל לא לקו בה. בברד: "בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד". בדבר: "וממקנה בני ישראל לא מת אחד". בחושך: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". בערוב: "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך". ואומר הרד"ק: וכן בשאר המכות, אף על פי שלא נכתב. ויש לדעת שדעת האבן עזרא אינה כן - לשיטתו רק במכות שנאמר בהן פדות היתה פדות, ובמקום שלא נכתב לקו ישראל עם המצרים; אבל כל המפרשים אינם מסכימים עמו בזה, ולומדים כדברי הרד"ק שבכל המכות לקו רק המצרים ולא ישראל אף שלא נכתב.
ולאחר כל הניסים והמופתים האלה, כשמצרים רודפים אחריהם, הם באים בטרוניה: "המבלי אין קברים במצרים"? הרי הקדוש ברוך הוא עשה לך ניסים כאלה ומופתים כאלה - כל כך מהר הספקת לשכוח? לא זכרו שמי שעשה עמם את הנפלאות ההן יכול לעשות להם נפלאות גם עכשיו; היה להם להתפלל ולזעוק אליו, ולא להטריח בתלונות.
וזהו "וימרו על ים בים סוף": כשהשיגו אותם והם חונים על הים, שם ממרים - אינם מוכנים להיכנס מפני סכנת נפשות. הגמרא בסוטה מביאה בזה שתי דעות: אם רבו ביניהם מי ייכנס תחילה, או שרבו מי לא ייכנס תחילה - זה אומר אתה תיכנס ראשון, וזה אומר לא, אתה. ורש"י מסביר שהיו שם מקטני אמנה, שאמרו: כשם שאנו עולים מכאן מצד זה, אף המצרים עולים מצד אחר ויבואו אחרינו. השם עושה להם ניסים, קורע להם את הים, מייבש את הקרקע - והם בתוך הים במחשבת ספק וכפירה. וכי עד עכשיו לא ראית אילו ניסים מפליאים עשה לך הקדוש ברוך הוא כדי להצילך ממצרים? מה עשה הקדוש ברוך הוא? רמז לים והקיא את המצרים ליבשה, וכשראו אותם פגרים מתים מוטלים לפניהם - אז נרגעו. זהו "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" ולכן "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" - אומר רש"י: אבל מתחילה לא האמינו.
הרד"ק מביא כאן את מדרש שוחר טוב: מהו "וימרו על הים"? כיוון שבקע להם משה את הים, נעשה להם הים טינא - טיט, כמו שנאמר "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים", ו"חומר" הוא טיט כמו "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים". כיוון שירדו לים היו אומרים אלו לאלו: "בעות בעתך ודוש דישך, מטיט ולבנים יצאנו ולטיט ולבנים באנו". נכנסים לים, נעליהם משקיעות בטיט, והם אומרים: זהו, חזרנו למצרים, לא טוב לנו כאן יותר משהיה שם. וזהו "וימרו על ים בים סוף" - נכנסים לים וממרים את פי ה', ועוד מדברים בזלזול. אלא שהרד"ק תמה על הדרש הזה: והרי כתוב "וישם את הים לחרבה", וכאן במזמור נאמר "ויוליכם בתהומות כמדבר" - משמע שלא היה שם טיט אלא יבש כמדבר. ולענ"ד אין הכרח שיש כאן סתירה: אפשר לחלק בין המצב ההתחלתי ובין ההמשך. בתחילה, כשנכנסו למים והוצרכו להפגין אמונה ודבקות, היה שם טיט - וכדברי המדרש; ואילו "וישם את הים לחרבה" ו"ויוליכם בתהומות כמדבר", שהכל התייבש, היה בשלב השני.
המלבי"ם מבאר כאן את חטאם של האבות עוד בהיותם במצרים. הם היו צריכים להשכיל את גדולת השם מצד הנפלאות שעשה להם, ולעבדו מצד יראת הרוממות - אבל "לא השכילו נפלאותיך": היו בהם שעדיין הסתפקו, שלא היתה להם אמונה שלמה, ואמרו אמנם יש כאן ניסים ומופתים, אך לך תדע, אולי - כלשון הרמב"ם - נעשו בלאט ובכישוף. אדם רואה את המופתים במצרים ואומר: אולי זה כישוף, שהרי כך אמרו בחדשות של הפרעונים, שמשה מכשף גדול. ולחלופין היה עליהם לזכור את חסדי השם ולעבדו מצד הכרת הטוב ויראת הגמול - אבל "לא זכרו את רוב חסדיך". וזהו שנאמר ביחזקאל "ואומר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו ולא אבו שמוע", והדברים אמורים בזמן שעמדו לפני הגאולה - עדיין היתה בידם עבודה זרה. וכן משה אומר להם ערב הגאולה "משכו וקחו לכם צאן" - משכו ידיכם מעבודה זרה. הרי שערב הגאולה עדיין דבקו בה וקשה היה להוציאה מהם. ואף בים סוף, אומר המלבי"ם, עדיין הסתפקו ביכולת השם וכפרו בטובותיו, כמו שאמרו "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הלא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמור חדל ממנו ונעבדה את מצרים". ואפילו בתוך הים - כמו שאמרו חז"ל, פסל מיכה עבר עמהם בים, "ועבר בים צרה". הרי שגם בתוך הים עדיין ממרים.
המכילתא אומרת: כתיב "ויסע משה את בני ישראל מים סוף" - הסיעם מן ההמריה שהמרו על ים סוף, כאילו לקחם והוציאם מן המקום שבו המרו. וזהו שרומז משה רבנו בתחילת ספר דברים, כשהוא מזכיר להם את חטאיהם: "מול סוף" - מה שהמרו על הים בים סוף, "ודי זהב" - חטא העגל, "חצרות" - מעשה קורח וכיוצא בזה. והשל"ה הקדוש מדייק: "וימרו על ים בים סוף", וכתיב "ויושע ה' את ישראל" - "ויושע" ראשי תיבות "וישמן ישורון ויבעט", "שמנת עבית". הרי לך: השם עושה להם אותות ומופתים, והם משמינים מהם, ובמקום להידבק בו יותר - "ויבעט", יש להם תלונות והם מפקפקים ביכולתו.
ויושיעם למען שמו
וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ, לְהוֹדִיעַ אֶת גְּבוּרָתוֹ.
האבן עזרא מבאר: "למען שמו" - לפי ששמו של הקדוש ברוך הוא נקרא עליהם, "אלוהי העברים", וממילא אם ייגרם נזק חס ושלום לעברים, יש בזה כביכול חילול שמו יתברך. והרד"ק מוסיף שאף שלא היו ראויים לישועה מצד עצמם - שהרי המרו את פי האל ולא בטחו בו - הקדוש ברוך הוא, שלא רצה שיתחלל שמו בגויים, הושיעם למען שמו. וכך כתוב במפורש בתורה באותה ישועה: "ואיכבדה בפרעה ברכבו ובפרשיו", ומה ההמשך? "וידעו מצרים כי אני ה'". הרי שהעניין כאן הוא קידוש שמו. מצד עצמם לא היו ראויים - עד שאפילו הים לא רצה להיקרע בפניהם, "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" - אלא הכל היה למען שמו, שיתגדל ויתקדש שמו בעולם, ומתוך כך ידעו הגויים את גבורתו.
המלבי"ם מסביר ששני טעמים היו לישועה. האחד - שלא יהיה חילול השם, כמו שכתוב ביחזקאל "ואעש למען שמי לבלתי החל", שלא יתחלל שמי. והשני - כדי שישראל עצמם יתחזקו באמונה וידעו את גבורת השם: עתה הם מפקפקים, וכשיראו זאת יכירו בגבורתו.
ויגער בים סוף - שני ניסים בקרקע הים
וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב, וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר.
הרד"ק מבאר שה"גערה" היא הרוח שהקדוש ברוך הוא מוליך על הים ועל ידה עושה אותו לחרבה, וזהו "גוער בים ויבשהו" - גערת השם היא כביכול אותה רוח המייבשת את הים. "ויוליכם בתהומות כמדבר" - הוליך את ישראל בתהומות בחרבה כמי שהולך במדבר; הים נקרע, וכדברי הרד"ק לעיל לא היה שם טיט אלא יבש. וכבר אמרנו שייתכן שבתחילה היה טיט ואחר כך התייבש, אך על כל פנים כאן נאמר במפורש שהוליכם בתהומות כמדבר ו"וישם את הים לחרבה" - המקום היה יבש.
רש"י מפרש "בתהומות כמדבר" באופן אחר: ים סוף היה במדבר, שנאמר "סגר עליהם המדבר", וכן "נלכה דרך שלושת ימים במדבר". כלומר אין הכוונה שהמקום שדרכו בו היה יבש כמדבר, אלא שכל המעשה היה במדבר - סגר עליהם המדבר, קרע להם את הים.
והמלבי"ם מוסיף נס נוסף, כפי שביאר בפירושו על התורה. ראשית, קרקע התהום התייבשה - כמו שאמרנו, בחרבה. אבל יש כאן בעיה נוספת: לו היה רק מתייבש הים, היו צריכים לרדת ירידה תלולה ואחר כך לעלות עלייה תלולה, וזאת אף בלי להתחשב בסלעים שבקרקעית - שהרי הים אינו מגרש יבש ומיושר. לכן, אומר המלבי"ם, הקדוש ברוך הוא יישר להם את הדרך ועשה אותה דרך שווה, שהרי תהום הים הוא עמק גדול ואי אפשר לרדת שם ולעלות משם. וזהו "ויוליכם בתהומות כמדבר": כשם שבמדבר אדם הולך במישור, כך עשה להם את התהומות מישור, ולא הוצרכו לרדת למקום נמוך ולעלות ממנו. וכמו שכתוב בישעיהו "מוליכם בתהומות כסוס במדבר" - כשם שהסוס דוהר במדבר ביושר בלי ירידות ועליות, כך יישר להם השם את קרקע הים והלכו במקום גבוה וישר.
לסיכום: פתח המשורר בבקשה אישית - "זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך" - שלא ייזכר עם החוטאים ולא ייפקד עם הנענשים, אלא יזכה לראות בטובת הצדיקים, לשמוח בישועת העם ולהתהלל עם נחלת ה'. ומיד הוא פותח בוידוי: "חטאנו עם אבותינו העווינו הרשענו" - ולמדנו שהחטא הוא בשגגה ומתאווה, והעוון והרשע חמורים ממנו, שכן הם עיוות השכל ובניית אידיאולוגיה סביב הקלקול, וכן הבריחה מאחריות המטילה את האשם על ההורים ועל הדורות הקודמים. מכאן עבר לחטאי הדור במצרים ועל הים: לא השכילו בנפלאות, לא זכרו את רוב החסדים, והמרו אפילו בתוך הים. ואף על פי כן הושיעם הקדוש ברוך הוא - למען שמו ולמען ידעו את גבורתו, גער בים ויחרב, ולא עוד אלא שיישר להם את התהומות והוליכם בהן כמדבר.