פרק ק"ו הוא פרק של וידוי לאומי: המשורר מונה בזה אחר זה את חטאי ישראל במדבר, ומולם את חסדי ה' שלא פסקו. בקטע שלפנינו אנחנו עומדים על מחלוקת קורח, על חטא העגל, ועל תפילתו של משה רבנו שעמדה בפרץ. נלך בעקבות רש"י, האבן עזרא, הרד"ק, ובעיקר בעקבות המלבי"ם, שכדרכו אינו מקבל "כפל עניין במילים שונות", ומוצא בכל חצי פסוק עניין בפני עצמו.
תִּפְתַּח־אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל־עֲדַת אֲבִירָם׃
כל מי שקורא את הפסוק עומד תמה: היכן השושבין המרכזי של השמחה? היכן קורח? נמנים כאן דתן ואבירם, וקורח - ראש המחלוקת - אינו מוזכר כלל.
רש"י מבאר: נראה שחלק כבוד לבני קורח מלהזכיר את אביהם, ולכן תלה את הקלקלה בדתן ואבירם. בני קורח הרי לא מתו, ובסופו של דבר היו מן המשוררים בבית המקדש, ויצא מהם שמואל הנביא - לכן חלק להם כבוד ולא הזכיר את אביהם, אלא רק את עושי הצרות, דתן ואבירם.
הרד"ק מציע הסבר אחר: "לא זכר קורח כי ידוע כי הוא ראש המחלוקת". על דבר ידוע ומפורסם אין צורך להכריז. קורח מפורסם שהוא ראש המחלוקת, ולכן לא ראה צורך להזכירו.
עוד הסבר מעניין אומר הרד"ק: "או זכר העוזרים, כי עוזרי הרשע הם רשעים ממנו, כי אם לא ימצא עוזרים לא יעשה רשעו". זהו "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" - החור שאליו העכבר בורח הוא הגנב האמיתי; העוזרים הם המסייעים שבלעדיהם הרשע לא היה מוציא את זממו לפועל. לולא אנשים כמותך, הרשע לא היה מבצע את מעשיו. נמצא שמעשי העוזרים הם המעשים המביאים את הרשע לידי מעשה, ולכן הזכיר הכתוב את העוזרים יותר מן היוזם.
מכאן אמרה ידועה: היכן נמצאים הגאון מווילנא והבעל שם טוב? בגן עדן. והיכן התלמידים? בגיהנום. היכן נמצאים היעב"ץ ורבי יהונתן אייבשיץ? בגן עדן. והיכן התלמידים שלהם? בגיהנום. אלא שכאן, במחלוקת קורח, גם הרב עצמו בגיהנום. מניין יודעים? מפסוקים מפורשים בתורה - אנחנו לא נולדנו בתהילים, התחלנו מן התורה: "ותבלע אותם ואת קורח" - קורח נבלע באדמה וצועק מתוך האדמה "משה אמת ותורתו אמת". קורח ודאי נענש. אילו היה צדיק, היה ניצול, וכל התלמידים בעלי הכוונות הרעות הם שהיו ניזוקים.
וחז"ל מפרשים במפורש מה הייתה בעייתו של קורח: על מה נתקנא? על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. "אמר: אני מבטל את דבריו של משה" - הגיעו לכפירה, דברים חמורים ביותר מצד קורח. אין לנו לימודי זכות על קורח עצמו.
עוד מבאר הרד"ק: קורח היה גם עם השרופים וגם עם הבלועים. וכאן הכתוב חילק את העונשים - "תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם" מזה, ו"ותבער אש בעדתם" מזה, שחוזר על מאתיים וחמישים האיש שהקריבו את המחתות ובערה בהם האש. אם כן אי אפשר להזכיר את קורח רק בבליעה, ואי אפשר להזכירו רק בשריפה - ולכן לא הזכירו כלל. את מי הזכיר? את אלה שנבלעו - דתן ואבירם, ואת "העדה" - מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות שרצו להיות כהנים, ובהם בערה האש.
ואם תשאל: ומה עם און בן פלת, שגם הוא מוזכר שם עם דתן ואבירם? על כך התשובה: חז"ל כבר גילו לנו שאון בן פלת התחרט ופרש מן המחלוקת, ואשתו הצילתו. לפיכך אינו ראוי להזכרה - לא שם בהמשך הפרשה ולא כאן.
וַתִּבְעַר־אֵשׁ בַּעֲדָתָם לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים׃
"ותבער אש בעדתם" - האש אכלה את מקריבי הקטורת. הרד"ק מפרש: ותבער אש במאתיים וחמישים האיש מבני ישראל, ותאכל אותם. ו"להבה תלהט רשעים" לדעתו הוא כפל הפסוק במילים שונות.
אבל המלבי"ם, שאינו מקבל כפל עניין במילים שונות, מבאר: העונש השני היה שהאש שרפה מאתיים וחמישים איש - "ותבער אש בעדתם". ולאחר מכן התחיל הנגף, שהוא העונש השלישי - וזה "להבה תלהט רשעים": כביכול מן האש נפרדה להבה שהייתה מלהטת מרחוק, והיא הנגף שפשט בעם. ולדרכו, קורח אינו נחשב כמי שנידון בבליעה ובשריפה. ואכן יש בזה דעות בחז"ל: אם קורח היה מן הבלועים ומן השרופים, או לא מן הבלועים ולא מן השרופים.
יַעֲשׂוּ־עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה׃
מה הדגש "בחורב"? אומר האבן עזרא: באותו מקום עצמו ששם שמעו את קול ה'. שם שמעת "אנוכי ה' אלוקיך" - ושם אתה בא ועושה עגל? וכן אומר הרד"ק: דווקא בחורב, במקום שבו קיבלת את התורה ובאוזניך שמעת את עשרת הדיברות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" - ושם הלכת ועשית עגל?
המלבי"ם עומד כאן על קושי: לכאורה הקדים את המאוחר. מחלוקת קורח הייתה אחרי חטא העגל. חטא העגל היה מיד עם היציאה ממצרים - הגיעו להר סיני, אחרי חמישים יום קיבלו תורה, ולאחר ארבעים יום של המתנה למשה רבנו עשו את העגל. זה היה חטאם הראשון. מדוע אם כן מזכיר הכתוב את מחלוקת קורח תחילה, ורק אחר כך את חטא העגל?
מבאר המלבי"ם: מפני שבעניינו של קורח נתעורר מחדש חטא העגל. שהרי מה טען קורח? "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". בגד שכולו תכלת אינו צריך פתיל תכלת; בית שכולו ספרים אינו צריך מזוזה. אם כל העדה קדושים - אין צורך במשה, אין צורך באהרן, אין צורך במזוזה; כולנו קדושים וה' בתוכנו.
וברגע שטען כך, מיד התעורר חטא העגל מחדש. שהרי בחטא העגל מה טענו? "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". ומה בכך שלא ידעתם מה היה לו - אם כולם קדושים, ואם כולנו תכלת, למה אתם צריכים פתיל תכלת? אלא שזה היה לימוד הזכות שלהם: ריבונו של עולם, משה היה האמצעי בינינו לבינך; בלי משה אנחנו כמו בלי ידיים, בלי רגליים ובלי עיניים - חייבים אמצעי. הם חיפשו מתווך בינם לבין ה'. בא קורח ואומר: הכול שטויות, אין צורך במתווך, אנחנו ישירות עם בורא עולם. אם כן - איך עשיתם את העגל? שם צעקת "צריך מתווך, צריך מתווך", ופתאום אינך זקוק למתווכים ואתה אומר כולם קדושים?
ועוד הסבר ראיתי פעם, ואיני זוכר כעת בשם מי, וגם הוא בדרך של עוררות קטרוג העגל מחדש: משה רבנו לימד זכות על ישראל וטען - ריבונו של עולם, "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" - בלשון יחיד דיברת, אותי ציווית ולא אותם, אם כן אין בהם חטא. אבל כשבא קורח לחלוק על משה, אומרים חז"ל שטען: מה אתה חושב, שאתה לבדך דיברת עם השכינה ושמעת מפי הגבורה "אנוכי" ו"לא יהיה לך"? כולנו שמענו מפי הגבורה! ואם כולכם שמעתם - אז איך עשיתם עגל? בטענה זו ביטל קורח את לימוד הזכות, וחזר ונתעורר "יעשו עגל בחורב וישתחוו למסכה".
וַיָּמִירוּ אֶת־כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב׃
המלבי"ם מפרש ש"כבודם" הוא הנהגתו של משה, שהיא מצד הימין - בחינת פני אדם שבמרכבה. ובמה המירו אותה? בתבנית שור. הם היו בטוחים שהקדוש ברוך הוא כבר אינו מנהיג אותם על ידי משה - "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" - וממילא מסר את ההנהגה אל המערכת, אל כוחות הטבע. וכוחות הטבע והמערכת הם בחינת פני השור, שבמרכבה העליונה הוא מצד שמאל, דרך הנהגת הטבע. הם הרי ראו במעמד הר סיני, כשפתח להם הקדוש ברוך הוא שבעה רקיעים, את הבחינה של פני השור מן השמאל, ואמרו: במציאות שאנחנו נמצאים בה כעת, זו ההנהגה הראויה לנו - מכוח השור. נמצא שהמירו את כבודם, את משה שהוא מצד הימין ובחינת פני אדם, בצד השמאל שהוא בחינת השור, ורצו להפיק רצון ותחבולות מכוחות הטבע, כפי שלמדו מן המצרים.
ומהו "אוכל עשב"? לכאורה מיותר - וכי חשבנו שהשור אוכל גלידות? די היה לומר "תבנית שור". אלא אומר רש"י בשם חז"ל: אין לך מתועב ומשוקץ מן השור בשעה שהוא אוכל, שמוציא פרש הרבה ומתלכלך בו, ויש אומרים שרירו מלכלך. כך או כך, השור אוכל בצורה מלוכלכת; בעלי חיים אחרים אוכלים בנקיות, והשור ברוקו מלכלך את כל המאכל, עד שהחמור אינו יכול לאכול אחריו. נמצא שהמירו ישראל את כבודם בתבנית שור מאוס - שהשור בעת אכילתו מאוס.
האבן עזרא מפרש אחרת: "כבודם" הוא כינוי לכבודו של הקדוש ברוך הוא. ולמה נאמר "כבודם"? זו דרך כינוי, כדרך שאין רוצים לומר שאדם חירף את השם ואומרים "חירף את עצמו", או שאומרים "בירך" במקום ההפך. כך גם במה שנאמר על אותם שהיו מחזירים אחוריהם אל ההיכל, "פניהם קדמה אל השמש ומשתחווים ושולחים הזמורה אל אפם" - כלפי בית המקדש רחמנא ליצלן; היה ראוי לכתוב "אל אפו", כביכול כלפי קודשא בריך הוא, אלא שזהו תיקון לשון.
ויסוד הדבר: מי שמבזה את הקדוש ברוך הוא - לא אותו ביזה אלא את עצמו ביזה, "ובוזיי יקלו" מאליהם, אין צריך לפעול פעולה כדי להקל אותם. זה כמו שיבוא אדם כיום ויתחיל לגדף את החפץ חיים - את מי ביזה? לימים יאמרו: ראו איזה ביזיון עשה פלוני לעצמו, איך הוצג ככלי ריק; בני משפחתו לא יידעו היכן לקבור את עצמם, לא יוציאו את האף החוצה - בן משפחתנו, איזה ביזיונות עשה לנו. הביזיון הוא שלו, לא של מי שחירף. כך גם כלפי שמיא: כשאני אומר שהם "המירו את כבודו" - אין בכבודו של מקום שום פגיעה, את כבודך שלך אתה ממיר. ולכן נקט הכתוב בדרך כינוי: "וימירו את כבודם".
גם הרד"ק מפרש ש"כבודם" הוא הקדוש ברוך הוא, ולמה נקרא כבודם? מפני שהם ראו את כבודו בהתגלות שהייתה בהר סיני.
שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם׃
אומר האבן עזרא: שכחו שהקדוש ברוך הוא הושיעם, והרי הם היו סמוכים ליציאת מצרים ולקריעת ים סוף - שכחו את כל זה ואמרו "אלה אלוהיך ישראל". והמלבי"ם מוסיף: הם ראו במו עיניהם שההנהגה שלהם היא על ידי סיבת כל הסיבות. הקדוש ברוך הוא עשה לכם ניסים במצרים ושידד את כל מערכות הטבע - מה הלכתם לחפש הנהגה טבעית? מה הלכת להמיר את כבודך בשור אוכל עשב, שהוא בחינת הנהגת הטבע? זו התביעה: איך שכחתם את אל מושיעכם עושה גדולות במצרים? מאותן גדולות שעשה שם, מן הניסים והנפלאות, "בזאת תדעון כי אני ה'" ואין עוד מלבדו - ואתה הולך לבקש עזר וסיוע מכוחות הטבע בתבנית שור?
נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל־יַם־סוּף׃
הכתוב מונה שלוש: גדולות במצרים, נפלאות בארץ חם, נוראות על ים סוף. אומר הרד"ק: "ארץ חם" - חם הוא אביו של מצרים, והזכיר אותו במילים שונות לגנותו, שגם חם זכור לא לטובה. ולמה נקראו "נוראות"? מפני שפעולות שהקדוש ברוך הוא פועל בהיפך הטבע מטילות יראה על בני אדם; כשאנחנו רואים שידוד מערכות הטבע - מזה יראים ממנו יתברך ויודעים שהכול ממנו.
והמלבי"ם, כדרכו, מחלק: "גדולות במצרים" אינו כ"נפלאות בארץ חם". המכות התפשטו בכל מה שהיה שייך לגבול מצרים - יש ארץ מצרים שהיא מקום מצומצם, ויש "כל ארץ חם" שהיא מקום נרחב יותר, ולשם התפשטו המכות מעבר לגבולות מצרים. וכן הראה להם נוראות על ים סוף, כמו שכתוב "וייראו העם את ה'". ושלושתם כנגד "הגדול, הגיבור והנורא": גדולות, נפלאות, נוראות. וה"נורא" - שאתה רואה שה' מנהיג לבדו הנהגה פרטית ואין זולתו, שהוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים.
וכן מצינו שלושה דברים שהראה להם הקדוש ברוך הוא במצרים: "בזאת תדע כי אני ה'" - כנגד הגדולות, שאין עוד מי שיכול לעשות כמעשה ה'. "כי אני ה' בקרב הארץ" - כנגד הנפלאות. "כי אין כמוני בכל הארץ" - כנגד הנוראות. ומי שירצה הרחבה, המלבי"ם בביאורו למקראות שם מבאר את העניין באריכות.
וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית׃
מהו "עמד בפרץ"? הם פרצו פרץ, ומשה רבנו עמד בו כדי לסתמו ולגדרו, כאדם העומד במקום שהגדר פרוצה כדי שלא יוכלו להיכנס ולצאת. ומשה בתפילתו ביטל את הכעס, ואלמלא כן היה הקדוש ברוך הוא משמידם. המלבי"ם מפרש: "ויאמר להשמידם" - נגזרה עליהם כליה.
ומוסיף המלבי"ם עוד אפשרות נפלאה: "ויאמר להשמידם לולי משה" - הקדוש ברוך הוא אמר למשה: אלמלא משה, אני משמידם עכשיו. כלומר, רמז לו שיש לו הזדמנות להתפלל. ומיד הבין משה: רגע, פתחו לי כאן פתח, בכוחי לבטל את הגזירה - ועמד והתפלל. וכך הוא בתורה: "הרף ממני ואשמידם" - ומכאן הבין משה, "הרף ממני" - וכי תופס הייתי בך? אלא שהקדוש ברוך הוא אומר לו: כן, בכוחך לתפוס בי, בכוחך לעצור את זה. מכאן הבין משה רבנו שהדבר תלוי בו.
ולכן עמד בפרץ "להשיב חמתו". אף על פי שהאף כבר יצא והנגף כבר החל והתחילו למות במגפה - דע לך שהאף לא היה מעורב עם חימה. ומה ההבדל בין אף לחימה? המלבי"ם מבאר זאת במקומות רבים: אף הוא חיצוני - "אש קדחה באפי", כשאדם כועס האף מתאדם, ואם קר במקצת אף יוצאים ממנו אדים, כאילו האף קודח ושורף באש; והאף הוא האיבר הבולט ביותר בפני האדם. חימה לעומת זאת היא תמיד פנימית - "וחמתו בערה בו", הבעירה בתוכו. את החימה לא תמיד רואים, אך האף גלוי לכול.
וזה מה שאומר הכתוב: משה רבנו עמד בפרץ כדי להשיב את חמתו. האף כבר יצא, המגפה כבר החלה, אבל לא הייתה מעורבת בה חימה פנימית - חימה שהיא משחיתה. וזהו "להשיב חמתו מהשחית": לא הייתה כאן חימה פנימית, שאילו הייתה - היה הדבר משחית לגמרי. אבל מכיוון שהיה כאן רק אף חיצוני, בזה נגמר העניין: המגפה החלה ונעצרה.
בקטע זה מונה המשורר שלושה חטאות: מחלוקת קורח, שבה נענשו הבלועים באדמה והשרופים באש ואחריהם הנגף; חטא העגל, שנעשה דווקא בחורב, מקום קבלת התורה, ושהתעורר שוב מחדש מכוח טענתו של קורח "כל העדה כולם קדושים"; והמרת "כבודם" - הנהגת משה שהיא בחינת פני אדם - בתבנית שור אוכל עשב, בחינת הנהגת הטבע המאוסה, לאחר ששכחו את אל מושיעם שעשה להם גדולות, נפלאות ונוראות במצרים ועל הים. ובסופו של דבר, מה שהציל את ישראל הוא משה בחירו שעמד בפרץ: הקדוש ברוך הוא עצמו רמז לו שבכוחו לעצור, ומשה תפס את הפתח והתפלל, והשיב חמה מהשחית. מכאן שלעולם אין הגזירה סתומה, וכוח התפילה של צדיק עומד בפרץ ועוצר את המגפה.