פרק ק"ה הוא פרק של הודאה וזיכרון: קריאה להודות לה', לשיר לו, לבקש את פניו ולזכור את נפלאותיו מאבות ועד יציאת מצרים. בשיעור זה נמשיך בביאור המלבי"ם מן הפסוק "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ", נחזור לביאורים נוספים על הפסוקים הקודמים, ונמשיך עד "הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו".
דִּרְשׁוּ יְהֹוָה וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד׃
אומר המלבי"ם: עיקר הדרישה היא הבקשה עצמה, ולא המציאה. שהרי את ה' יתברך אי אפשר להשיג, ולכן התכלית אינה "להגיע", אלא לבקש תמיד. אדם מבקש וממשיך לבקש, משום שהתכלית עצמה היא לבקש אלוקים, לרצות בקרבת אלוקים. וזה דבר שאין לו סוף, כי הנדרש הוא בלתי בעל תכלית, וממילא גם ההשגה היא בלתי בעלת תכלית.
במילים פשוטות: הקדוש ברוך הוא הוא מבלי סוף, וממילא גם ההשגה בו היא מבלי סוף. אדם אינו יכול לומר "השגתי", שהרי "השגתי" משמעו שהגעתי עד הסוף. אם הים היה בלי סוף, האם מישהו יכול לומר "ייבשתי את כל הים"? מדובר במשהו שאין לו קץ, ואי אפשר להקיפו כולו. כך גם בהשגת הבורא: אין תכלית ואין קץ, ולכן אי אפשר לומר "הגעתי עד תכלית ההשגה".
מכאן, אומר המלבי"ם, "בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" - תמיד לבקש את פניו, וכל מה שנשיג ממנו יהיה תמיד משהו שלא השגנו קודם. ככל שנתקדם יותר נשיג יותר, וככל שנדרוש יותר נתקדם יותר, בבחינת "ילכו מחיל אל חיל". מן היהודי לא נדרש להשיג, אלא לבקש: לשאוף, להתאמץ ולהתקדם קדימה.
שִׁירוּ־לוֹ זַמְּרוּ־לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל־נִפְלְאוֹתָיו׃
הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי יְהֹוָה׃
מסביר ה'חבל נעים': כשאדם מהלל את השם יתברך, יש לו דמיון כלשהו שהוא הוסיף משהו לבורא, שעשה לו טובה, שנתן לו כבוד. מאין בא הדמיון הזה? מן העולם הארצי שבו אנו חיים. כאן, כשאני מפרגן לך ומהלל אותך, אתה מרגיש טוב, נתתי לך משהו, גרמתי לך שמחה. אנשים אפילו משלמים עבור זה: יש הנוהגים לקחת עמם עדת מעריצים קבועה, שתשבח אותם בכל מקום ותעשה להם קבלת פנים, והם מקבלים על כך משכורת. בכבוד ארצי אכן נתתי משהו לזולת.
אבל כשמדובר בהקדוש ברוך הוא זו טעות גמורה. אם אתה רוצה להבין מה נתת, דע שנתת משהו לעצמך. זהו שאומר הפסוק: "שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ" - וכאשר אתם שרים ומזמרים לו, בשירה הזו עצמה "הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ", אתם המתהללים. אתם יכולים להתפאר שאתם ראויים, שהקדוש ברוך הוא חפץ בשירה שלכם.
דוגמה: אילו היו מציעים לאדם להכין כוס תה לגדול הדור, היינו משלמים על כך. איש לא יאמר "אותו רב חייב לי, פעם הכנתי לו כוס תה", אלא בדיוק להפך: "איזו זכות נפלה בחלקי שזכיתי להכין לו כוס תה". פעם, בעקיפין, זכיתי גם אני. הייתי אצל הרב חיים קנייבסקי, וכשירדתי שאלו מי יכול להסיע את הרבנית לחתונה. אמרתי: בשמחה. ביקשו שאמתין רגע עד שתכין לרב כוס תה, המתנתי, והסעתי אותה לאולם. זכיתי, כביכול, להכין כוס תה לרב חיים. ואין אדם אומר "עשיתי לו טובה", אלא להפך: כשצדיק מוכן לקבל ממך טובה, אתה שמח שהוא היה מוכן לקבל ממך.
זהו גם העניין שאישה מתקדשת בכך שהיא נותנת מתנה לאדם גדול. לכאורה הוא צריך לתת לה, אך הגמרא אומרת שבזה שהוא מוכן לקבל ממנה את המתנה, היא היא המקבלת, וזה הרווח שלה. כך גם כאן: "שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ" - אל תחשוב שאתה מהלל אותו, אלא "הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ", אתה המתהלל, שהקדוש ברוך הוא חפץ בשיר שלך. "הבוחר בשירי זמרה" - שהוא רוצה את שירתך ומוכן לשמוע אותך. ההלל הוא שלך, ואל תחשוב שאתה משבח בו יתברך במשהו.
החפץ חיים מדייק: לא נאמר "ישמח לב עובדי ה'", ולא "אוהבי ה'", ולא "יראי ה'", אלא "מְבַקְשֵׁי ה'". מה ההדגשה על המבקשים? הוא ממשיל משל: ראובן היה אדם נכבד וגביר גדול, ובתו הגיעה לפרקה. הוא השתדך עם בנו של שמעון, וכל צד התחייב בחמשת אלפים רובל, סכום עצום באותם ימים. שמעון, שגם הוא היה גביר, התמהמה בהשלשת הכסף, ולבסוף התברר שיש לו קשיי נזילות ואין ביכולתו לעמוד בהתחייבות. השידוך נשבר, שמעון התנצל וביקש מחילה, וראובן השיא את בתו לאדם אחר.
כשנולד לו נכד, הציעו לו להזמין גם את שמעון. אמר: מדוע? השיבו לו, הרי הוא היה מן האנשים שרצו להשתדך עמך. אמר: אם אזמין את כל מי שרצה להשתדך עמי, אוכל למלא כמה אולמות. אמרו לו: אינו דומה, הוא כבר השתדך בפועל, אלא שלא עמד בזה. אמר: לא ולא. אני מזמין את הקרובים שלי בפועל. מי שהיה רק בפוטנציאל של קרוב, אותו לא מזמינים.
אומר החפץ חיים: כך הוא בין בני אדם, אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין הדבר כן. מי שרוצה להתחתן עם התורה, מי שרוצה להתחבר אליה, אפילו אם בסוף לא יצא שידוך, אך הוא מבקש את ה': הוא מתאמץ, מתייגע, בא לשיעור, משתדל להבין ומבין מעט מאוד. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה מבקש אותי, אתה איתי, אתה מוזמן לחתונה שלי. למה? כי אתה מבקש. אצל הקדוש ברוך הוא די ברצון להתחבר לתורה הקדושה, וגם מי שלא הגיע אליה כבר זוכה להימנות עם אותה חבורה של ההוגים בתורתו. וכדברי חז"ל, שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. הוא הרי מבקש, ומה יעשה שכישרונותיו ויכולותיו דלים ואין בכוחו להגיע.
זהו "הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ": האיש הישראלי, אומר החפץ חיים, צריך להתהלל תמיד בשם ה', שיש לו אלוה כה טוב, ש"יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'", שהוא משמח את לב מבקשיו, גם אלה שהיו רק בשאיפה ולבסוף לא הגיעו. ויש בזה עידוד גדול, כי פעמים רבות אדם מרגיש: רציתי, השתדלתי, התאמצתי, ולא הגעתי, ותוקפת אותו תחושה של "לשווא יגעתי, לריק כיליתי כוחי". אומרים לו: לא, אדוני. עצם הבקשה יקרה בעיני ה' מכול. עצם הרצון להתחבר אליו יתברך הוא העיקר, וזה מה שה' מבקש ממך.
היו אומרים גדולי ישראל: אנחנו לא קבלנים של הצלחות. עלינו להשתדל, להתאמץ ולפעול, והתוצאה כבר ביד הקדוש ברוך הוא. אני צריך להשתדל ללכת לשיעור תורה, להשתדל לקיים מצוות, להשתדל להתפלל. ואם אדם אומר: מה כבר שווה מצווה כזו שעשיתי, ואיך נראתה התפילה שלי, ובשיעור שלושה רבעים ישנתי ורבע לא הבנתי, והרגשה בידו שלא עשה כלום, על כך נאמר: "יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'". אם אתה מבקש באמת, אומר הקדוש ברוך הוא: בך אני חפץ.
האבן עזרא מסביר ש"דִּרְשׁוּ" ישרת אחר, כלומר כאילו נאמר "דרשו ה' ודרשו עוזו". זהו סגנון המצוי בפסוקים, ובלשון הקדמונים "לוקח אחרת עמו": מילה אחת בראש המשפט משרתת גם את המשכו. הדוגמה שאנו רגילים לתת: "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם". לכאורה נשמע חלילה "גורלנו ככל המונם", אלא ה"לא" הראשון חוזר גם על ההמשך: ולא גורלנו ככל המונם. יש הנוהגים לומר "ולא" במפורש, כמנהג המזוזניקים וכגרסת התימנים, אך בנוסח הספרדי אין גורסים "ולא" נוסף, ודעת הרב עובדיה יוסף שאין בכך צורך, שהרי ה"לא" הראשון כולל גם את ההמשך.
וכן בנוסח "אלוקינו ואלוקי אבותינו, אל תעש עמנו כלה, תוחז ידך במשפט". לכאורה היה צריך לומר "אל תוחז ידך במשפט", שהרי איננו רוצים משפט. יש שביארו: "תוחז ידך במשפט" דווקא, כי במשפט יש גם רחמים, ואנו מבקשים שלא יעשה עמנו כלה שהיא דין גמור, אלא משפט שיש בו רחמים. ויש שפירשו "תוחז ידך" מלשון אחיזה ועצירה, שתעצור את המשפט ותנמיך אותו ותרחם עלינו. אך לפי הכלל שהזכרנו הפירוש פשוט הרבה יותר: ה"אל" שבתחילה לוקח אחרת עמו ומשרת גם את ההמשך, וכוונת הדברים: אל תעש עמנו כלה, ואל תוחז ידך במשפט. כך גם כאן: דרשו ה' ודרשו עוזו.
מהו "עוזו"? אומר האבן עזרא: זה הארון, כמו שכתוב "ויתן לשבי עוזו". ו"ה' עוז לעמו יתן" עניינו תורה, ובארון היו לוחות הברית וספר התורה. ולפי זה מבאר הרד"ק את כוונת הדברים: דרשו את משכן הארון, ושם התפללו לפני ה'. "בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" - התפללו לפניו באופן תמידי במקום שבו שוכן עוזו, במקום הארון.
הרד"ק מביא ממדרש שוחר טוב: אמר רבי יוסי ברבי חלפתא לרבי ישמעאל בנו, אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה? עסוק בתורה בארץ ישראל. כלומר, בארץ ישראל הם פני השכינה, ושם תתקבל תפילתו במהרה. אמרתי לכם כבר שמרכז התורה העולמי הוא ארץ ישראל, וגדולי התורה המנהיגים את העולם נמצאים כאן. פשוט שגם בחוץ לארץ היו גדולים, אין ספק, אך העיקר הוא בארץ ישראל. אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין ישיבות כישיבות ארץ ישראל, ובבחינות רבות אין להשוות את אווירה דארץ ישראל לשום מקום אחר. וזהו שאומר המדרש: אם אתה רוצה לעסוק בתורה, עסוק בתורה בארץ ישראל, ששם פני השכינה ושם תתקבל תפילתך במהרה.
חז"ל אומרים שהתורה מגינה ומצילה בין בשעה שעוסק בה ובין בשעה שאינו עוסק בה, ואילו המצוות מגינות רק בשעה שעוסק בהן. על פי זה מבאר ה'תהילות מהרי"ץ': "עוז" הוא תורה, כמו "ה' עוז לעמו יתן". "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ", דהיינו את התורה הקדושה, ואז "בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" - תוכלו לבקש את פני ה' ולמצוא רצון מלפניו באופן תמידי, בין בשעה שאתה עוסק בה ובין בשעה שאינך עוסק בה, אגוני מגנא ואצולי מצלא. אבל אם היית עוסק רק במצוות, פני ה' אליך לטובה רק בשעה שאתה עוסק במצווה. מכיוון שעסקת בתורה, פני ה' אליך לטובה תמיד.
הרב מזוז מוסיף רמז ב"בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד": לא כמלך בשר ודם, שכאשר אתה מבקש לראות את פניו שואלים אותך אם קבעת תור, והתור עשוי להיקבע שנה מראש, ואף אז עלולים להודיע לך חודש או שבוע או יום קודם שהתור התבטל מפני לחצים, עניינים חדשים ורעידות אדמה. המלך היחיד שאפשר לגשת אליו באופן מיידי הוא הקדוש ברוך הוא. כמו שנאמר על משה: אשרי ילוד אישה שכך מובטח לו, "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". אין מצב שאינו זמין, אין מצב שהוא נח או שאין לו פנאי. אצל הקדוש ברוך הוא תמיד יש שעות קבלה, ואין מי שיאמר לך שזה אינו הזמן, אלא תמיד אפשר לבקש פניו.
זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי־פִיו׃
כאן יש שינוי נוסף בין פרקנו לבין "הודו" שאנו אומרים בבוקר מדברי הימים: שם "ומשפטי פיהו", וכאן "וּמִשְׁפְּטֵי פִיו". כפי שאמרתי, השינויים הם ממש בניואנסים. אומר האבן עזרא: "זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה" - לזכור בליבנו את הנפלאות, שהן מעשה שמים וארץ. "מֹפְתָיו" - המופתים שעשה במצרים. "וּמִשְׁפְּטֵי פִיו" - המשפטים שלימד אותנו, כלומר מתן תורה. את כל זה עליך לזכור.
הרד"ק מוסיף שיש כאן רמז שנזכור גם את הנפלאות שעשה ה' עם הארון בפלשתים, שהרי כעת מחזירים את הארון לאחר המכות שהכה בהם הקדוש ברוך הוא. ואומר הרד"ק יסוד גדול: על נס אחד ועל פלא אחד צריך האדם לזכור את כל המופתים הקודמים. כלומר, כשה' עושה לך נס, אל תודה רק על הנס הזה, אלא הודה עליו ועל כל הניסים שעשה לנו עד היום. וזהו "זכר עשה לנפלאותיו": כאשר ה' עושה לך נס, תזכור בו גם את כל הנפלאות הקודמות.
"וּמִשְׁפְּטֵי פִיו" מבאר הרד"ק שחוזר על המכות שהביא במצרים. ומדוע נקראים משפטי פיו? כי הם נעשו על ידי משה, שאמר בפיו מראש איזו מכה תבוא ומתי, ועל פי זה באו השפטים על מצרים. אלו הם המשפטים והדינים שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים על פי הדיבור שהודיע למשה מראש.
המלבי"ם מבאר: לאחר שאמרנו "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ" ו"בַּקְּשׁוּ פָנָיו", מלמד אותנו הפסוק כיצד נגיע למחוז חפצנו ונשיג את האלוקות: מתוך מעשיו, על ידי שנזכור את הנפלאות שהוא עושה חוץ מדרך הטבע. ומונה שלושה מינים. הראשון: "נִפְלְאוֹתָיו", כקריעת ים סוף ו"שמש בגבעון דום", שהם יוצאים מגדר הטבע לגמרי.
השני: "מֹפְתָיו". ההבדל בין פלא למופת, מבאר המלבי"ם, הוא שפלא הוא דבר החורג מגדר הטבע, ואילו מופת הוא דבר שנעשה כדי לברר דבר. בימינו נוטים להבין "מופת" במשמעות של פלא, אך בקדמונים משמעותו הוכחה. כך פרעה מבקש הוכחה ואומר "תנו לכם מופת", וכך הקדמונים כותבים "והמופת לזה" במקום "והראיה לזה". אצל משה המופת נעשה בדרך נס, שהפך את המטה לנחש, אבל מופת אינו חייב להיות נס ופלא, אלא הוכחה. ומופתים אלו הוכיחו על מציאות ה'.
השלישי: "וּמִשְׁפְּטֵי פִיו", המכות והעונשים שעשה ה' במצרים בדרך משפט, על פי הקו שביאר הרד"ק, מצד העונש על עוונותיהם. ובאמת בספרים הקדושים יש מבלי קץ ביאורים כיצד כל מכות מצרים היו מידה כנגד מידה, שכל מה שעשו, באותה מידה מדד להם הקדוש ברוך הוא. וזה קשור אף לפרשת השבוע: "כי בדבר אשר זדו עליהם", ופירש רש"י - באותה קדרה שבה בישלו בה נתבשלו, "זדו" מלשון נזיד, מידה כנגד מידה. ומזה התפעל יתרו.
ומוסיף המלבי"ם שמשפטים אלו מובדלים מכל המשפטים שהקדוש ברוך הוא עושה בעולם, משום שהם "משפטי פיו": הוא אמר אותם מראש בפירוש בפיו. בדרך כלל כשבא דבר לעולם איננו יודעים לקשר בין הסיבה למסובב. הייתה רעידת אדמה, על מה ולמה, מה מדברים איתנו, מה רוצים לומר לנו בזה? איננו מבינים. אבל במצרים היה זה משפט שהקדוש ברוך הוא הודיע עליו מראש: עכשיו תהיה מכת דם, לך והתרה בו, עכשיו צפרדע, עכשיו כינים. וכן מלכתחילה נגזר הכול, שנאמר "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי", שאף בזה הודיע ה' בפיו שייפרע מהם. נמצא שאלו משפטים שהודיע עליהם הבורא מראש, שלא כשאר משפטיו, שוודאי נעשים באמת ובצדק אך אינם מודעים לנו מראש.
זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו׃
מסביר האבן עזרא: מדוע מזכיר דווקא את אברהם? מפני שאברהם היה אבינו הראשון, והוא זה שהתחיל לקבל את מצוות ה'. ומדוע אינו ממשיך ומזכיר את יצחק, אלא קופץ מיד ליעקב? מפני שיעקב לבדו אבינו ולא השתתף עמנו אחר, ככתוב "הלוא אלוהי ישראל אבינו". כלומר, אם באים להגדיר מאיזו נקודה אנו עם ישראל, הרי זה מיעקב. מיצחק אי אפשר, שהרי ליצחק היה גם עשיו, ומאברהם אי אפשר, שהרי לאברהם היו גם ישמעאל ובני קטורה. לכן מזכיר את אברהם כאב הראשון שממנו הכול התחיל, ואת יעקב כאבינו הפרטי שאין זר איתנו.
הרד"ק מעיר שבדברי הימים כתוב "זרע ישראל עבדו", כאחד השינויים הקלים שבין תהילים לדברי הימים, "והעניין אחד". ומה שנאמר כאן "זֶרַע אַבְרָהָם", הכוונה דווקא לישראל. אל תטעה לחשוב שזרע אברהם כולל גם את ישמעאל ואת עשיו, שהרי הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע".
וזהו גם המענה לאותו טיעון מגוחך שכבר שמעתי: הרי לאברהם היה בן ושמו ישמעאל, ואם הארץ הובטחה לאברהם ולזרעו אחריו, כביכול מגיע גם להם חלק בארץ. אך הטענה משובשת, שהרי הקדוש ברוך הוא אמר במפורש "כי ביצחק יקרא לך זרע", רק יצחק נחשב זרעו. ויצחק עצמו אומר ליעקב "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך איתך", ומכאן שהזרע המיוחד ליצחק אינו עשיו, אלא יעקב וזרעו בלבד. נמצא שמדובר אך ורק בעם ישראל.
ואיננו אמורים להתעמת כלל עם הקוראן. הערבים לא יצרו דבר משלהם: את הסיפורים נטלו מאיתנו, ואף את המקום הקדוש נטלו מאיתנו, במקום לבנות להם מקום משלהם. לעומת זאת התנ"ך, מה שקרוי "הברית הישנה", מקובל על הכול, וגם הם מקבלים אותו, ושם כתוב במפורש מה שהזכרנו.
על יעקב אין שאלות כלל, שכן מיעקב ואילך אין הסתעפות. כל הדיון מתחיל מאברהם ומיצחק, שלאברהם היה גם ישמעאל וליצחק היה גם עשיו, ושם יכול להיות ויכוח באיזה זרע מדובר. ועל כך הבאנו פסוקים מפורשים שהזרע המדובר הוא אנחנו. וכך אומר גם הרד"ק: "בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו" מגלה מיהו זרע אברהם, אלו בני יעקב שהם הנבחרים משאר הזרע.
המלבי"ם מבאר שהפסוק הוא המשך ל"זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה": מי צריך לזכור? אתם, זרע אברהם. את הנפלאות עשה ה' לאברהם מצד היותו "עבדו", שאברהם עבד את ה' באמונה ולכן זכה. הקדוש ברוך הוא אינו מחלק מתנות חינם: התאמצת והתייגעת. אברהם אבינו הכיר את בוראו כבר מגיל שלוש, ויש אומרים מגיל ארבעים, וכבר ביארנו בעבר שהדבר מורה על דרגות בהשגה, ועל כל פנים עבד אותו באמונה. ואתם, בני יעקב, אתם בחיריו, שה' בחר אתכם לחלקו מצד הבחירה, כמו שכתוב "זרע ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך". זכרו את העניין הזה, ועל ידי כך תהיו דבקים בו ובתורתו.
הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל־הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו׃
האבן עזרא אומר: יש לנו להתהלל, כי אלוהינו הוא לעולם עומד והוא שופט כל הארץ. ה' קיים לעולם, לא כצלמי האומות שהיום קיימים ומחר נשברים ומתרוססים. הקדוש ברוך הוא נפרע מכל אלוהי מצרים ואין להם קיום, ואילו ה' אלוקינו לעולם עומד, והוא גם שופט כל הארץ - "בְּכָל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו".
הרד"ק מסביר: אף שבכל הארץ משפטיו, וה' מנהיג את העולם כולו, מכל מקום "הוא אלוהינו" ואנחנו עמו. יש לו לקדוש ברוך הוא ילדים רבים, אבל בן יחיד יש לו רק אותנו, וכל השאר בנים חורגים. אף שבכל הארץ משפטיו, הוא האלוה שלנו, ואנו בנים יחידים לו יתברך.
המדרש שואל: מהו "אלוהינו"? אלא אתה מוצא "הוּא" חמישה לרעה וחמישה לטובה. חמישה לרעה: "הוא היה גיבור ציד", "הוא עשיו אבי אדום", "הוא דתן ואבירם", "הוא המלך אחז", "הוא אחשוורוש". וחמישה לטובה: "הוא אברהם", "הוא אהרון ומשה", "הוא עזרא עלה מבבל", "והוא חזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון". אמר רבי ברכיה: והאלוקים נמנה עם הצדיקים, שנאמר "הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ". אף הקדוש ברוך הוא נקרא "הוא", ועם הצדיקים, שכן הביטוי מופיע גם בדרך של חיוב.
המלבי"ם מסביר שכוונת הדברים היא שעל ידי הנפלאות שה' עושה אנו משיגים אותו ורואים כי הוא אלוקינו. וכדרכו של המלבי"ם, שכבר ביארנו פעמים אין ספור: כשמדברים על ה' כ"אלוקים" מדברים עליו כמנהיג הבריאה והעולם, וכשמדברים על "אלוקינו" מדברים על ההשגחה הפרטית שלו עלינו כבנים, השגחה ייחודית שהוא האלוה שלנו. לכן תמיד יבוא הדבר בהטיה: "אלוקינו" מורה על הקשר שיש לו איתנו ועל ההשגחה הפרטית המתמדת.
ואף שהקדוש ברוך הוא בעצמותו בלתי מושג, עם כל זה "בְּכָל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו": אנו משיגים אותו מצד משפטיו ומצד פעולותיו בארץ. כבר דיברנו על כך בהרחבה בלימוד ספר הכוזרי, שאיננו יכולים להכיר את הקדוש ברוך הוא או לדבר עליו כלל, שהרי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ועל מה כן אנו מדברים? על ההשפעות הבאות ממנו, ומתוכן אני רואה את מלכותו. יש שם משל שלם על מלך הודו, ומי שירצה ישמע זאת בשיעורים על ספר הכוזרי. אני רואה שה' רחום מכך וכך פעולות שהוא עושה, ומאידך רואה שהוא קנא ונוקם מפעולות אחרות. ההשגה שלנו בו יתברך היא מכוח פעולותיו: עצמותו אינה מושגת אצלנו, אבל "בְּכָל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו", ועל ידי משפטיו אנו מכירים את הנהגתו.
למדנו שהתכלית אינה ההשגה אלא הבקשה: "בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד", שכן הבורא בלתי בעל תכלית וממילא גם ההשגה בו אין לה סוף, וככל שנדרוש נתקדם ונשיג יותר. "הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ" מלמד שהשירה והשבח אינם מתנה שאנו נותנים לו, אלא תהילה שלנו, שהוא חפץ בשירתנו, וב"יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'" גילה לנו החפץ חיים שגם מי שרק ביקש ולא הגיע, הקדוש ברוך הוא מזמינו אליו. "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ" מכוון לארון ולתורה, שהיא מגינה ומצילה תמיד, ולעיסוק בתורה בארץ ישראל שבה פני השכינה. "זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו" מחייב אותנו לזכור את הנפלאות, המופתים והמשפטים שהודיע ה' בפיו מראש, מידה כנגד מידה, ולהודות על כל הניסים שקדמו. ולבסוף "זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו" ו"הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ": אנו זרעו הנבחר, ואף שבכל הארץ משפטיו, הוא אלוהינו בהשגחה פרטית, ומתוך פעולותיו ומשפטיו אנו מכירים את הנהגתו ודבקים בו ובתורתו.