מזמור ק"ה. אומר הרד"ק: את המזמור הזה חיבר דוד המלך כאשר העלה את הארון מבית עובד אדום הגיתי אל עיר דוד, והוא מסרו לאסף ולאחיו שישוררו אותו לפני הארון. המזמור הזה כתוב כמעט כצורתו ובתבניתו גם בדברי הימים א' פרק ט"ז, אלא שיש בו שינויים קלים: אצלנו "זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ", ושם "זרע ישראל עבדו"; אצלנו "וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק", ושם "ליצחק"; אצלנו "לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעׇשְׁקָם", ושם "לא הניח לאיש לעושקם". שינויים מינוריים, אבל שינויים.
שם בדברי הימים המזמור מסתיים ב"ולנביאי אל תרעו". לאחר מכן, כשחיבר דוד את ספר תהילים, הכניס את המזמור גם לכאן, אלא שכאן הוא האריך יותר: הוא ממשיך ומספר את קורות זרע אברהם עד הכניסה לארץ ישראל. ושם, בהעלאת הארון, כתב דוד שני מזמורים: את המזמור הזה ואת "שירו לה' כל הארץ". חז"ל אומרים ש"הודו לה' כי טוב" אמרו בבוקר, ו"שירו לה'" אמרו על הקרבן של בין הערביים; וכן אומרים חז"ל שאת המזמורים הללו היו אומרים בכל יום לפני הארון, עד שהביא שלמה את הארון אל בית המקדש.
הוֹדוּ לַיהֹוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו׃
יש כאן ציווי, ולמי הוא מופנה? אומר הרד"ק: דוד מדבר אל המשוררים ואל הקהל. "קראו בשמו" - התפללו אליו, כמו "ובשם ה' אקרא"; ועוד, הורו לאחרים את דרך השם, כמו "ויקרא שם אברם בשם ה'". וזהו "הודיעו בעמים עלילותיו" - ספרו בעמים מה שהתעולל הקדוש ברוך הוא בפלשתים. הרי כל העניין כאן הוא הארון: הפלשתים הוכו בעפולים, בטחורים, והביאו בסוף את טחורי הזהב והחזירו את הארון. את העלילות האלה, שהביאו לבסוף להשבת הארון לישראל, ספרו בעמים.
המלבי"ם מבאר שהמזמור הזה הוא חלק מסדרה. במזמור הקודם, "ברכי נפשי", בירך את השם על הנהגתו עם האדם ועל הנהגת העולם בכלל, הנהגת הטבע. כאן הוא בא להודות להשם יתברך על ההנהגה הניסית - ההנהגה העל-טבעית, שבה מתנהל הקדוש ברוך הוא עם עם קרובו. את האומות הקדוש ברוך הוא מנהיג רק בהנהגה טבעית; את עם ישראל הוא מנהיג גם בהנהגה ניסית. לכן "שירו לו" היא הודאה פרטית שלנו על העניינים שהוא עושה רק לנו, דברים ייחודיים לעם ישראל.
לעומת זאת "הודיעו בעמים עלילותיו". "עלילות", אומר המלבי"ם, הן תמיד ההנהגות והמעשים שהאדם או הקדוש ברוך הוא פועלים לפי טבעיהם. כשמדובר בהקדוש ברוך הוא, אין הכוונה לעצמותו - להשם אין טבעים - אלא להנהגתו על פי מידותיו: רחום, חנון, ארך אפיים ורב חסד. וזו תמיד הנהגה של שכר ועונש: אם ראוי - יקבל שכר, ואם אינו ראוי - יקבל עונש. זו ההנהגה על פי המידות העליונות, ההנהגה דרך הספירות, שיש בה חסד ויש בה גבורה, יש בחינה של דינים שהיא צמצום ההשפעה ויש חסד שהוא השפעה גדולה - והכול תלוי במעשי התחתונים. נמצא: אנחנו מודים להשם על ההנהגה הניסית שבה הוא מנהיג אותנו, ובעמים הודיעו את עלילותיו, ההנהגה הטבעית על פי מה שמגיע, על פי שכר ועונש.
שִׁירוּ־לוֹ זַמְּרוּ־לוֹ שִׂיחוּ בְּכׇל־נִפְלְאוֹתָיו׃
אומר האבן עזרא: "שירו" - בפה; "זמרו" - בכינור; "שיחו" - לדבר ולשוחח עם אחרים. והמלבי"ם אומר: "שירו לו" - אתם, בני ישראל, שירו וזמרו לו באופן מיוחד, שהרי אתם זוכים להנהגה שהיא מעל הטבע, ולכן שיחו בכל נפלאותיו, על ההנהגה הניסית שהקדוש ברוך הוא עושה עמנו.
אפשר לבאר את הפסוק גם בדרך רמז, על פי מה שאומרים חז"ל: כל מה שאסר לנו הקדוש ברוך הוא, כנגדו התיר לנו דבר. אסר לנו דם - התיר לנו כבד, שכולו דם. אסר לנו חלב בהמה - התיר לנו חלב חיה, והתיר לנו שומן. אסר לנו חזיר - התיר לנו מוח של דג שיבוטא, שהגמרא אומרת שטעמו כטעם החזיר. אסר לנו בשר בחלב - התיר לנו כחל. אסר לנו אשת איש - התיר לנו גרושה. רואים שכנגד מה שאסר, כנגד זה התיר.
מכאן למדים שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמנותו עלינו לא רצה למנוע מן האדם הכול מכל וכול. הוא יודע שיש באדם יצר סקרנות, שהאדם אוהב לחוות דברים חדשים ולהתנסות בלא מוכר, ולכן נתן לנו את האפשרות לעשות זאת בדרך היתר, ובזה ישקיט האדם את יצרו ולא ישאף אל האסור, שהרי יש לו את אותו דבר בהיתר.
האדם צריך תמיד לשים את הדברים אל ליבו: גם כשמתעורר בו יצר לדבר איסור, שיראה כיצד לעשות את הדבר בהיתר. ודאי שצריך להיזהר מאוד שלא יהיה אדם שטוף בתאוותיו גם בהיתר, כי אז בוודאי יגיע גם לאיסורים; אבל לא על זה מדברים. מדברים על מי שכעת מתגבר עליו יצר הרע לאיסור, שיראה כיצד לספק את יצרו בדרך היתר. מתגבר עליו יצרו לשיר שירי עגבים - שישים מוזיקה יהודית וישמע שירים, ובזה יספק את רצונו לשמוע. רוצה להרבות בשיחה - לפחות ישוחח עם אנשים יראים ושלמים, שהשיחה איתם היא בדברים רוחניים ומובילה לקדושה, ולא ישב עם יושבי קרנות שכל שיחתם במקרה הטוב על קרנות הפנסיה ועל ענייני כספים, ובמקרה הגרוע יותר ספורט, וגרוע מזה נשים והבלים. יש לך יצר לדבר - הפנה אותו לדברים מותרים.
זו גם עצה חשובה בחינוך. הכי קל זה להגיד "לא". בכל דבר שהילד מבקש, הפשוט ביותר הוא לומר לא. לכן צריך האדם לחשוב תחילה: לפני שאני אומר לא, מה אני יכול לומר כן. כי כשאתה אומר לא, אתה יוצר התנגדות, והתנגדות זו תגרום לילד לעשות דווקא. אף אחד אינו רוצה להיות מנוע, ובפרט בדור כשלנו, דור חצוף, אף אחד אינו רוצה שיקבעו עבורו, ולכן יחפש בכוח. החוכמה היא לראות מה כן אפשר להתיר לו: אולי מה שהוא מבקש הוא דבר קיצוני שאיני יכול להרשות, אבל אם אתן לו דבר שבו אני כן יכול להתגמש, בדרך היתר - יצרו ישקוט. ואם אומר מיד לא ולא, הדבר עלול לגרום לדברים גרועים הרבה יותר.
הכרתי אדם שבנו ביקש שיקנו לו נגן MP4. אמר לו האב: מה פתאום, אצלנו בבית אין נגן בכלל, אנחנו לא מכניסים דבר כזה. ואיני רוצה לספר מה הביא הילד הביתה אחר כך, שלא תדעו מצרות. אילו היה אומר לו: תשמע, MP4 זה פתח לצרות, בוא אקנה לך נגן MP3 ואשים לך מוזיקה, את זה אני כן יכול לאפשר לך - ייתכן שהילד היה מתרצה. אבל ברגע שחסמת הכול, הילד מרגיש שאין לו כלום, והוא חייב משהו, ואז יגיע גם לדברים הגרועים יותר; שהרי ממילא הוא עושה דבר שאינך מסכים לו, אז כבר יעשה מה שבא לו, ומחר יביא סמארטפון.
מצד שני, בדבר הזה צריך הרבה ייעוץ של מחנכים ובחינה, כי אפשר להגיע מזה גם לדברים רחוקים. הכרתי אנשים שהביאו הביתה את כל הסרטים המצונזרים, והילדים יושבים כל היום ורואים סרטים. מהר מאוד הילד קולט שהסרטים שמראים לו אינם ברמה; הסרטים שמשקיעים בהם מיליארדים הם מסוג אחר, עם הרבה אקשן - ואז הוא מגיע גם לזה. צריך לדעת שיש גם מקומות שבהם שמים גבולות, כי כשהולכים בדרך ההיתר עד המקסימום, לפעמים הילד נמשך דווקא אל האסור. לכן כאן צריך הרבה חוכמה, ואי אפשר לקבוע גבולות אחידים; זה משתנה מאדם לאדם וממשפחה למשפחה. אינו דומה מי שבנו גדל בבית ספר שבו לומדים גם ילדים חילונים, לבית ספר אולטרה־אורתודוקסי. מראש נשאף להגיע למקום החזק ביותר מבחינה רוחנית, אבל אי אפשר להתעלם מן המציאות של המקום שבו הילד נמצא; ואם נתעלם, נגלה שהיצרים של הילד גדולים מן הרצונות שלנו.
לדוגמה, אם הילד נמצא במקום שבו לכל החברים יש סמארטפונים, אינך יכול לומר לו "בשום אופן לא סמארטפון". המקסימום שתוכל הוא סמארטפון עם חסימה שאתה יכול לפקח עליה, ולא משהו שמחר הוא יוריד לבדו. כי אם תנסה להתחכם, תגיע בסוף למשהו גרוע יותר. וכל זה למי שכבר נמצא במקום כזה; מראש לא נשלח ילדים למקומות כאלה, אבל לפעמים זה אינו תלוי בנו - אדם שחזר בתשובה ושם ילדו לומד, או שאשתו אינה בקצב שלו מבחינה רוחנית. איני נכנס ללמה, אלא לעיקרון: לא לומר מיד לא, אלא להעדיף תמיד את מה שאני יכול להתיר בגבולות.
זה מה שרומז לנו דוד המלך. אתה בא לשיר? כדי שלא תשיר שירי עגבים - "שירו לו". אתה יכול לשיר, אבל שיר בהיתר. בזמנו היה אחד, לא אזכיר את שמו, שעשה קמפיין נרחב נגד השירים של זמרים חרדים שגם שרים במעורב ועושים דברים שאינם מתאימים, שירים בסגנון דומה מדי לגויים. הוא ניסה לעורר את הרב עובדיה יוסף ולהחתים רבנים שאסור לשמוע את השירים האלה, והרב עובדיה יוסף מעולם לא הסכים לחתום. למה? הוא היה אומר לו: ואז מה ישמעו? ישמעו את הגויים? הרב עובדיה הבין את הנקודה הזאת: נכון שיש כאן משהו לא שלם, אבל לפחות הוא שר שירי קודש, שירים מן המקורות. המוזיקה אינה יהודית אותנטית, אבל זהו הרע במיעוטו, כי אם לא יהיה לו את זה - ילך ישר אל שירי הגויים. מה יתן לך לנעול הכול?
לכן: "שירו" - אם אתה רוצה לשיר, שירו לו, שיר כבר להשם יתברך. "זמרו לו" - אתה רוצה לזמר, זמר להשם. "שיחו" - אתה רוצה לדבר, לא אומרים לך "אסור לדבר, שב תלמד", אלא "שיחו בכל נפלאותיו": דבר עם אנשים יראים, שהדיבור יהיה בנפלאות השם, ובזה מתקדש שם שמיים. אלה שניסו לומר על הכול "לא" - רואים בסוף שקפיץ, כמו שאומר הרב דסלר, כשלוחצים אותו חזק חזק, קופץ למרחוק. כשאתה אומר על הכול לא, אתה חונק, חוסם ודוחק, ולפעמים התוצאה היא ילדים עם הקצוות הקשים ביותר. אלא: שירו לו, זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו - מה שאתה יכול, עשה בדרך הקרובה יותר לקדושה.
ולפעמים גם אדם אינו מסוגל להגות בתורה, אין לו כעת ראש לזה. סיפר לי יהודי, תלמיד חכם גדול, שבמשך חצי שנה למד בפוניבז' ולא היה מסוגל לפתוח ספר. מה עשה? המשגיח אמר לו שיעלה לעזרת נשים - כלומר לחלק הגבוה שבבית המדרש - ויקרא. אמר לי: הייתי קורא סיפורי צדיקים, חצי שנה יושב וקורא סיפורים. אפשר לתמוה: אתה יכול ללמוד, ואתה יושב וקורא סיפורים? אלא שצריך להבין שזו המציאות שלו כרגע, וזה מה שהוא יכול. האם עדיף שיקרא עיתון? שישב ויקרא סיפורי צדיקים. אמר לי: רק אחרי אותה חצי שנה הצלחתי לחזור לעצמי ולחזור ללמוד - ומדובר באדם שמרביץ תורה, תלמיד חכם גדול. מכאן שאין לחשוב שאם תחנוק חזק יותר יהיה סגור טוב יותר; לפעמים זה גורם בדיוק לריאקציה ההפוכה. וזה "שיחו בכל נפלאותיו": אינך יכול ללמוד? שוחח בנפלאותיו, קרא על נפלאות השם, קרא סיפורי צדיקים - עדיף מכך שאדם יתעסק במשהו שאינו שייך כלל ליהדות.
הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קׇדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי יְהֹוָה׃
אומר רש"י: תתפארו במעוז שם קודשו, שיש לכם פטרון כמוהו. כלומר, התפאר בכך שהמנהל שלך והפטרון שלך הוא ריבונו של עולם, שהקדוש ברוך הוא הוא אבינו והוא רוענו. והרד"ק מבאר: תוכלו להתהלל על כל העמים בשם קודשו שנתקדש עליכם. הרי מדובר כאן בהכנסת הארון, ולעיני העמים נראה כיצד השם נתקדש עלינו: כל עוד לא הוחזר הארון, סבלו כולם סבל נורא, והשם הכה בפלשתים, ובכל מקום שהארון הגיע היו שם מכות קשות. אתם יכולים אפוא להתהלל בשם קודשו, שכעת כולם רואים ששכינתו שורה עלינו - רק כשהארון מגיע אלינו, כאן מנוחתו. השם שוכן כבוד עם עם ישראל ולא עם האומות. "ישמח לב" - אתם, מבקשי ה', שדווקא אצלכם הקדוש ברוך הוא שורה, ואילו אצל האומות הארון אינו סובל את המציאות עמם ומכה בהם עד שיחזירוהו למקומו.
המלבי"ם מסביר ש"שם קודשו" בא תמיד להורות על ההנהגה שהקדוש ברוך הוא נוהג בקודש - ההנהגה הרוחנית, העליונה, להבדיל מהנהגת הטבע, שבה מנהל הקדוש ברוך הוא את עולמו ביום־יום על פי חוקות הטבע. "שם קודשו" הוא הנהגה קדושה פלאית, והיא לפי מעלתם של ישראל ולפי קדושת מעשיהם, ולפי זה מתקדש שמו, "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וזה שבח לנו, אומר המלבי"ם: ששם קודשו מתקדש על ידי קדושתנו, שם קודשו מתרומם ומשפיע עלינו השפעות רוחניות כפי מעלתנו, וככל שאנו מתקרבים אליו יתברך הוא משפיע עלינו יותר.
זה מראה על מעלתנו: היחידים שיש להם השפעה בעליונים הם עם ישראל. אין אף אומה בעולם, ואף לא המלאכים, שיש להם השפעה בעליונים, להשפיע על הספירות ועל הורדת השפע לעולם. גוי, גם אם יכניס פרוצה לקודש הקודשים ויעבור עמה עבירה, לא נגע ולא פגע ולא יצר שום קלקול בעולמות העליונים. זה כאילו נכנס כלב לקודש הקודשים - מה קרה? הכלב לא ייענש, ולא ייחרב בגלל זה בית המקדש. כך גם הגוי הנכנס לקודש הקודשים לא עשה כלום, כי לגוי נפש בהמית, וכמו שכותב הבן איש חי, וכתבתי על כך במשנת הגלגולים, אין הוא משפיע מאומה בעולמות העליונים.
ולכן, וכפי שלמדנו בהרחבה בשיעורי נפש החיים, נאמר על מעשה טיטוס "קמחא טחינא טחנת" - קמח טחון כבר טחנת. בית המקדש לא נטחן על ידי גוי; לגוי אין כוח כלל לפגוע בדבר קדוש, אין לו גישה לזה. אלא אנחנו, במעשינו הרעים, במחלוקות שבינינו ובקלקול העבירות שבבית ראשון - אנחנו הרסנו את בית המקדש, ואחר כך בא הגוי ונתן מכה והבניין נפל. הוא לא הפיל את בית המקדש, אין לו כוח כזה; בית המקדש שורשו בעליונים. אלא שבית המקדש כבר חרב במעשינו, וכשכבר הסתלק ממנו השם ופרחה ממנו הקדושה, בא הגוי ועשה את הפעולה המגושמת של ההריסה. נמצא שכל מה שקורה בעולם הוא פעולתם של ישראל, ויש כאן תהילה ושבח לעם ישראל ששם קודשו מתקדש על ידי קדושתם. אפילו המלאכים אינם יכולים לומר "קדוש" בעליונים עד שאומרים "קדוש" כאן למטה; רק כשבארץ אומרים קדוש, אז המלאכים מקדישים את הקדוש ברוך הוא.
וכשאנו רואים את מעלתנו - "ישמח לב מבקשי ה'". רואים כיצד הקדוש ברוך הוא מתנהל עמנו כפי מידת בקשתנו אותו: ככל שאתה מבקש את השם יותר, כך הוא משפיע עליך מטובו.
אומר המלבי"ם: כל מבקש דבר אינו שמח עד שימצא את הדבר המבוקש. אתה מחפש את הארנק - אין לך מנוחה עד שתמצא אותו; מחפש כאן, יורד לרכב, מחפש בארון, באמבטיה. וכן בכל דבר. ושני טעמים לדבר: מצד שיש ספק אם ימצאהו - אולי בכלל לא אמצא את הארנק, ואצטרך לבטל את כל כרטיסי האשראי, ולך דע מה עשו בהם בינתיים; ומצד שעדיין לא הגיע לתכלית מגמתו, שהתכלית היא למצוא, והוא טרם מצא. וזה לאו דווקא בדבר שאבד; גם אדם שנעול על קניית רכב אינו נרגע ונתון בלחץ עד שיקנה. השמחה באה רק כשהוא משיג את הדבר שבו הוא מעוניין.
ועם כל זה נאמר כאן "ישמח לב מבקשי ה'" - ותראו איזה דיוק נפלא: לא נאמר "ישמח לב משיגי ה'", אלא "מבקשי ה'", על עצם הביקוש. ומבאר המלבי"ם שני טעמים. האחד, מפני שבוודאי ישיגו את מבוקשם: כשאני מחפש ארנק אין ודאות שאמצא, אבל כשאני מבקש את השם - בוודאי אשיג, כי הוא נמצא למבקשיו. והשני, שאצל הקדוש ברוך הוא הבקשה עצמה היא התכלית, ולא ההשגה; שהרי כמה שתבקש את השם, את השם בעצמותו לא תשיג. אין מצב שאדם ייצא מגדר "מבקש השם": גם הבבא סאלי והבעל שם טוב, גם רבי הקדוש ומשה רבנו - תמיד הם בגדר מבקשים. אין זה דבר שביקשת והשגת וכעת הוא בכיסך; תמיד אתה מבקש. כשמבקשים דבר גשמי, התכלית היא ההגעה אליו; אבל אל השם לעולם לא תגיע, ולכן התכלית היא להיות מבקש השם - השאיפה, הרצון, קרבת אלוקים. וזהו "התהללו בשם קודשו ישמח לב" - עצם היותם מבקשי ה' כבר משמח את ליבם.
מזמור ק"ה נאמר בהעלאת הארון לעיר דוד, ומקבילתו בדברי הימים, והוא בא להודות להשם על ההנהגה הניסית המיוחדת לעם ישראל, לעומת העלילות - הנהגת השכר והעונש - שאותן מודיעים בעמים. "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו" מלמד אותנו גם דרך בעבודת השם ובחינוך: הקדוש ברוך הוא כנגד כל איסור התיר, ולכן במקום לחסום את הכול יש למצוא לאדם ולילד את הדרך המותרת שבה ישקוט יצרם. ו"התהללו בשם קודשו" - התהילה היא שדווקא בקדושתם של ישראל מתקדש שמו ומושפע השפע בעליונים; ולבסוף "ישמח לב מבקשי ה'", שהבקשה עצמה, השאיפה לקרבת אלוקים, היא התכלית והיא השמחה.