פרק זה עוסק בברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם אבותינו, בהבטחת הארץ ובזיכרון הנצחי של אותה ברית. בחלק שלפנינו נעמוד על הפסוקים שבהם מתאר דוד המלך כיצד הקדוש ברוך הוא זוכר את בריתו לעולם, כיצד עברה הברית מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב, ומה משמעותה של הבטחת הארץ לעם שעדיין היה 'מתי מספר' וגר בה כגר.
זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר׃
רש"י מסביר: "דבר ציווה לאלף דור" - זו התורה, שהקדוש ברוך הוא ציווה להודיע אותה בעולם לאחר אלף דור. כלומר, התורה הייתה מוכנה כבר אלף דור קודם לכן, והקדוש ברוך הוא ציווה להודיעה רק לאחר אלף דור. אלא שראה הקדוש ברוך הוא שאין העולם מתקיים בלא תורה, והעביר מהם תשע מאות שבעים וארבעה דורות, ונתן את התורה מיד.
וכיצד הגיעו דווקא לחשבון של 974? מבריאת העולם ועד קבלת התורה היו עשרים ושישה דורות. אם התורה הייתה אמורה להינתן לאחר אלף דור, ואילו בפועל ניתנה רק עשרים ושישה דורות לאחר בריאת העולם, נמצא שהיא הייתה מוכנה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם. אי אפשר לומר אלף דורות שלמים, שהרי לא מיד עם בריאת העולם ניתנה התורה אלא עשרים ושישה דורות אחריה. נמצא: 974 דורות לפני בריאת העולם, ואחר כך נברא העולם ועברו עשרים ושישה דורות - והקדוש ברוך הוא נתן תורה. נמצא שהקדוש ברוך הוא כביכול דילג על 974 דורות ונתן את התורה מיד לאחר עשרים ושישה דורות.
בלשון חז"ל נקראים אותם דורות "אשר קומטו בלא עת", ויש בזה דעות מהו טיבם של אותם דורות. וכן במה שאמרו שהקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבם, יש דעות מה היו אותם עולמות. אך מי שמבין בפנימיות התורה יודע שהכל מדובר בבחינות רוחניות, בעניין שלפני שבירת הכלים וכיוצא בזה, ואין מדובר במציאות של אנשים שהיו קיימים בעולם קודם לכן.
רש"י מוסיף שגם לפי פשוטו אפשר להסביר את המקרא, בלי להיכנס לעניין הדורות: שזכר הקדוש ברוך הוא לישראל את בריתו, מה שציווה והבטיח לשמור להם לאלף דור. יש כאן הבטחה שהקדוש ברוך הוא שומר את הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור. ו"אלף דור" אין הכוונה אלף ותו לא, אלא הכוונה בלי סוף. כמו שאומרים "אפילו באלף לא בטיל" - אין הכוונה שבאלפיים כן בטל, אלא הכוונה בלי סוף. כך גם כאן: מה שהשם הבטיח על הקשר שלו איתנו, את זה ציווה לאלף דור.
הרד"ק מסביר שפסוק זה הוא הקדמה לפסוק הבא: "זכר לעולם בריתו" - איזו ברית? "אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק". הברית שכרת השם עם אברהם ועם זרעו, אותה זכר לעולם. והשם אשר ציווה וגזר ואמר לאברהם, הוא שקיים את הדבר לזרעו אחריו. ומה שנאמר "לעולם" ו"לאלף דור" - משום שהארץ תהיה לעולם לעם ישראל.
ואם תאמר: הרי גלו מעליה, כיצד אפשר לומר שהיא שלנו לעולם? התשובה: אמנם ישראל גלו מארצם, אבל הארץ נשארה שלנו. והראיה - שהקדוש ברוך הוא מבטיח שגם כשיבואו לכאן הגויים לא תיתן הארץ את יבולה: "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". וזה פלא עצום: כל האומות שישבו כאן בארץ לא הצליחו להפריח את השממה.
ולעומת זאת יש לנו הבטחה בנביא: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". אומרת הגמרא: כאשר תראה את הרי ישראל נותנים ענפיהם ופריים, תדע שעמי קרבו לבוא - אין לך קץ מגולה מזה. ואכן במאה השנים האחרונות מתחילה הארץ פתאום לפרוח, כי עמי קרבו לבוא. אבל לפני כן - הרמב"ן כותב שהלך מצפון הארץ לירושלים ולא ראה עץ אחד. והרמב"ן לא חי לפני אלפיים שנה, אלא לפני שבע מאות ושמונה מאות שנה בלבד. וכן מארק טוויין שביקר כאן לפני למעלה ממאה שנה כתב שהארץ נראית כמכושפת, כאילו קללה קדמונית רובצת עליה. כמה שיאמרו לך שהיו כאן אחרים - אף אחד לא ישב באמת, אף אחד לא הצמיח ולא גידל כאן דבר. מדוע? כי הארץ הזאת שומרת אמונים לעם ישראל. הקדוש ברוך הוא הבטיח "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" - אף אחד לא יצליח להקים כאן ממלכה ואף אחד לא יפריח כאן את השממה.
ואגב, אנו רואים את המכה בטורקיה. מי שזיכרונו אינו חלש עוד זוכר מה עברנו כאן תחת שלטון הטורקים וכמה סבלנו מהם, ומתחילים לראות כיצד הקדוש ברוך הוא נפרע מהם. החפץ חיים אומר: לקראת סיום, לפני שבעל עסק סוגר את העסק, הוא דורש את כל החובות עכשיו. אין פריסה ואין דחייה לשנה - אני סוגר את העסק, אתה משלם הכל עכשיו. כך אוקראינה משלמת עכשיו, רוסיה משלמת, טורקיה משלמת, סוריה משלמת, וגם גרמניה וכולם ישלמו בסופו של דבר. הקדוש ברוך הוא מכין לכולם את כוס התרעלה, כל אחד כפי עניינו וכפי מה שסבלנו ממנו.
עוד נאמר על ארץ ישראל שהיא מתרחבת לפי יושביה, וכשיושב בה עם מצומצם היא מתכווצת - וזה נאמר לא רק ביחס לאומות אלא גם ביחס אלינו. ו"ארץ הצבי" - צבי הוא גם לשון רצון, כתרגום "צבי למעבד רעותה", כלומר ארץ שכולם רצו בה. ומכאן למד הרד"ק שהארץ גם בשיממונה שייכת לנו: אפילו שגלו ממנה, עוד ישובו אליה ולא יגלו ממנה עוד לעולם. וזהו "לעולם" ו"לאלף דור" - שהאלף דור הזה הוא נצחי.
במדרש שוחר טוב דורשים: מהו "לאלף דור"? לאלוף שבדור. כמו ששנינו "תקוע אלפא לשמן". "אלפא" היא האות הראשונה, א' של אלפא-ביתא, וזהו ביטוי למשובח ביותר - כשרוצים לומר על דבר שהוא משובח מאוד אומרים שהוא א' א'. "תקוע אלפא לשמן" - תקוע נחשבת המשובחת ביותר לשמן. ומיהו האלוף שבדור, המשובח ביותר ובעל המעלה הגדולה ביותר? זה אברהם אבינו. "דבר ציווה לאלף דור" - לאלופו של דור, לאברהם, שלו הבטיח הקדוש ברוך הוא שמבניו יהיה עם שיקבל תורה.
המלבי"ם מסביר שהמילה "זכר" משמשת לשני חלקי הפסוק: זכר לעולם את בריתו, וכן זכר לאלף דור את הדבר אשר ציווה. הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם האבות אינה תלויה בבני אדם - היא לעולם. וכבר הסברנו בעבר שכל מקום שנאמר "לעולם" הכוונה לזמן בלתי מתחלק: כשמדברים על תקופה ארוכה בעולם הזה, היא עדיין מתחלקת לימים, לשבועות ולשנים, אבל "לעולם" היא מציאות בלתי מתחלקת, נצחית. לעומת זאת הדבר שציווה השם לבני האדם - דור הולך ודור בא - ציווה אותו לדורות. ומכאן ואילך יפרטו הפסוקים מהי אותה ברית ומהו אותו דבר שציווה.
אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק׃
המלבי"ם מסביר: תחילה כרת השם ברית עם אברהם - וזהו "זכר לעולם בריתו אשר כרת את אברהם". לאחר מכן נשבע ליצחק, כלומר כרת עמו ברית שנייה שהיא בדרגת שבועה. ושים לב לסדר העולה: כרת, שבועה, חוק, ברית עולם - כל אחד מוסיף על קודמו. שבועה גדולה מברית בלא שבועה; בתחילה הייתה ברית בלא שבועה, ולאחר מכן נוספה גם שבועה.
הרד"ק מבאר: "אשר כרת את אברהם" - כמו שכתוב "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". ואותה ברית הייתה עבור יצחק, שהרי נאמר בה "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" - הברית שאני כורת עמך היא בשביל בנך אחריך, שהרי אברהם עצמו לא קיבל את כל הארץ, אלא הבאים אחריו. והשבועה - זו שראינו בעקדת יצחק, "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי", וכן נאמר ליצחק "וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ".
כאן כתוב "לְיִשְׂחָק" בשׂי"ן. אנו רגילים לקרוא "ליצחק" משום שאנו אומרים את ה"הודו" שבדברי הימים, אבל בתהילים כתוב "לישחק". ואגב יש מכאן סייעתא לתימנים ההוגים סאד"י כסמ"ך, שהרי הצד"י והסמ"ך דומים. ובספר דביר קודשו מביא שגם בירמיהו נאמר "אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב".
ומדוע נכתב "ישחק" ולא "יצחק"? מביא הרא"ש ביאור נפלא. כמה זמן היו ישראל במצרים? "רדו" שנה - 210 שנה. ואם תאמר, מה טעם למניין "רדו" דווקא, לא פחות ולא יותר? אומר הרא"ש: ושמעתי טעם, כי בעוד שהיו אבותינו בשעבוד היו האבות עומדים ומתפללים תמיד בעד ישראל. אמר להם הקדוש ברוך הוא: כלום יש בכם מי שירצה לגרוע מאותיות שמו, וכן אגרע ממניין השעבוד העתיד לבוא על ישראל? ואומר אני מראש שזהו מדרש שהוא מסוד כבשונו של בורא עולם, ואנו קוראים את הדברים רק ברובד החיצוני; ודאי יש כאן פנימיות עמוקה - מה פירוש שאחד האבות יגרע משמו, וכיצד גריעת שם גורמת שהקדוש ברוך הוא יגרע משנות השעבוד.
אברהם ויצחק השיבו תחילה לאו - שהרי כל אות ואות בשם נצרכת להם. עד שבא יצחק ואמר: ריבונו של עולם, מן הדין היה שמי להיכתב בשׂי"ן, וכן הוא בתהילים "וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק"; אני מוחל על כבודי שייכתב בצד"י, ותיגרע מן החשבון כמידת ההפרש שבין שׂי"ן לצד"י. וכמה הוא? שׂי"ן היא 300, צד"י היא 90, וההפרש 210 - "רדו". והיה כן, ובזה הפחית הקדוש ברוך הוא והשאיר להם בשעבוד 210 שנה בלבד.
וכן כתוב בישעיהו "כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ": "אברהם לא ידענו" - אברהם לא היה מוכן לגרוע משמו; "וישראל לא יכירנו" - גם יעקב לא היה מוכן. מי כן? רק יצחק. ושים לב ללשון "ידענו", שהיא לשון הקשורה לשעבוד מצרים - "וַיֵּדַע אֱלֹהִים". אברהם לא היה מוכן לחסר משמו בשביל אותה ידיעה, ורק יצחק עשה כן.
ובדביר קודשו מוסיף בשם מה ששמע, על פי בעל הטורים על הפסוק "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם": "וארא" בגימטריה יצחק. ומדוע? שאם תשאל בזכות מי הייתם במצרים רק 210 שנה - התשובה: בזכות "וארא", בזכות יצחק, שהוא שגרם שיצאו ישראל ממצרים מוקדם יותר.
וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם׃
אותה ברית ואותה שבועה העמיד הקדוש ברוך הוא ליעקב לחוק. מסביר הרד"ק: על הזרע המיוחד הייתה הברית והשבועה - לא על ישמעאל ולא על עשו, אלא על הזרע המיוחד, כמו שכתוב "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם". את החקיקה הזאת נתן הקדוש ברוך הוא ליעקב בלבד, כדברי יצחק ליעקב: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך איתך".
המלבי"ם מסביר: הקדוש ברוך הוא העמיד ליעקב את הברית "לחוק ולנימוס", כאילו זה דין וחוק המוכרח מצד עצמו. חוק הוא תמיד דבר חקוק, דבר הכרחי מצד עצמו, כלשון "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה" - דבר קבוע שאינו בר שינוי. ו"לישראל" - ישראל הוא מדרגה גבוהה יותר מיעקב: יעקב הוא תמיד ביטוי לעקב, למקום נמוך, וישראל הוא לשון שררה, מקום גבוה.
"ברית עולם" פירושה ברית שבה תלוי העולם: אם עם ישראל מקבלים תורה - יש קיום לעולם; ואם אין - אין קיום לעולם. החיבור הזה בינינו לבין השם יתברך הוא ברית שבה תלוי קיום העולם, ואם לא תתקיים - מחזיר הקדוש ברוך הוא את העולם לתוהו ובוהו. וכך כתוב שעמודי עולם התרופפו עד מעמד הר סיני, ואמרו חז"ל שהיה העולם עומד ברפיון, ומשקיבלנו תורה התחזק על עומדו. "יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם" - מהו "השישי" בה"א הידיעה? ו' בסיוון, היום שבו קיבלנו תורה, שאז באמת "ויכולו השמים והארץ". אבל קודם לכן הכל היה רפוי, שהרי הכל תלוי אם נקבל את הברית: אם נקבל - "בראשית", בשביל ישראל שנקראו ראשית; ואם ישראל שנקראו ראשית אינם מקבלים - אין קיום לעולם.
וממשיך המלבי"ם: בזמן שעם ישראל הם למעלה מן הטבע, בדרגת "ישראל", ההנהגה עמם היא הנהגה ניסית על-טבעית. כך היו ישראל בצאתם ממצרים - באר הולכת עמם, מן יורד מן השמים, שליו מגיע אליהם כדי גובה קומתם. אבל כשהם בדרגת "יעקב", בדרגה נמוכה יותר, יש הסתר פנים והקדוש ברוך הוא מתנהג עמם בדרך הטבע. נמצא שיש הנהגה רוחנית, בדרגת ישראל, שהיא הנהגה של השגחה, וכנגדה הנהגה טבעית במצב הנמוך יותר - והשם קשר אותן זו בזו, שאם תתבטל האחת תתבטל גם השנייה. כמו שכתוב "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי", וכן "אִם לֹא בְרִיתִי הַיּוֹם גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל אֶמְאַס".
פירושו של דבר: אם אין עבודת השם, אם אין לימוד תורה רגע אחד - העולם חוזר לתוהו ובוהו. אף שאתה רואה הנהגה טבעית הנראית קבועה ומושרשת וכזו שתימשך לנצח, דע שיש כאן משהו רוחני המחיה אותה, וזה ישראל. ישראל בדרגתם הרוחנית מקיימים את ההנהגה הטבעית. מה שאתה רואה כטבע אינו דבר שגרתי וקבוע - זריחה בבוקר ושקיעה בערב, קור וגשמים בחורף ושמש בקיץ - אלא הכל נקבע על פי מעשיהם של ישראל.
אלא שדבר זה לא ייפסק לעולם, שהרי יש לנו הבטחה שהתורה לא תשתכח לעולם. תמיד יהיו צדיקים, ולא יפחת העולם משלושים ושישה צדיקים, ותמיד תהיה שמירת התורה, ותמיד יהיו כאלה שמקיימים את העולם בכוח מעשיהם - וזה מבטיח שהעולם לא יתבטל לעולם.
וגם אם נרצה לברוח מן התורה - לא יועיל. שכן אומר הקדוש ברוך הוא: "אִם לֹא בְּחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". כשעם ישראל אינם ראויים, מעמיד עליהם הקדוש ברוך הוא מלך קשה כהמן ומביא צרות, ואנו צועקים אל השם, ואז "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", ואחר כך שומרים על הקשר. אבל זהו קשר שאי אפשר להתנתק ממנו. אין אנו יכולים להחליט: ריבונו של עולם, ניתקנו את הקשר. ואם יחליט אדם כך, יעמיד הקדוש ברוך הוא מלך קשה כהיטלר, שיזכיר לכל אחד ארבעה וחמישה דורות אחורה שהוא יהודי ושאינו יכול לברוח מזה. ואם ינסה לברוח - הגוי יזכיר לו ויחזירו אל התלם.
ובעניין זה, חלק מן הדבר נובע מכך שהקדוש ברוך הוא נתן תורה בכפייה, שכפה עליהם הר כגיגית. כפיית ההר כגיגית היא כנישואין מתוך אונס, וכמו שמביאה הגמרא שיכולים ישראל לטעון "אנוסים היינו במתן תורה". ולכאורה למה היה צריך אונס, הרי כשהציע לנו את התורה אמרנו "נעשה ונשמע", והייתה כאן הסכמה? התשובה: מפני שהאונס והמפתה לא יוכל לשלחה כל ימיו. הקדוש ברוך הוא רוצה להבטיח בזה שהחיבור בינינו לא יתנתק לעולם, ודווקא על ידי האונס נשאר החיבור תמידי, וגם אם נרצה להתנתק - אי אפשר.
וזה עצמו לטובתנו. מי סבור שההתנתקות שלו מן הקדוש ברוך הוא היא דבר טוב? אולי ברגע זה הוא אחוז תאווה ורוצה להתנתק, אבל אילו היה בר דעת היה מבין שהתנתקות כזו היא ודאי דבר גרוע עבורו. וחסד השם עלינו שדואג שעם ישראל לא יכלה לעולם, ואם אדם רוצה להביא את כיליונו בעצמו על ידי התבוללות - מזכיר לו הקדוש ברוך הוא מי הוא ומה הוא, ובזה מחזירו אל התלם.
ודרך אגב, לעניין קשיות העורף של פרעה: יש להדגיש שמן המכה השישית ואילך ניטל ממנו ההיגיון, שבחמש המכות האחרונות כבר "הכביד השם את לבו", ושם הדבר כבר אינו תלוי בהיגיון שלו. אבל בתחילה - לאבד עם של עבדים ודאי אינו הגיוני; היה לפניו עם של עבדים, והוא חשב: עוד מכה ועוד מכה, נשרוד. וכבר הסברנו פעם על פי האור החיים הקדוש בעניין "התעללתי במצרים" מה עמד בבסיס ההיגיון של פרעה להתעקש, ושלא היה זה דבר בלתי הגיוני אלא הגיוני מאוד לפי התפיסה שהייתה מקובלת שם.
מדרש קהלת דורש "ויעמידה ליעקב לחוק" - זו ברית מילה, כלשון "חוק בשארו שם". ולמה נקראת חוק? כי היא חקיקה בבשרנו: כשם שלוקחים אבן וחוקקים בה, כך חוקקים בבשר האדם ומסירים את העורלה. ואומר המדרש: "ויעמידה ליעקב לחוק" - שאין מהולים יורדים לגיהינום.
ואם כן, לכאורה אפשר לעשות עכשיו את כל העבירות - הרי אבא עשה לי ברית מילה לפני עשרות שנים, וזהו, הוציא אותי מגיהינום. אלא שיש למדרש המשך: וכדי שלא יהיו המינים והמשומדים ורשעי ארץ אומרים "הואיל ומולים אנו אין אנו יורדים לגיהינום" - שולח הקדוש ברוך הוא מלאך ומושך עורלתם והם יורדים לגיהינום, שנאמר "שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ".
כדי לזכות שמהול ייראה מהול גם למעלה, צריך להיות בעל מעלה, צריך להיות צדיק; ואם לא - יש מלאך שמושך את עורלתו. וכבר הסברנו בעבר מה עניין "מושך עורלתו": מושך את העור שמעל הגיד ומעל העטרה, ואז נראה כערל. כך נאמר גם על אדם הראשון שהיה מושך בעורלתו, וכן מופיע הביטוי פעמים רבות, וכך מסביר הבן איש חי. ועל ידי זה אברהם אבינו, היושב בפתח, רואה אותו ואומר: אין כאן נימול אלא ערל - ומכניסו לגיהינום. לכן אל תבנה על כך שמי שנימול אינו נכנס לגיהינום ותאמר "ברוך השם אני נימול"; צריך להיות בעל מעלה של נימול, ואז באמת לא ימשוך מלאך את עורלתך ותוכל להיכנס ישירות לגן עדן.
לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת־אֶרֶץ־כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם׃
מהי הברית שכרת עמם? הברית שאמר להם "לך אתן את ארץ כנען". האבן עזרא מסביר: "לאמור" - לכל אחד ואחד; "לך אתן" - בדיבור, ולזרעך - במעשה. שהרי אברהם לא קיבל בפועל את ארץ כנען, וכיצד אפשר לומר לו "לך אתן"? אלא לך נתתי בדיבור, ולזרעך יינתן למעשה - יהושע הכניס את ישראל לארץ והם נחלו אותה בפועל, וזהו "ולזרעך אחריך".
הרד"ק מסביר: "לך אתן את ארץ כנען" - לכל אחד מן האבות נאמר הדבר בפני עצמו, ואחר כך "חבל נחלתכם" - זו כבר הבטחה לכלל עם ישראל. ובזה מיישב הרד"ק מדוע פתח הפסוק בלשון יחיד וסיים בלשון רבים: "לך" - לכל אב ואב, "חבל נחלתכם" - כנגד הבנים, כנגד כלל ישראל.
המלבי"ם מסביר שכאן מתבאר מהו "דבר ציווה לאלף דור": זהו מה שאמר השם "לך אתן את ארץ כנען". ולמה נותן לנו השם את הארץ? כי היא "חבל נחלתכם", היא הארץ המיוחדת אל ההשגחה ואל הקדושה ואל הנבואה, והיא שייכת לכם. שהרי על מי חלה הנבואה ועל מי חלה ההשגחה? על עם ישראל. וכבר אמרנו שעל הגויים אין השגחה פרטית אלא השגחה כללית או מינית, כדרך שמשגיח השם על בעלי החיים שלא ייכחד המין; אבל השגחה פרטית על כל אחד ואחד - רק לעם ישראל, שבו נאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם". ומי שהוא בגדר בן שהשם משגיח עליו בהשגחה פרטית, מהו המקום הראוי לו? ארץ ישראל - "אֶרֶץ אֲשֶׁר עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". העם שיש עליו השגחה פרטית נוחל את הארץ שיש בה השגחה פרטית מתמדת.
בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ׃
הרד"ק מסביר שמדובר גם באבות וגם בבנים, שהיו מתי מספר, וכמו שאמר יעקב "וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר" לאחר מעשה שמעון ולוי.
וכאן יש מילה שנשתבשה בלשון העברית המדוברת, ובעקבות זה משתבשת גם ההבנה בתנ"ך: "כמעט". התפיסה המיידית שלנו היא "כמעט הגיע", "כמעט היה לו". אבל בתנ"ך אין זו המשמעות כלל: "כמעט" הוא כ-מעט, והכ"ף היא כ"ף הדמיון. כמו "לוּלֵי ה' הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" - יש הקוראים מחמת שיבוש הלשון "כמעט כסדום היינו", וזה אינו. הפשט הוא: לולי שהותיר לנו השם שריד כמעט, כלומר שנשארנו מעטים ושריד, כסדום היינו לעמורה דמינו, וכך גם על פי הטעמים שם.
לפי זה, "כמעט וגרים בה" אינו "כמעט וגרו בה". אלא הכוונה, לדעת הרד"ק: היו מעט, ומעט זמן גרו בה בארץ, ואחר כך נאלצו לצאת ממנה. אצל אברהם היה רעב ונאלץ לרדת למצרים ואחר כך לארץ פלשתים; יצחק הלך לארץ פלשתים; יעקב ירד למצרים. וזהו שנאמר מיד אחר כך:
וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל־גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל־עַם אַחֵר׃
ובזה רואים את שבחם של האבות: אף שהובטחה להם הארץ, לא הרהרו אחר השם. כיצד הארץ מובטחת לי ופתאום אני צריך לרדת למצרים מחמת רעב? פתאום אני יורד לארץ פלשתים? פתאום באים וגוזלים אותי וסותמים את הבארות שחפרתי, והרי הכל מגיע לי? ואף על פי כן לא הרהרו אחר הקדוש ברוך הוא, אלא היו בטוחים בהבטחתו שבוודאי תתקיים.
המלבי"ם מסביר שהדבר נאמר להם בזמן שהיו "מתי מספר" בכמות, ו"כמעט" פירושו שהיו מועטים באיכות ובגבורה. שכן יש כאן לכאורה כפילות: "מתי מספר" - "מתי" הם אנשים, כמו "עיר מתים", ונמצא שהם אנשים מועטים; ואם כן "כמעט" הוא שוב מעטים. הרד"ק תירץ שה"כמעט" חוזר על הזמן - זמן מועט ישבו בארץ; והמלבי"ם מפרש ש"מתי מספר" הוא הכמות האנושית, ו"כמעט" הוא המיעוט באיכות ובגבורה.
ומוסיף המלבי"ם: "וגרים בה" - כמו גרים בה. האבות היו שם כגרים ולא כיושבי קבע. כשאברהם אבינו רוצה לקנות קבר לאשתו, צריך לשלם טבין ותקילין - ולכאורה הארץ הובטחה לי, שייתנו לי! אלא לא ולא, אתה צריך לשלם. וזה עצמו השבח: אף שהקדוש ברוך הוא הבטיח להם, והם היו בגדר גרים בארץ, לא הרהרו אחריו אלא סמכו על הבטחתו שייתן להם את הארץ.
הפסוקים שלפנינו פותחים בזיכרון הנצחי של הברית: "זכר לעולם בריתו דבר ציווה לאלף דור" - התורה שקדמה לעולם וניתנה בדילוג על 974 דורות מפני שאין העולם מתקיים בלעדיה, והברית שהשם שומר בלי סוף. הברית נכרתה עם אברהם, נתחזקה בשבועה ליצחק - שמסר משמו "ישחק" כדי לגרוע 210 שנות שעבוד - והועמדה ליעקב לחוק ולישראל לברית עולם, ברית שבה תלוי קיום העולם, שכן ההנהגה הטבעית תלויה כולה בהנהגה הרוחנית של ישראל. הקשר הזה נכרת באופן שאי אפשר להתנתק ממנו, וזה חסדו של הקדוש ברוך הוא עמנו. תוכן הברית הוא הבטחת ארץ כנען, הארץ המיוחדת להשגחה, לקדושה ולנבואה, לעם שעליו חלה ההשגחה הפרטית. ואף שניתנה ההבטחה לאבות בהיותם מתי מספר, מועטים ומתהלכים מגוי אל גוי כגרים בארץ - לא הרהרו אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא אלא בטחו בהבטחתו, וזה שבחם הגדול.