לפנינו החלק האחרון של פרק ק"ד בתהילים, הפרק הגדול של "ברכי נפשי", שבו דוד המלך סוקר את כל מעשה בראשית ואת השגחת הבורא בעולמו. בסיום הפרק עובר דוד מן ההתבוננות בבריאה אל ההתבוננות בהנהגת הדין: כיצד הקדוש ברוך הוא מביט בארץ והיא רועדת, איך ראוי לאדם לשיר ולזמר לבוראו, ומתי התפילה והשיח שלנו ערבים לפניו יתברך. הפרק נחתם בפסוק "יתמו חטאים מן הארץ", שממנו למדו חז"ל יסוד גדול בהסתכלות על החוטא.
הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד, יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ׃
האבן עזרא מבאר: הקדוש ברוך הוא תולה ארץ על בלימה ונושא אותה בכוחו, "בל תמוט עולם ועד" - הארץ עומדת רק משום שהשם מחזיק בה. ואם ירצה הבורא, במבט אחד הארץ רועדת וההרים נשרפים. ויש מסבירים, מביא האבן עזרא, ש"ותרעד" הוא כמו "ותרעיד" - השם מסתכל על הארץ והיא מרעידה את יושביה. רש"י מפרש "יגע בהרים ויעשנו" - המשל הוא הר סיני, שעשן כולו כאשר נגלה עליו הקדוש ברוך הוא ו"נגע" בו.
הרד"ק מסביר שיש כאן משל על כיליונם של הרשעים: כביכול הארץ רועדת וההרים מעלים עשן - משל לרשעים הנשרפים באש מפני חרון אף השם, שתכלה עוצמתם ויכלה קרנם. וכעין זה מצינו בתורה על דרך משל: "אש קדחה באפי ותלהט עד שאול תחתית" ו"ותלהט מוסדי הרים". זהו ביטוי מטאפורי הבא לומר שיש כאן כעס של הבורא על התחתונים. ומוסיף הרד"ק דיוק נפלא: הכתוב פותח ב"המביט" וממשיך ב"יגע" - ללמדך שהנגיעה היא עצם ההבטה וההשגחה. הקדוש ברוך הוא אינו צריך נגיעה פיזית כדרך אדם שרוצה להניע דבר וצריך לגעת בו; עצם המבט שלו הוא כבר הנגיעה - "יגע בהרים ויעשנו".
המלבי"ם מבאר: גם בשעה שהשם רוצה להחריב את העולם, הוא מביט לארץ והיא רועדת מפחד העונש, ונוגע בהרים והם מעלים עשן מחמת רעש הארץ - ובכל זאת אין השם משחית את כל בריותיו. הוא מביט רק כדי להאביד ולהעניש את הרשעים הראויים לעונש, ולא את כולם, וכפי שיתבאר בהמשך הפרק ביתר ביאור.
אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי׃
הרד"ק מבאר שכאן מדובר בלשון עם ישראל ועובדי השם שבאומות: הרשעים יאבדו על ידי שהשם יביט לארץ ותרעד ויגע בהרים ויעשנו, ואילו אני אישאר בחיים - "ואשירה לה' בחיי".
המלבי"ם מוסיף: "אשירה לה' בחיי" - שכן אז ייעשה ניכר שניצלתי ונשארתי בחיים מכוח השגחת השם, בעוד כל הרשעים אובדים, ולכן אשיר לו על שקיים אותי משום שנשארתי דבוק בו. ומהו "בעודי"? רש"י מפרש כמו "בעודי חי". אבל המלבי"ם מבאר: על ה"עוד", על היתרון שהעניק לי הבורא להשפיע עלי כל טוב - על זה "אזמרה לאלהי בעודי".
מה ההבדל בין "אשירה" ל"אזמרה"? מסביר המלבי"ם, וכפי שביאר כבר לעיל בפרק ק"א, שהזמר מעולה מן השיר, לפי שהזמר בא תמיד רק ביחס לקדוש ברוך הוא - "אזמרה לה'" - ואילו שיר שרים על כל עניין שבעולם. וכן יש הבדל, וזה יסוד שהמלבי"ם חוזר עליו פעמים רבות בביאורו, בין שם הוי"ה לשם "אלוקי": שם הוי"ה הוא מצד ההנהגה הכוללת, המהווה את כל העולם כולו; ואילו "אלוקי" הוא היחס הפרטי שלו אלי, מצד שהוא אלוה שלי, ההשגחה הפרטית והקשר האישי לבני האדם.
לפי זה: "אשירה לה' בחיי" - שיר כנגד המהווה את כל הבריאה; ולעומת זאת יש דרגה גבוהה יותר, זמר, שהוא ייחודי לבורא עולם מצד שהוא "אלוקי" - ההשגחה הפרטית עלי. זו ראויה לזמר נפרד ולשבח נפרד, מצד הבחינה של "בנים אתם לה' אלוקיכם", שהיא מעלה גדולה יותר. וזהו "בעודי" - התוספת והמעלה היתרה שיש לי על השאר, בהיותי בן לקדוש ברוך הוא.
ספר תהילות מהרי"ץ מסביר: אנו יודעים שהקדוש ברוך הוא שולח מכאובים לצדיק כדי שהצדיק יתפלל ויבקש רחמים, וכמו שאמרו חז"ל שאבותינו היו עקרים לפי שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים. והשם מצטער עם הצדיק בצרתו, אלא שיש לדבר מגמה ומטרה חיובית, שהייסורים מקרבים את הצדיק לבוראו. ועם כל זה, השמחה הגדולה יותר אצל הקדוש ברוך הוא היא דווקא כשהוא משפיע שפע לצדיק, ולא כשהוא כביכול נאלץ לייסרו - אדרבה, יש בזה צער לפניו שהצדיק סובל.
משל למה הדבר דומה? להורה היודע שלפעמים הוא צריך להעניש את בנו. והגם שהוא שלם עם ההחלטה ואין לו ספק שזה העונש שהילד צריך לקבל, קשה לו לראות את בנו סובל; הרבה יותר נעים לו לתת לילד פרס מאשר עונש. ושימו לב, כאן מדובר בצדיק: האבות היו צדיקים, ואף על פי כן השם מתאווה לתפילתם וכביכול נאלץ להביא עליהם ייסורים כדי שיתפללו.
וזהו שבא דוד המלך לומר: "אשירה לה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי" - הלוואי שאזכה תמיד לשיר ולזמר ולהודות להשם יתברך על הטוב שהוא משפיע עלי, ולא אצטרך להתפלל כל הזמן על הפגעים והצרות. הגם שהשם מתאווה לתפילתם של צדיקים, הלוואי שלא בזה אמלא כביכול את רצונו. שהרי כאשר אני מודה ומהלל על הטוב שהוא משפיע עלי - ודאי "יערב עליו שיחי" יותר, שהתפילה שלי ערבה לפניו יותר כאשר "אנוכי אשמח בה'", ולא כשאני בא מתוך צרה ומצוקה.
אלא שאנו יודעים שבדרך כלל, כשלאדם יש טוב הוא מתרגל מהר ומפסיק לשיר, וכשיש לו צרות הוא אינו מפסיק להתלונן. הגר"א עומד על כך: כתוב "מצא אישה מצא טוב ויפק רצון מה'", ומאידך כתוב "ומוצא אני מר ממוות את האישה" - מר ממוות או מצא טוב? אומר הגר"א: שים לב לשינוי הלשון. "מצא" - לשון עבר; "מוצא אני" - לשון הווה. שכן את הטוב מצא פעם אחת, וכבר התרגל אליו, כבר חי איתו שלושים שנה, ואינו רואה אפילו צורך להגיד תודה לריבונו של עולם, שהרי זה נעשה אצלו טבעי ומובן מאליו. אבל הרע - "מוצא אני", כל יום מחדש. וכמו שכתוב על אשת מדנים: "דלף טורד ביום סגריר", טיפה אחר טיפה, עינוי סיני שאינו נגמר.
וזהו שאומר דוד: "אנוכי אשמח בה'" - שאהיה שמח בהשם יתברך כאשר המציאות תהיה שהקדוש ברוך הוא משפיע עלי טוב. רק שכאמור, הטוב גורם לנו להתרגל מהר, ואז כבר איננו מזמרים; ולפעמים צריך להביא על האדם מעט ייסורים כדי שייזכר שיש קודשא בריך הוא.
יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'׃
הרד"ק מבאר: "יערב עליו שיחי" - יערב לאל השיר והתודה וההלל שלי, "ואנוכי אשמח בה'" - וזה כנגד מה שנאמר למעלה "ישמח ה' במעשיו". כלומר, השם שמח בנו ואנחנו שמחים בו, אנחנו נהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלוקים. וזה כפי שהסברנו כמה פעמים, שהחיבור בינינו לבין הקדוש ברוך הוא הוא תמיד דו־צדדי, מעין הכרובים: כאשר פניהם איש אל אחיו, זה סמל לחיבור קרוב; אבל כשפניהם אל הבית, כל אחד מסתכל בענייניו ובארציות שלו, אז גם הכרוב שכנגד, שהוא בחינת קודשא בריך הוא, מפנה גב. "ה' צלך על יד ימינך" - כפי הנהגתנו עם השם, כך הקרבה שאנו זוכים ממנו יתברך.
ואגב, סמל ודוגמה לעבודת השם אמיתית הוא אדם העובד את הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה - "אנוכי אשמח בה'". אבל אדם שעובד את הבורא ונראה כל הזמן מתייסר וסובל, פרוש "ניקפי" שנוקף את רגליו ותמיד פניו חמוצות - אין הקדוש ברוך הוא מעוניין בצדיקים כאלה. פעם הלך רבי ישראל סלנטר ברחוב לפני ראש השנה ואמר שלום ליהודי אחד, וזה לא ענה לו והיה בפנים קודרות. אמר עליו רבי ישראל שאדם זה הוא כבור ברשות הרבים, ואמר לו: מה לך להראות פרצוף חמוץ? ראש השנה, יום הדין - אדרבה, האר פנים לאנשים ויהיה לך עוד זכות ליום הדין.
אדם שהתחושה שלו היא שבקיום המצוות יש צער - מסכן הוא, ואין זו עבודת השם. "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" - אומר הקדוש ברוך הוא: לא אותי אתה מקיים, המצוות שלי משמחות; אם אתה בעצב, אין זו המצווה שלי, שהרי המצווה שלי אמורה לשמח אותך. וכל הצדיקים והגדולים, כל מי שהסתכל עליהם ראה אותם מאושרים. מי שראה את החזון איש ראה תמיד בת צחוק על פניו - ואותו אדם היה בייסורים, והוא מעיד על עצמו שהיה בגדר חולה שיש בו סכנה באופן תמידי שמותר לחלל עליו שבת; ידוע חולי ומכאובים כל ימיו, ומעבר לזה סבל מאשתו שלא הייתה בריאה בנפשה, ולא היו לו ילדים - ובכל זאת תמיד ראו עליו שמחה במעונו. מי שראה את הרב שלמה זלמן אויערבך ראה חיוך תמידי; מי ששמע את הרב בן ציון אבא שאול ראה אדם שמח; מי ששמע את הרב מרדכי אליהו - כל שיעוריו נאמרו בחצי בת צחוק. יש לך מצוות, תשמח בהן; אתה עובד השם, תשמח. ואם אינך שמח, הדבר מעלה חשד שמא אתה עובד דברים אחרים: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" - אם הם ישרים הרי הם משמחי לב, ואם אינך בשמחה, אולי משהו עקום ופגום אצלך.
וכמו שהקדוש ברוך הוא מצווה "ואהבת את ה' אלוקיך", ומה אנו אומרים בברכה שלפני כן? "הבוחר בעמו ישראל באהבה". קודם השם בוחר בנו באהבה, ורק אחר כך "ואהבת". השם דורש ממך אהבה לאחר שהוא אוהב אותך ומשפיע עליך אהבה אין קץ. "בנים אתם לה' אלוקיכם" - איזו סיבה יש לך להיות בעצב? אדם היה צריך ללכת כל הזמן בשמחה גדולה על הזכות הזו.
אפשר לקרוא את הפסוק כתנאי: כאשר "אנוכי אשמח בה'" - אז "יערב עליו שיחי"; אבל אם העבודה באה מתוך עצב ודיכאון, לא יערב עליו שיחי. אומר הקדוש ברוך הוא: מה שווה לי עבודה כזאת? הרי זה כמו שאתה מבקש מילדך שיביא לך דבר, והוא עושה זאת אך עם טרוניות לכל אורך הדרך ופרצוף חמוץ ותחושה של "אתה מנצל אותי" - יורד לך החשק ואתה אומר לו: לא צריך, אל תעשה, אני אעשה בעצמי. ולעומתו הילד שאומר "כן אבא, בשמחה, אתה צריך עוד משהו?" - ילד כזה מבקשים לנשק. כך בדיוק "בנים אתם לה' אלוקיכם": מי שמתנהג כך, כל מצוותיו עליו לטורח והוא מחפש איך להיפטר מהן - כיצד יצפה שהשם ישמח בו? "יערב עליו שיחי" - מתי? כש"אנוכי אשמח בה'". תפילה כזו עומדת לפניו והיא ערבה לו. שאדם ישמח לעמוד לפני השם, שלא יתפלל שמונה עשרה ויחשוב לעצמו איך גומרים את זה ומתי מסיימים, אלא יחשוב איך אוכל להישאר עוד רגע עם הקדוש ברוך הוא. זו התפילה המקובלת והרצויה לפניו יתברך.
אמר פעם אדם גדול: מהו גדר אהבת השם? שאם יאמרו לאדם שעל מצוות מקבלים עונש ועל עבירות מקבלים שכר, אלא שהקדוש ברוך הוא רוצה שתקיים מצוות - והאדם מקיים מצוות. זה סמל לאהבת השם: איני מחפש מה יהיה לי ומה התוצאה, אלא יודע שבמצווה אני משמח את השם ובעבירה אני מעציב אותו. ודאי שזו דרגה גבוהה מאוד, ומי יכול להגיע לזכות כזו, אבל לכל הפחות נדע שזה ביטויה של אהבת השם. "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי" - המצוות שלי משמחות ואינן מדכאות; ואם אדם מרגיש שהן מדכאות אותו, ילמד עוד מוסר ויבין עד כמה עליו לשמוח במצוות השם, וזה ישנה אצלו את כל המבט על קיום המצוות.
פנה פעם בחור לרב שטיינמן ושאל: הרב אוהב סטייקים? שאל הרב: מה זה סטייקים? הסביר לו הבחור שזו אומצת בשר עסיסית על האש. אמר הרב: איני מכיר, ומן הסתם לא. שאל הבחור: מכריחים את הרב לאכול סטייקים? אמר לו: לא, ברוך השם. אמר לו הבחור: כבוד הרב אוהב תורה? אמר לו: מאוד. אמר לו: ואני איני אוהב תורה, איני אוהב ללמוד, ואני אוהב סטייקים - אז למה מכריחים אותי לעשות משהו שאיני אוהב? הרי בחור צעיר, אומרים לו לך לישיבה ושב ולמד, והוא אינו אוהב ללמוד.
ענה לו הרב שטיינמן במשל: פעם נתנו לאדם לטעום דבש. אמרו לו: קח, טעם, זה מתוק וטעים. סירב, ולבסוף טעם - והתחיל לצעוק שזה מר ונורא, וירק. מה התברר? שהיו לו פצעים בפה ובלשון, וכל דבר שנגע שם עורר כאב ומרירות. אמר לו הרב: דבש הוא מתוק או לא מתוק? ודאי שמתוק, אלא שלאדם הזה יש פצעים. כך "פקודי ה' ישרים משמחי לב" - ואם אותך זה אינו משמח, כנראה שיש לך פצעים בפה. ומהם הפצעים? העבירות שאדם עושה וההימשכויות שלו אחרי הבלי העולם. כל הימשכות לעוד הבל מוציאה עוד קדושה, כל הימשכות לעוד טומאה מוציאה עוד קדושה, ואי אפשר הכול ביחד. הפסק את ההימשכות אל הטומאה, ופתאום תגלה כמה "פקודי ה' ישרים משמחי לב", כמה התורה "מתוקה מדבש ונופת צופים". למה אינך מרגיש את המתיקות? כי במקום שתהיה לך תורה בראש, יש לך סדרות בראש; אתה חי בסרט ובענייני גשמיות וחומריות. תנתק - וברגע שתתנתק תראה כמה התורה נפלאה ומתוקה.
את הדבר אפשר לראות בצורה הברורה ביותר אצל בעלי תשובה. הרב אורי זוהר, זכר צדיק לברכה, סיפר שהיה חולה על כדורגל ברמות שאי אפשר לתאר, ולהתנתק מזה היה בשבילו קשה ביותר. הוא עבד על עצמו והגיע לניתוק, והגיע לאהבת תורה ברמה גבוהה ביותר, דבוק בתורה בכל רגע פנוי. פעם אחת הלך לבקר אצל קרובים והיה משחק כדורגל במרקע, ואמר: תנו לי לשבת, ניזכר, נראה. ואמר: האמת שהסתכלתי וזה כלל לא דיבר אלי; אחרי שתי דקות השתעממתי וביקשתי להחליף עניין. זאת אומרת, כשיש לך כדורגל בראש, אין זה הולך עם תורה; וברגע שאתה מפנה מקום, פתאום אתה רואה כמה מקום יש לתורה וכמה היא מתוקה ונפלאה. וכמו שאומר חובות הלבבות, העולם הזה והעולם הבא הם כשתי נשים צרות זו לזו: אם תרצה את זו תקציף את זו, ואם תרצה את זו תקציף את זו - ואי אפשר לרצות את שתיהן. לכן כשאדם שואל למה אין לי משיכה לתורה ולמה אין לי טעם בלימוד, השאלה הראשונה צריכה להיות: איפה כן יש לך טעם? בדוק מה מעורר אצלך טעם, ותבין שזו עקב אכילס שמונעת ממך טעם בכל שאר העניינים. התחל להתנתק מהרשתות החברתיות, מהטלוויזיה, מהסרטים, מההימשכות לענייני ארציות - ופתאום תרגיש רוחני יותר, פתאום התורה תדבר אליך. אבל ביחד אי אפשר, וממילא בלי זה אין את ה"אנוכי אשמח בה'".
המלבי"ם מבאר: "יערב עליו שיחי" - השיר שאשיר יהיה על חיי ועל עוזי, על מה שהשם מטיב עמי, אבל לא על אובדן הרשעים. אף שכאשר יתגלה הקדוש ברוך הוא יאבדו הרשעים, כמו שנאמר בפסוק הבא "יתמו חטאים מן הארץ", אין אני שר על כך, מפני ששיר כזה לא יערב לפני השם. אין הקדוש ברוך הוא שמח כשאנו שמחים על מפלת הרשעים - "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". לכן אשיר להשם על מה שהוא מטיב לי ועל ההצלה שלי, ולא על מה שהוא נפרע מהם; שיר כזה יערב לפניו.
ועם כל זה אומר דוד המלך שהוא עצמו, בליבו, שמח בכך שיתמו חטאים מן הארץ, והמלבי"ם מחבר זאת לפסוק הבא. שהרי כתוב "שמחה לצדיק עשות משפט" - כשיש משפט מן השמיים יש שמחה לצדיק, מפני שאז רואים שהקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים. מדינה כמו אוקראינה עינתה אותנו ועשתה לנו צרות; מי שקורא את הזוועות שנעשו שם נחרד - חמלניצקי וחבריו, פרעות ת"ח ות"ט, ועד היום הוא גיבור לאומי אצלם. כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים אין לנו כאב לב עליהם; הגיע הזמן שייפרע מהם. כשנפרע ממצרים - הגיע הזמן; כשנפרע מכל האומות שהגיע זמנן - אדרבה, "שמחה לצדיק עשות משפט", שהצדיק שמח שהבורא עושה משפט, כי בזה מתגלה משפטו של הבורא.
דיברנו בזמנו על המהפכה שהייתה בספרד, ויש אומרים שגבתה יותר ממיליון הרוגים. כששיפרו את הדברים לחפץ חיים, אמר: אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח את מה שעברנו לפני ארבע מאות שנה? (והיום כבר חמש מאות.) אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח את גלות ספרד? הקדוש ברוך הוא נפרע מהם בבוא העת. אצלנו רוצים שהכול יהיה מהר, אבל הקדוש ברוך הוא אינו צריך לעשות את הדברים מהר. ולכן הצדיק מצד עצמו שמח כשהוא רואה איך הקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים, ואשמח בליבי על שתמו החטאים - שלא יהיו עוד רשעים שירשיעו ויעשו בזדון כנגד הבורא. ואף שיהיו כאלה שהם בבחינת "חטאים", שחטא הוא בשגגה ומתוך שהיצר התגבר, לא יהיו רשעים העושים בזדון הלב; כולם יראו את משפטי השם וייראו, ויחששו מלעשות נגד רצונו. ומחמת זה "ברכי נפשי את ה'", וכמו שאמרו חז"ל שדוד ראה במפלתם של רשעים ואמר שירה - כי אז אני רואה איך "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", בלי אותם רשעים שמחטיאים את הרבים. נמצאו כאן שתי בחינות: אני מצד עצמי שמח בכך שהקדוש ברוך הוא מכלה את הרשעים, אבל אין זו השמחה שתערב לפניו; "יערב עליו שיחי" הוא דווקא כש"אנוכי אשמח בה'".
יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּ־יָהּ׃
הרד"ק מבאר: בעולם הזה, מה מועיל שתמו החוטאים? תמו - ובאים חוטאים חדשים, וחוזר חלילה; והחוטאים החדשים בדרך כלל "משודרגים" יותר מן הקודמים. אבל כשמדברים על ימות המשיח - יכלו הרשעים, לא תהיה עוד מציאות של רשע בעולם, וזהו "ורשעים עוד אינם": "בילע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים". ואז באמת "יתמו חטאים מן הארץ", שלא יבואו אחרים תחתיהם אלא לא יהיה רשע כלל, ואז "ברכי נפשי את ה'", וכן כל העמים יודו ויהללו להשם יתברך - הללויה.
ומביא עוד הרד"ק בשם האבן עזרא: "יהי כבוד ה' לעולם" - כבוד השם הוא הנבראים, שכשרואים את הבריאה מתגלה כבודו, ואז "ישמח ה' במעשיו" על שהבריאה עומדת על מתכונתה. והוא "המביט לארץ ותרעד", תולה ארץ על בלימה ונושא אותה שלא תתמוטט לעולם ועד, ואם היה רוצה - הארץ הייתה רועדת וההרים שרופים. ועל זה אנו מתפללים ואומרים "אשירה לה'": חייב אני להודות להשם יתברך על שעשה את כל הגבורות האלה, ועל כל המציאות הזאת שבסופה החטאים יתמו והצדיקים יישארו - על כל זה אשיר ואהלל ואשבח לבורא יתברך. "ברכי נפשי" - על איבוד הרשעים, "ולמשכילים" הוא אומר "הללויה".
ומהו "הללויה"? מסביר הרד"ק שזה השבח הגדול מכולם, וכמו שאמרו חז"ל שהוא כולל שיר ושבח כאחד: י־ה הוא חצי השם, ולקיצור חיברוהו עם "הללו" ועשו ממנו מילה אחת - "הללויה". ומביא בשם חז"ל בברכות דף ט': מאה ושלוש פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה, עד שראה במפלתן של רשעים ואמר שירה. כלומר, עד כאן - אנו בפרק ק"ד, אחרי ק"ג - לא הופיע "הללויה"; רק כאשר "יתמו חטאים מן הארץ", אז ראוי להלל ולשיר ולשבח לבורא, שכן בזה תתגדל כבוד מלכותו בלי שיהיו רשעים המחללים את שמו.
המלבי"ם מבאר את ההבדל בין "חטאים" ל"רשעים": הרשע - הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום - אינו רדוף תאווה אלא בעל אידיאולוגיה, הוא רוצה להרשיע. ואילו החוטא נכשל בשגגה, מפני שהתגבר עליו יצרו. וזהו שאומר הכתוב: "יתמו חטאים מן הארץ" - גם אלה שחוטאים מחמת יצרם, "ורשעים עוד אינם" - אלה שעושים על מנת להרשיע ממש, ועל ידי כן "ברכי נפשי את ה'".
הגמרא בברכות דף י' מביאה מעשה ידוע ומפורסם ברבי מאיר ובאשתו ברוריה: "הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא" - היו בריונים, אנשים אלימים, בשכונתו של רבי מאיר, והיו מצערים אותו מאוד. ביקש רבי מאיר עליהם רחמים שימותו. והביטוי משונה קצת: היה לו לומר "ביקש עליהם דין"? אלא שמיתה לרשעים טובה להם וטובה לעולם. קודם כול טובה להם: אדם רשע שהיה מת בגיל עשרים - האם לא היה טוב לו יותר? הוא הוסיף עוד שישים שנה, ועוד קרשים למדורה שלו למעלה; לא היה טוב לו יותר אילו היה הולך שישים שנה קודם? כל שנה שאתה מוסיף, אתה מוסיף עוד עבירות. לכן מיתה לרשעים טובה להם, וגם טובה לעולם - ולכן זה נקרא שביקש עליהם רחמים.
אמרה לו ברוריה: מה דעתך? משום שנאמר "יתמו חטאים"? מי כתיב "חוטאים"? "חטאים" כתיב! כלומר, איננו מתפללים שיתם החוטא אלא שיתם החטא, שתיגמר העבירה ולא בעל העבירה. ועוד אמרה לו: "שפיל לסיפיה דקרא" - רד לסוף הפסוק, "ורשעים עוד אינם": כיוון שיתמו חטאים - כיוון שכבר אינם עושים חטא - ממילא כבר אינם רשעים. נמצא שעליך לבקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה, ואז "ורשעים עוד אינם", לא שימותו אלא שכבר אינם רשעים אלא הפכו להיות צדיקים. ומסיימת הגמרא: ביקש עליהם רחמים וחזרו בתשובה.
עם כל הדרשה היפה של ברוריה, יש שכתבו דברים חריפים כנגדה ואמרו "אין חוכמה לאישה אלא בפלך", מפני שוודאי אין זה פשט הכתוב. נקרא רש"י, שהוא פשוטו של מקרא: "יתמו חטאים" - היינו חוטאים, וכדברי רבי מאיר. ולא זו בלבד, אלא הדבר מוכח מדקדוק לשון הקודש: אילו היה כתוב "חטאים" בטי"ת רפויה, הכוונה שייגמרו החטאים עצמם; אבל כיוון שכתוב "חַטָּאִים" בדגש, זה כמו ההבדל בין "גְמַלִּים" ל"גַמָּלִים" - גמלים הם הבהמות, וגמלים בדגש הם המנהיגים את הגמל. כך "חטאים" בדגש הם האנשים החוטאים. אם כן, פשט הכתוב הוא ודאי שיתמו החוטאים, ולא כדברי ברוריה.
אלא שיש לשאול: כיצד יסתדר שדוד המלך מתפלל על החוטאים שימותו? אומר הבן יהוידע: דוד המלך היה ראש לרוח הקודש, וראה ברוח קודשו שאותם חטאים ופושעים נטמעו כל כך בסטרא אחרא עד שאין להם סיכוי לחזור בתשובה, ולכן ביקש שיתמו. אבל אל תקיש מכאן לכל חוטא - דוד ראה ברוח הקודש, ואתה אל תלמד מכאן על כל חוטא.
ואפשרות נוספת מביא הבן יהוידע: שידע שהם חוטאים ומחטיאים, וכתוב שמי שחוטא ומחטיא אין מספיקים בידו לעשות תשובה, ולכן אי אפשר לומר עליהם שעוד יעשו תשובה. והביאור הראשון קשה מעט, לומר שראה ברוח הקודש שלא יחזרו בתשובה, וכפי שהסברנו בעבר שחזקיהו לא ראה ברוח הקודש שמנשה עתיד לעשות תשובה. ומדוע? לפי שהתשובה שורשה בשלוש הספירות העליונות, בבינה, ורוח הקודש והנבואה משיגות רק בשבע הספירות התחתונות שהן בחינת העולם הזה; ולכן ראה את מנשה רשע ולא ראה אותו עושה תשובה. אם כן קשה לומר שאפשר לראות ברוח הקודש אם יעשו תשובה אם לאו, ולכן הוסיף שהיו חוטאים ומחטיאים, שעליהם נאמר שאין מספיקים בידם לעשות תשובה.
בספר המרות טהורות מביא בשם המהר"ץ חיות טעם נוסף מדוע "חטאים" ולא "חוטאים": מפני שייתכן מאוד שייצא מהם בן צדיק. אברהם יצא מתרח - אילו היית מתפלל שתרח ימות בצעירותו, לא היה לנו אברהם. ודוד המלך עצמו יצא מלוט. ולכן דווקא כאן אומר דוד "ברכי נפשי את ה'": מחויב אני לברך ולהודות להשם יתברך, שהרי אילו היו מתפללים שימותו הרשעים, היו מתפללים שימות לוט - ואני לא הייתי בא לעולם. לכן "יתמו חטאים" פירושו שהחטא יתום ולא החוטא, כי אם תתפלל על החוטא - היכן קיומי? ועל כך "ברכי נפשי את ה'", שקיומי בא מכוח שהקדוש ברוך הוא לא כילה את אותם שהיו בגדר חטאים, וכפי שאנו אומרים שעדיף שיתם החטא ולא החוטא.
ונסיים בדבריו של רבי נחמן מברסלב, המבאר את "אנוכי אשמח בה'": על ידי שאני שמח בקדוש ברוך הוא - "יתמו חטאים". והוא מפרש "יתמו" מלשון שלמות ותמימות, ו"חטאים" מלשון חיסרון, כמו "והייתי אני ובני שלמה חטאים", וכמו "להחטיא" את המטרה, שהוא לשון חיסרון. אם כן, כשאשמח בהשם - אשלים בזה את כל החסרונות, "יתמו חטאים": יושלמו החסרונות, אעלה את ניצוצות הקדושה ואשלים את הכול.