פרק ק"ד כולו הוא שירת הבריאה: דוד המלך עובר על מעשה בראשית כולו, על השמים והארץ, על המים והמעיינות, על הצומח והחי, על היום והלילה. בחלק הזה של הפרק אנחנו מגיעים אל סופו של המהלך: אל שאלת המוות והחיים, אל התחדשות הבריאה, אל תחיית המתים, ואל השמחה שתהיה לפניו יתברך כאשר העולם יגיע אל תיקונו. נלמד את הפסוקים לפי סדרם, עם דברי רש"י, הרד"ק, האבן עזרא, המלבי"ם, הזוהר הקדוש, הכתב והקבלה והשל"ה הקדוש.
תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה׃ (ל)
רש"י מפרש שהכוונה לתחיית המתים. הרד"ק מביא כאן שתי דעות מן החוץ: יש מקצת מחכמי המחקר שאמרו שכל חי אחרי מותו יקום, שהנפשות עתידות להתגלגל ולחזור לעולם, אלא שאינן חוזרות אל החומר הראשון עצמו. ומנגד גדולי הפילוסופים אמרו שלא תשוב הנפש אל הגוף לעולם, כמו שאמר איוב "עד בלתי שמים לא יקיצו".
אבל, אומר הרד"ek, לאמונתנו - אנחנו זרע ישראל והמחזיקים באמונתנו - הנפשות חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו, לזמן תחיית המתים. זהו פירושה של תחיית המתים: הנפשות שבות אל החומר הראשון, כפי שהיה באותם מתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא, וכפי שייעדנו בו האל יתברך. השם מבטיח שהמתים עתידים לחיות, והדבר יהיה על דרך נס ופלא ולא כפי הטבע. אל תשאל איך יחזור האדם אל גוף שכבר נרקב, אל עצמות שכבר התפוררו - התשובה היא שזה נס ופלא ולא דרך הטבע.
ואף על פי כן, מי שמתבונן ימצא שהדבר קרוב לטבע. אתה לוקח גרגר אחד קטן, מכניס אותו לאדמה, ומתוכו צומח עץ שלם. גרעין קטן שבו נמצא הכול. חז"ל אומרים שעצם הלוז היא באותה בחינה: אותה עצם הנמצאת באדם מאחור, במקום קשר התפילין, והיא קיימת לעולם. זה כאשר האדם הגון וראוי לחזור בתחיית המתים; אם אינו הגון - גם היא מתכלה. ועצם זו ניזונה מן הסעודה הרביעית שהאדם אוכל, ובזה יש לה קיום.
מכאן שכל אדם ישתדל לאכול סעודה רביעית עם פת ולא לוותר עליה. בימי החורף אין זה קשה, אבל בימי הקיץ זה לא פשוט כלל: סיים סעודה שלישית בשמונה בערב, וצריך אחר כך בעשר, באחת עשרה, בשתים עשרה לאכול סעודה רביעית. על כל פנים ישתדל לפחות בכזית פת. וזהו שאומר הכתוב: "תשלח רוחך יבראון" - יחזרו וכמו ייבראו מתחילה, על דרך נס ופלא ולא כפי הטבע; "ותחדש פני אדמה" - ועל ידי כן יחזרו ויתחדשו על פני האדמה.
מדגיש הרד"ק: כל זה נאמר באדם בלבד. אין תחיית המתים בבהמות ואין בחיות. אף שעד כאן דיבר הפרק על כל הברואים, כאן מדובר באדם בלבד, שרק בו יש תחיית המתים. ואם תהיה התחייה לכל אדם - זו מחלוקת בין חכמינו, ורוב סוגיות התלמוד הן שתחיית המתים לצדיקים ולא לרשעים.
מאידך גיסא מצאנו ברשעים גדולים שגם הם יקומו "לחרפות לדראון עולם". כלומר, הם יקומו כדי לראות כיצד כל מי שהשתדלו להרוס אותו - הקדוש ברוך הוא מגדל אותו. הקדוש ברוך הוא יחיה את היטלר כדי שיראה: הנה העם שרצית להשמיד, ראה אותו בתפארתו, וראה אתה באיזה גיהינום אתה נמצא. נמצא אפוא שתהיה תחייה גם לרשעים, אלא שהיא לחרפות ולדראון עולם.
אבל תחייה של ממש תהיה רק למי שראוי לה על פי מעשיו, לפי שהם החיו את גופם. וכיצד אדם מחיה את גופו? על ידי קיום תרי"ג מצוות. יש לנו רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ובכל מצווה ומצווה האדם נותן חיות לאחד מאיבריו ומגידיו, ועם חיות זו הוא יקום לתחייה. ומי שלא קיים מצוות - עם מה יקום? איזו חיות יש בו? כל איבריו וגידיו הם בבחינת מוות. גם בחיים חיותו הוא מת, ומה שאתה רואה אותו מתנועע זה כמו זנב הלטאה, שאינו מעיד על כלום. כבר נכרתה נפשו, שהרי אינו מקיים מצוות. אבל כשאדם מקיים מצוות, המצוות הללו הן המחברות אותו אל החיים הנצחיים, ואיתן הוא יקום בעת התחייה.
מאידך גיסא מביא הרד"ק שאפשר לבאר את הפסוק על כל החיים כולם. אבל כיצד? וכי גם לבעלי חיים יש תחיית המתים? על כך הוא אומר: "תשלח רוחך יבראון" - ייבראו אחרים. אלה יגוועו, ואתה תשלח רוחך וייבראו אחרים תחתיהם. לא אלה שגוועו הם הנולדים, אלא ימותו אלה וייוולדו אחרים תחתיהם, כעניין "דור הולך ודור בא".
והנה, על פי סוד הגלגול הקשו במשנת הגלגולים: לכאורה היה צריך לומר "דור בא ודור הולך", שהרי הדור קודם בא ורק אחר כך הולך. אלא הכוונה על סוד הגלגול: הדור שהלך הוא זה שחוזר ובא, שהם חוזרים בגלגול. אבל לפי פשט הכתוב הכוונה היא שהלך דור מסוים ובא דור חדש, ולפי זה זה חוזר גם על בעלי החיים, שבהם אין גלגול אלא רק דור חדש המגיע תחת הקודם.
ובלשון האבן עזרא: הכללים עומדים והפרטים אובדים. כלל האנושות קיים, כלל בעלי החיים קיים, ומה שקרה הוא שהפרט אבד - פלוני מת ואלמוני נולד, בהמה זו מתה ובהמה אחרת נולדה, אבל הכלל עומד. "ותחדש פני אדמה" חוזר אפוא על הנולדים, שתמיד באים חדשים לעולם.
תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן׃ (כט)
אומר הרד"ק: כל השפע שיש בעולם הוא באור פני השם, וכאשר השם מסתיר את פניו אין יכולת להיעזר בזולתו יתברך. "תוסף רוחם יגועון" - תאסוף את רוחם, כעניין "רוחו ונשמתו אליו יאסוף"; "ואל עפרם ישובון" - ישוב האדם אל העפר כאשר היה במקורו.
רש"י מסביר "תוסף" לשון כיליון, כמו "ספו תמו". וכן בהפטרת תשעה באב: "אסֹף אסיפם" - אכריתם. וכן "וזכרם לא יסוף מזרעם", ועוד מקומות שבהם אנו רואים ביטוי מן הסוג הזה.
בזוהר הקדוש מובא שכאשר רוצים ליטול את נשמתו של האדם, קורא המלאך ואומר "מי לא יראך מלך הגויים", וכל אותם דברים אין שומע אלא הנפטר בלבד, שנאמר "תוסף רוחם יגועון" - שנותנים לו תוספת חכמה בשעה שהוא גווע. הזוהר דורש כאן בצורה נפלאה: ברגעים שלפני הפטירה יש באדם תוספת רוח, ומובא בספרים שהוא מקבל אז את כל חלקי נשמתו.
וכך מצאנו בצדיקים שברגעיהם האחרונים אמרו שהם רואים את מי שבא להקביל את פניהם. מסופר על זקנו של הפני יהושע, בעל מגיני שלמה, שחיבר ספר לתרץ את רש"י ולהצילו משיני ראמים של קושיות התוספות - ספר נפלא, ידוע ומפורסם - ובעת פטירתו אמר שהוא רואה את רש"י בא כעת להקביל את פניו לעולם האמת, שהרי רש"י כמו חייב לו הכרת הטוב על שתירץ את כל הקושיות שעליו.
מישהו סיפר לי על קרוב משפחה ששכב בבית החולים בשעותיו האחרונות. בא לבקרו וביקש לשבת על המיטה, ואותו חולה אמר לו: לא, לא, אל תשב שם. שאל: מה קרה? אמר לו: אתה לא רואה אותו? הוא יושב שם, אל תשב שם. הוא כבר ראה את מלאך המוות. זהו "תוסף רוחם יגועון": אדם לפני הגוויעה יש בו תוספת רוח, והוא מסוגל לראות דברים שאדם אחר אינו רואה.
ועוד סיפרה לי אישה על אביה, שהיו לו השם ירחם עבירות רבות באמתחתו. הוא סבל לא מעט, ותמיד היה מתלונן שהוא כבר רוצה למות, ולמה השם הניח אותו כאן, ושיקח אותו כבר, והיה מדבר גם כלפי קודשא בריך הוא דברים שתצילנה אוזניים משמוע. פעם אחת הגיע למצב קריטי, ממש לפני מיתה, והצליחו לייצב את מדדיו וחזר בחסדי השם לחיים - ומאז שתק. הבינו ממנו שראה שאין לו למה להתגעגע להגיע מהר למעלה, ומאז כבר לא היה מוכן לדבר כלום.
כתוב בספרים משל: אדם רגע לפני מיתה דומה לשלהבת, שרגע לפני שהנר כבה היא קופצת וגדלה, ואז הנר נכבה. כך יש תוספת רוח לפני פטירתו של אדם, והוא מסוגל לראות ולהרגיש דברים שבאופן רגיל אינו מרגיש - ואז הנר כבה. ולפעמים הדבר גם פיזי. תשמעו מהרבה אנשים: כבר באנו להוציא את אבא מבית החולים, הוא עבר משבר קשה, וברוך השם ייצבו אותו והרגיש כבר טוב יותר - וכשבאנו, פתאום קריסה במדדים, ופתאום, השם ירחם, נפטר. וזה לא אחד ולא שניים. לפני הפטירה פתאום יש התחזקות. "ויתחזק ישראל וישב על המיטה" - ואחר כך "ויגוע". רואים שיש מציאות של התחזקות, לא רק רוחנית אלא גם פיזית, ואז האדם נפטר. וזה המקור: "תוסף רוחם יגועון".
יְהִי כְבוֹד יְהֹוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו׃ (לא)
אומר הרד"ק: לאחר שהשלים דוד לתאר את כל מעשה בראשית, הוא אומר "יהי כבוד ה' לעולם", כעניין שנאמר "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". הכול מעשיו וכבודו של השם, והוא ישמח במעשיו. כיוון שתיאר כאן את ענייני הבריאה, הוא אומר לך שהייתה בזה שמחה לפניו יתברך. ואם ירצה הקדוש ברוך הוא יכול להחזיר את הכול לתוהו ובוהו, וזהו שכתוב בפסוק הבא: "הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד". ברצונו מקיים את הבריאה וברצונו מבטלה.
וביאור נוסף: "יהי כבוד ה'" מדבר על הגאולה. מתי יש כבוד השם ביצירתו? כשאדם עושה את רצון השם. בעשיית רצונו מתגדל ומתכבד שמו של הבורא יתברך, ואז הקדוש ברוך הוא שמח. בבריאה כמות שהיא עתה, לפעמים כביכול יש עצב ולפעמים שמחה: בדור המבול כתוב "וינחם ה'" ו"ויתעצב אל לבו", וכן בדור הפלגה ובאנשי סדום רואים מציאות שאין בה שמחה לפניו במעשיו. לעומת זאת בימות המשיח כתוב "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד", ואז יכלו הרשעים מן העולם, "והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא". על אותו זמן נאמר "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו" - כאשר יכלו הרשעים. ועל כך אומר הפסוק הבא "המביט לארץ ותרעד": כשיביט השם לארץ ותרעד, ועל ידי כן יכלו הרשעים, אז ישמח השם במעשיו.
וצריך להדגיש את מה שמדגיש כאן הרד"ק: השמחה והעיצבון באל יתברך נאמרים דרך משל, כי אין לו שמחה ולא עיצבון ואינו משתנה ממידה למידה. אלא כשם שאדם שמח בהצלחת מעשיו ומתעצב כשנכשל, כך נאמר הדבר על האל יתברך דרך משל, להבין השומעים.
והטעם פשוט: שמחה או עצב פירושם שמשהו בי השתנה - עד עכשיו הייתי עצוב ועכשיו אני שמח, או להפך. ובהשם יתברך לא שייך שינוי. כל שינוי נוצר במתפעל, כלומר בעקבות גורם חיצוני. לא ידעתי דבר, הסברת לי ועכשיו אני יודע. אצל הקדוש ברוך הוא לא שייך שתיווסף לו ידיעה על ידי נברא. לא הרגשתי טוב, באת ובישרת לי בשורה משמחת ושימחת אותי - הרי אני מתפעל ממך, אתה פעלת בי משהו. אצל הקדוש ברוך הוא לא שייכת התפעלות כלל, אין בריה שפועלת בו ומשפיעה עליו, ולכן לא שייך אצלו שינוי. אם כן "ישמח ה' במעשיו" ו"ויתעצב אל לבו" הם משל ומטאפורה, כדי לסבר את האוזן ולהבין את הדברים.
ואם תאמר: הרי כתוב "ניחמתי", וכתוב "ויתעצב אל לבו"! התשובה היא שכך מסבירים לנו, קרוצי חומר, שהמעשה גרוע. אומרים לך שהדבר גורם כביכול עצב לקדוש ברוך הוא, וזו הדרך לומר לנו שהמעשה רע - אבל אין הכוונה בעצמותו יתברך, שבה לא שייך עצב.
מה כן שייך? כמו שאנו אומרים "תנו עוז לאלוקים", שהאדם יוצר כביכול השפעה חיובית ואף נותן עוז בפמליה של מעלה. דיברנו בזה כמה פעמים ולמדנו זאת גם בנפש החיים: הדברים אמורים ביחס לספירות. הספירות אינן קודשא בריך הוא בעצמותו אלא כוח נברא ממנו, וביחס אליהן שייך לומר שאדם מרבה את האור בספירות ובכך מרבה את השפע, או שמצמצם את האור ובכך מצמצם את השפע. הספירות הן מציאות שהשם יצר שתהיה מושפעת ממעשינו, אבל בקודשא בריך הוא בעצמותו, שהוא מקור האור של כל הספירות, לא שייך שינוי כלל. וזהו שאומר הרד"ק: אל תתבלבל, "ישמח ה' במעשיו" אינו בעצמותו יתברך, שבה אין שינוי, לא שמחה ולא עיצבון.
המלבי"ם מסביר: "יהי כבוד ה' לעולם" מתקשר למה שנאמר קודם - "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה", שנבראים כאן נבראים חדשים וכמו מתחילים את העולם מחדש. במה שהבריאה עומדת תמיד בחידושה, כמו הכבוד שנראה בזמן הבריאה, גם ישמח ה' במעשיו.
שהרי אילו היו האישים - הפרטים - חיים כאן באופן תדיר, לא היה ניכר שהקדוש ברוך הוא מחדש את הבריאה, שהרי הקיום נראה תמידי, וכאילו מי שהיה כאן יישאר כאן לעד. ועוד, שהבריות היו ממרות את פי השם. וכך אכן היה בדורות הראשונים: למה הם חיו שבע מאות, שמונה מאות, תשע מאות ואלף שנה? מפני שהיו בטוחים שהם חיים לעולם ומאריכים ימים, וממילא אין למה למהר לשוב בתשובה. ילד בן חמש מאות - "והנער בן מאה שנה ימות", בן מאה עדיין ילדון. בן חמש מאות נוח רק מתחיל את עבודתו, ועד גיל חמש מאות לא היו לו ילדים. במציאות כזאת אין מה למהר לחזור בתשובה, וזו הייתה הבעיה, ולכן אמר הקדוש ברוך הוא "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" - וקוצרו ימיהם.
אומר אפוא המלבי"ם: אילו היה האדם חי כאן לעולם, לא הייתה ניכרת התחדשות הבריאה, ועוד שהבריות היו ממרות את כבוד השם וחושבות שהן עצמן קדמוניות - אני כבר חי כאן חמשת אלפים שנה בעצמי, ולמה לי להתכופף לאיש? אבל על ידי המיתה כולם מכירים את יוצרם ובזה מכבדים אותו, ואז שמח השם במעשיו. דור הולך ודור בא, ומעשה השם נשאר קיים לעולם. השם שמח במעשיו על ידי ההתחלפות שבעולם: אין אדם חושב שהוא קדמון ואין הוא מרגיש שיישאר כאן לעולם, ומתוך כך הוא עושה תשובה, ומתוך כך ברור לכול שהעולם מחודש.
בספר הכתב והקבלה מביא בשם הרב הפרדס לבאר את הפסוק על פי דברי חז"ל בקידושין דף ל': שלושה שותפים באדם - אביו, אימו והקדוש ברוך הוא, וכבר אמרו חז"ל שהוקש כבודם לכבוד המקום. נמצא שכל זה שייך רק כל זמן שהאב והאם קיימים בעולם הזה. אבל בעת תחיית המתים, כאשר הקדוש ברוך הוא בורא את הכול מחדש, פנים חדשות באו לכאן, ושותפותם של האב והאם התבטלה. שהרי מה נתנו הם? את הבשר - והבשר נרקב, והגוף כבר כלה בקבר. אומר הקדוש ברוך הוא: עכשיו זו עבודה שלי בלבד. ואז "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" - רק לו אנו צריכים להודות, ולא לאב ולאם.
ואם תאמר, הרי על כל פנים נשארה עצם הלוז שקיבל מהוריו - על כך אומר שהיא נחשבת כמי שאינה, שנעשתה עפר ואינה ראויה לכלום, והקדוש ברוך הוא הוא המחדש את הכול, וממילא הכול קרוי על שמו.
וזהו שכתוב כאן: "תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון" - כאשר האדם גווע ושב לעפרו, ואחר כך בזמן תחיית המתים "תשלח רוחך יבראון", והקדוש ברוך הוא מחדשם, אז "יהי כבוד ה' לעולם" - אז יהיה ניכר שמצוות כבוד השם לא פסקה לעולם, שכבוד השם הוא לעולם, מה שאין כן כיבוד אב ואם שהוא זמני ורק לעולם הזה. שם התפרדה החבילה: כבוד השם לעולם, וכבוד האב והאם כבר נגמר ופסק ברגע שהאדם נפטר. ומה הסיבה? "ישמח ה' במעשיו" - במה שהשם מוריד טל של תחייה, וזה עכשיו מעשיו שלו ולא מעשיהם של אב ואם; אין כאן שותפות יותר, רק הקדוש ברוך הוא הוא העושה.
השל"ה הקדוש מדייק: "ישמח ה' במעשיו" נאמר בלשון עתיד, לפי שעדיין אין העולם שלם בטובו, ורק בעתיד ישמח השם במעשיו. ואומר השל"ה: "ישמח" אותיות "משיח". מתי ישמח השם במעשיו? כאשר העולם יהיה מתוקן, כשיבוא משיח - אז באמת תהיה סיבה לשמחה אמיתית.
סיומו של הפרק מלמד אותנו את סוד ההתחדשות. "תסתיר פניך יבהלון" - כל קיומנו תלוי באור פניו, וכשהוא נאסף האדם גווע ושב אל עפרו, ובאותה גוויעה עצמה יש "תוסף רוחם", תוספת רוח וראייה שלפני הפטירה. "תשלח רוחך יבראון" - לתחיית המתים, שתהיה על דרך נס ופלא, ולזוכים בה בזכות תרי"ג המצוות שהחיו את איבריהם; ולפי פירוש שני - להתחלפות הדורות, שהכללים עומדים והפרטים אובדים. ומתוך התחדשות זו בא "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו": השמחה אינה בעצמותו יתברך, שאין בה שינוי כלל, אלא היא ביטוי לכך שהבריאה עומדת תמיד בחידושה ושהבריות מכירות את יוצרן. ולעתיד לבוא, כאשר יכלו הרשעים ויתוקן העולם, יתקיים במלואו "ישמח" - אותיות משיח.