הפרק שלפנינו ממשיך את קווי היסוד של ספר משלי בהבחנה שבין סוגי בני האדם: החכם, הנבון, הלץ, הכסיל, האויל והערום. בשיעור זה נעסוק בשלושה פסוקים (ו-ח) העוסקים בשאלה מי מסוגל להגיע אל האמת ומי נחסם מפניה כבר בשלביו הראשונים של הדרך. כדי להבין את הפסוקים לעומקם, נפתח בהקדמה יסודית שמלמדים הגאון מווילנה והמלבי"ם: מהם חכמה, בינה ודעת.
הגאון מווילנה מסביר שהאדם צריך שלושה דברים, שהם בלשון המקובלים חב"ד: חכמה, בינה, דעת. חב"ד איננו שם של תנועה, אף שניכסו להם את האותיות הללו, אלא מושג קבלי - שלושת המוחין. וכך גם דרכו של המלבי"ם בכל הספר: לחלק בין שלוש הדרגות הללו.
חכמה היא מה שאדם מקבל מרבו. יסוד החכמה הוא שאין עליה הוכחות. החכמה עוסקת ביושר: מה ראוי, כיצד צריך לנהוג, מה מוסרי ומה אינו מוסרי, מה טוב ומה רע - ועל זה אין ראיות. אתה טוען שדבר מסוים טוב, וחברך יטען שאותו דבר עצמו רע. ימין ושמאל נחלקים על אותם דברים ממש. אתה טוען שבעלי חיים ניתנו לאכילה וזה מה שטוב, והשני אומר: לא, מי שאוכל בעלי חיים מתעלל בהם וזה רע. לכן חוקי החכמה אינם ניתנים להוכחה, אלא צריך לקבלם מכוח עליון. את החכמה קיבלנו מאת הקדוש ברוך הוא, ורק מי שמקבל אותה מנביא, מאלוקים, מתורת ה' - יכול להשיג חכמה.
בינה היא השלב הבא: לאחר שקיבלת, אתה מתבונן בדברים ומבין דבר מתוך דבר. הדוגמה הפשוטה היא היקש לוגי - אם א' דומה לג' וב' דומה לג', הרי שא' דומה לב'. זו דוגמה פשוטה, אך כוח הבינה יכול לפעול גם ברמה עמוקה בהרבה, לחדש דברים והשגות מתוך מה שקיבלת בחכמה.
דעת היא הדרגה השלישית: לאחר שאתה מעמיק בחכמה, אתה בא לכלל דעת - הדברים ברורים לך ומוחלטים. עד עתה החכמה הייתה בגדר קבלה, אקסיומה שמקבלים מאחר, לא בהכרח מתוך הבנה. ה' אמר שזה טוב, ה' אמר שזה רע - גם אם איני מבין. אדם יכול להישאר כל ימיו בבחינת חכמה בלבד: אני מקבל כי כך ה' אמר, אבל בשכלי שלי לא הייתי אומר כך. זה עדיין אינו דעת. דעת פירושה שהעמקת בדברים עד שאתה מבין אותם גם בשכלך, מזדהה איתם, ורואה בשכלך הקט כיצד דברים אלה הם היושר, הדרך הנכונה והדבר הראוי.
בִּקֶּשׁ־לֵץ חׇכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל׃ (יד, ו)
לץ, אומר הגאון מווילנה, הוא מי שעושה ליצנות מכל דבר. הוא אינו מפחד מכלום, שכן הכל אצלו בדיחה, הכל צחוק. גם הדברים המפחידים ביותר - תדבר איתו על המוות, ומיד יזכיר לך בדיחה. כל דבר שאמור להחריד אין לו אחיזה בו, ומיד יעשה גם ממנו ליצנות.
זהו, אומר הגאון, ההפך הגמור מן החכמה והבינה. הבינה היא מקור היראה, כמו שנאמר "לריק יגעה ולפחד ולא חלק לה בבינה" - מי שמבין יודע ממה צריך לפחד. הלץ, שאין לו שום מורא, מנוגד לחכמה ולבינה. לכן אומר הפסוק "ביקש לץ חכמה ואין": אל תחשוב רק שאין לו בינה ודעת; אפילו את החכמה שכבר למד מרבו, שהיא מה שמקבלים מן החוץ, גם אותה לא ימצא - קל וחומר את הדברים שאמור להשיג מעצמו, שהם בינה ודעת. לעומתו, מי שיש בו מורא, זוכה להשיג חכמה ובינה, ומגיע גם לבחינת הדעת: "ודעת לנבון נקל" - להשיג את הדברים בהבנה שלמה ומלאה ולקבלם עליו, זה נחלת מי שהוא נבון, מבין דבר מתוך דבר, ואיננו עושה ליצנות.
המלבי"ם מדייק: הלץ מתלוצץ על החכמה. ולמה דווקא עליה? לאחר שהבנו את גדר החכמה, הדבר מובן היטב. החכמה אין עליה מופתים ואין עליה הוכחות; היא תחום המוסר, שבו אומרים לך על זה צריך לרחם ולזה צריך להתאכזר. יכול אדם לבוא ולומר: מה פתאום, ההיגיון אומר ההפך. אלא שכך אומרת החכמה האלוקית. על דבר כזה אפשר להתלוצץ, שהרי אין ראיות. לקבל את החכמה צריך ענווה - נכונות לקבל דברים גם כשאיני מסכים להם ואיני מבינם, מפני שכך אמר ה' וכך אמר הנביא.
שימו לב: על הדעת הלץ אינו מתלוצץ. מדוע? כי את הדעת אפשר לבדוק ולדעת בידיעה ברורה, ואם יתלוצץ עליה - יוכיחו לו. הוא מתלוצץ רק על חוקי החכמה שאין עליהם הוכחה. ומכאן לכאורה אפשר היה לשאול: שיגיע גם הלץ לדעת ואז לא יתלוצץ עוד. אלא שיש כאן סדר דרגות. תחילה יש לקבל את הדברים בגדר חכמה, אחר כך להתבונן בהם, ורק בשלב השלישי מגיעים לדעת. הלץ נפסל במוקדמות: "ביקש לץ חכמה ואין" - כבר בשלב הראשון הוא מתלוצץ, ולכן אין שום סיכוי שיעמיק ויגיע לידיעה ברורה שעליה כבר אי אפשר להלעיג.
אבל הנבון, שמקבל את חוקי החכמה כאקסיומה - כך אמר משה, כך אני מקבל - ואחר כך מתבונן בהם, חוקר אותם ומסיק דבר מתוך דבר, אותם חוקים עצמם שעד כה היו מקובלים לו בקבלה מפי נביא ומפי משה רבנו יהפכו אצלו לידיעה גמורה והבנה מוחלטת. וזהו "ודעת לנבון נקל": גם אל בחינת הדעת הוא יגיע, ובקלות.
לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל וּבַל־יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי־דָעַת׃ (יד, ז)
רבנו יונה קורא את הפסוק כשני חלקים: לך מנגד לאיש כסיל, וגם מנגד למי "שבל ידעת" שיש לו שפתי דעת. "מנגד" פירושו ממולו, לא עמו - אל תתקרב אליו כלל. אדם הידוע בכסילות, באווילות ובמידות רעות - ודאי שתלך מנגדו. אך לא זו בלבד: גם ממי שאינך בטוח לגביו אל תמהר להתחבר. דייק בלשון הפסוק: לא נאמר "ידעת שאין לו שפתי דעת", אלא "בל ידעת שיש לו שפתי דעת" - עדיין לא ברור לך שהוא בעל דעה.
למי אפוא תמהר להתחבר? רק לאדם שאתה יודע עליו שהוא איש דעת. שהרי אדם שאינו ברור לך - יכול להיות שתגלה לו את סודך, תיצור איתו קשר, ואחר כך תקבל ממנו עקיצה או סתירת לחי, וכבר יהיה מאוחר: כבר נתת בו אמון והשקעת בו. אמנם אינו איש כסיל, אך מדוע התחברת למי שאינך יודע אם יש בו מידות טובות, הנהגות ראויות ויראת שמים? אל תתחבר אליו מלכתחילה, אלא רק למי שידוע לך ככזה.
הגאון מווילנה מפרש "מנגד" באופן אחר: אפילו אם אתה הולך כדי להתרחק ממנו, שאינך רוצה ללכת בדרכו - כבר בזה עצמו אתה מזיק לעצמך, "ובל ידעת שפתי דעת". עצם הקרבה שהייתה לך אליו תגרום שלא תשיג את הדרגה הגבוהה של שפתי דעת, אותה השגה שבה הדברים באים לכלל דעת. גם אם תאמר: הרי התרחקתי - הקרבה כבר השפיעה עליך, ויקשה עליך אחר כך להשיג דעת.
כך אמר החפץ חיים: אדם שבצעירותו קרא עיתונים והושפע מדעות מקולקלות, יהיה קשה לו מאוד להגיע לדעת תורה צרופה, ולהיות האדם שאליו פונים כדי לקבל ממנו דעת תורה. מדוע? משום שפעם התקרבת אל איש כסיל, ואפילו התקרבות שאחריה התרחקות גורמת "ובל ידעת שפתי דעת".
מסופר שאדם התווכח עם רבי משה פיינשטיין, והרב אמר לו: דע לך, כך צריך להיות, זו דעת תורה. שאל אותו הלה בעזות: מניין הרב יודע שמה שהרב אומר הוא דעת תורה? השיב לו רבי משה: כי מעולם לא הכנסתי למוחי שום דעות אחרות חוץ מדעת תורה. מעולם לא קראתי עיתון, מעולם לא שמעתי חדשות, מעולם לא הכנסתי למוחי דבר זולת דעת תורה. מוח שכל הזמן עסק רק בדעת תורה - הוא עצמו הופך להיות דעת תורה, חפצא של תורה. אבל מי שפעם קרא את מאמרו של פלוני ופעם הושפע מדבריו של אלמוני - כשהוא מכריע, מניין באה ההכרעה? מן הפובליציסט או מדברי התורה שלמד? כבר אין בכך ודאות.
ועוד פירוש: "מנגד" מלשון התנגדות. אפילו אתה מתנגד לדעתו של הכסיל, אינך מסכים איתו ואתה מתווכח איתו - כיוון שהיית בקרבתו, הדבר יגרום שיקשה עליך להשיג את בחינת הדעת.
כידוע לנו לאורך כל הספר, יש הבדל בין כסיל ללץ ולאויל. הלץ, כאמור, אינו מתלוצץ על הדעת, שהיא ניתנת להוכחה; הוא מתלוצץ על החכמה, שבאה בקבלה ואין עליה מופתי השכל. אילו היה משיג אותה בידיעה ברורה לא היה מתלוצץ עליה, ודווקא משום שאינו משיג אותה הוא מלעיג. ולכן "ביקש לץ חכמה ואין", ומשלא בא לכלל חכמה - כל שכן שלא בא לכלל תבונה ולא לכלל דעת.
אבל הכסיל אינו לץ. הכסיל יכול להיות אינטליגנט גדול, יודע תורה, אפילו פרופסור לתלמוד - אלא שאינו רוצה. יש לו תאוות. הכסיל אינו בהכרח בעל חיסרון באינטליגנציה, אלא אדם שהתאוות מושלות בו יותר מידיעותיו. הדוגמה שנתנו בעבר: מנתח ריאות מעשן. כיצד נקרא? כסיל. יש לך ידיעות ולא הורדת אותן לעולם המעשה. הכסיל הולך אחר תאוותו אף שהוא מבין היטב בשכלו שמה שהוא עושה אינו נכון.
נמצא, אומר המלבי"ם, שהכסיל דווקא מקבל את חוקי החכמה; הוא מסכים מה מוסרי ומה אינו מוסרי. ואם כן מדוע הוא עושה ההפך? כי התאווה מושכת אותו. לכן נאמר על הכסילים שהם שונאים דעת: אף שהוא מקבל את חוקי החכמה, אף שהוא משיג אותם כנבון, אף שהוא מגיע אל הדעת - הוא שונא את הדעת, משום שהיא מנוגדת לרצונותיו.
וזה טבע האדם: אם אני עושה מעשה שאינו נכון, ואתה אומר לי שוב ושוב שאינו נכון - מתי אשנא אותך יותר, כשאני יודע שאתה צודק או כשאני יודע שאינך צודק? כשאתה צודק. שהרי אם אינך צודק, אין לי איכפת: מדבר שטויות, אינו יודע מה הוא סח, אין הדבר נוגע אליי. אבל כשאתה צודק - זה כואב. אני יודע שאתה צודק ושאיני בסדר, ויש כאן מי שדוקר אותי כל העת ואומר לי: אינך חי נכון - ואני יודע שהוא צודק. לכן הכסיל, שיודע חכמה ובינה ומשיג גם דעת, שונא את הדעת דווקא משום שהוא יודע שהיא אמת. הדעת עומדת לשטן לתאוותו.
ומה הוא עושה? הולך ומטיל ספקות בחוקי החכמה במרמה. כיצד אפשר להתנגד לדעת שהיא אמת? בונה מסכת ראיות להוכיח שמה שהדעת אומרת אינו נכון, ובכך משתיק את מצפונו. והדבר ממשיך להציק לו, שהרי לאמיתו של דבר הוא יודע שטענותיו שקר; הוא יודע שכל הפירכות והקושיות וההשגות שהוא מעלה על חוקי החכמה אינן אמיתיות - ובכל זאת הוא משתמש בהן, כדי להמשיך להרשות לעצמו ללכת אחר תאוות ליבו. הספקות שהוא מטיל הם בגדר כסות עיניים: "אין הוכחות, לא ברור לגמרי" - והכל כדי להמשיך בדרכו.
מכאן מסביר המלבי"ם את הפסוק: עם הלץ אתה, היודע שפתי דעת, יכול ללכת, שהרי הלץ אינו מתלוצץ על הדעת - עם הוכחות אין הוא מתווכח, הוא מתלוצץ רק על החכמה. אבל "לך מנגד לאיש כסיל" - מן הכסיל התרחק לגמרי, כי אצלו המצב גרוע הרבה יותר: "ובל ידעת שפתי דעת", הכסיל אינו מקבל גם את הדעת. הוא יודע שהכל אמת, ואף על פי כן הוא מחפש הוכחות לומר ההפך, וימציא ראיות מתחת לאדמה כדי שלא לקבל את הדעת, שאם יקבלה יצטרך לשנות את דרכיו והנהגתו - מה שתאוותו אינה מניחה לו.
הרב אורי זוהר מספר שכשהחל לחזור בתשובה, הדבר הראשון שהתנו איתו היה: לא לעשות ליצנות ממה שאומרים לך. הוא היה ידוע כליצן גדול, ואמרו לו - יש לך טענות, יש לך שאלות, שאל כל מה שתרצה, אבל צחוק אל תעשה. כפי שאמרנו, עם צחוק אי אפשר להתמודד; אפשר לקחת את הדברים המקודשים ביותר, להתלוצץ עליהם ולסחוף המונים - גם אם מדובר במאתיים וחמישים ראשי סנהדראות כקורח ועדתו, המתלוצצים על משה רבנו. והוא קיבל על עצמו.
אחר כך אמרו לו שאפשר להוכיח את אמיתות התורה ואת חיובה על כל אחד ואחד מישראל. הגיב: אתם בכלל יודעים מה זו הוכחה? אתם הדתיים נבערים מדעת, אתה מכיר את המושג הוכחה לוגית? אמרו לו: בוא ניפגש בירושלים, תביא איתך חברים, נשב ונלבן את הדברים ותראה אם יש קבלות לדברים או לא. הוא הסכים בשמחה, ישב עם החבורה בערב שבת, כולם צחקו והתלוצצו ואמרו: בסדר, נבוא, נראה לו לדוס ההוא שאינו יודע על מה הוא מדבר. הגיע היום שקבעו - והוא מתקשר, ולכל אחד יש תירוץ: לא מסתדר לי, אני צריך ללכת לאיזה עניין. בסופו של דבר נשאר לבדו. אמר: מה אהיה נמושה? אהיה גבר ואלך לבד. הלך לבד, ואז הבין שאינו מבין כלום, והביאו לו הוכחות. הוא לא קיבל אותן מיד; אמר: אני עוד רוצה ללמוד, לבדוק, לברר.
אורי זוהר הוא מאותם אנשים שלא חזרו בתשובה מבחינה רגשית אלא שכלית. הוא מספר שכשהתחיל לקיים מצוות היה רחוק מהתלהבות. כשעמד להתפלל היה אומר: ריבונו של עולם, איני מבין למה עליי להתפלל, אין לי השגה בזה, איני מעוניין בזה כלל, אבל מה שאני יודע הוא שאתה אמרת שאדם צריך להתפלל, ולכן אני עומד ומתפלל לפניך; ואני מבקש ממך שבהזדמנות זו תפתח לי את הלב שאתחבר למה שאני עושה. זה ההפך הגמור מן החזרה בתשובה המצויה היום, שהיא אמוציונלית, רגשית, מתוך רצון להתחבר למשהו רוחני. הוא אף אמר שהיה מוכן לשלם הרבה כסף כדי שיבואו ויוכיחו לו שהתורה אינה אמת, כדי להיפטר מכל העניין. שהרי לשנות באמצע החיים את הרצונות, המידות, הטבעים והתאוות - אדם מצליח, מפיק - זה קושי עצום.
ומה קרה לחבריו? הם כלל לא היו מעוניינים להגיע לכלל דעת. כשאדם מתלוצץ, הוא נעצר כבר בשלב החכמה, במוקדמות. אבל מי שרוצה באמת להעמיק ולחקור, כשהוא מגיע אל הדעת הוא רואה: הנה האמת, זו המציאות. וגם אז נדרשת אמיתות פנימית להודות בכך; שאם לא כן, יתחיל לחפש ראיות וסיבות לברוח מן האמת, או ייתן לזמן לעשות את שלו - עד שכל מה שראה לא ישפיע עליו עוד, יישכח ממנו, ויתנתק מן הכל ועולם כמנהגו נוהג, והמצפון יחדל להציק.
חׇכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה׃ (יד, ח)
מסביר רבנו יונה: מכל החכמות המושגות לאדם, בוחר לו הערום את כישרון המעשים ותיקון המידות - כיצד להתנהג ביושר ובצדק, "הבין דרכו", ללכת בדרך הנכונה. ואילו הכסיל בוחר לו מכל החכמות דווקא את העורמה, את המרמה, את התואנה והשקר; בזה הוא משתלם ואת זה הוא מחפש.
הגאון מווילנה מלמד שהאדם צריך להיות ערום. הנחש ערום, ויצר הרע ערום, ובא על האדם בעורמה ומפתה אותו תמיד בדרכים מתוחכמות. לכן אי אפשר להתגבר על יצר הרע בהיות אדם אויל; הוא חייב להיות ערום ומתוחכם, שהרי יצר הרע מתוחכם. אם תהיה אויל - יפיל אותך בתחבולות ויעשה לך מלחמה. אם לא יהיה האדם ערום, יצר הרע בערמומיותו יכשילנו.
וזה עיקר תכליתה של חכמת הערום: "הבין דרכו" - להבין את דרכך שלך. האל"ף בי"ת של ההתגברות על היצר היא לדעת את נקודות התורפה שלי, את נקודות החולשה שלי, היכן אני עלול להיכשל. זה בעיקר מה שאדם צריך להתבונן פנימה, ובכך הוא מבטיח שאם יבוא לידי ניסיון יוכל לעמוד בו. אבל אדם הבטוח שהכל אצלו בסדר ואינו מכיר כלל היכן הוא חשוף לכישלון - דומה לגנרל שאינו מודע לפרצות שבצבא ובמדינה, שדרכן עלול האויב לתקוף. חכמת ערום עיקרה להבין את דרכו ואת טבעו, כדי שיידע להיזהר שלא יבוא לידי שום חטא.
לעומתו "ואיוולת כסילים מרמה": הכסיל, שאינו יודע כיצד להתנהג, עושה מיד כפי איוולתו. האדם הערום חושב שבע פעמים בטרם יעשה, שהרי הוא יודע שהוא עלול להיכשל בכך, יודע שיש לו תאווה כזו וחולשה כזו, ושוקל כל דבר. אך הכסיל שולף מיד, מפני שיצר הרע מרמה אותו ואומר לו: זה טוב, זה כדאי, זו מצווה, זה חשוב.
ועוד הסבר בגאון מווילנה: "מרמה" - שהם מרמים גם אחרים שיהיו כמותם. האיוולת מרמה את הכסילים, כלומר מביאה עוד אנשים להיות כסילים כמותם, בדרך מרמה. מדוע? כי לעולם אין נעים להיות עבריין לבד, רשע לבד, להיות היחיד שאינו עושה את מה שצריך. נוח לך לצרף עוד אנשים אליך, ואז כבר יש לך מפלגה: לא רק אני, יש כאן עוד הרבה אנשים שהדבר אינו מוצא חן בעיניהם, יש כאן עוד רבים שלא הגיעו בתאריך שקבעו. תמיד האדם ברשעותו רוצה לצרף אחרים. וזהו שאמרו: צרת רבים נחמת שוטים - אדם רוצה להכניס עמו רבים לצרה כדי שיתנחם, שהרי לא רק הוא בבעיה. אך זו נחמת שוטים, שכן העובדה שיש עוד אנשים שנכשלו כמוך אינה מביאה אותך למצב טוב יותר.
המלבי"ם נאמן לקו הידוע שלו: הכסיל אינו האויל. האויל הוא אדם שתמיד מסתפק - זו התפיסה הסקפטית, ששום דבר אינו ברור ואין הוכחה לכלום. אויל מלשון "אולי": כל דבר שתאמר לו - מי אמר? מה ההכרח? ואולי לא? ואולי אין גן עדן? תמיד הוא בגדר מסתפק. הכסיל, לעומתו, אין לו ספקות; הוא יכול להיות אינטליגנט עצום, אלא שיש לו תאוות והוא רוצה ללכת אחריהן. הוא נקרא כסיל משום שהוא יודע את האמת ועם כל זה נמשך אחר תאוות ליבו.
וכאן בעייתו: אם אני יודע את האמת ועושה ההפך, אני הולך עם נקיפות מצפון. אתה יודע שזה אינו נכון, אינו ישר, אינו הגון, אינו צודק - ובכל זאת אתה עושה ההפך. כיצד משתיקים את המצפון? אומרים: רגע, מי אמר שזה לא נכון? מי אמר שזה לא ישר? ואז הוא הולך מדחי אל דחי. מה שבתחילה היה מעשה לא הגון שהיו לך עליו אי אלו נקיפות מצפון, בשלב השני הופך לכתחילה - שהרי כבר הטלת ספקות בעצם עקרונות החכמה, כדי שאי אפשר יהיה לומר לך שאינך נוהג כשורה. "זה מנוגד לתורה" - ומי אמר בכלל שהתורה אמת? באמת אין הוא כופר, אלא שהוא מטיל ספקות בתורה כדי שלא יהיו לו נקיפות מצפון. ולמה אתה הולך אחר תאוות ליבך? "לא, אין זו תאוותי, יש כאן אידיאולוגיה, ולכתחילה אני עושה כך, ואפילו לא היה בא לי הייתי עושה זאת, כי זו האמת". זו מרמה: "איוולת כסילים מרמה" - הכסיל הממציא לך טענות של איוולת, טענות של "אולי", טוען אותן במרמה. אין לו באמת ספקות; הוא מעורר אותם כדי לתת צידוק ולגיטימציה לדרך שבה הוא הולך.
לעומתו הערום. הערום אינו חכם - הוא לא קיבל את חוקי החכמה מן החכמים ואינו יודע את כלליה. אך יש לו יתרון: אינו פתי. הפתי, כפי שנראה בהמשך, מאמין לכל דבר; הערום ערמומי, אין עובדים עליו, ואם תנסה לעבוד עליו הוא קולט אותך. אמנם אינו תלמיד חכם, אך יש בו די עורמה. זו מה שאנו קוראים היום חכמת חיים: לא למד באוניברסיטה ולא בישיבה, אך יודע להסתדר, יודע להבין, יודע לקלוט. שכלו ישר די הצורך להבחין בין טוב לרע ובין אמת לשקר. הערמומיות הזו מביאתו ל"הבין דרכו" - ללכת בדרך הנכונה והישרה, לא כדרך הכסיל המפתח דרכים של איוולת ושל ספקות כדי לעשות ככל העולה על ליבו. זו החכמה של הערום: אף שלא קיבל את כללי החכמה ואינו תלמיד חכם, הוא יודע ומתבונן כיצד לא להיכשל, ומתוך כך יגיע אל החכמה.
ואמשיל את הדבר: אדם שלמד שבע שנים רפואה - סביר שיודע מה טוב ומה רע, מה בריא ומה אינו בריא; למד את הדברים לפני ולפנים. לצורך הדוגמה נקרא לו חכם, שקיבל את חוקי החכמה. אך יש אדם שלא למד כלל, ובכל זאת הוא שוחר ידע, תמיד מתעניין, ותשמע ממנו ידיעות רבות: מאכל זה אינו טוב, זה מזיק ללב, זה עלול לגרום לסוכרת, זה מוריד לחץ דם. תשאל אותו: למדת רפואה? באיזו פקולטה? יאמר לך: לא למדתי רפואה כלל, אלא שאני קולט ושומע ומעבד את הדברים. לאדם הזה נקרא ערום - בחכמתו ובערמומיותו, מתוך שהוא קולט ושומע, הוא מבין את דרכו וכיצד לנהוג, גם בלי שקיבל את החכמה בצורה מסודרת ובלי שהוציא על כך דוקטורט. ומתוך כך יגיע בסופו של דבר אל החכמה.
אבל הכסיל, שאינו פתי ואינו תמים - כיצד הגיע אל הספקות, אל ה"אולי" ואל ה"מי אמר"? על כך אומר הכתוב: "איוולת כסילים מרמה". הוא לא הגיע באמת לאיוולת; הוא מרמה אותך באומרו שהוא מסופק. באמת אין לו ספקות כלל, אלא שהוא מחפש צידוקים לעצמו.
שלוש דרגות לאדם: חכמה - קבלת חוקי היושר מפי ה' ומפי רבותינו, שאין עליהם הוכחה; בינה - התבוננות והבנת דבר מתוך דבר; ודעת - הבנה מוחלטת שבה גם שכלו של האדם מזדהה עם האמת. הלץ נפסל במוקדמות, שכן חסר לו המורא והוא מתלוצץ כבר על החכמה, ולכן לעולם לא יגיע לדעת. הנבון, המקבל ומתבונן, מגיע אל הדעת בקלות. הכסיל חמור מן הלץ: הוא יודע את האמת, משיג אף את הדעת, אך שונא אותה משום שהיא עומדת בדרך תאוותו, ולכן הוא מטיל בה ספקות במרמה כדי להשתיק את מצפונו - ומפניו ציווה הכתוב "לך מנגד", עד שאפילו קרבה של התנגדות מזיקה ומונעת השגת שפתי דעת. ומנגד, הערום - גם אם לא קנה את החכמה בסדר ובשיטה - מתוך שהוא מכיר את טבעו ואת נקודות חולשתו ומבין את דרכו, הוא מצליח לעמוד מול יצר הרע הערום, ומתוך כך מגיע בסופו של דבר אל החכמה עצמה.