פתיחה
פרק י"ד במשלי עוסק בהרבה מן ההשוואות שבין החכם לכסיל, בין הישר לנלוז, ובין האמת לשקר. בשיעור זה נעסוק בשני פסוקים: פסוק ה' - העוסק בעד אמונים מול עד שקר, ובהבדל הדק שבין "שקר" ל"כזב"; ופסוק ו' - העוסק בלץ שאינו משיג חכמה, ובנבון שהדעת קלה בעיניו. נראה את דברי רבנו יונה, את ביאורי הגאון מווילנה, ואת דרכו של המלבי"ם בפשט וברמז.
עד אמונים לא יכזב - איש האמת נזהר גם בדברים קטנים
עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר׃ (י"ד, ה)
אומר רבנו יונה: כאשר אדם הוא איש אמונים, אדם של יושר ושל הגינות - אין הדבר תלוי דווקא במעמד של עדות. לא צריך להעמיד אותו על כס המשפט, להשביע אותו על ספר תורה ולהזהיר אותו לומר רק את האמת. גם בלי כל זה, מפני שהוא איש אמונים, אדם ישר, לעולם לא יכזב. גם בדברים שנאמרים דרך אגב, וגם במה שמכונה היום "שקרים לבנים" - שקר שנראה בלתי מזיק. ואגב, למה זה נקרא "שקר לבן"? כי לבן הוא זה שפיתח את השיטה הזאת, הוא התחיל בשקרים הקטנים האלה והגיע לאן שהגיע.
וההסבר פשוט: אם אדם הרגיל את עצמו לדבר שקר, גם כשיגיע לעדות - שם הוא ישקר. ואם אדם הרגיל את עצמו שלא לדבר שקר, אז גם כשאין זו עדות אלא סתם סיפור דברים, הוא לא יגזים, הוא לא יספר משהו שלא היה, וכל מה שיאמר יהיה על פי האמת לאמיתה.
תשמעו אנשים יראי שמים, שבאמצע סיפור עוצרים ואומרים: "רגע, סליחה, אני לא לגמרי בטוח שהיו שם מאה איש - לפחות חמישים היו שם". למה פתאום הדיוק הזה? מי הולך לבדוק אותו? מי יתפוס אותו? אלא שהוא זהיר מאוד שלא להוציא מפיו משהו שאינו אמיתי. וברגע שנדמה לו שהגזים, הוא מיד חוזר בו ומעמיד את הדברים על דיוקם. זה איש אמונים. לעולם לא יכזב, ותמיד ידקדק במה בדיוק שמע, כדי שכשילך ויספר - יהיו הדברים מדויקים ואמיתיים.
"יפיח" - לשון שיחה תמידית
נשים לב ללשון הפסוק: "וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר". מהו "יפיח"? אומר רבנו יונה: לשון הפחה מורה על השיחה התמידית, על נשיבת רוח שפתיו. אדם שכל שיחתו וכל סיפוריו הם דברי אמונה - יגיד צדק תמיד. לעומתו, מי שרגיל תמיד בדברי מרמה, אל תסמוך על עדותו, שהרי הוא תמיד מפיח כזבים - כל דיבורו, כל מה שיוצא מפיו, תמיד כזב. ממילא גם כשיבוא להעיד, הריהו עד שקר, ואין לסמוך על עדותו.
הגאון מווילנה: ההבדל שבין כזב לשקר
הגאון מווילנה מבאר: "כזב" הוא אדם שאינו מקיים את דבריו, ו"שקר" הוא אדם שמראש משקר. והדבר מדוקדק בלשון הקודש. מהו "נחל אכזב"? נחל שזרם בעבר ובסופו של דבר פסק. "אל תכזב בשפחתך" - מבארים חז"ל: אל תבטיח לי הבטחה שתהיה פוסקת, שייוולד לי בן ואחר כך ימות. וכן המילה "אכזבה": היתה לה התחלה, אבל בסוף התאכזבתי, זה לא מה שחשבתי. כל מושג של אכזב - התחיל טוב והסתיים גרוע. לעומת זאת שקר הוא דבר שמראש אינו אמת.
לפי זה: "עד אמונים" הם האנשים המקיימים את דבריהם, כלשון הכתוב "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן". מי שלא יכזב - תמיד מקיים את דבריו, ודואג שאם הבטיח, יתקיימו הדברים עד הסוף. ואילו "יפיח כזבים" הוא אדם שמראש חושב שלא לקיים. ומה הוא מבטיח? כדי שהשקר יתקבל הוא מבטיח דבר שבהתחלה "עובד", שבהתחלה תופס ועושה רושם טוב. אבל בסופו של דבר תראה שהמוצר מתקלקל והוא אינו עומד בהבטחות; בתשלומים הראשונים הוא עוד סיפק את הסחורה, ואחר כך כבר אינו נותן כלום. אומר הפסוק: אל תחשוב שהוא רק מפיח כזבים - הוא "עד שקר". לא רק שהוא מבטיח ואינו עומד בהבטחותיו, אלא שבסופו של דבר תראה שהוא משקר כבר מההתחלה, וזה חמור אף יותר.
הגאון מווילנה: "עד" שבקריאת שמע
עוד הסבר אומר הגאון מווילנה על פסוק זה: בקריאת שמע יש לנו ע' גדולה ב"שמע" וד' גדולה ב"אחד", ובהן אנו מעידים - ע' ד', "עד" - על אחדותו יתברך. "ה' אלוקינו" מכוון כנגד "אנוכי" ו"לא יהיה לך": "אנוכי ה' אלוקיך" - זו כלליות מצוות עשה; "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" - אין עוד כוח בעולם שהוא בגדר אלוקינו - זו כלליות מצוות לא תעשה. נמצא שבקריאת שמע אנו מקבלים עלינו, ראשית, את אחדותו יתברך, ושנית, את קיום מצוות העשה והלא תעשה. וכן בפרטות, בקריאת שמע יש שלוש עשרה מצוות, כמו שאומר הזוהר הקדוש בפרשת תרומה.
וזהו "עד אמונים לא יכזב": מי שהוא "עד" - מקיים בחוזק את מה שהעיד בשמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ומהי עדות אמיתית? אדם שמקיים את כל המצוות, את "ה'" - מצוות עשה, ואת "אלוקינו" - לא תעשה. אבל "יפיח כזבים": מי שאין מחשבתו לקיים, אלא כבר בשעה שהוא קורא קריאת שמע אינו מקבל על עצמו את הקדוש ברוך הוא כאלוה השולט עליו בצורה מוחלטת - קריאת שמע שלו היא עדות שקר. על מה אתה מעיד? על אחדותו יתברך ועל מצוותיו, ואיך תעיד בלי שום כוונה לקיים את "ה' אלוקינו", את העשה ואת הלא תעשה? נמצא שקורא קריאת שמע כזו הוא כמעיד עדות שקר.
המלבי"ם: מדוע עד שקר חייב להתחיל בכזבים
המלבי"ם הולך בקו דומה לגאון מווילנה: שקר הוא שקר שגלוי כבר מתחילתו, וכזב הוא דבר שבתחילה נראה אמת ורק בסוף התגלה ששקר הוא, כ"נחל אכזב". ומכאן מבאר המלבי"ם: עד השקר מוכרח להתחיל בהפחת כזבים. מדוע? כי אילו היה אומר מראש דברי שקר גלויים לכל, מיד היו תופסים אותו בעדותו ואומרים לו: איך אתה אומר דבר כזה, זה היפך המציאות! לכן הוא מוכרח לומר כזב - דבר שנראה מיד כאמיתי, ורק בסוף אתה מגלה שהוא מאכזב ואין בו אמת. וזהו "ויפיח כזבים עד שקר": כדי שיתקבלו דבריו, הוא אינו פותח בשקרים גלויים אלא בכזבים, כדי שתקבל את הדברים בהתחלה ולא תשים לב שהם שקר.
אבל "עד אמונים לא יכזב": איש האמת תמיד יאמר רק אמת שתישאר אמת לעולם, כמו שכתוב "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד". אם זו אמת - היא תישאר לנצח. והשקר - "שקרא לא קאי", אין לו רגליים ואינו עומד. היום הוא קיים, אבל בעוד שבוע, חודשיים, שנתיים, עשרים שנה או מאתיים שנה - יתגלה השקר. ואילו האמת תישאר קיימת לנצח.
דוגמה לכך: הקומוניזם. בהתחלה, כשפרץ, הוא סחף המונים - כמה נפלא שכולם שווים, כמה נהדר שאין מעמדות. זה נראה טוב ונפלא, אבל זו מציאות של שקר. לקח זמן, הגיעה הפרסטרויקה, והכל קרס. התברר שזה לא תופס ולא מחזיק מעמד. ואם אתה רוצה שיחזיק מעמד, אתה נאלץ לשלוט בהמונים בכוח, כמו בצפון קוריאה. דבר שקר אינו מתקיים, ואילו עד אמונים קיים לנצח, כי הוא תמיד אומר אמת - והאמת קיימת לעד.
"יפיח" - דיבור שאינו שלם
גם המלבי"ם עומד על לשון "יפיח", ומבאר: ההפחה באה לשון על הדיבור שאינו שלם. עד השקר אינו משלים את דבריו, כי אם ישלים אותם יכירו בשקר; לכן הוא מוציא רוח מפיו, אבל לא בצורה מושלמת.
והדבר מובן: כשאדם אומר אמת הוא יורד לפרטים - זה היה בשעה 10:32, הוא בא בדיוק מהכיוון ההוא, לבוש כך וכך, עם תיק בידו ועט בכיסו, הכל מתואר במדויק. אבל כשאדם רוצה לומר שקר, הוא משתדל לומר דברים כלליים מאוד, כדי שלא יתפסו אותו. "הוא הגיע בבוקר, לא ראיתי בדיוק מאיזה צד, לא קלטתי בדיוק מה היה לבוש" - כי אם יאמר שלבש חולצה כחולה, יעידו אחרים שלבש לבנה; ואם יאמר 10:32, יוציא מישהו כרטיס נסיעה שמוכיח אחרת. ככל שיורדים לפרטים - תופסים את השקרן. לכן המשקר נוקט בכלליות, ובכלליות קשה יותר לתפוס אותו. זהו "יפיח כזבים": דיבור שאינו שלם, כדי שלא יוכלו להכיר שהוא משקר.
רמז ומליצה: אמת התורה מול כזבי האוויל
אומר המלבי"ם: זה פשט הדברים, ויש בהם גם רמז ומליצה לענייני החכמה. מי שמעיד על החכמה ועל האמונה לא יכזב, שהרי הוא אומר אמת מוחלטת, ודבר אמת ייכון לעד - חוקי התורה והאמונה קיימים לנצח. אבל האוויל, המעיד שקרים כדי לחלוק על חוקי החכמה, תמיד יש לו ספקות ו"מי אמר" ואין לו הוכחות - הוא "יפיח כזבים": מביא כל מיני ראיות והיקשים מוטעים כדי להוכיח את ההבל שלו. והדברים האלה הם בחינת אכזב, שכן יעבור זמן ויתגלה השקר שבהם.
דרווין עצמו אמר שהזמנים יוכיחו, שהעתיד יוכיח אם דבריו נכונים. הוא טען שהעולם התפתח מחלבון ראשוני, מיצור חי ראשוני בצורה הבסיסית ביותר, עד שהתפתח ונהיה אדם. והרי קושיה עצומה: איפה כל בעלי החיים שבאמצע? איפה כל השלבים? אתה טוען שמן הצפרדע ועד החתול עברו שלבים, שהטבע סינן אותם כיוון שלא היו ראויים להתקיים - זו "הברירה הטבעית", הטבע בורר את המתאים לו. יפה מאוד, אבל איפה יצורי הביניים? תשובתו היתה: חקר כדור הארץ עדיין לא התקדם דיו, ובעתיד ימצאו גם את בעלי החיים שבשלבי הביניים. עברו מאז די שנים, חקר כדור הארץ התקדם היטב, ולא נמצא אפילו בעל חיים אחד שאפשר לומר עליו שהוא משלבי הביניים. יש בעלי חיים שידוע לנו שנכחדו, אבל בעל חיים שהוא שלב ביניים - אין. ואפילו באנטארקטיקה מצאו את "איש השלג", אדם שמייחסים אותו לכמה אלפי שנים אחורה, ומאובנים של יצורי הביניים אין. זהו שאמר: מי שמפיח כזבים - יגיע זמן ויתברר שהדבר אכזב, ושהשקר קרס.
לעומת זאת, אמיתות התורה - גם היום, גם בעוד אלף שנה וגם בעוד חמשת אלפים שנה: מה שהיה אמת אז הוא אמת היום, ומה שהיה אפשר להוכיח אז אפשר להוכיח גם היום. אפשר להוכיח בלמעלה משתים עשרה דרכים שהתורה היא אמת. אבל מי שאומר דבר כזב, נאלץ כל הזמן לשנות את גרסאותיו.
קחו לדוגמה את הנצרות. יש להם כמה גרסאות למוצאו של אותו האיש: פעם הוא משושלת בית יוסף, כפי שמופיע באוונגליון שלהם, ופעם מביאים לו שושלת בית דוד. למה? כי אמרו להם: איך אתם טוענים שהוא משיח? הרי המשיח צריך לבוא משושלת בית דוד, ואתם מקבלים גם את הברית הישנה. אז תפרו לו שושלת בית דוד, התאימו וכתבו מאוחר יותר. כך הוא כזב: אתה נזקק כל הזמן לטלאים ולהשלמות, כי מה שאמרת נכזבה תוחלתו, ואתה צריך עכשיו הסברים חדשים.
ועוד: מן הנצרות נמסרה נבואה אחת בלבד, לפני כחמש מאות שנה, והיא אומרת שהיות והקדוש ברוך הוא מאס בעם ישראל, הראיה לכך היא שלעולם לא יחזרו לארצם. הקדוש ברוך הוא זרק אותם, ולכן הם נרדפים, ולפיכך - כך טענו - מוטל על הנוצרים לרדוף את היהודים תמיד, שאם לא כן במה יומחש שה' מאס בהם. והנה עם ישראל חזרו לארצם. מה יש להם לומר? האפיפיור פשוט לא בא לבקר בארץ; שנים הוא לא בא, הגיע עד גשר אלנבי ונעצר שם. מדוע? כי זו סתירה גלויה לדבריהם. ואחר כך נתנו הסבר שהכוונה לירושלים, שלירושלים לא יחזרו - ובשנת תשכ"ז חזרנו גם לירושלים. ושוב ימצאו פשט: עדיין רוב ישראל בגולה. תמיד תמצא תירוצים להצדיק את מה שאתה רוצה לומר, ותמיד תיאלץ להטליא טלאים, כי מה שאמרת אכזב.
אבל כשיש דבר שנמסר בנבואה - הרי הוא עומד בפני עצמו. נשבע הקדוש ברוך הוא לכותל המערבי שלא ייחרב לעולם: גש לכותל, הסתכל, קיים - קבל; לא קיים - אל תקבל. נשבע הקדוש ברוך הוא שחורבות בבל לא ייבנו לעולם: לך לבבל וראה אם נבנו חורבות בבל. יש שם מקום של מוזיאון מבקרים, והעיר הקדומה בבל לא נבנתה לעולם. כשהנבואה אמת - "שפת אמת תיכון לעד", היא קיימת לנצח, ואין צורך בטלאים ובהסברים; זו מציאות, לך ובדוק. אבל כשזה שקר, זה אכזב, ואתה צריך כל פעם לתת הסברים ולחדש חידושים. לכן, אומר המלבי"ם, האוויל המעיד שקרים - דברי השקר שלו הם אכזב, כי תוך זמן לא רב מתברר שכל מה שאמר אינו עומד במבחן המציאות.
ביקש לץ חכמה ואין
בִּקֶּשׁ לֵץ חׇכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל׃ (י"ד, ו)
אומר רבנו יונה: הלץ הוא אדם שעוסק בשיחות בטלות, מתלוצץ על הבריות, מלעיג על כל דבר ועל כל מעשה. ובהכרח שהמידה הזאת נובעת מכך שאין בו יראת שמים - זו פריקת עול. לכן הליצנות היא כמגן המשוח בשמן: אי אפשר לדבר עם לץ. כל דבר הוא הופך לצחוק ולבדיחה, הוא מתלוצץ - ואין שום טעם לדבר איתו.
"ביקש לץ חכמה ואין" - אין החכמה נמצאת ביושבי קרנות, באוהבי הבטלה ובאנשים הליצנים. במי היא נמצאת? באנשים היראים, באלה שלומדים תורה ברצינות, לא מתוך צחוק ולא מתוך קלות ראש. כמו שאמרו חז"ל: "חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי", והיה זורק מרה בתלמידים. וכן אמרו: כל תלמיד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור - תיכווינה. את התורה צריך ללמוד ביראה; אי אפשר בצחוק ואי אפשר בבדיחות. הלומד כך, תורתו אינה מתקיימת, והדבר מרחיק את האדם מן החכמה.
ודעת לנבון נקל
ולמה נקט הכתוב דווקא "דעת"? מסביר רבנו יונה: יש שלוש דרגות - חכמה, בינה ודעת. הלץ אפילו את החכמה, שהיא התחתונה שבדרגות, אינו משיג. ואילו הנבון, המבין דבר מתוך דבר ומעמיק בתורה, יכול להשיג אפילו את הדעת - ואף אותה ישיג בקלות. "ודעת לנבון נקל": בנקל הוא משיג גם את מעלת הדעת.
לסיכום:
שני הפסוקים מלמדים על דרכה של האמת ועל דרכם של המזייפים. איש אמונים אינו מכזב אפילו בדבר קטן ודרך אגב, ולכן גם עדותו נאמנה; ואילו עד השקר מפיח כזבים - מתחיל בדברים שנראים אמת ובדיבור כללי שאינו שלם, כדי שלא ייתפס, ובסופו של דבר הכל קורס. זהו ההבדל שבין שקר, שהוא שקר מראשיתו, לכזב, שנפסק באמצע כנחל אכזב. וכך גם בעולם הדעות: אמיתות התורה עומדות לנצח - "שפת אמת תיכון לעד" - ואילו כזבי האוויל נזקקים כל הזמן לטלאים ולהסברים חדשים, עד שמתגלה בטלותם. ומי שרוצה לזכות בחכמה, ואף בדעת, צריך לסלק מעצמו את הליצנות ואת קלות הראש: הלץ מבקש חכמה ואינו מוצא, והנבון היושב ביראה - הדעת נקלה בעיניו.