בקטע זה של פרק יד אנו עומדים על שלושה פסוקים שיש ביניהם חוט מקשר אחד: כוחו של הלב הפנימי. הלב הוא המליץ, המתווך והמצפן שמודיע לאדם אם מעשיו ישרים או לא; הוא היודע את מרירות הנפש ואת השמחה האמיתית; ומתוך כך גם הבדל היסודי שבין "בית רשעים" הקבוע והחומרי לבין "אוהל ישרים" העראי שסופו להפריח.
אֱוִלִים יָלִיץ אָשָׁם וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן׃ (ט)
הגאון מווילנה מסביר על פי מה שכבר ביארנו: האוויל הוא אדם המדבר בלי יישוב הדעת. מה שעולה לו על הלשון הוא פולט מיד, ואפילו דברים הנוגעים לענייניו של חברו ולא לכבודו שלו. ואחר כך הוא נזכר: אוי, אמרתי שטות; ההוא נפגע; למה בכלל הזכרתי את זה? ואז הוא מתחרט, ומתחיל לתת צידוקים, טעמים, הסברים והתנצלויות. "יליץ" מלשון להמליץ, לצדק - הוא נאלץ להמליץ ולצדק את ה"אשם", את הטעות שעשה. וכל זה נובע מן האווילות: מפני שאינו חושב לפני שהוא מדבר.
ולא זו בלבד, אומר הגאון מווילנה, אלא שכך היא דרכם תמיד: מתחילה הם עושים אשם, ואחר כך ממליצים בעד האשם. "זה דרכם כסל למו". האוויל פולט דבר בלי משים, ואחר כך נדרש להסביר: דבריי הוצאו מהקשרם, לא לכך התכוונתי, בכלל התכוונתי רק לשבח, ויש אנשים שרוצים לסכסך בינינו. הכל בדיעבד, הכל תיקון לאחר מעשה.
לעומת זאת, "ובין ישרים רצון". הישר כשהוא רוצה לומר דבר, אינו פולט אותו מיד; הוא מתיישב בינו לבין עצמו: האם יש בדבר תועלת? אולי אין זה הזמן? אולי עדיף לאחר את הדברים? אולי מוטב כלל לא להזכיר את העניין? אולי מישהו ייפגע מכך? ומפני שהוא בודק לפני כן, הוא מפיק רצון מחברו. הוא אינו מגיע לשנאה, לכעסים ולהקפדות, משום שאינו אומר דברים שאין צריך לאומרם ואינו פוגע סתם כדי להתנצל אחר כך.
המלבי"ם מבאר שיש לקרוא את הפסוק כאילו ה"יליץ" חוזר גם על הישרים, וה"בין" שנאמר בישרים חוזר גם על האווילים, כלומר: בין אווילים יליץ אשם, ובין ישרים יליץ רצון. ומהו מליץ? האדם העומד בין שני אנשים כדי לגלות לאחד מה שאומר השני, כמו "ולא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם" - זה שמעביר את הדברים מזה לזה, לפי שאין האחד מבין את שפתו של חברו.
האווילים, כפי שביארנו, הם אלו המסתפקים בחוקי החוכמה ומכחישים אותם ומתנגדים לה, שלא כמו הכסילים המסכימים לחוכמה אלא שהם שטופי תאווה. והישרים הם היפך האווילים: לבם ישר בדרכי הבינה, והם משיגים את האמת ואת דרכי החוכמה. וטוען המלבי"ם: על ידי הלב יוכרו המחשבות וסתרי הלבבות.
וכך הוא מסביר: "אשם" הוא האדם המכיר שהוא חייב עונש על מעשיו, שיש בו אשמה והוא יודע שאינו בסדר. הלב מרגיש אם המעשים טובים או אינם טובים, ולב האוויל מרגיש שהוא חייב עונש; נפשו הפנימית אוכלת את עצמה על מעשיו. כבר אמר אדם חכם: מה שיהרוג אותך אינו מה שאתה אוכל, אלא מה שאוכל אותך. וזהו "בין אווילים יליץ אשם" - האוויל בינו לבין עצמו יודע שהוא אשם, יודע שאינו בסדר, יודע שדרכו מוטעית.
ולעומתו "בין ישרים יליץ רצון": לבם של הישרים שמח. האדם מרגיש בתוך תוכו שעשה את המעשה הנכון - באתי לשיעור, התפללתי, הנחתי תפילין, עשיתי חסד. ומי אומר לו שעשה נכון? תחושת הלב. זה ממלא אותו, נותן לו סיפוק ושמחה; קיים מצווה - הוא מרגיש מלא ושמח. אם כן, מי הוא המליץ בין האדם ובין מעשיו? הלב. יש למציאות שפה שאין האדם תמיד מבין אותה, והלב הוא המתרגם ומגלה את הנסתר: אם הלב מרגיש סיפוק ומלאות - המעשה נכון; אם יש נקיפות מצפון וכאב לב לאחר מכן - המעשה אינו נכון.
דוגמה נפלאה לכך אצל דוד המלך, וגם שם אומר המלבי"ם את העיקרון הזה. לאחר שקרע דוד את כנף המעיל של שאול נאמר: "ויך לב דוד אותו". הצדיק יודע אם מעשהו נכון או לא על פי המצפון שלו; יש לו מצפן ושמו לב. כשלבו מכה אותו - הוא יודע שעשה מעשה שאינו נכון; וכשלבו מעודד ומחזק אותו, ויש לו סיפוק פנימי ותחושת אושר - הוא יודע שעשה את המעשה הראוי. הרצון והשמחה שבעקבות המעשה מוכיחים שהמעשה ישר והגון.
לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר׃ (י)
נקדים כאן את המלבי"ם, שכן פסוק זה הוא המשך ישיר לדבריו בפסוק הקודם. המלבי"ם מבאר שההרגשה הזאת - של האוויל שהוא אשם, ושל הישר שמעשיו רצויים - היא הרגשה פנימית ולא חיצונית. "לב יודע מרת נפשו": הנפש הפנימית מרה לה, אין לה מנוח, והיא יודעת שהיא אשמה. וכן בשמחת לבם של הישרים "לא יתערב זר" - אי אפשר לחוש בה מבחוץ, אבל בפנים האדם מרגיש אותה.
זהו שנאמר "אשר עשה האלוקים את האדם ישר": אם לא עיוותת את עצמך לחלוטין, הלב עודנו מצפן המורה לך את הדרך. אם תעשה מעשה שאינו הגון, פנימה תרגיש שאין זה ישר; ואם תעשה מעשה טוב, פנימה תדע שזה הגון. אכן, אדם יכול לרמות את עצמו ברמה כה גבוהה עד שיחשיך את האור הפנימי הזה ושום דבר לא ידבר אצלו בפנים; אבל כל זמן שהוא הגון דיו ולא עיקם את הלב כליל - הלב משמש מצפן.
אפשר לראות זאת פעמים רבות: אדם בעת צרה מחליט לפתע שהוא חוזר בתשובה. ועד היום לא האמין ולא עשה? אלא שהלב תמיד ידע את האמת; ההכחשה היא הכסילות של "רציתי לעשות מה שבא לי", אבל ברגע האמת האדם יודע את האמת.
סיפר לי אדם שעבד בתיקון מעליות עם רוסי אחד, שהיה אומר שאין אלוקים והכל שטויות. אמר לו: תאמר "בעזרת השם". סירב. אמר לו: יהי רצון שתמות היום - תאמר אמן. נזדעק: איך אתה מדבר?! אמר לו: מה אכפת לך, הרי אין השם, תאמר אמן. וחזר ואמר: איך אתה מוציא דבר כזה מהפה! לפני רגע לא היה כלום ולא כלום, ומה קרה עכשיו? אלא שבתוך תוכו האדם יודע.
וכמדומני שסיפר רבי אליהו לופיאן על אדם שהיה כופר גדול, ואף היה מוציא אחד מעיתוני הכפירה בזמנו. הוא נכנס לניתוח שהיו ספקות גדולים אם ייצא ממנו בשלום, ורגע לפני ההרדמה אמר: "בידך אפקיד רוחי, פדית אותי השם אל אמת", ורק אז ביקש שיתחילו. הסובבים היו המומים - זו סתירת לחי לכל מה שכתב וחינך כל ימיו. ומה קרה כאן? ברגע האמת נחשף מה שהיה בפנים כל הזמן: "לב יודע מרת נפשו".
בחור אחד סיפר שבשלב מסוים, כשהיה בישיבה, שקל לפרוש, והלך להתייעץ עם מי שעשה את הדרך הזו - עם ישראל סגל, שהיה בעברו בן ישיבה ותלמידו של רבי חצקל לוינשטיין, ואחיו הוא רבי דן סגל, תלמיד חכם גדול. אמר לו ישראל סגל: שמע לי, תישאר במקום שאתה נמצא, תישאר בישיבה. התפלא הבחור: הרי אתה נלחם בדברים שבקדושה, ופתאום אתה אומר לי להישאר? אמר לו: תדע לך, מי שלמד פעם בישיבה - לא ייהנה אחר כך משום דבר בחיים. שום דבר לא יספק אותך, כי אתה יודע בכל מעשה כמה הוא חמור, הכניסו לך לראש כמה זה נורא.
ומדוע באמת לא ייהנה? מה שאדם מדבר בתקשורת זה דבר אחד, ומה שיש לו בפנים זה דבר אחר. מי שלמד וראה את רבי חצקל לוינשטיין - ראה מהו איש המעלה, מהו איש האמת. בתקשורת לא ראה אדם שמגיע לציפורן שלו; לא ראה אמונה כזו, לא ראה יראת שמיים כזו, לא ראה אדם שמוציא מילה מפיו ותגזר אומר ויקם לו. הוא יודע היכן האמת והיכן האור, אלא שהתאוות גוברות. ולכן הלב יכה אותו תמיד ויאמר לו: נכון, אתה נהנה, אבל על כל זה תשלם מחיר יקר מאוד. האם זו סיבה שיפרוש? לא, הוא ימשיך בעבירותיו - אבל שלא תחשוב שאין הוא יודע: "לב יודע מרת נפשו".
רש"י מסביר: "לב יודע מרת נפשו" - הלב יודע כמה טרח ויגע ועמל בתורה. ולכן "ובשמחתו לא יתערב זר": כשיגיע שלב השמחה, כשיקבל את שכרו לעתיד לבוא, לא יתערב שם זר, שהרי אין אף אחד היודע כמה התאמץ, כמה התייגע וכמה מסר נפשו. השמחה תהיה אך לו, כי הוא לבדו יודע כמה השקיע.
הגאון מווילנה מבאר על פי מה שכתוב, שלעתיד לבוא באים כל האיברים אל הלב ואומרים לו: הלא כולנו בני איש אחד נחנו, מדוע שמחתך גדולה משמחתנו? לעתיד לבוא יהיה הלב שמח ביותר, והאיברים אינם מבינים מדוע דווקא אצלו השמחה כה גדולה. ועונה להם הלב: בשעת צרתו של האדם, מי הצטער במידה הגדולה ביותר? מי הרגיש באמת את הצער? האם היה מישהו שהצטער עמו כמוני? ואם כן, ראוי שגם בשמחה אשמח יותר מכל האיברים. וזהו "לב יודע מרת נפשו" - בשעת הצער הוא שהרגיש, ולכן גם "בשמחתו לא יתערב זר".
כולנו מכירים את הטבע הזה שבאדם: דבר שהתאמץ עליו אינו מוכר בזול. יש מי שלאחר שלמד דבר פותח עסק שכל עניינו ללמד אחרים כיצד לפתוח עסקים - שהרי אכל קש הרבה, ועכשיו גם מזה הוא עושה כסף. ולפי זה יבוא אדם ויאמר: טרחתי כל כך בתורה, יגעתי, כמה טעיתי עד שהגעתי להבנה הנכונה - ועכשיו אמסור למי שלא טרח ולא התאמץ הכל על המוכן? אשב איתו שעה ואסביר לו את הפשט שעליו עמלתי שבועיים, את הקו המוביל בסוגיה ואת הביאור שמאיר אותה? יתאמץ גם הוא!
על כך אומר הפסוק: תדע לך, מה שטרחת והתאמצת ויגעת - על זה אתה מקבל שכר בפני עצמו, "שכר טוב בעמלו", ובשמחה זו לא יתערב זר, כמו שנאמר "יהיו לך לבדך". אל תחשוב שאם תמסור את התורה הזאת למישהו אחר, יהיה לו מה שיש לך. כלל לא דומה: מה שיש לך בא בעמל, במאמץ ובטורח, וכמה שכר תקבל עליו; ומה שיש לו - קיבל על מגש של כסף, ולא יהיה לו השכר שאתה מקבל. לכן "לב יודע מרת נפשו" - ידע כמה עמל ויגע בתורה, ואף על פי כן לא יימנע מלמסור אותה לאחרים, כי בשמחתו לא יתערב זר. ואם כן, תהיה טוב עין למסור תורתך לאחרים.
בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ׃ (יא)
רבנו יונה מסביר שהמשיל כאן את אוהל הישרים לפרח: כשם שהתבואה אינה גדלה ואינה מתפתחת כשעשבים שוטים ורעים סביבה, כך אין הישרים מפוארים ונהדרים כשהם בחברת הרשעים והתועים. מדוע? מפני שהישר רוצה להרבות יושר וצדק, והתועים רוצים להרבות טעות, והכסילים רוצים להרבות כסילות - ואין זה הולך יחד. והרשעים גם ישתדלו תמיד לבטל את דברי הישרים. כפרח שאינו יכול לגדול בין קוצים, שהם חונקים אותו ומונעים את התפתחותו, כך אין הישר והצדיק יכול להיות יחד עם הרשעים.
וזהו שאמר דוד: "סביב רשעים יתהלכון". כשהרשעים רואים את הצדיק מתרומם, הם מסתובבים סביבו כדי להשפילו ולהוריד את תפארתו. מדוע? מפני שכבודם של הרשעים אינו אלא כאשר הנקלים והמבוזים מקבלים כבוד; אבל אם יתנו את הכבוד לישרים - מי יכבד את הרשע? והרי להיות צדיק וישר זו עבודה רבה, ואין זה בשבילו; אם כן, מה כן? אשפיל את הצדיק ואת הישר, וממילא יבינו כמה אני צדיק.
וזה בדיוק מה שעושה התקשורת כל היום. מערכת החינוך מסואבת ומקולקלת, צרות נוראיות, משטרה באופן קבוע, סכינים ומה לא - ואיך משנים את המצב? מדברים על מערכת החינוך של החרדים, שהיא כביכול מקולקלת, שאין בה לימודי ליבה, שמלמדים בה לירוק על ילדות בנות שבע. וכי יש שם שיעורים מסודרים בירִיקה, ומבחנים לאיזה מרחק למדת לירוק? חייבים להציג את הישרים ואת הצדיקים בצורה מכפישה, כדי שאני אקבל מעלה - שהרי אם לא, אני יורד והכבוד ניתן להם. וכיצד אמנע ממנו את הכבוד? תהיה גם אתה ישר וצדיק! אבל זה מאמץ; לכן אשפיל אותו, וכשתבינו שהם אינם בסדר - תבינו מי כן בסדר.
וכך אומרים שאצל הצדיקים יש "הדרת נשים", ופתאום החילוני המצוי נהיה אדם המכבד את האישה. והרי אין מוצר, אף הזניח ביותר, שאין משתמשים באישה כפלקט כדי לפרסמו. בתור מה אתה מציג אותה? ככלי? ואתה תאמר על עצמך שאתה מכבד נשים? והיכן הנשים המוכות - לך ובדוק באותם מקומות, האם נשים של חרדים? האחוזים שם אפסיים. לך ובדוק מי משפיל את האישה - אנחנו או הרחוקים? וכבר שמעו הכל את הביטויים המבזים והמשפילים שהתבטאו בהם אנשי המעלות בשעה שנשים שרו שם, ביטויים שאי אפשר כלל לחזור עליהם.
וכן בעניין גיוס הנשים: כבר אמרו כמה פעמים שהחזקת נשים בצבא יקרה מאוד ואינה שווה, וביקשו להפסיק - ולמה מביאים אותן? כדי להגביר את המורל והמוטיבציה של החיילים, שלא יהיה להם משעמם. הרי זה ביזיון: אתה מביא אותה ככלי משחק. ואלה יבואו ויאמרו על שומרי המצוות שאינם מכבדים נשים - מדוע? מפני שסוברים שאין האישה צריכה להתחכך באנשים באוטובוס. והנשים עצמן מבקשות זאת: כשעומדים באוטובוס בצפיפות, לא כל העובר צריך להתחכך בה; אין צריך להיות בדרגה גבוהה של צניעות כדי להבין דבר כזה.
ושואלים: ומדוע הנשים מאחור, וכי יש עניין דווקא מאחור? אלא שלאישה אין בעיה להסתכל על גבר, ולאיש יש בעיה להסתכל על אישה; ולכן כשהאיש יושב מלפנים ופניו קדימה, האישה יושבת מאחוריו. וכך גם היה אפשר לשאול: מדוע בבית הכנסת הנשים למעלה ביציע והגברים למטה - וכי זה דרך כבוד? אלא הטעם הוא מטעמי צניעות: אם האיש היה למעלה היה מסתכל על הנשים שלמטה, וכשהאיש למטה אין בעיה שהאישה תהיה למעלה. ומה זה משנה למעלה או למטה, ימינה או שמאלה? כל הסיבה היא צניעות; אלא שבאים ומציגים זאת בצורה משפילה ומבזה, וממילא "מבינים" מי הצדיקים. זו דרכו של האוויל ושל הרשע: הרשע חייב להשפיל את הצדיק כדי לקבל לגיטימציה ולהתכבד בעיני אחרים כאדם ישר וצדיק.
הגאון מווילנה מבאר את הפסוק על פי הכתוב באיוב: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא". כל ימי השבוע האדם עסוק במלאכה בשדה, ואין לו שם וילה אלא סוכה ואוהל; וביום השבת הוא מגיע אל ביתו. השדה הוא מקום סכנה - חיות רעות וליסטים - וזהו "וידעת כי שלום אהלך", מן החיות ומן הליסטים. ו"ופקדת נוך ולא תחטא" פירושו שלא יחסר לך דבר באוהלך, ש"תחטא" כאן מלשון חיסרון.
ומדוע אינו חושש? משום שאת הכלים היקרים אין אדם משאיר בשדה אלא שומר אותם בבית. וכשהוא מגיע בשבת אל ביתו, הכלים עמו, ואינו חושש שיבואו חיות וליסטים וייקחו אותם - שהרי לא שם אותם שם. נמצא שלא חסר לו מאומה.
ומכאן לנמשל: הרשעים - הבית שלהם הוא הקביעות, ואצל הצדיקים הוא בחינת אוהל עראי. וכבר הסברנו זאת לא אחת: הרשע, ביתו כאן בעולם הזה, כאן כל עולמו, ולכן הוא משקיע בו כל כך. הצדיק לעומתו - ביתו בשיא הפשטות, שהוא אומר: הוילה שלי למעלה, איני משקיע כאן בווילונות, כמו שסיפרנו על החפץ חיים. וזהו "בית רשעים ישמד" - זה העולם הזה שהוא כל עיקרם, וגם הוא סופו להישמד. ולעומתו "ואוהל ישרים יפריח": אתה מסתכל ואומר, מה זה, רק אוהל? אבל הוא הוא שיפריח בסופו של דבר.
מדוע? כי הכלים שלו שמורים בבית. הצדיק מגיע ליום שכולו שבת - חיי העולם הבא - ואומר: איני דואג לאוהל, מה אכפת לי ממנו, הכלים עמי. ומהם הכלים בנמשל? התורה, המצוות והמעשים הטובים שעשה; את הכל הוא נושא עמו ליום שכולו שבת. וממילא "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" - לא יחסר לך כלום, שכן תפקוד את הנווה האמיתי ביום שכולו שבת, ושם לא תחטא מלשון חיסרון, כלשון "והייתי אני ובני שלמה חטאים", כלומר חסרים, כמו "להחטיא את המטרה", כפי שדיברנו כמה פעמים. כשתגיע ותפקוד את נווך, תמצא את כל זכויותיך עמך. אבל "בית רשעים ישמד": הוא יאמר, השקעתי ובניתי, מה עם כל זה? ויאמרו לו: לא נשאר לך מזה כלום. הגעת למעלה לאוהל - ואין לך ממנו מאומה.
שלושת הפסוקים מלמדים אותנו על כוחו של הלב הפנימי. "אווילים יליץ אשם" - האוויל מדבר בלי יישוב הדעת ואחר כך נאלץ להמליץ ולצדק את אשמתו, ובתוך תוכו לבו יודע שהוא אשם; והישר מתיישב בינו לבין עצמו לפני שהוא מדבר, ולבו מליץ בו רצון ושמחה, שהם עדות שמעשיו ישרים. "לב יודע מרת נפשו" - ההכרה הזאת פנימית לגמרי, ואיש אינו יכול לחוש בה מבחוץ; ברגע האמת היא נחשפת אף אצל הכופר הגדול, ולעתיד לבוא שמחת השכר שייכת למי שעמל וטרח, ולכן דווקא מתוך ידיעה זו יהיה אדם טוב עין וימסור תורתו לאחרים. ו"בית רשעים ישמד ואוהל ישרים יפריח" - הישר אינו יכול לצמוח בחברת הרשעים, שדרכם להשפיל את הצדיק כדי לקבל לגיטימציה לעצמם; אך סוף הדבר שבית הקבע החומרי נשמד, ואוהל העראי של הישרים - שכל כליו שמורים בבית האמיתי - הוא שיפריח ביום שכולו שבת.