פרק יד במשלי ממשיך את ההשוואה שבין החכם לאוויל, ומתמקד בשאלה מהי הדרך הישרה שבה ראוי לאדם ללכת. בשיעור זה נעסוק בשלושה פסוקים: ההגדרה של ירא השם האמיתי, השורש של דברי הגאווה היוצאים מפי האוויל, והמשל הנפלא של השוורים והאבוס - משל שממנו למדו רבותינו יסודות גדולים ביחס שבין החכם לתלמידיו ולציבור.
הוֹלֵךְ בְּיׇשְׁרוֹ יְרֵא יְהֹוָה וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ׃
רבנו יונה מבאר: היראה הראויה והמשובחת היא היראה המגיעה מן היושר - שאדם ירא את השם מהדר גאונו, מפני שראוי מן היושר לירא ממנו יתברך. לעומתה קיימת יראה פחותה יותר: יראת העונש. אדם שנשאל מדוע הוא ירא את השם, ומשיב שהוא מפחד, שהשם נותן מכות למי שסר מן הדרך. הלוואי ונגיע גם ליראה הזאת, אבל צריך לדעת שהיא נחותה לעומת היראה שבאה על פי היושר. ומי ראוי להיקרא ירא השם באמת? מי שהולך ביושרו - מקיים את מצוות השם מפני שכך ראוי על פי יושר.
ומן הצד השני: 'ונלוז דרכיו בוזהו'. מי שירא את השם מכבד אותו ביראתו, ומי שמבזה את השם הוא ההפך מן הירא. האדם הנלוז מדרכיו, הסוטה מדרך השם ואינו מקיים את המצוות, לעולם לא יגיע למצב של יראה, שהרי אין הוא מעוניין כלל לקיים את המצוות, ואין בליבו יראה שתביא אותו לכך. וממילא הוא גם 'בוזהו' - מבזה את שם השם במעשיו.
הגאון מווילנה מסביר שכל אדם צריך ללכת בדרך הראויה לו, שהרי אין מידות בני האדם שוות זו לזו. כאשר יש לאדם ניסיון מסוים והוא יודע שבתחום הזה קשה לו, עליו לגדור את עצמו בו מאוד. ייתכן מאוד שחברו אינו זקוק כלל לשמירה הזאת, מפני שאין לו את הבעיה הזאת, ולעומת זאת חברו צריך לגדור את עצמו בתחום אחר שאתה אינך צריך, כי לו יש ניסיון בדבר שלך אין בו ניסיון.
דוגמה מן הזמן הזה: עניין הליכת נשים עם שאל. יש מצדדים ויש מתנגדים. גדולי ישראל ודאי משבחים את זה, והרב עובדיה אמר כמה פעמים שמי שהולכת עם שאל - זה הנקרא 'רדיד' בלשון הגמרא - אשריה ואשרי חלקה, וזו מעלה גדולה. מעלתו של השאל שהוא אינו מראה את תווי הגוף, והוא משובח הרבה יותר מבגד שמראה את תווי הגוף. ויש שמתנגדים וטוענים שזה מושך תשומת לב, וכל מיני טענות של הבל.
עתה, אם אישה יודעת שיש לה יצר הרע גדול בעניין הזה של התבלטות והתפארות, ולכן היא גודרת את עצמה והולכת עם שאל - מה היא גוררת על עצמה? לעג. 'זאת נהייתה צדיקה', 'זאת נהייתה מהטאליבן', וביטויים קשים כאלה, חיצי ארס שבאים להניא אותה מן הקבלה שקיבלה על עצמה, בשעה שבמצבה היא נצרכת לה מאוד, שכן דווקא קבלה זו תחזיק אותה ביראת שמיים. אדם כזה, שעושה מסירות נפש מפני שהוא יודע שיש לו ניסיון בנקודה הזאת - עליו נאמר 'הולך ביושרו'. יושרו - היושר שלו. ייתכן שאת אינך צריכה את זה, ובדרגה שלך אין לך צורך בכך, אבל היא כן צריכה. והבריות אינן יודעות מה הוא צריך ומדוע הוא עושה כן, ואף על פי כן הוא הולך בדרכו - זהו ירא השם. הוא יודע שזה הגדר שעליו לעשות לעצמו, ואם לא יעשה כן ייכשל בעבירה, ואינו עושה חשבון מה אחרים יאמרו. אבל 'נלוז דרכיו' - זה שמעקם דרכו בשביל כבוד הבריות, שרוצה להתכבד בעיניהם, הרי הוא 'בוזהו' - מבזה את הקדוש ברוך הוא כדי להתכבד בעיני הבריות.
עוד מסביר הגאון מווילנה: מי שהולך בדרך הישר יבוא לידי יראה, ומי שמעקם את דרכיו יבוא לבזות את השם, והכל תלוי במידות. זהו הסבר פשטי, נכון ואמיתי. אדם ההולך בדרך הישר, כלומר אינו מחפש קומבינות, אינו מחפש חוכמות ואינו מחפש קיצורי דרך - יגיע לידי יראת השם. אבל מי שכל הזמן מחפש קיצורי דרך וקומבינות, איך לעבוד על זה ואיך להיפטר מכאן ואיך לצאת משם - בסופו של דבר יגיע גם ל'בוזהו', לבזות את מצוות השם. כי גם שם הוא ימצא כל מיני קומבינות: איך היום איני חייב, ואיך במצווה הזאת בדרך מסוימת אין הכרח עכשיו לקיים. בקיצור, יגיע לעשות קומבינות גם על מצוות השם ולבזותן.
המלבי"ם כבר ביאר בעבר ש'ישר' הוא אדם ששכלו הולך ביושר מצד הטבע. באופן טבעי שכלו ישר, יש לו מה שקוראים היום היגיון בריא. אין הוא חייב להיות חכם גדול ואין הוא חייב להיות צדיק גדול, אבל יש לו שכל ישר, 'קומון סנס'. וכך לשונו בהגדרת היושר: 'גדר הישר הוא הקו היותר קצר בין שתי נקודות מונחות' - בדיוק מה שאנו קוראים היום קו ישר, הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות. הישר הוא מי שהולך בשכלו בדרך הקצרה והישרה.
ואם נרצה לפרט, הדבר חוזר לענייני הבינה. אדם מבין בבינתו דבר מתוך דבר, אלא שאפשר להבין דבר מתוך דבר ולעקם את השכל ולהגיע לדברים לא הגיוניים ולא נכונים. אבל ההולך ביושרו תמיד יבין נכון, תמיד יגיע למסקנות הנכונות, תמיד רואה את האמת. וזהו שנאמר: 'והאלוקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים'.
ולכאורה יש לאדם טענה: הרי יש בנו יצר הרע, והוא מסמא את עינינו עד שהוא מראה לנו עבירות כמצוות. ריבונו של עולם, איך אוכל להתגונן מפני דבר כזה? אני רוצה רק לקיים מצוות, והלכתי ועשיתי משום שהיצר הרע אמר לי שזו מצווה. מילא אם היצר אומר לי 'בוא תעשה עבירה, כדאי לך, טעים' - כנגד זה אני יכול להתגונן ולא לעשות עבירות. אבל אם הוא מראה לי את זה כמצווה, מניין אדע?
ועל כך התשובה: 'האלוקים עשה את האדם ישר'. אומר הקדוש ברוך הוא, אם תתבונן - תוכל לדעת שכאן זה יצר הרע שמנסה להטעות אותך. כיצד? כי בטבע יש בך את היושר, יש בך את הצדק, יש בך את ראיית האמת. וכל הטעות מניין היא נובעת? מזה שאתה רוצה לטעות. אילו לא היית רוצה לטעות, אלא היית מחליט באמת שאתה רוצה לראות מהי האמת - היית מגיע לחקר האמת בלי שום ספק ופקפוק.
למשל: אדם שיתבונן בטבע יגיע בוודאי למסקנה שיש בורא לעולם ושיש שכר ועונש. לא ייתכן שהעולם המדהים הזה נברא מאליו - עד היום לא סיימו החוקרים לחקור את גוף האדם ואת החכמה העילאית האלוקית שבו, ולא סיימו לחקור את הטבע, ובכל פעם מגלים דברים נוספים. די להתבונן במורכבות של ה-DNA: לכל אדם DNA אחר, וחותמת זו נמצאת בבשרו ובעורו ובעינו ובציפורנו ובטיפת דם שלו וברוק שלו ובשכבת זרעו - בכל נקודה בגוף אותה חותמת. מורכבות אדירה. מי שיתבונן בזה יבין שזה לא נברא מעצמו, ומפיצוץ לא נברא דבר כל כך מתוחכם, וזו כבר מסקנה שהכל מגיעים אליה.
ואם כן - למה שמו אותי כאן, מה רוצים ממני? מי שיחקור יגיע בלי ספק, כמו שהגיע אברהם אבינו בגיל שלוש, אל מציאות האלוקים. ויבין שהקדוש ברוך הוא לא יצר עולם סתם, אין זה משחק, אלא רוצים ממני משהו. ואם דורשים ממני כאן עבודה - אם אדם משלם לחברו על עבודה מועטת, לא ייתכן שהשם יתברך לא ישלם לי על עבודה מרובה. מכאן חייבים להגיע למסקנה: יש לאדם תפקיד בעולם, יש שכר ויש עונש, ואין חלילה 'שווא עבוד אלוקים'. מי שרק יתבונן בישרות - יגיע למסקנות האלה.
אבל מי שנוטה מן הדרך הישרה, שאינו הולך בקו היושר המוביל מנקודה לנקודה, אלא מחפש לו דרכים עקלקלות ודרכי עקלתון - הוא 'נלוז דרכיו'. נלוז הוא מעוקם, הוא מעקם את השכל על ידי כל מיני חקירות פילוסופיות ושיבושים, ועל ידי זה יגיע לבזות ולכפור בהשם יתברך. הוא יאמר: מי אמר שהשם משגיח? ועל מה יסמוך? על פילוסופיה - שהשם יתברך רם ונישא עד שלא ייתכן שישגיח בשפלים. זו הייתה טענה פילוסופית מקובלת בזמנם, שיש בורא לעולם אבל לאחר שברא אינו מתעסק עמנו. כבר הארכנו פעם לסתור טענה זו, ולא ניכנס לזה כעת שכן היום התפיסה הזאת כבר אינה מקובלת. על כל פנים רואים אנו שמי שמחפש את הדרכים העקמומיות יגיע לכך - אתה יכול לעקם את הראש ולהישאר עקום. 'ונלוז דרכיו בוזהו'.
בְּפִי־אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם׃
רבנו יונה מסביר: שורש הגאווה נמצא בליבו של הכסיל, והשורש הזה מצמיח ענפים, והענף נמצא בפה - כלשון הכתוב 'ויצא חוטר מגזע ישי' - והענף נותן פרי, והפרי הוא הדיבור. כלומר, כשאדם מדבר דברי רהב וגאווה, 'אני ועשיתי' - מניין זה יוצא? מן הענף שבפה, שהשורש שלו נעוץ בלב. כיוון שבליבו הוא בטוח 'אני ואפסי עוד', בטוח שהוא מעל כולם, ממילא בדיבוריו אתה שומע איך הוא מתגאה וכיצד הוא מרגיש שהכל מגיע לו.
לפי הגאון מווילנה מובן מדוע נקרא אוויל: אוויל הוא אדם שאינו מתבונן. כיצד הוא חי? בשליפות. תמיד הוא שולף, מגיע וישר שולף. אמור לו: רגע, תחשוב, אולי לא כדאי כך, אחר כך תתחרט - והוא שולף. תמיד מה שעולה לו ראשון הוא הדבר שהוא עושה, ואינו חושב אם כדאי, אם משתלם, אם יש דרך אחרת. החכם, כפי שכבר דיברנו, בוחן כל מעשה, מעמיק בו ומתבונן בו ורק אחר כך עושה. אבל האוויל - מן 'אוולא', הראשון שעולה בדעתו, מיד עושה.
ולפי זה: 'בפי אוויל חוטר גאווה' - חוטר הוא מקל. ראשית דבריו של האוויל היא במקל. הוא מתברך בלבבו שמי שיעבור על דבריו - יכה אותו במקל. אוי ואבוי למי שיאמר לו 'לא', אוי ואבוי למי שינסה למחות. וכך הוא כופה את דעתו על האחרים. וכיצד ניצל החכם מאוויל כזה? 'ושפתי חכמים תשמורם' - החכמים סוגרים את הפה. מי שאינו חכם בא ומתווכח עם האוויל וסבור שאפשר לשכנע אוויל, ואז הוא מקבל את הנבוט בראש, שכן האוויל הזה בעל כוח. אבל החכם יודע: אל תתחכם כנגדו ואל תענה לו, שאם תענה את האוויל בסוף תהיה כמוהו, ולא זו בלבד אלא שהוא חזק ממך ויכה אותך. 'אל תען כסיל' - ועל ידי שאינו עונה לו, בזה הוא נשמר ממנו.
המלבי"ם, כדרכו, מבאר שהאוויל הוא מלשון 'אולי' - הוא המסתפק בחוקי החכמה. תמיד יאמר לך: אין הוכחות, אין ראיות, אי אפשר להוכיח זאת על פי שכל. מי שאינו מתגאה אינו סבור שהוא יכול להשיג הכל בשכלו; הוא יודע שיש דברים שלמעלה מהשגתנו ויש דברים שאיננו מבינים, וממילא הוא מכניע את עצמו לחוקי החכמה. וכששואלים אותו: הרי אינך מבין את זה לגמרי, תסביר לי את ההיגיון - הוא משיב: איני יודע את ההיגיון, אבל כך קיבלנו, כך מסרו חכמי ישראל, כך כתוב במשנה. הוא משפיל את עצמו וכופף דעתו אל דעת החכמה העליונה, וזהו האדם הענוותן.
אבל האוויל - בפיו חוטר של גאווה. הוא מרגיש שהוא מבין הכל: 'מה אתה יודע, לא הגיוני מה שאתה אומר'. ובאמת אין זה 'לא הגיוני' אלא שאין זה בהיגיון שלך; אתה אינך מבין בהיגיון, וזה בהיגיון האלוקי. אבל אצלו, אם איני מבין - אין דבר כזה. האוויל חושב שמה שהוא מבין ומה שהוא יודע הוא הכל, ומה שאינו מבין או אינו יודע - אינו קיים. ומניין נובעת האווילות הזאת שעל כל דבר הוא מטיל ספק? מפני שבפיו חוטר גאווה, ומכוח הגאווה הוא בטוח שמה שהוא מבין נכון ומה שאינו מבין אינו נכון. ומדוע נקרא 'חוטר גאווה'? מסביר המלבי"ם, כי הגאווה בולטת מפיו כחטוטרת היוצאת מן האילן.
לעומת זאת 'שפתי חכמים' - השפתיים מציינות תמיד את הדיבור החיצוני, ורומזות לדעת. וכאן נזכיר את ההבחנה שכבר הסברנו: יש חכמה, יש בינה ויש דעת. חכמה היא החכמה האלוקית שצריך לקבל אותה כמות שהיא, ואי אפשר לדעתה אלא מאיתו יתברך. בינה היא מה שאני מבין דבר מתוך דבר. דעת היא שלאחר שהעמקתי בחכמה אני גם הופך להיות מבין אותה ומצדיק אותה; מה שבתחילה היה בלתי מובן ורק נתקבל מאיתו יתברך, לאחר שאתה מעמיק בו אתה מקבל דעת - הבנה אמיתית בדברים ולא רק קבלה ממישהו אחר.
לכן השפתיים מרמזות לדעת: על ידי שהחכמים מאמינים בחוקי החכמה ומעמיקים בה, נעשה הדבר אצלם בבחינת דעת, בחינת שפתיים, ידיעה גמורה - וזה שומר אותם מן הגאווה. שהרי 'השם ייתן חכמה': אם אני כופף את עצמי להשם יתברך, ממילא אני ראוי לחכמה. אבל אם לא, אם אני חושב שאני מבין הכל, תמיד יהיו לי קושיות, תמיד פירכות, תמיד השגות - וזהו גדרו של אוויל, הנובע מן הגאווה, מפני שהוא סבור שמה שהוא קולט ישנו ומה שאינו מבין איננו. זוהי החטוטרת של הגאווה שבפי האוויל.
בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר וְרׇב־תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר׃
רש"י מסביר: 'באין אלפים' - כשאין שוורים, 'אבוס בר' - אין תבן בבית; ובר מלשון נקי, כמו 'ברים' שהם נקיים. כלומר במקום שאין תלמידי חכמים אין הוראה ואין הלכה. אבל 'רב תבואות בכוח שור' - כשיש תלמידי חכמים יש רב תבואות, יש הלכה, יש דינים ידועים ופסוקים, שהרי החכמים הם המכריעים את הדין וההלכה.
רבנו יונה מבאר: כאשר אין אלפים ואין צאן - האבוס נקי. אדם שיש לו רפת ובה בהמות, הנכנס לשם מוצא ריח וצחנה נוראים, המקום מטונף ואינו נקי. וכי בגלל זה יימנע אדם מלהחזיק פרות ברפת ושוורים בדיר? ודאי שלא. מדוע? מפני שהוא אומר: אף שיש מזה טינוף ולכלוך וריח רע, יש מהם תועלת - 'רב תבואות בכוח שור'. מניין פרנסתי? מניין התבואה? זה בכוח שור. ודאי הכל ממנו יתברך, אבל בדרך הגשמית ובהשתלשלות הדברים - בכוח שור.
והנמשל: הרי לא בא הכתוב לעודד אותנו להחזיק שוורים. אלא כך גם בחכמים. פעמים רבות יכולים החכמים לנטות לדבר אל העם בדרך של גאווה ושל התנשאות, ובפרט בזמנם שהמון העם היו נבערים מאוד, עמי הארץ ממש, שלא ידעו קרוא וכתוב, אנשים המוניים וגסים. אומר רבנו יונה: אין זו סיבה שאתה, החכם והגדול בתורה, תתנהג אליו בדרך של זלזול או של גבהות. ואפילו אם ידבר אליך שלא בדרך הראויה ולא בכבוד הראוי לאדם גדול בתורה - אל תקצוף עליו ואל תגער בו.
מדוע? ראשית, יש לך בזה יתרון שהעם ישמע בקולך. כאשר אינך מתרחק ממנו ואינך מראה לו דיסטנס, כשתוכיח אותו הוא יקבל ממך, שהרי הוא קשור אליך. שנית, יהיה בזה הדר לתורתך, שהרי 'ברוב עם הדרת מלך': כמה שיהיה אדם חכם גדול, כשיש ציבור גדול הבא לשמוע תורתו ונוהה אחריו וממתין למוצא פיו - זהו כבוד התורה, שהציבור בכללותו הולך אחר החכמים.
שלישית, האנשים האלה, שנראים לך גסים והמוניים, הם אלה שיסייעו לך בעסק התורה. כיצד יעזור לי עם הארץ? הוא יישא עמך במשא העניינים הגשמיים שאתה צריך לעשות, יסייע בידך, ועל ידי זה יהיה זמנך פנוי יותר לעסק התורה. וזהו שאמרו חז"ל: יבקשו רחמים האשכולות על העלין, שאלמלא העלין לא נתקיימו האשכולות. האשכולות הם החכמים, 'איש שהכל בו', והעלים הם הסוככים ומגינים עליהם. וזה מה שבא ואומר לנו כאן שלמה: כמו שאדם מוכן לסבול את הטורח ואת הריח הרע של הבהמות מפני שיש מזה תועלת - כך ידע האדם לסבול את טורח בני האדם, שיש בזה תועלת: לקרב אותם, לקבל מהם עזרה לעסק התורה, ולהרבות הדר וכבוד תורה כשציבור גדול שומע לקחו. ואם אתה מבין שכדאי לסבול את טורח השוורים מפני התועלת שבהם - קל וחומר שכדאי לסבול את טורח בני האדם.
הגאון מווילנה מבאר תחילה את הפשט: כשאין לאדם אלפים - שוורים ובהמות לחרוש ולעבד את האדמה - האבוס בר, נקי מתבואה. מניין תהיה לך תבואה? 'רב תבואות בכוח שור' - התבואה מרובה למי שיש לו כוח שור שיכול לעבד את אדמתו; וכשאין שוורים לפתח את האדמה, לא תהיה תבואה באבוס.
ומה בא ללמדנו? 'אלפים' הוא מלשון לימוד, כמו 'אאלפך בינה', 'אאלפך חכמה'. 'באין אלפים' - כשאין לך את מי ללמד תורה, אפילו אם אתה תלמיד חכם גדול, אם אין לך תלמידים ללמוד עמהם - גם האבוס נעשה בר וריק מכל. האבוס הוא מקום אכילת הבהמה, מקום התבואה: אם אין שוורים, אין גם תבואה לשים באבוס, שהרי השור הוא החורש ומביא את התבואה, ואז יש גם מה לתת לו לאכול. והנמשל: אתה החכם אומר 'איני צריך, יש לי חכמה משלי, איני צריך תלמידים' - טועה אתה. שכן באין תלמידים שיבואו וילמדו ממך תורה, גם אתה תישאר בר וריקם. מדוע? 'ומתלמידיי יותר מכולם' - התלמידים מחדדים אותך, מפתחים את השמועות שאמרת, מביאים אותך להבנה טובה יותר בדבריך ולהעמקה נוספת בהם.
'רב תבואות בכוח שור' - ומדוע דווקא שור? אומר הגאון מווילנה ששור רומז לתלמיד הגון. וכדי להבין זאת נעיין כיצד הגדירו חז"ל את עסק התורה על פי הבהמות: 'לעולם יהא אדם כחמור למשא וכשור לעול'. מדוע דווקא שתי הדוגמאות הללו? הגאון מווילנה מביא בזה שלושה הסברים.
ההסבר הראשון: החכם צריך סיוע בגוף ובממון. בגוף - שיעזרו לו בכל ענייני גופו ובכל ענייני הגשמיות שלו. ובממון - שידאגו לצרכיו. וזהו 'כחמור וכשור': החמור למשא, שיעבוד את התלמיד חכם בכל כוח גופו; והשור נושא את העול, לתת לחכם את כל צורכי סיפוקו בענייני ממון.
ההסבר השני: 'כחמור למשא' - לשאת את עול המצוות, זה המשא. 'וכשור לעול' - לשאת עליו עול תורה. לעולם יהא אדם כחמור למשא לשאת עול מצוות, וגם כשור לעול התורה.
ההסבר השלישי: בתורה יש פשט ויש פלפול. הפשט הוא להבין היטב את פשטי הכתובים; הפלפול הוא ללבן את הדברים בקושיות ותירוצים. מי שלומד את פשט הדברים הרי הוא בגדר חמור - ולא בדרך גנאי, אלא בדרך שהוא נושא את התורה עליו; ומי שלומד בפלפול נקרא שור. ומדוע? כי המאפיין המיוחד של השור הוא הקרניים לנגוח. וכך אומרת הגמרא שהרואה שור בחלום והשור נוגח אותו - סימן שיהיו לו בנים מנגחים בתורה. הנגיחה מאפיינת את עסק התורה בפלפול: להקשות קושיות, 'מותיב לה', 'איך אתה אומר דבר כזה'. גם השור מתקיף ובא לנגוח.
ואם כן צריך האדם להיות גם כחמור וגם כשור. ראשית כחמור, וזה ההכרחי ביותר: לחזור על התורה תמיד, שיהיו לך ידיעות בתורה - וזהו 'יששכר חמור גרם', הנושא את עול התורה על כתפיו וחוזר עליה באופן תמידי כדי לדעת את התורה. ושנית, צריך גם לפלפל בלימוד, כדי שהדבר ייצא מבורר ומלובן בלי קושיות. על ידי הפלפול, ההתקפה, הפירכא מכאן והקושיה משם, מגיעים למסקנות ברורות ומוחלטות, ברור הדבר כשמלה - וזהו 'כשור לעול', להתפלפל בדברים וללבנם.
לפי זה מבאר הגאון מווילנה את פסוקנו: כיצד יגיע החכם ל'רב תבואות', שתהיה לו תבואה רבה בתורה? 'בכוח שור' - אם יש לך תלמידים שהם בגדר שור, שמפלפלים עמך ומקשים עליך ומחדדים אותך. אבל אם יש לך מאתיים תלמידים אומרי הן, שכל מה שתאמר 'כן', 'נכון', 'קדוש' - תודה רבה לכם, אין בזה ריבוי תורה.
וכבר מצאנו כן ברבי יוחנן. לאחר שנפטר ריש לקיש נכנס רבי יוחנן לדיכאון עמוק, והיה מחזר ואומר 'אן את בר לקישא', והיה חשש שיצא מדעתו. הביאו לו תלמיד אחר שיהיה עמו, וכל מימרא שהיה רבי יוחנן אומר היה אותו תלמיד מביא לו עשרים וארבע סייעתות: הנה ראיה מברייתא, וגם מן המשנה משתמע כך, וגם מאותה מימרא מוכח כדבריך. אמר לו: מה הועלת לי? היכן ריש לקיש, שעל כל מימרא שהייתי אומר היה מביא לי עשרים וארבע קושיות! היה אומר: איך אתה אומר דבר כזה, הרי שם כתוב הפוך - ואז חייבים לחלק ששם מדובר כך וכאן כך, ויוצא לנו חידוש, שכל הדין הזה יהיה רק באופן הזה, אבל באופן אחר יהיה אחרת. ועוד: במימרא ההיא כתוב אחרת, וכנראה שגם באותו מקרה לא תמיד יתחייב אלא רק באופנים אלה ואלה. כך התורה מתרבה, 'רב חשמתתה'. אבל מי שעל כל דבר מביא 'תניא דמסייע לך' - גם ההוא אומר כמוני - תודה רבה לך שגם ההוא אומר כמוני.
ובעניין זה אמר פעם תלמיד חכם: מה ההבדל בין ראש ישיבה לדיין? שניהם אומרים דין. ראש הישיבה מוסר שיעור ומחדש מהלך עצום, פשט נפלא בסוגיה; והדיין נשאל שאלה, מעיין בסוגיה ומוציא דין מחודש ונפלא. ההבדל ביניהם מתגלה כשמביאים סייעתא. אם יאמרו לראש הישיבה: הרב, כל הפלפול והחידוש שאמר הרב - מצאנו שכבר כתוב בספר פלוני - הוא לא ישמח: חשבתי שחידשתי מהלך, ופתאום מתברר שזה כבר כתוב. אבל הדיין יאמר: חסדי השם, אני שמח שמה שאמרתי לא אמרתי סתם, הרי רבי עקיבא איגר כבר עמד על החילוק הזה, ואם כן דנתי דין אמת ולא הטעיתי את הדין. מה שנראה לי כחילוק פשוט, אף שאינו כתוב, מתברר עתה שכבר רבי עקיבא איגר אמרו - ובזה הוא שמח. אבל ראש הישיבה יאמר: נו, מה חידשת, הרי רבי עקיבא איגר אומר את זה. על כל פנים, הפלפול והקושיות מרבים את התורה, ואילו הבאת סייעתות אין בה ריבוי תורה. וזהו 'רב תבואות בכוח שור' - לא חמור, אלא תלמיד שהוא בגדר שור, המנגח בפלפול, וממילא רב חשמתתה.
עוד מסביר הגאון מווילנה שההבדל בין אלפים לשור הוא, שאלפים הם הצאן, כבשים ועיזים, שאוכלים ואינם עושים מלאכה, ואילו השוורים עושים מלאכה, עובדים וחורשים. ונעיר כבר עתה שהמלבי"ם נוקט בדיוק להיפך, ונחלקו בביאור המילה הזאת המלבי"ם והגר"א.
ולפי דרכו: 'באין אלפים' - כשאין לך צאן וכבשים שרק אוכלים בלי לעשות מלאכה - 'אבוס בר', האבוס מלא בר. שימו לב שזה פירוש מנוגד למה שהסברנו עד עתה, שבר הוא נקי; כאן להיפך, האבוס יהיה מלא בר ותבן ואין מי שיאכל אותו. 'ורב תבואות בכוח שור' - השור עומד למלאכה, ואף שהוא צריך לאכול ולנוח, ותאמר שהוא מחסל את כל התבואה שבבית - לא כן, שהרי הוא זה שמביא לך תבואה הביתה, ועל ידו התבואה מתרבה יותר ויותר, שהוא חוזר למלאכת האדמה ומביא תבואה.
וכך גם בעניין התלמידים: כשאין לו תלמידים בטלים מלימודם, כצאן שסך הכל בטלים - 'אבוס בר', ההלכה מבוררת וללא סיגים, ברורה ומובנת. תלמיד בטלן ודאי גורם שילמדו בחוסר חשק ולא יכוונו לאמת, וזה גרוע; תלמידים בטלנים רק מחסלים את התבואה. אבל אם אתה רוצה יותר - 'רב תבואות' - לא די בכך שלא יהיו לך תלמידים בטלנים, אלא צריך שיהיו לך תלמידים נוגחים בתורה, תלמידים פלפלנים בעלי קרניים, שעל ידם תתרבה התבואה.
המלבי"ם, כאמור, נוקט להיפך משיטת הגר"א: 'אלפים' אינם הצאן והכבשים שאינם עובדים, אלא הבקר, השוורים המלומדים לחרוש, ולכן נקראים אלפים - מלשון אילוף, שהם מאולפים לעבוד את האדמה. וכאשר יש לך שור מלומד לחרוש, אינך צריך להעמידו באבוס כדי לפטמו, אלא הוא רועה בנאות דשא; כשאתה מוציאו לשדה הוא אוכל שם מן העשבים ומן התבואה. נמצא שהשור נותן לך תבואה בכוחו - 'רב תבואות בכוח שור'.
אבל 'באין אלפים' - אם לא אילפת את השור לעבוד את האדמה - היכן הוא נמצא? באבוס. אין חוכמות, אתה צריך לתת לו לאכול. אילו היית מוציאו החוצה היה אוכל בחוץ, אבל הרי אינך צריך להוציאו שכן אינו חורש לך, ואם כן אין לך ברירה אלא להאכילו באבוס. נמצא שלא די שאינו מכניס לך הכנסות בחרישה, אלא עוד יוצר לך הוצאות, שאתה צריך לזון ולפרנס אותו. 'באין אלפים' - תצטרך למלא את האבוס בר כל הזמן כדי להאכילו, בעוד שאילו היה לך 'כוח שור' ההולך למלאכתו, היית מגיע ל'רב תבואות' הממלא את אסמיך בר, ולא היית צריך להושיבו בביתך ולשים לו בר באבוס.
וזה משל ומליצה, אומר המלבי"ם: האדם צריך להיות כשור לעול וכחמור למשא, צריך להיות 'אלוף' - מלומד - לחרוש היכן? בחלקת החכמה, בשדי התבונה והדעת, ועל ידי זה יוציא רב תבואות, תבואות הנפש שהן פרי השכל. שכידוע, כשאדם מפעיל את המוח ואת המחשבה, השכל מתפתח ומתחדד יותר, וכשאינו מפעיל - הוא מתנוון והשכל מחליד.
וזה דבר מעניין שנמצא: מחלת האלצהיימר מצויה הרבה פחות אצל אנשים ההולכים לשיעורי תורה, והשיטיון מצוי הרבה יותר אצל אנשים בטלנים. בפרט אדם היוצא לפנסיה ומתחיל להתבטל ואינו מעסיק את מוחו בכלום - התאים במוח מתחילים להתנוון. אבל אצל גדולי ישראל אתה רואה שעד הרגע האחרון הם צלולים, שהרי הם מפעילים את המוח: הרב כדורי בגיל מאה ושש; והרב אלישיב, שהיו שואלים אותו שאלות במקרים סבוכים ביותר בהלכה, שאלות עמוקות שאנשים רגילים אינם מוצאים בהן ידיים ורגליים, והוא בן מאה ושתיים והמוח עובד אנליטית. כיצד? מפני שלא ביטל רגע אחד מן הלימוד, והמוח מפעיל את עצמו כל הזמן.
ולהיפך: אדם שאינו אלוף ואינו מלומד, אוויל החולק על חוקי החכמה, שאינו לומד את תורת החכמה ואינו מעמיק בתורה הקדושה - אינו עובד את אדמתו, אינו מפתח את התחום שלשמו ירד לעולם, את עסק התורה. ואז מה יוצא? האבוס נותר ריק - לא השגת שום חכמה, אלא אתה מנצל את החכמה כדי להתפטם בדברי הבל. במקום ללמוד את החכמה האלוקית אתה לומד את החכמה הפילוסופית, את החכמה הגשמית והחומרית. תיעשה מדען לאטום או לכל דבר אחר - ומה עשית? הלכת לחקור גשמיות, הלכת לחקור חומריות. איננו מדברים על גוי, שזה מה שיש לו; אנו מדברים על אדם מישראל, שאת הכוח הזה ואת העוצמה הזאת יכולת להשקיע בעסק התורה ולחקור את האלוקות, ואז באמת היית רואה 'רב תבואות בכוח שור'.
אבל אם אין אלפים - אז 'אבוס בר', אתה עומד על האבוס כדי להשמין ולהתפטם מענייני העולם הזה ומענייני הגשמיות, וממציא כל מיני שיטות כיצד ליהנות יותר בעולם הזה. ויש הרבה אנשים שזו כל המגמה שלהם, וזה מה שהם עושים כל הזמן: איך ליהנות יותר בעולם הזה, להמציא פיתוחים והמצאות שיקלו על החיים. וכי זו מטרת החיים - איך להקל על החיים? המטרה היא עסק התורה, שיתפתח האדם מבחינה רוחנית.
כבר אמרתי היום: כיום אינך צריך אפילו ללחוץ על כפתור, יש 'טאץ''. שהרי הלחיצה עלולה לגרום לשפשוף ברקמה החיצונית של אצבעות הידיים, וזה מסוכן מאוד, ומרוב לחיצות לך תדע מה יקרה לידיך בסוף; לכן אתה רק נוגע נגיעה קלה, והמכשיר עובד. ועוד מעט ימציאו מכשיר שאף אין צורך לגעת בו, שמא גם זה יגרום לתופעות בלתי רצויות בעור החיצוני של היד, ולכן במחשבה בלבד תשדר למכשיר והוא יעבוד. אוטוטו תראו, עובדים על זה, זה בפיתוח. זהו כיוון החיים שאליו אנשים משקיעים את כוחם - במקום להשקיע את אותו כוח בחרישת שדי התבונה והדעת.
למדנו שלושה יסודות. 'הולך ביושרו ירא השם' - היראה האמיתית באה מן היושר, מהדר גאונו ולא רק מיראת העונש; וכל אדם צריך ללכת ביושר שלו, לגדור את עצמו במקום ניסיונו האישי גם אם הבריות לועגות, ומי שמעקם את דרכיו ומחפש קומבינות וחקירות עקלקלות סופו לבזות את השם. 'בפי אוויל חוטר גאווה' - שורש הגאווה בלב, ענפה בפה ופריה בדיבור; האוויל סבור שמה שאינו מבין אינו קיים, והחכם, המכניע דעתו לחכמה העליונה, זוכה לדעת, ושפתיו שומרות אותו ואף שומרות אותו מלהתווכח עם האוויל. ו'באין אלפים אבוס בר' - לסבול את טורח הבריות כדרך שסובלים את טורח הבהמות בשביל התועלת, לדעת שהחכם צריך תלמידים כדי להתרבות בתורה, ולהיות בעצמו כחמור למשא וכשור לעול: לחזור על התורה בהתמדה ולפלפל ולנגח בה, לחרוש בחלקת החכמה ולהוציא רב תבואות - תבואות הנפש שהן פרי השכל.