פרק ל"א נפתח בדברי למואל מלך, אשר יסרתו אמו. ראינו כבר שאם למואל הוכיחה את בנה - ויש דעה שמדובר באמו של שלמה - ובמוסר האם, עם הסנדל שהכתה אותו, היא יישרה אותו והעמידה אותו בקרן אורה. והנה, דווקא מכאן ואילך, בהמשך ישיר לאותו מוסר אם, פותח הכתוב בשירת הלל לאשת החיל. ההקשר הוא האם עצמה: היא זו שיסרה, היא זו שהוציאה מתחת ידה בן משובח כל כך, ועל כן בא הבן ושר לה שיר הלל על מעלתה וגדולתה של אותה אשת חיל.
אֵשֶׁת־חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ׃
מסביר המלבי"ם על דרך הפשט: כדי להשיג דבר יש שתי דרכים - או שאדם מוצא אותו במציאה, או שהוא משתדל ופועל ומחליף בדבר אחר כדי לקנותו. על הדרך הראשונה אומר הכתוב "מי ימצא" - אשרי מי שזכה למצוא אותה בדרך מציאה. ועל הדרך השנייה, דרך הקניין וההשתדלות, אומר "ורחוק מפנינים מכרה" - "מכרה" מלשון קניין, כמו "מְכֻרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ", שגם שם הכוונה לשון קניין. מי שירצה לקנותה, ידע שמקומה רחוק מפנינים: זה דבר יקר, וזה דבר שאינו מצוי.
בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר׃
הגר"א, כדרכו בפרק זה, מסביר את כל אשת חיל על עסק התורה. ופותח הוא בדברי חז"ל: איזהו תלמיד חכם? מי שמקפיד על חלוקו להופכו. ומקפיד על חלוקו פירושו לשמרו נקי, כמו שאומרת הגמרא שחלוק תלמיד חכם צריך זהירות שלא יהיה בו רבב, שאם יהיה בו רבב הרי זה בכלל "משניאי". אך הגר"א מלמד שהדברים פנימיים הרבה יותר מהקפדה על לבוש חיצוני.
אומר הגר"א: "מידו" ו"מידותיו" היינו הך. "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד" - מידו היינו בגד, ומידו היינו גם מידותיו. מכאן שיש קשר בין הבגדים שבמשל לבין המידות שבנמשל: המידות של האדם הן החלוק שלו. ולמה נקראות "מידו"? כי במידה שאדם מודד בה מודדים לו.
והרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" - גם תלמיד חכם עלול להיכשל, אין לו הבטחה שלא ייכשל. אלא שייחודו של תלמיד חכם הוא ש"שבע יפול צדיק וקם": הוא אינו נשאר בכישלונו. כמו שאומרת הגמרא, אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, שוודאי עשה תשובה. ומהי אותה תשובה? זה עצמו מה שאמרו חז"ל: תלמיד חכם המקפיד על חלוקו להופכו. חלוקו - מידותיו; להופכו - שהוא מתקן אותן והופך אותן. ראה שממידה מסוימת יצא קלקול, הוא הופך את מידתו, משנה אותה ונוהג במידה אחרת.
במילים פשוטות: תלמיד חכם אינו אומר "ככה אני, ככה נולדתי, קבל אותי כמו שאני". את המשפט הזה מדקלמים כתוכים, "ככה התחתנת איתי, ככה אני". תלמיד חכם אומר להפך: יש כאן מידה שאינה טובה, אשתדל לתקן אותה; טעיתי, נהגתי שלא כהוגן, אני אתקן את זה. זהו התלמיד חכם היודע להפוך את חלוקו, את מידתו, כאשר צריך.
ולכן חותם בן בג בג את מסכת אבות: "הפוך בה והפוך בה דכולה בה, ומינה לא תזוע". כולה בה - הכל נמצא בתורה. ומכוח התורה: הפוך בה והפוך בה - יש לך מידה שאינה טובה, הפוך אותה; יש לך הנהגה שאינה ראויה, שנה אותה. מכוח התורה אדם הופך את מידותיו ואינו נשאר מקובע בהנהגות מקולקלות.
אומר הגר"א: רפואת הנפש היא כדוגמת רפואת הגוף. כדי לתקן את המידות צריך להשתמש בהופכן, ואת רפואת הנפש מרפאים בהיפוכה, כדרך שאמרו "הבלא מפיק הבלא". גם ברפואת הגוף, מי שלקה בחולי מסוים צריך לפעול בהיפך החולי כדי להתרפא - המקורר, יחממו אותו. כך גם במידות הנפש.
הרמב"ם אומר שהרוצה לתקן מידותיו, דרכו לפעול בהופכן: בעל גאווה גדולה ילך אל הענווה עד הקצה האחרון, וכעסן גדול יהיה אדיש עד הקצה האחרון. משל למה הדבר דומה? לברזל מכופף שרוצים ליישרו. אם תיישר אותו עכשיו, הוא יחזור ויקפוץ; אבל אם תכופף אותו קצת לצד שכנגד ואז תעזוב אותו, יתיישר. כדי להגיע ליושר צריך ללכת אל ההיפוך. זהו "מקפיד על חלוקו להופכו" - להפוך את הדבר כדי שמכוח זה יתיישר בסופו על דרכו הנכונה.
ומה נמצא בראש כל המידות הרעות? אומר הגר"א: התאווה. התאווה מביאה את האדם לכל המידות הרעות שבעולם - תאוות ממון, תאוות נשים, תאוות כבוד. עצם זה שהאדם מתאווה, זהו מקור כל הצרות שבעולם; אלמלא הייתה לאדם תאווה, לא היה מגיע לשום צרה.
וזה מה שאמרו חז"ל: "בראש כל מרעין אנא דם, ובראש כל אסוון אנא חמר". אומר הגר"א: לא באו חכמים ללמדנו טיפולים רפואיים - לשם כך אפשר ללכת לקופת חולים - אלא באו ללמדנו תיקון הנפש. "בראש כל מרעין אנא דם" - כי הדם הוא הנפש, ומן הנפש מקור התאוות. "אם יש את נפשכם" היינו רצונכם, "כי תאווה נפשך", "בכל אוות נפשך תאכל בשר" - הנפש היא המתאווה, ומקומה בדם. נמצא שראש כל המחלות הוא הדם, היינו התאוות שבנפש. "ובראש כל אסוון אנא חמר" - ראש כל הרפואות אני היין, וזו התורה שנמשלה ליין. "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ", "וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" - התורה היא סם חיים, והיא הרפואה לכל התאוות.
ואם תאמר, למה אפוא מנו חכמים במסכת אבות את כל המידות הטובות, כאילו צריך הנהגת מידות גם בלי קשר לתורה? אומר הגר"א: כל זה נאמר רק למי שאינו בעל תורה. אבל מי שהוא בעל תורה, אינו נצרך לכל הנהגות המוסר, אלא מתוך התורה עצמה מתיישרות מידותיו. וכן הוא המשך הגמרא: "באתר דלית תמן חמר, תמן סממנין מתבעין" - במקום שאין יין, שם נזקקים לסממנים; במקום שאין תורה, שם צריך לפתוח קופת חולים. דברי התנא באבות על תיקון המידות נאמרו במקום שאין תורה, לעמך, לאנשים שאינם עוסקים בתורה; אבל במקום שיש תורה, התורה עצמה מתקנת את האדם, כי היא כוללת את הכל.
כך היה בדורות הקודמים. בדורות המאוחרים יותר אנו רואים שרבי ישראל סלנטר הלך והקים את תנועת המוסר, מפני שאיננו לומדים תורה ברמה כזו שבתוך התורה נמצאת הרפואה לכל. אילו היינו לומדים אותה ברמה הזו, לא היה צורך ללמוד מוסר, והתורה הייתה מתקנת אותנו מצד עצמה. אבל המציאות הוכיחה שנתמעטו הלבבות, ואיננו לומדים את התורה ברמה המספקת, ולכן אנו חייבים גם בלימוד המוסר.
וזה מה שכתוב "בטח בה לב בעלה": בעלה - זה התלמיד חכם, ובה - זו התורה הקדושה. הוא בוטח בה שתשמור אותו מכל החלאים שבעולם, שכל החולאים לא יפגעו בו, כי יש לו תורה. "ושלל לא יחסר" - שהרי עבירה מכבה מצווה, ואם עשה עבירה הפסיד את המצווה; אבל אין עבירה מכבה תורה. וכיוון שאין עבירה מכבה תורה, גם אם ייכשל לאחר מכן, תורתו נשמרת לו, ושלל התורה לעולם לא יחסר.
ויש עוד פירוש: "ושלל" בגימטרייה שס"ו, ש-ל-ל הם ש"ס ועם הכולל שס"ו, כנגד שס"ה ימות החמה. ושס"ה ימות החמה הם כנגד שס"ה מצוות לא תעשה. וזה שנאמר "ושלל לא יחסר": מחמת השס"ה שהם הלאווין, לא יחסרו לו שס"ה ימי התורה, כי אין עבירה מכבה תורה.
המלבי"ם מסביר: "הלב" הוא כוח הממשלה של הנפש, ו"בעלה" הוא השכל. הלב רוצה למשול על פי עצת השכל והחכמה. ולמה הלב מושל בנפש? כיוון שמקור הנפש בדם, והדם מגיע מן המשאבה שלו, מן הלב; נמצא הלב מושל על בחינות הנפש, וממשלתו באה לו מכוח השכל, שהוא העליון והקובע.
אלא שכאשר הנפש היא בבחינת אישה רעה, אין היא נמשכת אחר עצת הלב. ואפילו אם שמעה פעם אחת לעצת הלב והרוויחה שלל, מכל מקום היא חוזרת לתאוותיה, להרגליה המגונים ולמשיכתה אל הגשמיות והארציות, ואז מאבדת את כל מה שזכתה בו קודם. אבל כאשר הנפש טובה - "בטח בה לב בעלה", הלב שהוא שלטון הנפש בוטח בה, "ושלל לא יחסר". כל מה שאספה וקיימה ועשתה רצון השם אינו נאבד, שכן אינה חוזרת אל מידותיה הרעות והמקולקלות.
על דרך הפשט כותב המלבי"ם, ואקרא את לשונו כדי שלא יאשימו אותי בשוביניזם: כי רוב הנשים מפזרות הון, ובעלה אינו בוטח שתשמור את אשר הרוויח. מישהו כבר אמר פעם שאישה יכולה בקלות להפוך את בעלה למיליונר - אם היה מיליארדר קודם. הבעל אינו סומך שמה שהרוויח יישאר בבנק, ופתאום מקבל טלפון מן המנהל. אבל באשת חיל - "בה יבטח לבו שלא יחסר מאומה מכל השלל שהרוויח".
ודרך צחות כבר הזכרנו: הבעל מופיע באשת חיל בשלושה מקומות בלבד - "בטח בה לב בעלה", "נודע בשערים בעלה", "בעלה ויהללה". ראשי התיבות: בנ"ק. הבעל נצרך רק לבנק.
גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא־רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ׃
על דרך המליצה מסביר המלבי"ם: יתר הנפשות, אף שיש בהן תכונות נפש טובות, הרי אכלו מעץ הדעת טוב ורע, ולפעמים הרע גובר על הטוב. יש בהן טוב, אבל לעתים מתגברת התאווה, המידות הרעות, הקנאה והשנאה. ולפעמים אדם כובש את יצרו בימי הזקנה ולא בימי הילדות, שבהם היצרים בוערים - ועל כן אמרו "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו". הזקן באמת בז ליצר הרע, אבל בוא נראה אותו בהיותו צעיר. והרבה פעמים תראה זקן כזה מוכיח את הצעירים, ואיש אינו זוכר כיצד נהג הוא עצמו בצעירותו; מן המקום שהוא נמצא בו היום הוא מרשה לעצמו להסתכל מלמעלה ובגבהות הלב על כל הרודפים אחר תאוותיהם.
אבל הנפש שהיא אשת חיל, הנפש הטובה, "גמלתהו טוב ולא רע" - אין שעה שהיא מתעוררת לתאווה ולעניינים רעים, ולא רק בזקנותה. "כל ימי חייה" - הן בצעירותה והן בזקנותה, הנפש הטובה אינה נמשכת אחר התאוות והגשמיות.
ועל דרך הפשט אומר המלבי"ם: יתר הנשים גומלות רע לבעליהן, וגם הטובה שבהן תגמלהו פעמים רבות גם רעות. והטובה בימי ילדותה תריע לו בעת הזקנה, או בעת העוני והמחסור. כמו שאומרת הגמרא: "כד שלים שערי מכדא, קדים ואתי תיגרא" - כשנשלם הקמח מן הכד, במילים פשוטות אין קמח, מיד באה המריבה ונוקשת על פתח הבית. אבל האישה שעליה מדובר כאן גומלת לו רק טוב ולא רע, ובתמידות, "כל ימי חייה" - לא רק בצעירותה אלא גם בזקנותה.
דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ׃
על דרך הפשט: בכל העסקים שאשת החיל מתעסקת בהם היא עושה בזריזות ועל הצד הטוב ביותר. בחרה לעסוק באריגת בגדים - היא דורשת צמר ופשתים כדי לארוג מהם. ואינה עושה זאת בעצלות, כמי שאין לו ברירה וכמי שפועל מתוך הכרח, אלא "בחפץ כפיה". מפרש המצודת דוד: ברצון הכפיים, כאילו כפיה חפצות במלאכה - מתוך חשק. העצל ידיו כביכול סרבניות, "מאנו ידיו לעשות", ואילו אצלה הידיים בעלות חפץ הן וחפצות לעשות את המלאכה.
ומדייק המצודת דוד: כתוב "דרשה" - היא בעצמה מחפשת אחר הצמר והפשתים כדי לטוות ולעשות מהם בגדים. ולמעשה חובתה של האישה לטוות, ואילו את הצמר והפשתים הבעל צריך לספק; אלא שכאן, מפני שהיא אשת חיל, היא עצמה דורשת ומבקשת צמר ופשתים טובים, ועושה מהם בחפץ כפיה.
על דרך המליצה מסביר המלבי"ם את הפסוק על הנפש. כל קנייני המידות והמעלות שיש לאדם בנפשו, כינוים לבושים - וכפי שראינו "מידות" מלשון "מדו בד", שהוא בגד. וכשנפש האדם אינה טהורה, יש לו בגדים צואים, "הסר הבגדים הצואים מעליך" - ביטוי לנפש מקולקלת. הבגדים מסמלים אפוא את הנפש.
וכיצד קונה אדם קניין בנפשו, שיהפוך אצלו לטבע? על ידי פעולות: אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, וככל שאדם פועל פעולה מסוימת יותר, היא נעשית אצלו קניין וטבע. כך משנה אדם את טבעו ממידות רעות למידות טובות - עוד פעולה ועוד פעולה, עד שזה הופך חלק ממנו. וכך גם לצד ההפוך: מי שיכעס ועוד יכעס, הכעס ייעשה לו טבע; מי שיתגאה ועוד יתגאה, הגאווה תיעשה לו טבע; וכן באלימות וכיוצא בזה. הפעולות הן המרגילות והן המקנות לנו את קנייני הנפש.
ומעתה, אם המידות נמשלות לבגד וללבוש, הרי יצירת מידות טובות היא כאריגת בגד. "דרשה צמר ופשתים" - היא דורשת צמר ופשתים כדי לטוות מהם מידות טובות ומשובחות. "ותעש בחפץ כפיה" - הכפיים מבטאות פעולה: היא פועלת שוב ושוב ושוב, ומכוח זה קונה את אותה מידה ואת אותה הנהגה כטבע בנפשה. על ידי העשייה הגשמית נעשה מן הצמר והפשתים בגד, שהוא מידה מתוקנת והנהגה ראויה.
וכל זה בתנאי אחד: "בחפץ". אם יכפו על אדם לעשות, אף שתהיה זו פעולה והוא יעשה אותה, לא זו בלבד שלא יקנה אותה בנפשו אלא יקרה ההפך. דוגמה: אדם רוצה לקנות בלבו את מידת ההתמדה, ואומר שהוא יושב חמש דקות וכאילו יש לו קוצים. אם יישב ועוד יישב ועוד יישב, ירגיל עצמו בהתמדה. אבל אם יכריחו אותו לשבת - מורה בבית הספר או אבא בבית - ואם יקום ייענש, האם קנה בנפשו את מידת ההתמדה? לא רק שלא קנה, אלא קנה שנאה למידה הזו; הוא אינו מסוגל לשבת ומחפש בכל דרך לברוח, מפני שנעשה בכפייה.
נמצא שאמת היא שפעולה חוזרת ונשנית מקנה קניין בנפש, אך חייב שיבוא מרצון. בכפייה - לא רק שלא ייקנה כמידה בנפש, אלא יעורר אנטגוניזם, ריחוק ושנאה לאותו דבר. לכן נאמר "בחפץ כפיה": ברצון תתקן את מידותיה על ידי הצמר והפשתים, שהם ההנהגות הגשמיות שמכוחן היא משנה את טבעה.
הָיְתָה כׇּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ׃
רש"י דורש את כל אשת חיל על התורה, ואומר כאן: התורה היא כאוניות סוחר שממרחק תביא לחמה - התורה מביאה ללומדיה ברכה ומזון.
סיפר לי יהודי מעשה בענין זה. אברך התחתן, והמחותן שלו היה אדם עובד שהפרוטה מצויה בכיסו. הגיעו לקנות דירה, ובסופו של התהליך חסרו מאה אלף שקלים להשלמת העסקה. אמר האברך למחותן: חסרים כאן מאה אלף שקלים, אני נתתי מה שיכולתי וקרעתי את עצמי, וכבודו אדם עובד והפרוטה מצויה בכיסו יותר - אולי כדאי שכבודו ייקח על עצמו את העניין. אמר לו המחותן: בוא נלך לרב שטיינמן, ומה שהרב יאמר אני עושה.
הלכו והציגו את הדברים לפני הרב שטיינמן. אמר לו הרב לאברך: תגיד לי, קוראים לך תורה? אמר לו: לא. אמר לו: אם כן, למה אתה דורש כבוד התורה? אתה אברך, אתה לומד תורה - אבל אינך תורה. אתה דורש ממנו כסף מפני שאתה לומד תורה, וכבוד התורה הוא כבודה של התורה עצמה; אינך יכול לדרוש לעצמך כבוד התורה.
והוסיף הרב ואמר לאברך: לא שניכם צריכים לקחת את זה - אתה צריך לקחת את זה על עצמך, את המאה אלף שקלים. אמר לו: כבוד הרב, אני אברך, אני בקושי חי. אמר לו הרב: מאיפה אתה חי? האם אתה חי מעצמך? יש מי שיסביר באופן טבעי איך אברך חי ממשכורת של אלפיים שקלים? אתה חי מקודשא בריך הוא. וכיוון שכל מה שיש לך עד עכשיו הוא מאת הקדוש ברוך הוא, וכי יש לקדוש ברוך הוא בעיה בעוד מאה אלף שקלים? כשם שהיו לך ישועות עד כאן, כך יהיו גם הלאה. אבל המחותן שלך חי על פי הטבע, ועל פי טבע מהיכן יוציא עכשיו מאה אלף שקלים?
מספר אותו אדם: הדבר היה תמוה בעיניי מאוד, אבל כיוון שאמרנו שנשאל את הרב ומה שהרב אומר נעשה - כך עשיתי. לקחתי גמ"חים, ואחרי שנה חיתנתי את הבת השנייה וסיימתי לשלם את החובות. ואם תשאל אותי מהיכן שילמתי מאה אלף שקלים ואיך זה היה - איני יודע. כמו שאמר הרב: ממילא אתה מתפרנס מקודשא בריך הוא, ועוד מאה אלף שקלים - זה עליו, לא עליך.
זהו "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה": התורה מביאה ללומדיה ברכה ומזון. אתה חי מקודשא בריך הוא, ואין לך נפלא מזה - סמוך על שולחנו של מקום.
על דרך הפשט מסביר המלבי"ם: אם אשת החיל עוסקת במסחר מחוץ לביתה, אין היא מסתפקת ברדיוס הקרוב שרווחיו מועטים. כידוע, רווחים גדולים באים מן היבוא והייצוא, מן המסחר עם מקומות רחוקים ממקום המגורים. על זה נאמר "היתה כאניות סוחר" - כאונייה העוברת ימים ונהרות כדי להביא לחמה ממרחק.
ומוסיף המצודת דוד: אף שאינה חייבת בכך, שכן חובת המזונות מוטלת על הבעל. הבעל מתחייב בכתובה "אנא אזון ואפרנס ואכלכל ואסובר יתיכי כמנהג גוברין יהודאין דמפרנסין ית נשיהון בקושטא" - כך כתוב בכתובה, ויש שאין הדבר ברור להם: האדם מתחייב לפרנס את אשתו ואת בניו.
וכאן המקום להעיר. נאמרו פעם דברים בציבור כאילו יש לשים קץ להגמוניה הדתית ולנישואין דרך הרבנות, מפני שהבעל כותב כתובה שכולה זכויות לאישה ואין בה שום חובות של הבעל. אין זו אלא בורות גמורה. בכתובה אין אפילו חיוב אחד של האישה כלפי בעלה - כל הכתובה כולה עוסקת בחובות הבעל כלפי האישה. האומר כן סומך על כך שהשומעים מעולם לא קראו כתובה, ואם שמעו - שמעו מלמול בארמית תחת החופה שלא הבינו ממנו מילה. אמת שיש חיובים של האישה כלפי הבעל, אבל אינם מוזכרים בכתובה. כלל גדול הוא: מה שאינך יודע, אל תדבר, ובוודאי בענייני יהדות.
על דרך המליצה מסביר המלבי"ם שענייני השגת החכמה נמשלו למסחר. כיצד רוכש אדם ידע? הוא לומד עוד דבר ועוד דבר, ואחר כך על ידי היקש לוגי, על ידי דימוי מילתא למילתא ועל ידי הסקת מסקנות, הוא מגיע ללימודים נוספים - וזו בחינת ההתבוננות. הרי זה כמסחר: קנית דבר, ועכשיו יש לך מה לתת, ובזה אתה מקבל דבר שלישי. וזהו שנאמר "קְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף" - לשון קנייה נאמרה בחכמה, שקניית הבינה נבחרת יותר מרכישת ממון.
והנה הנפש נמשלה כאן לאונייה השטה בים, ו"ממרחק תביא לחמה". כשאנו רוצים לדמות דבר לדבר והדבר רחוק, נדרשת העמקה והבנה גדולה הרבה יותר כדי למצוא את הקשר בין הרחוקים. שהרי חכמת האדם ובחינת הדעת עניינן דימוי מילתא למילתא, לדעת לדמות דבר לדבר. ראו שגם היום, במבחני אינטליגנציה, אחד הדברים הנבחנים הוא ההבחנה בין דומים לשונים: ברמה של ילד מדובר בדברים בולטים, וברמה גבוהה יותר, במבחנים פסיכומטריים, מדובר בניואנסים דקים - זה אינו דומה לזה, וזה כן דומה לזה בנקודה מסוימת, וכאן יש נקודת השקה.
ואגב, ידיעה פירושה חיבור, לחבר דבר לדבר ולדמות מילתא למילתא, וזה המקור לביטוי "וידע האדם את חוה אשתו" - לשון חיבור. ואם היא "ממרחק תביא לחמה", כלומר מביאה מרחוק את הדימויים ואת ההשגות, הרי זה מורה על חכמה גדולה יותר.
ועוד בזה: מה שקרוב אלינו הוא הגשמיות, והרוחניות רחוקה מאיתנו באופן טבעי. האדם נמשך יותר לפיצה מאשר לדף גמרא - בטבענו אנו נמשכים לגשמיות יותר מלרוחניות. לכן מי שרודף אחר הלימודים, ההעמקות, עסק התורה וההתבוננות, הוא זה שמביא את לחמו מרחוק. הקרוב אלינו הוא התאוות והגשמיות; הרחוק מנפשנו הוא החכמות הרוחניות, ההתבוננות ועסק התורה. והנפש שבטבעה נמשכת אחר התאוות, כשהיא אשת חיל - היינו רחוקה מן התאוות ומן הגשמיות, נשמה קדושה - "ממרחק תביא לחמה", היא רודפת אחר ההשכלות ומתרחקת מן הגשמיות.
פרק אשת חיל נאמר בהמשך למוסר האם שיישרה את בנה, ומכאן שירת ההלל לאישה המשובחת. על דרך הפשט: אשת חיל היא מציאה נדירה, שבעלה בוטח בה בממונו, גומלת לו טוב כל ימי חייה, עושה מלאכתה בחשק ומרחיבה את מסחרה למרחקים. על דרך הגר"א והמלבי"ם: "בה" היא התורה, שהיא רפואת הנפש והיא הופכת את מידות האדם - שבראשן התאווה - למידות טובות; והנפש הטובה היא זו שאינה חוזרת לקלקולה, קונה מידותיה בפעולות חוזרות ומתוך חפץ ולא מתוך כפייה, ורודפת אחר החכמה הרחוקה ממנה בטבעה. וכל מי שסמוך על שולחנו של מקום - לחמו בא לו ממרחק, ואין לו נפלא מזה.