הפרק האחרון בספר משלי הוא דבריה של אמו של למואל, המייסרת את בנה המלך ומזהירה אותו מן היין ומן עיוות הדין, ומטילה עליו את חובת ההגנה על החלש. משם עובר שלמה המלך אל הפיוט המוכר לכולנו מערב שבת, "אשת חיל", הבנוי על סדר הא"ב וחותם את כל הספר. בשיעור זה נצעד בפסוקים על פי רש"י, הגר"א והמלבי"ם, המפרשים שעמם הלכנו לאורך כל הספר.
אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל, אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן, וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר׃
רש"י מבאר: אין הדבר הגון למלכים שהם "למו אל" - כלומר שהם כנגד הקדוש ברוך הוא, עושי רצונו. הלשון "למו" היא כמו "שם ידו למו פיו", שפירושו למול פיו. מלכים כאלה אין ראוי להם לשתות יין, מפני שהיין מביא את האדם לחוסר דעת, והמלכים שהם להשם צריכים להיות תמיד בדעה צלולה. מלך שאינו צלול אינו יכול להכריע שום הכרעה.
כולנו מבינים זאת מן החיים עצמם: אדם שהוא מעט שתוי, כיצד ינהיג עם? כיצד יקבל החלטות? כבר היה לנו ראש ממשלה שבשעה שהיה צריך להנהיג, האנשים שסביבו לקחו את המושכות, מפני שהוא היה שתוי - הוא הבין את הצרה שבה המדינה נמצאת והשקיע את עצמו בטיפה המרה. ואף זכור לנו הספדו של הנשיא ויצמן, שהספיד את ראש הממשלה רבין ואמר: "אכלנו דברים טובים ביחד, שתינו דברים טובים ביחד" - וההדגשה הייתה על "שתינו". והיה גם ראש עיריית נתניה שהיה ידוע כשתיין לא קטן, ומפני שלא היה נעים לו היה ממלא כוס תה בוויסקי כבר בבוקר ומכניס לתוכה כפית - הצבע צבע של תה, והכפית בפנים, וכל הנכנס היה בטוח שראש העיר שותה כוס תה. אף אחד לא ידע שהאדם מתודלק כבר מן הבוקר. על כך אומר הכתוב: אל למלכים שתו יין - אין ראוי למי שנמצא בהנהגה להימשך אחר תאוותו בשתייה.
"ולרוזנים אי שכר" - המלבי"ם מסביר שהרוזנים הם שרי העצה של המלך, היועצים העומדים לימינו. אף שלמלך עצמו אין ראוי לשתות אפילו יין, הרוזנים - שאינם בעלי ההחלטה המיידית ולא הכול נחתך על פיהם - יכולים אולי לשתות יין, אבל שכר, שהוא משקה חריף יותר (כהבדל שבין יין לוויסקי או לערק), ודאי אין ראוי להם, מפני שהוא מסיח את דעתם מן התפקיד ומן המלאכה.
הגר"א מבאר: "אל למלכים למואל" - אפילו אם היה ראוי לכל המלכים לשתות יין, לך, למואל, אין ראוי להיות דומה לשאר המלכים. ולא זו בלבד, אלא שעתה אני מזהיר אפילו אותם: "אל למלכים שתו יין" - גם לשאר המלכים אין ראוי לשתות יין. ואם כן, קל וחומר שעליך האזהרות תקפות שבעתיים.
מה ההבדל בין יין לשכר? הגר"א בפירושו לישעיה מבאר את הפסוק "הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו, מאחרי בנשף יין ידליקם": בבוקר אדם יוצא לפועלו ואין לו פנאי למלא את תאוותו מן היין, שהיין עולה לאט. היין אינו כוודקה או כוויסקי, שהאלכוהול בהם מרוכז מאוד ובכמות קטנה האדם כבר בגילופין; ביין שותים כוסית, ועוד כוסית, ועוד אחת, והעלייה איטית. לכן מי שיוצא לעבודתו בבוקר אינו יכול לשבת על בקבוק יין עד שיתחמם, ולכן הוא שותה שכר - שבלשון חז"ל הוא יין ישן וחזק מאוד, ומעט ממנו מספיק להדליקו. אבל "בנשף יין ידליקם" - בלילה יש לו כל הזמן ליהנות כראוי, ולכן הוא מאחר ושותה לאט לאט עד שהיין פועל את פעולת ההדלקה.
ומכאן, אומר הגר"א, מובן חילוק הכתוב. כבר למדנו למעלה שיש הבדל בין מלכים לרוזנים: "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק". הרוזנים הם הקובעים את הדינים - בית המחוקקים; והמלך הוא הערכאה הגבוהה, הפיקוח האחרון, הבודק אם מה שקבעו הוא הדין ואם פסקו כראוי. המלך מצד עצמו יושב במנוחה, אינו בטרדה ובמרוצה תמידית, הוא מעמיד שרים שינהלו הכול תחתיו ורק הדבר הקשה יביאון אליו. נמצא שהמלך פנוי - ומי שפנוי יכול להרשות לעצמו ליהנות מיין, שהנאתו גדולה אך הדלקתו איטית. לעומתו הרוזן עסוק מאוד: כל הזמן מחוקק חוקים, משנה תקנות ומקבל החלטות, ואין לו זמן ליין - ולכן הוא נמשך אחר השכר. מזהיר אם כן הכתוב: "אל למלכים שתו יין" - למלכים הפנויים שנמשכים אל היין; "ולרוזנים אי שכר" - לרוזנים אין לשתות שכר, שהשכר מדליק במהרה.
ומהו "אי שכר"? מבארים הגר"א והמלבי"ם ש"אי" הוא כמו "אין": ולרוזנים אין שכר - אין להם לשתות שכר.
פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק, וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי׃
הגר"א מבאר שהפסוק מתאים בדיוק למה שהסברנו. מדוע לרוזנים אין לשתות אפילו שכר? "פן ישתה וישכח מחוקק" - שישכח את מלאכתו, שהרי "ורוזנים יחוקקו צדק", ותפקידו לחוקק חוקים קבועים; ואם ישתכר, כיצד יחוקק? ואחר כך חוזר הכתוב למלך: "וישנה דין כל בני עוני" - אם המלך ישתה יין, והשרים יעוותו דינו של אחד ויעשו לו עוול, הרי המלך, שהוא הערכאה העליונה והמפקח (כעין היועץ המשפטי שבכל משרד, שתפקידו לבקר שהכול נעשה כנהלים), לא יוציא לאור את דינם של "בני עוני" - אלה שהשרים עינו ועיוותו את דינם.
המלבי"ם מבאר: "וישכח מחוקק" - ישכח את החוקים ואת הדתות, וכדברי רש"י ש"מחוקק" הוא מה שכתוב בתורה; ועל ידי כך "וישנה דין כל בני עוני" - כל הבאים לפניו לדין. צריך שהחוקים יהיו שמורים בלבו, כדי שידון וישפוט על פיהם דין אמת.
תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד, וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ׃
יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ, וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד׃
למי כן ראוי לשתות שכר? רש"י מבאר "לאובד" - למי שסופו לאבוד, דהיינו הרשעים; להם ישתה שכר. "ויין למרי נפש" - כתרגום, אנשים המצטערים על עוניים ועל אבלם, שהאבל ישתה יין. ואכן מן הדין לאבל מותר לשתות יין; "אונן לא ישתה יין" נאמר, אבל אבל מותר. היום רבים מן האבלים נוהגים שלא לשתות יין ולא לאכול בשר, ובפרט אצל המרוקאים; אבל אצל התימנים, לדוגמה, לא נהגו בזה, ומותר בבשר ומותר ביין - ואדרבה, היין נועד להפיג ממנו את האבלות ולהרגיע אותו באבלו.
הגר"א מבאר: "אובד" הוא אדם שמזלו רע, אדם שיש לו צרות מרובות; ו"מרי נפש" הוא העני. העני, כאשר הוא משתכר - ואפילו אינו שיכור כלוט אלא רק שכרות קלה - שמח ומבוסם ומרגיש עשיר. וזהו "ישתה וישכח רישו": הוא שוכח את עניותו, כי כאשר אדם משתכר אפילו מעט, ידמה בעיניו שהוא עשיר; כוסית ומרגיש עשיר, עוד כוסית ומרגיש כביל גייטס. לעומת זאת לאובד, שיש לו צרות מרובות, אין די בשכרות קלה. הוא צריך שכרות מוחלטת, שיכור כלוט ממש, כדי שיוכל לשכוח את כל צרותיו - מעין "ריסט" לזיכרון, מחיקה מוחלטת. ולכן "תנו שכר לאובד", שהשכר חזק מאוד, "ויין למרי נפש" - זה העני.
ולפי זה מבאר הגר"א את סוף הפסוק: "ישתה וישכח רישו" חוזר על העני, שדי לו ביין כדי שישכח את עוניו; ואילו "ועמלו לא יזכר עוד" חוזר על האובד, שרק השכר משחרר אותו לגמרי מכל העמל והצרות שבהם הוא שרוי. שכן האובד, כל זמן שהוא זוכר, אינו שמח, ואדרבה - יבכה בעת שכרותו. וכך אנו רואים במציאות, ששיכור מתחיל פעמים רבות לבכות. וכיצד נוציא אותו מזה? שישתכר לחלוטין וישכח כליל את מצבו. זהו "תנו שכר לאובד", שרק על ידי כך "ועמלו לא יזכר עוד".
אגב, יש ביטוי ביידיש שאומרים על בטלן: "אויבר בוטל" - מסתובב ברחוב, ראש לכאן וראש לכאן, מביט כאן והולך לשם. ומישהו העיר פעם שזהו ביטוי לשתיין: "בוטל" באנגלית הוא בקבוק, והרי הוא הולך עם הבקבוק בידו ומחפש במה לבלות את זמנו.
המלבי"ם מבאר אחרת: השכר המשכר ראוי רק ל"אובד" - אלה היוצאים למיתה. חז"ל אומרים שהיו מביאים להם משקה משכר, ושמים להם קורט של לבונה, כדי להוציאם מן המצב הנורא שהם עומדים לחוות, שלא תשתבש דעתם ולא יבינו לאן הם הולכים - שאם יבינו, תיטרף דעתם. וזהו "תנו שכר לאובד". ומכאן נבין גם מדוע נוהגים לומר "לחיים" כשמקישים כוס יין: להדגיש שאין זה כאותו "שכר לאובד", שהיין שהוא שותה הוא היין שלפני שמורידים לו את ראשו; אנו אומרים - היין הזה שאנו שותים יחד יהיה לחיים, יביא לנו חיים יחד ולא חס ושלום להיפך. "ויין למרי נפש" - אנשים שלבם מר להם, נותנים להם יין המשמח את הלב, כדי שעמלו לא יזכר עוד. ולמה דווקא יין? מפני ש"ויין ישמח לבב אנוש", ומעלתו שמחה, ולכן דווקא מר הנפש ראוי לו שישתה יין.
פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם, אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף׃
מצודת דוד מסביר שזה המשך לאזהרה שלמעלה: "פן ישתה וישכח מחוקק". אומר לו הכתוב: אל תשתה את היין, שעל ידו לא תהיה דעתך מיושבת עליך; וכאשר אתה צלול, תוכל "לפתוח פיך לאילם". ומהו הדבר? פסוק זה הוא מקור שהגמרא לומדת ממנו הלכה: כאשר בא אדם לפני בית הדין, ורואים שאינו יודע לטעון את טענותיו כראוי ועלול להפסיד בדין - לא מפני שאינו צודק, אלא מפני שאינו יודע להתנסח - בכהאי גוונא "פתח פיך לאילם". הדיין משתדל לעזור לו, שואל אותו שאלות מנחות כדי שיבין מה עליו לטעון, ומדובר כמובן כשהטענות אמיתיות; שאם לא כן, לא ידע מה הן הטענות המזכות אותו. ואם כן: אם יבוא אליך אדם לדין ויהיה כאילם מבלי דעת לסדר טענותיו, פתח את פיך בעבורו כדי שיסדיר את טענותיו.
"אל דין כל בני חלוף" - כמו כן תפתח את פיך לאלה שהם סכלים ומחליפים דבריהם וטענותיהם. יש אדם שאינו יודע לטעון כלל, ויש אדם שטוען אך אינו שם לב שהוא טוען טענות הפוכות ומזיקות, שאינן מקדמות אותו אלא עוד מחליף דבריו. גם לו, כשברור שבעצם הדבר הוא צודק ורק אינו יודע לסדר טענותיו, תפתח את הפה כדי להוציא את הדין לאמיתו.
המלבי"ם מבאר "אל דין כל בני חלוף" - אלה שהתחלף מזלם וירדו מנכסיהם, ויש להם דין ודברים עם העושקים אותם. גם עליהם צריך לדאוג, גם אותם צריך לייצג: מי שהחליף את מצבו מעושר לעניות - גם לו תעזור וגם לו תסייע.
פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק, וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן׃
אומר המלבי"ם: צריך שתפתח את פיך לשפוט בצדק, שפסק הדין יהיה בצדק - ולא רק דינו של עשיר אלא גם דין עני ואביון. אדם נוטה לדון דינו של עשיר באריכות גדולה יותר, וגם מתפעל מעושרו ונוטה להצדיקו. על זה מזהירה התורה שאסור לעשות כן, ויתרה מזו: אם באים לפניך עני ועשיר לדין, אתה צריך לומר לעשיר או שילבש כבגדי העני או שילביש את העני כבגדיו - שכן גם מעצם הראייה נפשו של אדם מתפעלת. ובאופן טבעי נוטים להטות את דינו של העני והאביון, שהרי מה ייצא לי ממנו? העשיר - לך תדע, מחר בתי תצטרך עבודה, יש לו מפעלים ונכסים, מחר אזדקק להלוואה והוא יוכל לדאוג לי; על העשיר אנשים בונים, ועל העני מה יש לבנות? ולכן יש חשש גדול שיטו את דינו, ועל כך נאמר: "פתח פיך שפט צדק" - גם דין עני ואביון.
בזמנו הייתה מחלוקת בין דפוס אלמנה והאחים ראם לדפוס וילנא בעניין הדפסת הש"ס: אלו קיבלו את הזכויות, ומאידך גיסא כבר מיצו חלק נכבד מזכויותיהם. היה זה ויכוח גדול, וכל גדולי ישראל שבכל אתר ואתר נשאלו, חיוו דעתם וכתבו תשובות בעניין. אמר על כך רבי ישראל סלנטר בהתמרמרות: למה כל הרעש הגדול הזה - רק מפני שמדובר כאן במאות אלפי רובלים? וכי ויכוח של אדם עם חברו על רובל אחד אינו ראוי שיכתבו עליו תשובה ויעיינו מה דינו? הרי דין פרוטה כדין מאה. הנה אתה רואה שכשמדובר בסכומים נכבדים נוטים לחוות דעה ולשפוט - ועל כך אומר הכתוב: פתח פיך שפט צדק, גם אם מדובר בדין עני ואביון.
מכאן עובר שלמה המלך לפיוט המוכר לכולנו מערב שבת, הבנוי על סדר הא"ב וחותם את ספר משלי.
אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ׃
לפסוקים אלו כמה כיוונים בביאור, והמלבי"ם כדרכו בחר לו שתי דרכים: הדרך הפשוטה והדרך שעל דרך המליצה. אפשר לדבר על "אשת חיל" כפשוטה - על אישה, על שידוך וזיווג; ואפשר לדבר על התורה הקדושה, וזה כיוונם של הגר"א ושל רש"י; ואפשר לדבר על הנשמה, שהיא אותה בחינה של אשת חיל. ודאי שבאשת חיל אפשר להתפרס עד אין קץ, שרבו הפירושים שנאמרו בה, אך אנו נצעד עם המפרשים הקלאסיים שעמם למדנו את הספר: רש"י, הגר"א, המלבי"ם ומדי פעם הרלב"ג.
רש"י (והדברים מובאים בנוסחאות אחרות, וייתכן שלא בכל הרש"י הקדומים הופיע ביאור זה, שהרי ידוע שברש"י התווספו ביאורים; אף שאפשר שהנוסחאות מדויקות, ולא עשיתי מחקר בנושא) מבאר: "אשת חיל" - זו התורה. "מי ימצא" - אשרי מי שזוכה למצוא את התורה. "ורחוק מפנינים מכרה" - רחוק מן המקום שבו דולים וקוראים את הפנינים והמרגליות, שם המכרה שבו אפשר להשיג את אותה תורה קדושה.
גם הגר"א הולך בכיוון זה, שאשת חיל היא התורה, אלא שהוא מוסיף טעם: למה נקראת "חיל"? "חיל" בגימטריה ארבעים ושמונה, וכנגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. אשת חיל - אישה זו, דהיינו התורה הקדושה, נקנית על ידי "חיל" קניינים, מ"ח קנייני תורה.
המלבי"ם מקדים ואומר שכבר הסכימו המפרשים שיש במאמר זה משל ומליצה. וכל משל צריך שיהיה דומה לנמשל: אין אנו ממשילים את התורה חס ושלום לבעל חיים, אלא למשהו שדומה לה באמת - ולכן דימו אותה לאשת חיל. אכן גם בספירות, כשמדברים על תורה שבעל פה נאמר "מלכות פה", כמובא בפתח אליהו, והאישה היא בחינת ספירת המלכות; ותורה שבעל פה היא בחינת אותה אשת חיל. וכן אנו רואים שהתורה היא בבחינת מאורסה: כשהקדוש ברוך הוא ירד על הר סיני היה זה כדוד הבא לשאת את כלתו - ואף שכנסת ישראל שם היא בחינת הנוקבא והכלה והקדוש ברוך הוא בחינת הדכורא, על כל פנים רואים שהחיבור בין קודשא בריך הוא לעם ישראל ובין התורה לעם ישראל נמשל לחיבור של זכר ונקבה. ואף בלשוננו מדברים על התורה בלשון נקבה: תורה קדושה, תורה מרוממת, תורה נפלאה.
עד כאן דרכם של רש"י והגר"א, שאשת חיל היא התורה. אומר המלבי"ם שרובם פירשו על הנפש - מי ימצא את הנפש המיוחדת והמרוממת; וגם לדעתו כן, אלא שלדעתו הכוונה לנפש ההיולאנית. הרי אנו מדברים על נר"ן: נפש, רוח, נשמה. הנפש היא החלק המגושם יותר הנותן חיות לאדם, וגם לבעלי חיים יש נפש - נפש בהמית - שהדם הוא הנפש; גם לכלב יש דם ויש לו נפש. הרוח היא חלק מרומם יותר, והיא הממוצעת בין הנפש לנשמה, והנשמה היא החלק המרומם ששורשו מן העליונים. וכאן מדובר על אותו חלק המחובר ומדובק אל הגוף - לא על הנשמה הנאצלת ממרום והנצחית, אלא על החלק הנמוך יותר, מה שאנו מכנים היום בשם נפש.
המלבי"ם מפנה לתהילים פרק מ"ה, שם מתואר השכל כמלך המושל בגוויה, והנפש ההיולאנית נמשלת שם לאישה ונקראת "בת צור", שהמלך אירס אותה. המלך, שהוא השכל, צריך שתהיה לו ממשלה עליה, מפני שהנפש הירודה יש לה תאוות ורצונות ושאיפות גשמיות - הלשון "אם יש את נפשכם" מבטאת רצון ותאווה. והיא מחוברת בתוך הגוף, שהדם הוא הנפש, ומשם נובע מה שאומרים על אדם שיש לו דם רותח, דם חם: נפשו מפעפעת בתוכו ונמשכת אל התאוות, ולכן היא נחשבת כמחוברת אל התחתונים ונקראת "בת צור", מלשון צור, דבר מגושם. וכאשר השכל מושל בה, זה נקרא שאירס אותה לו לאישה: יש לו ממשלה עליה והוא מנהל אותה, ואינו נותן לנפש ולתאוות להתפרץ כרצונן.
לפעמים, אומר המלבי"ם, היא אישה טובה - כאשר היא מוכנה בטבעה או על ידי השתדלות לקבל ציורי החוכמה והטוב וללכת בדרכי החוכמה והאושר. יש אדם שזוכה לנפש שאינה נמשכת אחר תאוות מרובות, נפש מתוקנת ומזוככת מצד עצמה, והיא הנקראת אשת חיל: השכל זכה לנפש שאין לו עמה מלחמות רבות, שהיא מצד עצמה נמשכת לתורה ולקדושה ומתרחקת מן התאוות המגושמות. ובזה נמשלה גם התורה לאותה בחינה של אשת חיל, לאותה נפש מרוממת.
אבל לפעמים נמשלת הנפש לאישה רעה: נוטה לכל מידה רעה ומסרכת דרכיה, ואז יש לשכל מלחמה תמידית עמה. השכל מבין שצריך לעשות מצווה ורצון השם ודברים חיוביים, והנפש מושכת כל הזמן אל התאווה, אל הגשמיות ואל ההנאות. במצב כזה, בלשונו המליצית של המלבי"ם, "וינצו שניהם וירגנו באהליהם" - האדם מסוכסך בתוך עצמו, בהיותה מסרכת דרכיה כפי טבעה הרע למרות כבוד השכל ועצתו; השכל ועצתו רוצים ליישרה לדרך הישר, והנפש נמשכת אל התאווה, והאדם נמצא במאבק ובמלחמה תמידית.
יש אדם שנפשו מוכנה למידות הטובות כבר מתולדתה, שמלכתחילה הייתה בו התעוררות של המידות הטובות ושל ההנהגות הראויות; ויש אדם שקונה את המידות הטובות בלימוד ובהרגל - שנפשו מצד עצמה נמשכת אל הגשמיות, והשכל מרגיל אותה לאט לאט להימשך אל הרוחניות ומושך אותה לתורה. על הראשון נאמר "אשת חיל מי ימצא" - זו באמת מציאה גדולה.
אמר פעם רבי איסר זלמן מלצר, כמדומני, על אחד מן הגדולים שנולד בטבעו עם מידות מיוחדות מאוד: אני אקבל שכר גדול הרבה יותר ממנו על שבירת המידות, שהרי אני לא נולדתי עם מידות כשלו; ואף על פי כן - הוסיף ואמר - הייתי מעדיף להיוולד עם מידות כמו שלו. כלומר, אף שמבחינת השכר ייצא לך יותר, מוטב שהטוב לב יהיה מתוך עצמך, שתזכה לו מן השמיים. זו בחינת הנפש שהסברנו: אדם הנמשך אל הטוב וטוב לב מצד עצמו - וזה טבע שאפשר לראותו אפילו בגוי, שהיא אותה בחינת נפש שבו.
וזהו "אשת חיל מי ימצא": אותה נפש מתוקנת מצד עצמה, שאינה נמשכת לתאוות ומזוככת במידותיה - אשרי מי שמצא אותה. והלשון "ימצא" מדויקת, שכן אין זה דבר שעבדת עליו, אלא דבר שקיבלת ומצאת ללא יגיעת כפיים.
לעומת זאת מי שנפשו אינה מתוקנת, וצריך לעבוד כדי להשיג את תיקונה, והשכל צריך להתאמץ הרבה כדי לקבל עליה ממשלה - הרבה תורה, הרבה מוסר, הרבה שיחות, הרבה עניינים שעל ידיהם יאלף את הנפש להתרחק מן התאוות ולהתחבר אל הרוחניות - עליו נאמר "ורחוק מפנינים מכרה". דע לך שזו מלאכה קשה: לדלות פנינים קשה מאוד, שצריך לחפור עמוק באדמה, ואין זה מכרה קרוב אלא רחוק אף מן המקומות שבהם דולים פנינים. האדם צריך זמן רב ומעשים רבים ועבודה רבה כדי לשנות את הטבע. וכבר אמר רבי ישראל מסלנט שקל לאדם ללמוד את כל הש"ס בעיון יותר מלשנות מידה אחת, לעקור ולשבר מידה אחת. הדברים מורכבים יותר, אבל הם אפשריים. אשרי מי שזכה לנפש שהיא מראש מתוקנת; ומי שלא זכה - ילך רחוק כדי לדלות את אותם פנינים שבנפש, ובעמל וביגיעה רבה יזכה להגיע לזה.
אמו של למואל מזהירה את בנה: מלך ורוזן, שגורל הציבור תלוי בהכרעתם, אין להם לשתות יין ושכר, פן ישכחו את החוקים ויעוותו את דין בני העוני. היין והשכר נועדו למי שצריך לשכוח - לאובד שבצרותיו ולמר הנפש בעוניו ובאבלו - ולא למי שצריך לזכור ולהכריע. ומן הדעה הצלולה נולדת החובה: "פתח פיך לאילם" - לסייע למי שאינו יודע לסדר טענותיו, ו"שפט צדק" גם בדין עני ואביון, שדין פרוטה כדין מאה. ובחתימת הספר בא פיוט אשת חיל: אשת חיל היא התורה הנקנית במ"ח קניינים, והיא גם הנפש המזוככת. אשרי מי שמצא נפש מתוקנת מלכתחילה; ומי שלא זכה - מכרה רחוק מפנינים, ובעמל ויגיעה יזכה אף הוא לכבוש את נפשו ולהמשיכה אחר התורה והקדושה.