בפרק ל"א, בפרשת "אשת חיל", מהלך המלבי"ם כדרכו בשני מישורים: דרך הפשט, שבה מדובר באישה מעשית, חרוצה ונאמנה המנהלת את ביתה ואת מסחרה; ודרך המליצה, שבה "אשת החיל" היא הנפש, אותה נפש הנמשכת אל הרוחניות, הפועלת בעולם הזה להשלים את עצמה ואת זולתה. בשיעור זה נעסוק בפסוקים שמתארים את זריזותה של אשת החיל בבית ומחוצה לו, את מסחרה, את מלאכתה ואת צדקתה, ונראה כיצד כל פרט מתפרש הן באישה שבבית והן בנפש שבגוף.
וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ׃
על דרך הפשט, כפי שמסבירים המלבי"ם והגר"א: אשת החיל עוסקת בצורכי הבית פנימה, וקמה בעוד לילה כדי להכין טרף ומזון. שימו לב להבחנה שבפסוק: "טרף" נאמר לביתה, ואילו לנערותיה נאמר "וחוק". הנערות הן המשרתות אותה, ולהן היא נותנת קצבה: כמה שמגיע, על פי מה שקצוב ועל פי מה שהתחייבה להן. "חוק" הוא דבר קצוב. לעומת זאת לבני ביתה היא נותנת טרף בלי קצבה, מזון ושפע ודברים טובים כפי כל מה שירצו. המשרתים מקבלים לפי חוק וקצבה, ובני הבית מקבלים בלי גבול.
על דרך המליצה מסביר המלבי"ם שמדובר בנפש. מהו לילה? העולם הזה דומה ללילה, והעולם הבא הוא בבחינת יום. "לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה". העולם הזה הוא חושך: אדם הולך כאן ואינו רואה את ריבונו של עולם, הוא חי בחשכת המציאות הגשמית ובחשכת החומר העכור. העולם הבא הוא מציאות של אור: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים". החומר הגשמי מהווה מסך עכור שמונע מאיתנו את ההשגות הרוחניות ואת ההתחברות לבורא.
ועם כל זה, אותה אשת חיל, הנפש הנמשכת אל הרוחניות, "ותקם בעוד לילה". לא בעולם הבא היא מכירה בבורא עולם, שהרי אין בכך חכמה; אלא כאן, כשהעולם כלילה, כאן היא מתעוררת. כבר בעולם הזה הנפש המטוהרת מרגישה בהרגשות הרוחניות ומבקשת את ההשכלות ואת לימוד התורה. "ותתן טרף לביתה" זה לימוד התורה, שהוא המזון של כוחות השכל והבינה, ואותו היא נותנת בלי קצבה.
"וחוק לנערותיה" מדבר על קיום המצוות, שהן החוקים להנהגת החומר והטבע. לאדם יש חוקים וכללים: כמה יאכל, מה יברך על האוכל, כיצד יתנהג בענייני גשמיות, במסחר, בממון, בין איש לאשתו וכיוצא בזה. כל אלה נקראים "נערותיה", משום שהגוף משמש לנשמה, והוא כנער שמש. להם ניתן חוק קצוב: כל חלק בגוף, כמה תהיה פעולתו, מה נדרש ממנו ועד כמה להשתמש בו. ולצורך זה יש מצוות, והמצוות הן בבחינת חוק, שהרי אדם יכול להיות נבל ברשות התורה. לכן צריך חוק: מה יאכל ומה לא יאכל, יש נבלות ויש טרפות ויש דברים הלוקים בחסר מבחינת כשרותם ואינם חמורים כל כך. כל ענייני הגשמיות הם הנערות המשמשות את הנשמה, וכולם צריכים חוק וגבול לדעת מכל אחד ואחד כמה לקחת.
זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם׃
רש"י מסביר על דרך הדרש ש"זממה" הוא מלשון זמם ורסן: התורה שמה זמם ורסן לעשיו איש שדה. "ותקחהו" - בסוף לקחה אותו לחלוטין מן העולם והאבידה אותו. "מפרי כפיה נטעה כרם", מפרי מעשיה, עסק התורה שעם ישראל מחוברים אליה, נטעה את עם ישראל לעולם הבא. כרם הוא ביטוי לעם ישראל: "כרם היה לידידי בקרן בן שמן", "גפן ממצרים תסיע". עם ישראל הם בחינת גפן ובחינת כרם, והתורה הקדושה נטעה אותם כנטיעים לעולם הבא.
על דרך הפשט מסביר המלבי"ם: עד כה דובר בזריזותה בתוך ביתה, "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה", וכאן הוא עובר לזריזותה מחוץ לביתה. "זממה" כאן הוא מלשון מחשבה: היא חושבת מחשבות עמוקות כיצד תקנה שדה, ומפרי העבודה שהיא מרוויחה בשדה אינה שוקטת על שמריה, אלא ברווחים הללו נוטעת כרם, והולכת ומוסיפה ברווחיה לצורך בעלה.
על דרך המליצה מסביר המלבי"ם שמדובר בנפש: היא זורעת זרעים אלוהיים על חלקת הנפש. כפי שהסביר המלבי"ם בכמה הזדמנויות, וראינו זאת גם בישעיה, נפש האדם היא כמו שדה: מה שתזרע בה הוא מה שתצמיח. אדם אינו יכול לזרוע שום ולצפות שיצמחו לו ורדים. תזרע ורדים, יצמחו ורדים; תזרע שום, יצא שום. נמצא שנפש האדם היא בעלת פוטנציאל, היא "כוחנית" במובן של בכוח. תשקיע בה טוב, יצא טוב; תשקיע רע, רחמנא ליצלן, או שלא תשקיע כלל, והרע יצא מעצמו, שהרי "עיר פרא אדם יולד", ובאופן טבעי אדם נוטה אחרי העיר פרא שבו.
ולכן "זממה שדה ותקחהו": היא חורשת את הנפש כמו שעושים בשדה וזורעת בה, וזה נעשה על ידי הלימוד. המעשים נמשלו לשדה, מפני שהם כזריעה; והעיון נמשל לכרם, מפני שהכרם מסמל את היין, והיין מרמז על השגות גבוהות יותר. נמצא שהנפש מתוקנת לעבודתו יתברך בשני התחומים: הן במעשים, "זממה שדה ותקחהו", והן בעיון, "מפרי כפיה נטעה כרם".
חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעֹתֶיהָ׃
על דרך הפשט מסביר המלבי"ם: כאשר אשת החיל סוחרת בחוץ, ללכת באוניות סוחר או לעבוד בשדה, היא חוגרת בעוז מותניה. הביטוי "לחגור" מופיע פעמים רבות בהקשר של אדם שהולך או רץ, כדי שהגוף לא יטלטל ולא יפריע לו במרוצתו, כמו אצל אליהו שאזר את מותניו וירץ לפני אחאב. חגירה מלמדת על מי שעומד לצאת לדרך. וכאשר היא עושה מלאכה בבית פנימה, אז "ותאמץ זרועותיה": לא בעצלות, פעם עושה ופעם נחה ושותה קפה וקוראת עיתון, אלא מאמצת את זרועותיה ועושה בכל כוחה את מלאכת ביתה.
על דרך המליצה מסביר המלבי"ם שמדובר בנפש: כאשר הנפש מעיינת בדבר, זה נקרא הליכה, שהרי האדם הולך מהשכלה להשכלה, ומהבנה לעיון, ומעיון להעמקה. כל מי שלמד מכיר את זה: אתה רוצה לברר נושא, פותח ספר אחד ומתברר לך שהנושא נוגע לעוד שלושה עניינים שיש להם השלכות, אתה פותח את שלושתם ומתברר שכל אחד מסתעף לארבעה נוספים, ובקיצור הנושא אינו פשוט כלל.
מי שרוצה משל לדבר, יפתח שו"ת יביע אומר. האם מותר להשתמש בדוד שמש בשבת? אדם שטחי חושב שיש כאן נקודה אחת של בישול, ומתחיל ללמוד אותה. אבל שם יש עשרה או עשרים דפים מלאים בנושא, ובכל פסקה דן מבחינה אחרת ומהיבט אחר. כך גם צחצוח שיניים בשבת: האם יש בעיה של סוחט? של מוליד בעשיית הקצף? של ממרח בהנחת המשחה? של רפואה? של הוצאת דם? חשבת לדון בנקודה אחת, והסתעפת לעוד עניין ולעוד בירור ולעוד שאלה. הרבה פעמים זה נובע מתוך העיון עצמו, שספר אחד מעורר אותך לעניין נוסף, ואתה מגלה שהנושא מתרחב במקומות נוספים.
לכן בענייני העיון ההתקדמות היא כהליכה, והנפש "חגרה בעוז מתניה" ללכת מחיל אל חיל, מהשגה להשגה ומעיון לעיון. ובענייני המעשה, שהם בבחינת "זממה שדה", היא מאמצת את זרועותיה לעשות מצוות ומעשים טובים, לא ברפיון ידיים ולא בעצלות, אלא בכל כוחה לקיים מצוות השם.
טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ׃
האבן עזרא מסביר ש"טעמה" הוא כמו "ברוך טעמך", שפירושו ברוכה עצתך. כלומר היא יעצה שטוב להתעסק בסחורה, ולכן "לא יכבה בלילה נרה", שעוסקת בזה גם בלילה. וכך גם המצודת ציון מפרש ש"טעם" הוא עצה, כמו "וטעם זקנים יקח", שם הכוונה שעצת הזקנים ניטלה מהם. אף כאן: עצתה טובה להתעסק במסחר, ולכן אינה מכבה את נרה בלילה.
המלבי"ם על דרך הפשט מסביר: היא אינה מייחדת את מסחרה רק לשם הרווח, רק לשם המועיל שיוצא לה מן המסחר, אלא "טעמה כי טוב סחרה" - היא מחפשת כיצד גם במסחר תוכל לעשות טוב, לעשות צדקה ולעשות גמילות חסדים. האישה הסוחרת הזו מוצאת במסחר גם הזדמנויות להשפיע טובה. ולכן "לא יכבה בלילה נרה": היא מוסיפה כוח במלאכתה ומאריכה בה, כדי שתהיה לה תוספת הכנסה גם לצדקה ולגמילות חסדים.
על דרך המליצה מסביר המלבי"ם שמדובר בנפש: מלבד מה שהיא משלימה את עצמה, במסחרה היא משלימה גם אחרים. שהרי "טוב" עניינו להשפיע על הזולת. וכידוע כותב בעל חובות הלבבות, שגם אם אדם יהיה צדיק עצום ויעמוד במדרגת נביא, לא יגיע לזכויותיו של מזכה הרבים. ולמה? כי כל מה שהוסיף הוא רק אצל עצמו, ואילו מזכה הרבים מכפיל את עצמו כל הזמן במאות ובאלפים.
החפץ חיים הביא על זה משל. אדם סנדלר, נניח סנדלר בוטיק, מייצר נעליים בעבודת יד, hand made. הוא יושב ומעבד את העור ידנית, תופר ידנית, כל נעל היא משהו מיוחד שלא תמצא אפילו בכיכר המדינה, וזוג נעליים עולה עשרת אלפים דולר. כמה זוגות הוא מייצר בחודש? זוג, שניים, ארבעה. לעומתו בא אדם אחר ופתח מפעל בסין, ייצור המוני, ותשאל אותו כמה הוא מייצר בחודש, יאמר לך עשרות אלפים. הוא מוכר נעל בשלושים שקלים, אבל מי מרוויח יותר? הסנדלר עשה ארבעה זוגות והכניס ארבעים אלף; בעל המפעל יכול להכניס ארבע מאות אלף בחודש. כך גם ברוחניות: אף אם מזכה הרבים אינו באותה דרגה של אותו עובד השם הגדול שהשיג בעצמו, אין לעבודת היחיד את הערך והשווי של מזכה הרבים, שהייצור ההמוני שלו, מה שזיכה את הרבים, מכסה על אותן השגות של נביא.
נמצא שההשגה הגדולה היא בזיכוי הרבים. וזה שאמר: מלבד שהנפש משלימה את עצמה במסחרה, היא משלימה גם את הרבים על ידי טוב סחרה, וזה רווח תמידי. כשאני מקיים מצווה, קיימתי לעצמי; אבל אם אמרתי לחברי בוא הנח תפילין ושכנעתי אותו, ומחר והלאה גם הוא מניח תפילין בכל יום, נעשיתי סוחר. עד עכשיו הייתי חנות אחת, וכמה כבר תמכור חנות אחת? מעכשיו יש לי סניפים. עשרה אנשים מניחים תפילין בכל יום, והכול נזקף לחשבוני. אינך קופיקס אחד, אתה עשרה סניפים, ואתה מכניס לפי מספר הסניפים שפתחת. כל יום שאותו אדם מניח תפילין נרשם בחשבונך, בדיוק כמו מי שפתח סניף. הרי זה סוחר ממולח.
וזהו "טעמה כי טוב סחרה": היא ראתה שהדרך הטובה להרבות במסחר בעבודת השם היא דרך זיכוי הרבים, שבה אתה מוכר הרבה, ובה יש לך אפשרות להתפתח מבחינה רוחנית הרבה יותר מאדם שמקיים רק לעצמו. ומכוח זה "והלך לפניך צדקך". אילו זכויות יש לאדם כזה בעולם הבא, אין לשער ואין לתאר. על מזכי הרבים נאמר "ככוכבים לעולם ועד". וזהו "לא יכבה בלילה נרה": בלילה, לאחר מכן, כשאדם כבר בקבר, נרו לא יכבה. אחרי המוות יש לו נר שהולך לפניו, "והלך לפניך צדקך", שהמצוות מאירות לפניו כנר, כי "נר מצוה ותורה אור". מה שזיכתה את האחרים יאיר לה גם אחר כך, כשיהיה בבחינת לילה.
המדרש בשוחר טוב, מזמור קל"ו, דורש את הפסוק על בתיה בת פרעה. מובא שבתיה בת פרעה הייתה בכורה, ובמכת בכורות גם היא הייתה אמורה להיפטר מן העולם, ובזכות תפילתו של משה רבנו ניצלה. וזהו "לא יכבה בליל נרה". שימו לב, הכתיב הוא "בליל" והקרי "בלילה". על איזה ליל מדובר? ליל המופיע בתורה, "ליל שימורים". "לא יכבה בליל נרה", נרה היינו נשמתה של בתיה בת פרעה, שלא ניטלה ממנה מכוח תפילתו של משה רבנו. שהרי בתיה היא שהצילה את משה, וכפעולת גומלין משה רבנו מציל אותה באותו ליל שימורים שלא תיפטר מן העולם.
יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ׃
רש"י מסביר ש"כישור" הוא מלשון כישרון מעשיה. זו ודאי דרך דרש, שכן כישור הוא כלי אריגה, ועם כל זה בכישרון מעשיה הייתה שולחת ידיה. "וכפיה תמכו פלך", פלך הוא מלשון משען ומשענה, מחזיק בפלך.
בביאור הגר"א מובא: "שמעתי מאחי הגדול ששמע מאדונינו מורנו ורבנו", דהיינו מהגר"א. בתחילת ספר משלי מוזכרים שלושה מיני אנשים שאינם משכילים ואינם לומדים, והם רחוקים מן החכמה: פתי, לץ וכסיל. "עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת". וזהו "וכפיה תמכו פלך": התורה הקדושה בכוחה לתמוך ב"פלך", ראשי תיבות פתאים, לצים וכסילים. גם מי שהוא פתי, גם מי שהוא לץ וגם מי שהוא כסיל, אם יהגה בתורה, בכוח התורה ישתנה לטובה.
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן׃
המלבי"ם על דרך הפשט קושר את שני הפסוקים יחד: "ידיה אשר שלחה בכישור" אותן היא שלחה לאביון, "וכפיה אשר תמכו פלך" אותן היא פרשה לעני. כלומר היא מפרישה ממעשה ידיה צדקה לאביון וגמילות חסדים לעני. וזה קשור למה שראינו לעיל, "טעמה כי טוב סחרה", שהיא רואה במסחרה לא רק אמצעי פרנסה אלא גם אמצעי להיטיב ולעשות חסד עם האחרים, וכאן מתואר כיצד היא פועלת בכיוון הזה.
ומסביר המלבי"ם: "כפיים" מדברות על קצה היד והאצבעות, כמו הפורש כפיו. כשאדם רוצה לעשות מלאכה עדינה הוא עושה אותה באצבעות, וכשהוא רוצה מלאכה גסה יותר לפעמים די גם בדחיפה ברגל; כל מלאכה הדורשת דקדוק ועדינות נעשית באצבעות. את הכפיים היא שולחת לעני. והעני שונה מן האביון ומעולה ממנו: האביון הוא המתאווה לכל דבר, מלשון "אבה", כמו "לא אבה יבמי", מלשון רצון, וגם מלשון "אביונה" שהוא לשון תאווה. העני אינו בדרגת עניות נמוכה כל כך, ולכן לא נעים לו לקחת צדקה בפרהסיה; ואילו האביון כבר הגיע לתחתית, ואין לו בעיה לקחת צדקה בפרהסיה ואינו מתבזה בכך.
לכן הכפיים, שהן המשובחות יותר והעושות מלאכות עדינות, אותן היא פורשת לעני, ופריסת הכפיים היא בצנעה: מכניסה לו לכיס בלי שירגיש, בלי שיתבייש. לעומת זאת "ידיה שלחה לאביון": יד אינה פעולה עדינה, היא פעולה גסה יותר. ולפי שהאביון אינו נמנע מלקחת בפרהסיה ואף בא ומבקש בפרהסיה, לו היא נותנת גם בגלוי, בפני כולם.
על דרך המליצה מסביר המלבי"ם באותו כיוון: "ידיה שלחה בכישור" - אותן ידיים היא שולחת לאביון, "וכפיה תמכו פלך" - אותן היא פורשת לעני. בבחינת הנפש, העני הוא עוני הנפש, ואין עני אלא בדעת, נפש ענייה מן הדעת; והאביון הוא דלות הגוף.
הידיים מאפיינות את המעשה ואת הפעולה שהאדם פועל. ומהו כישור? אומר המלבי"ם שהוא העץ העב שעליו אורגים, ואף היו קושרים אליו את האסירים בכלא, וכמו שנאמר "מוציא אסירים בכושרות", מאותו מקום שבו היו קשורים אל הכישור. העץ העב הוא מאפיין של החומר העב והעכור, גשמיותו של האדם, הכובלת אותו כאסיר אל החומר ואל התאוות. זה מכביד על הנפש: הנפש מתאווה לפרוח למעלה, והחומר הוא כמשקולת כבדה המורידה אותה מטה.
וזה שאמר: היא שולחת את ידיה, שהן הפעולות, היינו המצוות והמעשים הטובים והפעולות הגשמיות שבעבודת השם, ובהן היא מזככת את החומר ומוציאה אותו כביכול ממאסרו. ואת הידיים הללו היא שולחת לאביון, מלשון תאווה, למי שהתאוות והאביונה גוברות בו, שעל ידי שיראו את מעשה הידיים ואת הצדקות יתגברו כמותה על חומרם ועל תאוותיהם.
"וכפיה תמכו פלך": בכפיים היא טווה, והטוויה היא פעולה עדינה יותר. זו בחינת ההשכלות, שאינן דבר גשמי, לעומת הידיים המדברות בענייני תאווה וגשמיות. הכפיים מאפיינות את הפעולה העדינה, את ההשכלה והחכמה והלימודים והעיונים, ואותן היא שולחת לעני, שהוא העני בדעת: אותו היא דואגת ללמד תורה, להחכימו ולהשכילו בהשכלות הרוחניות.
נמצא שלנשמה הזאת שתי פעולות: להשפיע על מי שמחובר אל החומר ולנתקו מחומרו, ולהשפיע על מי שהוא עני בדעת ולהוסיף בו דעת ויראת השם. גם להרחיק מן הגשמיות וגם להוסיף ברוחניות, וזה יעמוד לה אף לעולם הבא.
אשת החיל שבפסוקים אלו היא דמות של זריזות ונתינה: קמה בעוד לילה ונותנת טרף בלי קצבה לבני ביתה וחוק קצוב לנערותיה; חושבת מחשבות לקנות שדה ומוסיפה מרווחיה לנטוע כרם; חוגרת מותניה במסחר שבחוץ ומאמצת זרועותיה במלאכת הבית; ורואה במסחרה לא רק רווח אלא גם דרך לצדקה ולחסד, ומחלקת בחכמה: בצנעה לעני ובפרהסיה לאביון. ועל דרך המליצה כל זה הוא הנפש: המתעוררת כבר בלילה של העולם הזה, זורעת בשדה נפשה מעשים ונוטעת כרם של עיון, הולכת מהשגה להשגה ומאמצת זרועותיה למצוות, ומוסיפה על השלמת עצמה את השלמת הרבים, שהיא המסחר המשתלם ביותר, שנרה לא יכבה גם בלילה שלאחר מכן.