פתיחה: הפרק החותם את ספר משלי
פרק ל"א הוא הפרק האחרון החותם את ספר משלי, ובסופו נמצא הפיוט המוכר לכולנו מליל שבת - "אשת חיל". פתיחת הפרק היא תוכחה שהשמיעה אֵם לבנה המלך, ומתוכה עולים יסודות גדולים בעבודת ה' ובדרכי החינוך.
פסוק א: מיהו למואל?
דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר־יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ׃
גם כאן חוזרת המחלוקת שראינו בדברי אגור בן יקה: יש שפירשו שהכוונה לשלמה המלך שאגר את כל החוכמה, ויש שפירשו שמדובר בחכם ששמו כך. המלבי"ם מסביר שלמואל היה אדם שמלך על מקום הנקרא "משא", ואין כאן דיבור על שלמה. לעומתו רש"י מביא את דברי חז"ל שזהו שלמה המלך, ונקרא "למואל" - למו אל, כלומר לשמו של הקדוש ברוך הוא, כמו "למו פי". לפי זה הפיסוק הוא: "דברי למואל מלך" - ואחר כך "משא אשר יסרתו אמו", דהיינו הדרשה והנאום שיסרה בהם אמו. דרשת חז"ל שמביא רש"י מדויקת גם בטעמים: על "דברי למואל מלך" יש אתנחתא, הפסק גדול, ועל "משא" יש רביע.
מה הייתה התוכחה
אומרים חז"ל: כשהתחתן שלמה עם בת פרעה, היה זה ביום חנוכת בית המקדש. היא הכניסה לו כמה מיני זמר - הרכב מלא של נגנים - והוא ניעור כל הלילה בשמחה, ולמחרת ישן עד ארבע שעות, כמו שאנו אומרים היום עד השעה עשר. ואיתא בפסיקתא שהיו מפתחות בית המקדש תחת מראשותיו, וכשרצו לפתוח את בית המקדש לא יכלו, כי המפתחות היו תחת הכרית. ועל אותה שעה שנינו "על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות" - במקום שהתמיד יקרב מוקדם בבוקר, קרב באיחור. נכנסה אמו והוכיחה אותו על המעשה, וחז"ל אומרים שנטלה את סנדלה והכתה בו. זהו "משא אשר יסרתו אמו".
גם האבן עזרא מסביר שלמואל הוא שלמה, ודבר זה מעניין, שכן האבן עזרא היה פשטן גדול, וכאן הוא נוטה לבאר על פי הדרש. ומדוע נקרא שלמה "למואל"? מפני שבימיו היה להם אל אחד ולא עבדו לפסילים. הרי לאחר מיתת שלמה, בימי רחבעם וירבעם, נתפלגה הממלכה, וירבעם עשה עבודה זרה, ומשם החלה תקופה של עבודת אלילים אינטנסיבית בשומרון עד הגלות המרה, עד שאבדו לנו עשרת השבטים. אך בתקופת שלמה היה לכולם לב אחד לה', פניהם אל האל בלבד, ולא היה להם אחר שעבדו לו. וזה עניינו של השם "עמנואל" - שאין לנו אחר אלא רק האל עמנו.
פסוק ב: שלוש המעלות שבבן
מַה־בְּרִי וּמַה־בַּר־בִּטְנִי וּמֶה בַּר־נְדָרָי׃
אומר רש"י: אמרה לו אמו, בת שבע, מה זאת עשית והגדת שאתה בני ולא בן אביך? כלומר, במעשיך כולם ישייכו את קלקולך אליי ולא אל אביך, שהכל יודעים שאביך צדיק גמור היה, ואם אתה רשע יאמרו "אמו גרמה לו" - תראו מה אמו הביאה לו, בגללה יצא בן כזה. "ומה בר בטני" - כל נשי אביך, כיוון שמתעברות אינן שבות לתשמיש, ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהיה לי בן מלובן ומזורז, שכל ששה חודשים אחרונים התשמיש יפה לוולד. "ומה בר נדרי" - כל נשי אביך היו נודרות שיהיה להן בן הגון למלכות, נדרים להקריב ולנדב, ואני נדרתי שיהיה לי בן מלובן בתורה, מלובן מלשון ליבון הדבר, שיהיה מיוחד ומזוקק בתורה. ובדרך רמז אפשר לומר "מלובן" - מלומד בניסים.
הרלב"ג מסביר "בר נדרי" - שמרוב אהבתי אותך היו כל נדרי בך, כמו אדם שאוהב את חברו או את בנו ואומר "נשבע לך בבני", "נשבע לך בהוריי". הסבר נוסף: שבעבורך היו נדרי תמיד לה', וכן דעת רש"י, שכל הנדרים שנדרה היו בעבורו - שיצמח גדול, שיהיה ירא שמים ותלמיד חכם; כל הנדרים שנדרתי היו בשביל ההצלחה שלך.
מעלת בת שבע על פני שאר נשי דוד
רבנו יונה באיגרת התשובה מרחיב בעניין. לדוד היו נשים רבות - שמונה עשרה, שש בתחילה, "וכהנה וכהנה" עוד שש ועוד שש - ובימי ההיריון היו נודרות נדרים ומתפללות שיהיו בניהן גיבורי חיל וכלילי יופי. הרי לפנינו מסלול אתגרי ביותר: מי מכל הבנים של כל הנשים יזכה למלוכה ויגיע אל סוף המסלול? לכן כולן התפללו שיהיה להן בן הגון למלכות, גיבור ויפה תואר, כדי שבנן ייבחר. אבל בת שבע אמרה: "כי לא כנשים אשר לאישי אדוני המלך אנוכי, אבל כל נדרי היו בהיותי הרה למען אזכה להיות בני חכם בתורה וירא חטא ויצלח לנביאות". מלוכה לא עניינה אותה כלל; העיקר שיהיה בן צדיק, ירא אלוקים וראוי לנבואה. "וישמע ה' את קולי ויחכם שלמה בני מכל האדם" - מה שביקשתי נתן לי, "וגם אשר לא שאלתי נתן לי ה' יתברך, כי שלמה בני מלך אחרי אביו". ואילו בני שאר הנשים, שאמותיהם התפללו עליהם שיזכו למלכות, לא היה להם כן, תחת אשר שמו המלכות עיקר, ואילו בת שבע שמה את עבודת ה' עיקר. וזהו שאמרה: מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי.
מכאן הכלל: מי שהולך על הרוחניות, הקדוש ברוך הוא נותן לו את הכל; ומי שמבקש את הגשמיות - גם אותה לא תמיד יתנו לו.
שלמה ירש את הדרך: "לב מבין"
את הכיוון הזה ירש גם שלמה. כשאמר לו הקדוש ברוך הוא "מה תבקש", לא ביקש שלמה עושר ולא גבורה ולא אריכות ימים, אלא "לתת לעבדך לב מבין" - חוכמה בלבד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כיוון שביקשת את העיקר, שהוא החוכמה בתורה, ממילא תקבל את הכל. וכדברי הרמב"ם, שכל החוכמות והדברים הנלווים אינם אלא "רקחות וטבחות" לתורה - התבלינים. בארמון, אין מי שחושב שהמטבח הוא הפלטרין המרכזי; הוא תופס מקום קטן ואינו המקום המפואר. התורה היא הפלטרין, והחוכמות הנוספות הן רקחות וטבחות.
המגיד מדובנא המשיל: אדם הגיע לחנות וראה אנשים קונים גלילי בדים. אחד קנה כמות גדולה, והמוכר הוציא חבלים גדולים וארוכים ונתן לו לקשור את הסחורה לעגלה. שאל אותו אדם: כמה אתה לוקח על החבלים? אמר לו: כלום, חבלים בחינם. אמר: אם כן, מדוד לי שלושים מטר חבל. מדד לו, ואמר: זה מאה שקלים. אמר לו: הרי אמרת שחבל בחינם! השיב לו: חבל בחינם למי שקונה סחורה, אבל מי שבא לקחת חבל בלבד - על זה משלמים. זהו ההבדל בין התורה לשאר החוכמות: מי שקונה תורה, זוכה לשאר החוכמות בחינם, את הרקחות והטבחות נותנים לו כבונוס, כפי שמצינו ברמב"ם ובאנשים גדולים וחכמים שזכו לשאר החוכמות מתוך התורה. אבל מי שמחפש את שאר החוכמות, מן התורה יישאר ריק.
כמעט ולא מצינו דוקטורים שהם תלמידי חכמים גדולים ומורי הוראה בישראל. התורה שלהם, גם אם למדו, היא תורה בסגנון אוניברסיטאי, תורה מחקרית: חקירות כיצד התלבשו בתקופת התלמוד, מה אכלו אז, מיני הקטניות שאכלו. וכי בשביל זה למדת גמרא? אדם מגיע לתורה ומחפש בה את המטבח. יש כאן יהלומים - ומה הוא מתעסק עם האריזה? אצל שלמה רואים שזכה לכל, כי התעסק ביהלומים, ביקש את המרכז, וממילא את כל השאר נתנו לו בחינם.
ביאור המלבי"ם: "בר" מלשון מבורר
המלבי"ם מסביר אחרת משאר המפרשים. "מה ברי" - אתה המבורר מכל בניי מצד שלוש מעלות שיש בך. "בר" אינו מלשון בן אלא מלשון מבורר, כי מעולם לא מצאנו בתנ"ך "בר" במשמעות בן. אלא "בר" הוא תמיד מבורר, כמו "ברה כחמה" - נאווה ומבוררת כחמה, וכמו "נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך": "נשקו" מלשון חיבור, כמו משיק שפתותיו, והכוונה התחברו אל מלך המשיח, אל הנשיא המבורר והנבחר. וזה מלשון הבר הנברר מתוך המוץ והקליפות - התבואה הנבחרת. ואם לא תעשו כן, יאנף אף ה', ואפילו אם יבער אפו כמעט, תאבדו דרך.
ושלוש המעלות הן: ראשית, "ברי" - אתה המבורר אצלי מכל בניי על ידי הלימוד והחינוך שהשקעתי בך יותר מבכל בניי. שנית, "בר בטני" - אתה מבורר מטבעך מעת הלידה ומבטן ומהיריון, שיש בך הסגולות המיוחדות של המלך. ואל נשכח: שלמה החל למלוך בגיל שתים עשרה. היום בגיל שתים עשרה ילד עוד מנסה לפתור קובייה הונגרית ומשחק בפוקימונים, וכאן בגיל שתים עשרה מלך מושל, שהקדוש ברוך הוא נותן לו נבואה, ובונה את בית ה'. שלישית, "בר נדרי" - נדרתי בעבורך נדרים גדולים לאלוקים, היות ואתה הנברר והנבחר עוד מרחם, עוד מקודם ההיריון, על ידי נדרים ותפילה, ובעת ההיריון - "מרחם משחר", ואחרי הלידה - על ידי חינוך ולימוד. נמצא שבשלושת השלבים: לפני ההיריון, בעת ההיריון ואחר הלידה בעת החינוך, אין כמוך בכל המעלות הללו.
פסוק ג: אל תיתן לנשים חילך
אַל־תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין׃
לאחר שמנתה את כל המעלות, באה התביעה הגדולה כלפיו על שעשה דבר המנוגד לדרך ה'. "אל תיתן לנשים חילך" - אומר רש"י: אל תתיש את כוחך לנשים. התביעה כלפי שלמה הייתה על שנשא את בת פרעה, והיא הייתה התביעה הקשה ביותר: "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה" - בת פרעה הייתה המרכזית שאותה אהב מכולן, ועל נשיו נאמר שהטו את לבבו. ובאותו הלילה של נישואי בת פרעה איחרו למחרת לפתוח את בית המקדש, ובאותו לילה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה עליו שרטון, ועליו נבנה כרך של רומי. וכבר הסברנו בשיעורינו בנביא שאין הכוונה שכרך רומי נבנה בפועל לאחר מעשה זה, שהרי רומי קדומה יותר, אלא שכאן התחיל הקטרוג שבעקבותיו באה רומי והחריבה את בית המקדש. זו הייתה נקודת האפס, תקיעת המקל הראשונה שממנה החלו החולות להיערם לגבעה גדולה.
ומדוע נקרא הדבר "לתת לנשים חילך"? דבר אחד ידוע, שהתשמיש מתיש את כוח הזכר. ומוסיף המצודת דוד שהוא גם מבריא את הנקבה - כביכול הוא נותן את כוחו לה, והיא נעשית בעלת כוח. "ודרכיך למחות מלכין" - אל תיתן שדרכיך יגרמו למחות ולהשחית את דרכי המלכים; אל תשנה את ההנהגה הראויה למלכים, שדרכם להיות זהירים ולא לנהות אחר התאוות והריגושים, אלא שיהיו דרכיך נכבדות. המלבי"ם מסביר "למחות מלכין" - מה שגורם למלכים להימחות מספר היוחסין שלהם, שלא יהיו דרכיך גורמות לכך שתימחה מספר היוחסין ותיזכר כמלך שאינו הגון, מלך שקלקל את מעשיו.
הרלב"ג: הכוח נועד לחוכמה
הרלב"ג כדרכו מוליך את הדברים אל חוכמת התורה: ה' נתן לאדם כוח כדי שינצלו לעסק התורה ולהתבוננות בחוכמה, "כי רוב העסק עם הנשים יסיר האדם מהשקידה על החוכמה, ויהיה לבו שוגה בהם תמיד". וכמה הדבר נכון. אי אפשר למצוא אדם גדול בתורה, ואפילו אדם שהיו לו השגות גדולות בחוכמות הטבע, שעסקו רב עם הנשים. שהרי כדי שאדם ישקיע את זמנו במחקר, בעיון ובהשכלה, הוא אינו יכול להיות איש בילויים ואיש תאוות, שכן כל כוחו, זמנו, מרצו ואונו מושקעים בעיון. אם יאמרו לך שאיינשטיין היה רודף שמלות, יהיה קשה לך להאמין, שכן אין הדבר מתיישב עם אדם שכל עניינו במחקר. ועל אחת כמה וכמה בתורה, שהדברים מנוגדים ממש. ו"למחות מלכין" לפי דרכו: שהעיסוק בזה מוחה את העצות והמחשבות של מי שרוצה להגיע אל חקר התורה ואל ההתבוננות במושכלות, וגורם לו להסיח דעת מהם.
הדרך להתגבר: למלא את הלב בתורה
הרמב"ם אומר שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החוכמה. כדי שאדם יעסוק בדברים כאלה, בהכרח שלבו פנוי מן החוכמה; אבל מי שלבו מלא בחוכמה, בעסק התורה, במושכלות ובמחשבות של פנימיות התורה - ראשו אינו פנוי לעסוק בהבלים. וכבר דיברנו כמה פעמים שהדרך הנכונה היא שככל שאדם ישקיע את עצמו בתורה, כך "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". הדרך להתגבר על העריות אינה להילחם כנגדן, אלא למלא את עצמו בתורה, ובכך מגרש את חושך התאווה והגשמיות.
העריות והתורה הם שני הפכים. כשאדם עוסק בתורה, זהו הניגוד לעריות ולענייני התאווה. כתוב בחז"ל, וכן בזוהר, שכאשר ביטלו את יצר הרע דעריות - והרי היום, כדברי הגמרא, השאירו ממנו רק על נשים אחרות ולא על קרובותיו, כלומר החלישו אותו וסימאו את עיניו, אבל בתחילה ביטלו אותו לחלוטין - אמרה הגמרא שאפילו ביצה של תרנגולת לא מצאו, ואז הבינו שיצר זה נצרך לקיום העולם. שאם לא כן, מדוע ילכו שני אנשים רציונליים להתחתן? הדבר חייב להימצא בתחום האמוציונלי ולא ברציונלי, וזהו הזרז המביא את האדם להקים בית. ואילו גירוי היצר בקרובותיו ודאי אינו לצורך בניין ביתו, ולכן אותו ביטלו חכמים.
ואומר הזוהר הקדוש: מרגע שביטלו יצר הרע דעריות, בטלה חדוותא דשמעתתא - בטלה השמחה, ההתלהבות והחשק שיש לאדם בתורה. שמחת הלימוד עומדת כנגד חדוות העריות: מי שיש לו חדוותא דשמעתתא ודאי אין ראשו בחדוותא דעריות, ומי שראשו בחדוותא דעריות ודאי מוציא את עצמו מחדוותא דשמעתתא. לכן הדרך לצאת מחדוות העריות היא שלא תהיה לאדם הנאה ושמחה בדברים שפלים, אלא שתהיה לו ההנאה והשמחה בעסק התורה: אדם לומד דבר ויש לו הנאה גדולה, הדברים מתחברים לו, הרעיון ששמע נפלא ובונה אצלו הבנה מחודשת - שמחה כזאת גדולה, רק היא בכוחה להוציא את האדם מאותה הנאה של תאווה.
לסיכום:
פתיחת פרק ל"א היא תוכחת האם למלך: לפי המלבי"ם למואל הוא מלך המקום "משא", ולפי חז"ל ורש"י והאבן עזרא זהו שלמה, שאמו הוכיחה אותו על מעשה ליל נישואי בת פרעה ואיחור תמיד של שחר. "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי" - לפי רש"י ורבנו יונה בת שבע מזכירה שנדרה ששלמה יהיה חכם בתורה וירא חטא, ולא שאלה מלכות, ולכן זכתה גם במה שלא ביקשה; ולפי המלבי"ם "בר" מלשון מבורר, שלוש מעלות של בירור: מקודם ההיריון בנדרים ובתפילה, בעת ההיריון, ואחרי הלידה בחינוך ובלימוד. וממנה ירש שלמה את הדרך לבקש "לב מבין" בלבד, ולקבל את הכל בעקבותיו, כדרך שהתורה היא הפלטרין וכל שאר החוכמות רקחות וטבחות. ומכאן האזהרה "אל תיתן לנשים חילך": שלא יתיש אדם את כוחו ולא ישחית את דרכי המלכים, שרוב העסק בזה מסיר את האדם מן השקידה בחוכמה - והדרך להתגבר אינה במלחמה חזיתית אלא במילוי הלב בתורה, שחדוותא דשמעתתא היא הדוחה את חדוות התאווה.