פתיחה
פרק כ"ט בספר משלי פותח בשלושה מוקדים גדולים: האדם שאינו מקבל תוכחה ואינו מקבל ייסורים, ההבדל שבין ממשלת צדיקים לממשלת רשע, והניגוד שבין אהבת חכמה לאהבת התאווה. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי הגר"א, הרלב"ג והמלבי"ם, ומתוכם אל דברי חז"ל והמוסר העולים מהם.
פסוק א: איש תוכחות מקשה עורף
אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה־עֹרֶף, פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא.
אומר הגר"א: "איש תוכחות" הוא אדם שמוכיחים אותו, ולא זו בלבד שאינו מתפעל מן התוכחה, אלא עוד מקשה את עורפו וממשיך בדרכו. למה נקרא הדבר קושי עורף? אדם ההולך בדרך מסוימת ומישהו קורא לו מאחוריו: "הלו, אתה טועה!" האדם הגמיש מסובב את ראשו לראות מי קורא ומה הוא רוצה. המקשה עורף אינו מסובב את הראש כלל, עורפו אינו גמיש להביט לצדדים ולבחון את דרכו, אלא הוא ממשיך ישר, מה שנקרא היום ראש בקיר.
וכנגד זה נאמר "פתע ישבר". מהו "פתע"? שבר של פתאומיות, ואומר הגר"א: שבר שאינו בא משום שונא, ולכן אין לו מרפא. הדברים מכוונים זה כנגד זה: כיוון שאינך מוכן להקשיב, השבר שלך יבוא בפתאומיות. אילו היה שומע תוכחה, היה נשמר ונזהר ובוחן את דרכו, והיו אומרים לו: היזהר, אתה לפני מכשול, אתה לפני נפילה. אך מכיוון שאינו שומע, הוא הולך ופתאום נופל. וכנגד קושי העורף נאמר "ואין מרפא": חולי שאינו זז ימין ושמאל, נשאר בחוליו באופן תמידי.
הרלב"ג מוסיף שיש כאן מידה כנגד מידה: הוא לא רצה להתרפא, כלומר לתקן את מעשיו, וכל שהוכה הוסיף סרה, לפיכך תבוא עליו רעה שלא יוכל להתרפא ממנה.
שני דרכי התיקון לפי המלבי"ם
המלבי"ם מפרט יותר. האדם שב מן החטא באחת משתי דרכים: או על ידי תוכחה או על ידי ייסורים. תוכחה היא ויכוח שכלי, שבו מוכיחים לו בדרך לוגית שדרכו מוטעית וכיוונו אינו נכון, ומצד השכל הוא חוזר בו. אבל יש אדם שהוא "איש תוכחות", כלומר ויכחן. מאלה שכל מה שתאמר להם, תמיד יענו "אבל מאידך גיסא". תמיד יש לו טיעון הפוך, תמיד הוא מתווכח, לא תצא ממנו ראש, אי אפשר לשכנע אותו ואי אפשר לדבר איתו. בין שיש בדבריו ממש ובין שאין בדבריו ממש, הוא יסתור כל ראיה שתביא לו. אצל אדם כזה התוכחה אינה מועילה.
ואף על פי כן, אומר המלבי"ם, עדיין יש לו תקנה: מכוח הייסורים. יבואו עליו ייסורים, יראה את העונש וישוב. כשם שהגוף מתרפא על ידי סמים מרים, כך הנפש מתרפאת על ידי הייסורים. אבל מה יהיה אם הוא גם "מקשה עורף"? באים ייסורים ואינם משפיעים עליו, מקבל מכות ונשאר בעקשנותו. נמצא שאי אפשר לשכנעו בוויכוח שכלי ואי אפשר לייסרו כדי שישוב. על אדם כזה נאמר "פתע ישבר ואין מרפא": אין עוד טעם להמשיך ולייסרו, ולכן מן השמיים נוטלים אותו, ואין לו רפואת הנפש.
כאב בטן קטן
סיפר הרב יעקב גלינסקי: פעם גרתי ליד אדם כופר, להכעיס. כזה שעושה תמיד דווקא, מקשה קושיות ושואל שאלות, למה אתם הדתיים כך ולמה אתם עושים כך. וכל מה שניסיתי לשכנע אותו לא עזר, עד שבשלב מסוים עזבתי אותו ואמרתי: זהו, שורש רע, אין מה לעשות איתו ואין מה לדבר איתו. יום אחד אני חוזר מן התפילה, מביט דרך החלון, ורואה את אותו כופר עטור טלית ותפילין. לא להאמין. פגשתי אותו ושאלתי: תגיד, נכון מה שראיתי? אולי זו הייתה פאטה מורגנה? מה קרה כאן בדיוק? אמר לי: תשמע, הייתי אצל הרופא בגלל כאב בטן, והרופא אמר שיש חשש למשהו רציני יותר, שלח אותי לבית חולים לבדיקות ואמר לי שכדאי להתפלל. אז הנחתי תפילין. אמר הרב גלינסקי: אז הבנתי. לא צריך ויכוחים, לא הוכחות, לא טיעונים ולא הסברים לוגיים. כאב בטן קטן פותר את כל הבעיות. כלומר, אין לכפירה היגיון שכלי, אלא האדם רוצה ללכת אחר תאוות ליבו, וברגע שהוא מבין שהעסק לא עובד הוא משנה את דרכו. אצל אותו כופר התוכחה לא הועילה, אך הייסורים הועילו. ומי שגם מקשה עורף ואף הייסורים אינם מועילים לו, עליו נאמר רחמנא ליצלן: פתע ישבר ואין מרפא.
פסוק ב: ברבות צדיקים ישמח העם
בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם, וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם.
חז"ל דורשים את הפסוק על מרדכי לעומת המן. "ברבות צדיקים ישמח העם" זהו "והעיר שושן צהלה ושמחה", ו"במשול רשע יאנח עם" זהו זמן ממשלת המן, שאז "והעיר שושן נבוכה". כשהצדיק מושל יש שמחה, וכשהרשע מושל יש אנחה.
הגר"א עומד על שינוי לשון מעניין: "ישמח העם" בה"א הידיעה, ולעומת זה "יאנח עם" בלא ה"א. ומבאר: כאשר הצדיק מושל, השמחה היא בריש גלי, "והעיר שושן צהלה ושמחה", כולם שמחים בפרהסיה, ולכן נאמר "העם", כלומר כולם. אבל כשהרשע מושל, מתייראים אפילו להיאנח, ולכן נאמר "יאנח עם": כל אחד נאנח בפני עצמו, אך לא העם בכללותו, שהרי מפחדים להיאנח בגלוי.
מכירים את הסיפור על אותו יהודי שעלה מרוסיה, ושאלו אותו: איך היה שם מבחינת המזון? ענה: אי אפשר להתלונן. ומבחינת העבודה? אי אפשר להתלונן. ומבחינת הלימודים? אי אפשר להתלונן. שאלו: ואיך כאן בארץ? אמר: כאן אפשר להתלונן. שם אוי ואבוי לך אם תתלונן, מיד מזמנים אותך למשרדי הק.ג.ב: נכון שהתלוננת? וכבר אינך מתלונן. הכול טוב, ברוך השם, הכול נהדר. כשיש מושל רשע, אדם מפחד אפילו להתלונן, כי התלונה עצמה מסוכנת. לכן "יאנח עם", ולא בפרהסיה.
המלבי"ם מבאר: "ברבות צדיקים ישמח העם", משום שהמושלים הצדיקים מתנהגים בצדק ובמשפט, ומקלים את העול מעל העם, ויש שלווה בארמנותם וברכת השם עליהם. ולעומת זה "במשול רשע יאנח עם", כי המלך הרשע העריץ מכביד את העול, אינו עושה משפט צדק, ומארת השם בביתם.
ועוד עומד המלבי"ם על שינוי: אצל הצדיקים נאמר "ברבות" ולא "במשול", ואילו אצל הרשע נאמר "במשול". מדוע? כי הצדיק אינו מושל. לשון ממשלה היא שלטון ביד חזקה, והצדיק אינו מושל ביד חזקה. ולא עוד, אלא שאינו מושל לבדו: הוא מצרף אליו אנשים ויועצים, שבעים זקנים וסנהדרין וחכמים, ואינו עושה את הדברים לבדו. הרשע לעומתו מושל ביד חזקה, ואינו מצרף אליו איש, שכן אינו סומך על אף אחד ורוצה שכל השליטה תהיה בידיו. לכן "ברבות צדיקים", שהם רבים ואינם מושלים, אבל "במשול רשע", ממשל תקיף ומייסר, והוא יחיד ואין איש איתו.
שימו לב שכך זה בכל המשטרים הטוטליטריים: אסד משל לבדו, סדאם חוסיין משל לבדו, וכן הלאה. ואם תאמר, הרי היה פרלמנט, כל זה לפרוטוקול בלבד. אלו אנשים שנבחרים מדי שנה ב-98 אחוזים, ואת שני האחוזים הנותרים מחפשים אחר כך ואינם מוצאים. אלו בחירות מדומות, כביכול יש דמוקרטיה וכביכול העם אמר את דברו. וברגע שהעם באמת אינו רוצה בו, עושים הפיכה, ומי שואל אותם בכלל, ומי שלא רוצה הורגים אותו. זהו "במשול רשע": מושל לבדו, ומי שיעז לעשות משהו, מורידים לו את הראש.
פסוק ג: אוהב חכמה מול רועה זונות
אִישׁ־אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו, וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד־הוֹן.
תחילה כפשוטו: כשיש לאדם בן חכם ומשכיל, אוהב חכמה, יש בכך שמחה גדולה לאביו. ומהו "רועה זונות"? רש"י מסביר: מתחבר אל הזונות, מלשון רעות, כמו "ורֵעה אביך", כלומר מתרועע עמן. ומהו "יאבד הון"? התרגום יונתן אומר: "דמתחבר בזניותא מוביד מזליה", מאבד את מזלו. ואנו יודעים שראשי תיבות מז"ל הם מוציא זרעו לבטלה. כאשר אדם מתחבר רחמנא ליצלן אל הזונות, הוא מאבד את מזלו.
וחז"ל דורשים, ומביא רש"י: מיהו "רועה זונות"? האומר שמועה זו נאה אשננה, וזו אינה נאה לא אשננה. "זונות" כמו "זו נאות". נמצא שהאדם הזה מדרג את התורה: זה יפה וזה אינו יפה. ואסור לחלק כך, כאילו יש חלקים בתורה שאינם נאים. ומדוע דווקא כאן דרשו חז"ל כך, והרי המילה "זונות" מופיעה פעמים רבות במקרא? אומר רש"י: משום שכאן המילה כתובה בצורה יחידאית בכל המקרא, בוי"ו נוספת: זו-נות. לכן חילקו חז"ל את המילה ומצאו בה "זו נאות", שמועות אלו נאות ושמועות אלו אינן נאות.
האבן עזרא מסביר "רועה" מלשון רעות, כמתרועע, או בדרך נוספת: כמו "רועה ישראל", שהוא המפרנס, שהרי הרועים הם ביטוי למנהיגים. ולפי זה "רועה זונות" היינו המפרנס את הזונות, ואז "יאבד הון" הוא כפשוטו: כיוון שהוא מוציא את כספו וזהבו על עניין זה, ממילא יאבד את הונו, מלבד העניין הסגולי שיש כאן.
הכלי יקר: מן המעשרות עד הכהן
וכאן נזכרתי בדבר נפלא שלמדנו השבוע בכלי יקר. חז"ל דורשים שמי שאינו מביא את תרומותיו ומעשרותיו אל הכהן, סופו שיגיע אל הכהן: להביא את אשתו הסוטה, "איש איש כי תשטה אשתו". אם תבוא אל הכהן בנסיבות נעימות, מה טוב; ואם אינך רוצה להגיע אליו מפני שאתה מתקמצן על התרומות המגיעות לו, סופך שתגיע אליו בנסיבות פחות נעימות. ושואל הכלי יקר: מה הקשר בין השניים? ומסביר את הדברים גם על פי מהלך טבעי.
על נתינת התרומה נאמר "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך". הנותן תרומות ומעשרות זוכה לברכה ולשפע, ומי שאינו נותן, אדרבה, נחסר עוד. כמעשה המפורסם המובא בתוספות ובמדרש, באותו אדם שאביו היה מפריש מעשרות והשדה הייתה עושה אלף כור, והוא הלך וקימץ והפחית, עד שבסופו של דבר נשאר עם העשירית בלבד. נמצא שבאי נתינת המעשרות אדם מאבד את ממונו.
ומה קורה אז בבית? אשתו רואה: הוא עובד, מרוויח עשרים אלף שקל, ואין פרנסה ולא רואים כסף. אומרת בליבה: כנראה בעלי "רועה זונות יאבד הון". הוא אומר שהתעכב בעבודה, ומי יודע לאן הוא הולך ועם מי הוא מתרועע, ובגלל זה מאבד את כספו. ואז, אומרת הגמרא, איהי בקרא ואיהי בבוצינא: כשהבעל מסרך את דרכיו, גם היא מסרכת את דרכיה. וכי רק אני הצנועה והקדושה? היא מתחילה לסטות מן הדרך. והבעל באמת קדוש וטהור, רק את המעשרות לא נתן, והיא חשדה בו במה שאין בו. והוא מתחיל לראות אצל אשתו דברים שאינם הגיוניים, מתחיל במעקבים, בודק לה את הודעות הוואטסאפ, ולבסוף מגלה שנסתרה עם פלוני, מתרה בה, ושוב נסתרה, ולוקח אותה אל הכהן. אומר הכלי יקר: עכשיו אתה מבין מהיכן זה התחיל. לא נתת מעשרות, ובעקבות זה נפחת ממונך, ובעקבות זה התעורר חשד אצל אשתך, ובעקבות זה עשתה מה שעשתה, ולבסוף נאלצת להגיע אל הכהן. ולא טוב יותר להגיע אליו עם סלסלת פירות מאשר להגיע אליו עם אשתך? נמצא שיש קשר בין הדברים גם בהיבט הטבעי.
המלבי"ם: לאן תפנה את מידת האהבה
המלבי"ם מבאר: מידת האהבה נטועה בנפש האדם, והשאלה היא לאן יפנה אותה. אם ישתמש בה לדברים חיוביים, לאהבת החכמה, אהבת הטוב ואהבת הצדק, ישמח אביו, שהרי בנו הולך בדרך היושר והפנה את מידת האהבה שבו לאפיקים חיוביים. ומתוך כך תתקבע החכמה בליבו ויהיה בגדר בן חכם, ואז באמת תהיה שמחה לאב שיש לו בן כזה. אבל מי שמשתמש במידת האהבה לתאוות ולענייני עולם הזה, וכל שכן לאהוב זונות, יאבד את הונו של אביו, שכן את הון אביו יוציא על אותם חשקים ותאוות.
ולא בכדי נקט הפסוק "חכמה" שהיא תורה, כנגד "זונות" שהן עריות. שכן בזוהר הקדוש כתוב שכאשר ביטלו את יצר הרע של עריות, בטלה חדוותא דשמעתתא, בטלה שמחת הלימוד. ומדוע? בעומק הדברים, התאוות באות לידי ביטוי במרכיב המים. מים מסמלים תמיד תאווה: דור המבול קלקלו במים ולקו במים. ודאי שאש היא תבערת היצר, אבל עניין העריות נקרא מים, נמשך אחר המים היפים או אחר המים הרעים. מסרנו פעם דרשה שלמה על הכיור שבמשכן וכיצד הוא מתקן את עניין המים, והאישה הסוטה משקים אותה במים המרים. וגם התורה נמשלה למים, "הוי כל צמא לכו למים". ולכן אומר הרמב"ם: אין מחשבת עריות מצויה אלא בלב הפנוי מן החכמה. זה לעומת זה. אם אין חכמה, יש עריות. אין ואקום. או שאתה בא לשיעור ועוסק בתורה, או שיש עריות, אבל אינך יכול לומר לא זה ולא זה. ולכן כשביטלו את יצר העריות, אותה משיכה גדולה שהופנתה אל השמחה הגדולה שבתורה בטלה, שהרי הכול נובע מאותו מקור והדברים קשורים זה בזה.
אישה זרה: החכמות החיצוניות
דבר נוסף אומר המלבי"ם על צד הנמשל: החכמות החיצוניות נקראות אישה זרה. ראינו כמה פעמים ששלמה מזהיר לשמור את הרגליים מאישה זרה ומאישה נוכרייה, והכוונה שייזהר האדם מן החכמות החיצוניות.
קראתי בשם המוהרש"ב מחב"ד, שכתב שמי שלמד חכמות חיצוניות לא יוכל להגיע להשגה בתורה. ומעבר לזה הוא מביא על רבי ישראל מסלנט, שהיו לו שני תלמידים ענקים ומובהקים, ושלח אותם ללמוד חכמות חיצוניות והדריך אותם בכך, שילמדו רפואה. אחד השתמד ואחד ירד לחלוטין מן הדת, וכותב המוהרש"ב: ואותו אני מכיר, כלומר יודע אני במי מדובר. תלמידים של רבי ישראל מסלנט שהוא עצמו הדריכם, ומרגע שפנו אל החכמות החיצוניות לא נשאר מזה כלום.
נמצא שהאזהרה להתרחק מן החכמות החיצוניות היא היא "רועה זונות יאבד הון": האוהב את האישה הזרה, שהיא החכמות החיצוניות, יאבד את ההון. איזה הון? זה שנאמר עליו "איש אוהב חכמה ישמח אביו", ההון של תורה וההשגות שרכש. וכשיתרועע עם החכמות החיצוניות, יאבד את כל אותן השגות שהשיג בתורה.
שמועה זו נאה: ביקורת במקום ביטול
עוד מבאר המלבי"ם את "יאבד הון" על פי דרשת חז"ל באומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה. פירושו של דבר שאין הוא מקבל את חוקי התורה בהתבטלות, אלא אומר: נכון, התורה אומרת, אבל צריך לחקור בזה, אי אפשר לקבל זאת בפשטות. אדם כזה, אומר המלבי"ם, חוקר עליהם משכלו וגוזר מה שהוטב בעיני שכלו ומה לא. זה הגיוני וזה לא הגיוני, מה שחז"ל אמרו כאן אינו מתקבל על דעתי.
ואתם מבינים איזה לימוד זה? זהו לימוד אוניברסיטאי. יש ביקורת ביחס לדעה זו של חז"ל, דבריהם משקפים את הלך החשיבה שהיה מקובל אז, הדברים האלה כנראה התווספו בתקופה מאוחרת יותר בעקבות הלחצים ששררו. והרי יש כאן דברי תורה, קודש קודשים, והדרך היא להתבטל אל דבר האלוקים.
סיפרתי לכם פעם על הרב כהנמן, שאמרו לו על רב פלוני שאינו סתם דוקטור אלא "הרב הדוקטור". שאל: מה זה דוקטור? אמרו לו: הרב, הוא דוקטור לתלמוד. אמר להם: התלמוד אינו חולה, אינו זקוק לדוקטור. ומספרים על חכם אחר שאמרו לו על פלוני שהוא הרב הדוקטור, ואמר: אם הרב עומד ליד הדוקטור, אות היא שהרב חולה. והשאלה המיידית שיש לשאול כשאומרים לך "הרב הדוקטור": היכן רכש את חכמותיו? האם במקום שכל גדולי ישראל אסרו להיכנס אליו? עם מי ישב באותם מקומות, עם נשים חסודות צדקניות וצנועות? וממי שמע הרצאות, מאנשים יראי אלוקים, או מאנשים שדבריהם דברי בלע וכפירה? ומי התיר לו לשמוע דברי מינות? אין דבר כזה "הרב הדוקטור", ואין היתר להגיע למקומות כאלה ולשמוע את אותם דברים, ואין היתר להיכנס ולרכוש שם את אותן חכמות. וזהו "יאבד הון": יאבד את הון התורה בעקבות שלמד חכמות חיצוניות.
ומה עם הרמב"ם?
ואם ישאלו אותך על הרמב"ם, דע שהרמב"ם הגיע להשגות גדולות ועצומות, והחכמות היו אצלו בבחינת "רקחות וטבחות" לתורה. הסביר פעם הרב פינקוס: בארמון גדול יש טרקלינים, יש חדרי אורחים, יש חדרים למשרתים, יש מקומות נמוכים יותר ויש מרתפים. ויש מקום שעדיף לא להיכנס אליו, והוא המטבח: אין שם נקיות, יש זבובים וריחות של אוכל. כך התייחס הרמב"ם אל החכמות, כרקחות וטבחות. מה לעשות, גם ארמון צריך מטבח, אבל זה מקומו: לא טרקלין ולא היכל ולא סלון. הרמב"ם התייחס אל אותן חכמות כרקחות וטבחות לצורך לימוד התורה.
ואף על פי כן, בואו וראו מה כתב עליו הגר"א, בסימן קע"ט ביורה דעה: שהפילוסופיה הארורה היתַּתּוּ ברוב לקחה. שמעו איזה ביטויים קשים. וזאת משום שהרמב"ם מתייחס לנושא השדים ולאוב וידעוני כדמיונות, כדברים שאין בהם ממש ואינם שייכים במציאות, בעוד שבחז"ל יש תיאורים מפורשים בעניינים אלו. מכאן אתה למד כמה גדולה הסכנה בהתעסקות בכל מה שקשור לחכמות החיצוניות.
לסיכום:
שלושת הפסוקים הראשונים של הפרק מלמדים אותנו שלושה יסודות. הראשון: לאדם ניתנו שתי דרכי תיקון, תוכחה וייסורים, ומי שאוטם עצמו משתיהן, מהוויכוח השכלי ומן המכה, נשאר בלי דרך חזרה, ועליו נאמר פתע ישבר ואין מרפא. השני: ממשלת צדיקים מביאה שמחה גלויה, כי הצדיקים רבים ואינם מושלים ביד חזקה אלא נמלכים ביועצים, ואילו הרשע מושל לבדו וביד חזקה, עד שאפילו אנחה אי אפשר להיאנח בפרהסיה. והשלישי: מידת האהבה שבלב האדם היא כוח אחד, והשאלה היחידה היא לאן תופנה. הפונה אותה אל החכמה ואל התורה משמח את אביו וקונה הון של השגות, והפונה אותה אל התאוות או אל החכמות החיצוניות, או שהוא מעמיד את שכלו כשופט על דברי חז"ל, מאבד את ההון כולו. אין ואקום: אין מחשבת עריות נמצאת אלא בלב הפנוי מן החכמה.