שלושת הפסוקים החותמים את פרק כ"ח עוסקים בשלוש נקודות יסוד בעבודת האדם: על מה אדם סומך כשהוא בא להכריע איך לנהוג, מה קורה לאדם הנותן צדקה, ומהי השפעתם של הרשעים והצדיקים על החברה כולה. נעבור עליהם כסדרם, בביאורי הגר"א, הרלב"ג, רש"י, האבן עזרא והמלבי"ם.
בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְסִיל וְהוֹלֵךְ בְּחָכְמָה הוּא יִמָּלֵט׃ (כ"ח, כו)
הגר"א מבאר כאן ביאור מקורי: "בוטח בלבו" הוא אדם שאומר - נטיית לבי היא המצפן המדויק להנהגה הראויה. אני שואל את עצמי כיצד לנהוג, כך או כך, ולבי אומר לי - וזה מספיק לי. הוא בטוח שאם לבו נוטה לכאן, גמרנו, זו הדרך.
והאמת היא שיש מצב שבו הלב אכן מצפן, אלא שזו מדרגה של צדיקים גדולים. אצל דוד המלך, כאשר כרת את כנף מעילו של שאול, כתוב "ויך לב דוד אותו". מבאר שם המלבי"ם, שאצל הצדיקים הלב הוא בבחינת מצפן. כיצד ידע דוד המלך שמעשהו לא היה ראוי? מפני שהכהו לבו. נקיפות הלב עצמן הוכיחו לו - סימן שמה שעשיתי אינו נכון.
אותה בחינה ראינו גם אצל אברהם אבינו. "ואל הבקר רץ אברהם", ומן הפסוק "אל נא תעבור מעל עבדך" למדים אנו שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה - אברהם אומר לקדוש ברוך הוא כביכול: ריבונו של עולם, אל תעבור, יש לי אורחים. נפלא מאוד, אבל השאלה היא מניין ידע אברהם לנהוג כך? לכאורה מצדו זו חוצפה גדולה. התשובה: אברהם כולו נהפך להיות קודש, ושתי כליותיו כשני מעיינות נובעות חכמה. ממילא, כאשר הרגיש שרגליו רצות ומוליכות אותו אל האורחים, הבין שזו ההכרעה הנכונה, ולכן אמר מיד "אל נא תעבור מעל עבדך" - כי גופי מורה לי שכאן יש מצווה. וכך גם דוד אומר "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" - רגלי אומרות לי שיש כאן מצווה, הן הולכות לבד. כשאדם מגיע לזיכוך עצום, גופו ורגליו יכולים להיות מצפן: מה שהם עושים, סימן שזו הדרך הנכונה. אבל כל זה נכון רק באדם זך וטהור.
לעומת זאת, באדם רגיל הכלל הפוך, וכך מבאר הגר"א (והארכנו בזה במגילת רות) בפסוק "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה". נעמי ניסתה בתחילה למנוע את רות מללכת אחריה, וכשראתה שמתאמצת היא ללכת - חדלה. מה בדיוק ראתה?
אומר הגר"א: באופן טבעי האדם נמשך לרע. "ועיר פרא אדם ייולד", ולכן כשמדובר במצווה אנחנו מיד מרגישים שזה משהו קשה, שזה דורש מאמץ. אבל עבירה - הולכת בקלות. תאמר לאדם שצריך ללכת מכאן עד שם בשביל עבירה, הוא ירוץ. תאמר לו שזה בשביל מצווה, מיד: אין הסעה? זה רחוק... אם תהיה הסעה אני אבוא. מצווה, באופן טבעי, קשה לנו לעשות.
וזה מה שראתה נעמי: היא הולכת בניחותא, ורות הולכת ומתנשפת - "ותרא כי מתאמצת היא". אם ההליכה קשה לה, אות היא שמדובר במצווה, שכן עבירה הולכת בקלות, בשביל עבירה רצים. ומכאן, אומר הגר"א, סימן לאדם: אם יש לו ספק אם לעשות דבר מסוים או לא, יראה לאן נטיית לבו - ויעשה את ההיפך.
אדם עומד בדילמה: לצאת לשיעור או לקיים מצווה פלונית? ישאל את עצמו לאן יותר "בא לי". אם בא לך לשיעור - לך למצווה; אם בא לך למצווה - לך לשיעור. כלומר, לאן שאתה נמשך יותר, זה מראה שהדבר הזה הוא פחות מצווה, שהרי באופן טבעי אדם אינו נמשך למצוות. ואם הוא דווקא מרגיש משיכה, צריך לבדוק עד כמה הדבר הזה אכן מצווה.
לפי זה מובן הפסוק: "בוטח בלבו הוא כסיל" - אדם החי בדמיון שהוא כבר כדוד המלך וכאברהם אבינו, שלבו הוא המצפן, ומה שלבו מורה זו הדרך הנכונה, ואם לבו נמשך לדבר מסוים זהו רצון השם - הרי הוא כסיל. ומה הדרך הנכונה? "והולך בחכמה הוא יימלט": מי שהולך על פי החכמה והיראה, והן מורות לו את דרכו, יימלט מכל צרה שבעולם הזה וגם ממוקשי היצר.
מי שאומר "אם ההרגשה שלי אומרת לכאן, אז לכאן" - אינו מבין שההרגשות שלו הן רמאות, שהיצר הרע מתלבש בתוך ההרגשות. וכבר דיברנו על כך, ומי שירצה יוכל לשמוע בדיסק שיעורי הרב דסלר: החטא של עץ הדעת היה כה נורא, עד שיצר חיבור מוחלט בין היצר הרע לבין ה"אני". לפני החטא היצר הרע היה חיצוני לאדם - הנחש; כדי לפתות את האדם היה צורך בנחש חיצוני. לאחר החטא נעשה האדם מזדהה עם היצר הרע, עד שכשהיצר הרע אומר משהו הוא מרגיש שזה "אני", זה האני הפנימי שלי.
זהו "עץ הדעת טוב ורע" - דעת היינו חיבור, כמו "וידע אדם את חוה אשתו". אצל האדם התחברו טוב ורע יחד. והתוצאה, אומר הרב דסלר, היא הזדהות כל כך גדולה עם הרע, שכשאני רוצה משהו אני אומר "אני רוצה", "בא לי"; ולעומת זאת כשיצר הטוב מדבר אני אומר "היו לי ייסורי מצפון". היצר הטוב חיצוני לי, בנפרד, ואילו היצר הרע מתלבש בי עד כדי כך שכשישאלוני למה עשית - כי בא לי, כי אני רוצה. אני והיצר הרע כבר ישות אחת; מה שהיצר הרע רוצה - זה "אני רוצה". ומה שיצר הטוב רוצה - זו דמות חיצונית שנותנת לי מוסר.
לפיכך, אומר הגר"א, האדם הסומך על לבו ואומר "מה שהלב שלי רוצה זה רצון השם" - כמה הוא כסיל! הלב שלך אינו הלב שלך, זה היצר הרע שהתלבש על לבך ונותן לך תחושה שמה שאתה רוצה הוא הרצון האמיתי של השם, בעוד שלמעשה זה נובע מן המידות הרעות, מן התאוות ומן החשקים הפנימיים. ואם כן, כיצד אתגבר עליו, הרי כל רצון שלי עלול להיות רצון היצר? "והולך בחכמה הוא יימלט" - תלמד מוסר, תלמד יראה, תלמד דרך השם, ובזה תימלט מן היצר הרע. אין שום דרך אחרת להילחם כנגדו.
וזה השוני הגדול בין אדם שלמד תורה לאדם שלא למד. יש אנשים שומרי מצוות או "דתיים לייט", ומה ההבדל בינם לבין יהודי הלומד מוסר ושומע שיעורי תורה? שהלומד מוסר לפחות אינו מרמה את עצמו: אם הוא עושה משהו לא נכון, הוא יודע שאינו צודק, ויודע שצריך לתקן. לעומתו, מי שאינו לומד תורה - "עולם דומם, עליו כמישור": הוא בטוח שמה שהוא עושה מדויק, זה הנכון, זו הדרך הראויה והתיכונה, ותמיד ימצא כל מיני סיבות וטיעונים.
זו נקודת עקב אכילס של כל מי שלא עסק בתורה ולא למד מוסר, וזו נקודת הנפילה של אדם שאינו שומע דברי חיזוק, שכן הוא נוטה לחשוב שמה שהוא חושב ומה שהוא עושה הם הדרך הנכונה. לעומת זאת הלומד תורה ומוסר מבקר את עצמו ללא הרף: רציתי לעזור, נכון, אבל כמה מתוך זה היה באמת כוונה לעזור? הייתה לי כוונה טובה, אבל כמה מתוכה הייתה טהורה? הוא יודע לחשוד בעצמו, וגדולי ישראל תמיד ביקרו את עצמם ובדקו מהיכן כל מעשה ומעשה נובע. אבל עם הארץ שאינו עוסק בתורה בטוח שהכול אצלו לשם שמיים ולשמה, "יש לי לב נקי ולב טהור ומצפון נקי". ואתם יודעים למה המצפון שלו נקי? כי כל דבר שלא עושים בו שימוש נשאר נקי... הוא מעולם לא השתמש בו. כך חי האדם הזה כל הזמן ברמאות שהוא בסדר והכול אצלו כהוגן. "בוטח בלבו הוא כסיל, והולך בחכמה הוא יימלט".
הרלב"ג מסביר שהכסיל, לפני שהוא עושה דבר, אינו מתבונן, אינו בוחן את דרכיו ואינו מעיין - הוא בוטח בלבו ואומר "אל תדאג, יהיה בסדר". רגע, אתה עומד לפתוח עסק? עשית סקר שוק? בדקת עד כמה העניין נצרך? בדקת אם בסביבה יש עוד עסק מסוג זה? בדקת מהי רמת הרווחים של המוצרים הללו? בדקת אם הם נמכרים בארץ או שרוב האנשים קונים אותם מחו"ל? יש כל כך הרבה מדדים ופרמטרים לפני שאדם פותח עסק, אבל הכסיל בוטח בלבו - מה שנקרא היום "שיטת הסמוך". יהיה בסדר, בונים גשר למכביה בשיטת הסמוך, ואנחנו מכירים את המציאות בארץ.
מישהו אמר פעם: אחד הגיע למעלה ושאלו אותו איזה גיהינום הוא רוצה. אמר: מה ההצעות? אמרו לו: יש את הגיהינום האמריקאי, כך וכך שעות, כך וכך טמפרטורות, כך וכך הפסקות; יש את הגיהינום הגרמני, כך וכך שעות וכך וכך הפסקות; ויש את הגיהינום הישראלי, כך וכך שעות וכך וכך טמפרטורות. אמר: אני הולך על הישראלי. שאלו אותו למה, אמר: עזוב, אני מכיר את הישראלים - שעה לא שעה, טמפרטורה לא טמפרטורה, זמן לא זמן... זו שיטת הסמוך: יהיה בסדר, נגיע לזה, נפתור את הבעיות, העניינים בשליטה.
אומר הרלב"ג: זה כסיל. אדם בר דעת, לפני כל דבר שהוא עושה, עושה עבודת שטח, בודק את הדבר, מעיין בו ובוחן את הדרכים. וזה "והולך בחכמה הוא יימלט" - בכל הבחינות, ברוחניות ובגשמיות, בעסק ובכל דבר. הוא יימלט מכל צרה, מפני שהתכונן כראוי לכל התרחישים, בדק את כל האפשרויות, ויש לו תוכנית מגירה לכל מצב. ומי שלא כן - אומרים לו "אתה בא לטיול?", והוא "יאללה, עולים על האוטו", ופתאום הוא מוצא את עצמו תקוע באיזה ואדי בשמש הקופחת, בלי מים, בלי אמצעי תקשורת, וצריך חילוץ. אם היה הולך בחכמה היה נמלט: היה לוקח כמות גדולה של מים, מודיע בכניסה כמה אנשים הם ולאן הלכו, דואג לטלפונים מלאים שלא יתגלה פתאום שהבטרייה נגמרה כי הילד שיחק בטלפון. אבל הכסיל אומר: תשמע חביבי, אני עם הסיירת, עשינו ניווטים, קטן עלינו, תסמוך עליי, יהיה בסדר. האדם צריך לדעת: בכל מעשה בדוק את כל האפשרויות ואת כל הבחינות - זה "הולך בחכמה", ואז יימלט מכל צרה.
המלבי"ם נוטה במקצת לכיוון פירושו של הגר"א, על פי "יצר לב האדם רע מנעוריו". ציורי הלב ודמיונות הלב הם תאוות, ענייני גשמיות ומשיכה לארציות. ואדם שילך אחר החכמה יינצל מציורי לבו, יצא מן הדמיונות וידע מהי הדרך הנכונה שעליו לבחור. אבל הבוטח בלבו, ההולך אחר דמיונות הלב, הוא כסיל, שכן הוא מתרחק מן החכמה: מה שעולה על לב האדם תמיד הם ענייני גשמיות ותאוות, ואם תלך אחר הלב תגיע לכישלון. ומי שהולך בחכמה - החכמה תנהל אותו כנגד ציורי הלב, כנגד הדמיונות וכנגד היצר הרע, והיא תנחה אותו בדרך ישרה.
נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר וּמַעְלִים עֵינָיו רַב מְאֵרוֹת׃ (כ"ח, כז)
רש"י מפרש: "נותן לרש" - צדקה, "אין מחסור" - להרבות לו צדקה. כלומר, מי שנותן לעני מן הצדקה, הדבר לא יגרום לו להתעני, שאין אדם מעני מן הצדקה, אלא אדרבה - עוד ירבה לו.
ודבר דומה אומרים חז"ל לגבי רב שאינו מונע תורה מפי התלמיד. כשהרב מלמד תורה לתלמיד, יכול הוא לחשוש שהדבר יפגע בלימודו שלו: בזמן הזה יכולתי ללמוד בעצמי ולהחכים יותר, ללמוד ברמה גבוהה יותר; כשאני מלמד אני חוזר על דברים שאני יודע, וכשאני לומד אני לומד דברים חדשים שאיני יודע. אם כן, כשהרב מוסר לתלמיד, באיזה מקום זה מחסר ממנו. על זה נאמר "נותן לרש אין מחסור": כשם שהנותן צדקה אינו מעני, כך המלמד תורה לאחרים לא יעני מכך - תורתו לא תתמעט אלא אדרבה, תתרבה.
וכך הוא גם מבחינת המציאות. ידוע שהסטייפלר היה מורה תמיד לאברכים ולבני תורה ליצור "מחייבים". מהו מחייב? אדם שקבע לעצמו למסור שיעור - זה מחייב, שכן אינו יכול להגיע לשיעור לא מוכן. כלומר הוא יכול, אבל בשלב הבא גם התלמידים לא יגיעו, כי הם ירגישו שלא למד כראוי. וכשיש מחייב, אין "היום לא הסתדר לי", "לא יצא לי", "הלכתי לקניות עם אשתי" - אתה צריך למסור שיעור, אתה צריך להיות מוכן. המחייב מביא אותך בהכרח להיות צמוד להתחייבותך. אבל אם קיבלתי על עצמי ללמוד בלי מחייב - היום לא יצא לי, אשלים מחר או מחרתיים, וכן הלאה.
הרבה פעמים שואלים: מה עדיף, לקחת הלוואה ולרכוש נכס, או לאסוף כסף ואחר כך לרכוש? רעיונית ודאי שעדיף לאסוף כסף ואז לרכוש. אבל במציאות עדיף לקחת הלוואה, משום שעד שתגיע לסכום הדרוש יעבור זמן רב, ואילו ההלוואה היא מחייב: תרצה או לא תרצה, כל חודש שלושת אלפים שקל יוצאים למשכנתא - ממילא אצטמצם ואעשה כל מאמץ לעמוד בתשלומים. אבל אם אמרתי "אחסוך כל חודש שלושת אלפים", הרי החודש היו הוצאות מרובות, קנינו מקרר, צריך לשלם על החוגים של הילדים, וכמה סיכויים שאחסוך באמת? אין מחייב. ואמנם יאמרו לך: אתה יודע איזו ריבית אתה משלם? אתה צודק, אני משלם ריביות גבוהות, אבל בלי זה לא הייתי מגיע לנכס כלל. גדר של מחייב הוא דבר נצרך מאוד.
ואגב, הרבה פעמים הלחץ החברתי הוא גדר של מחייב. אדם שאומר "אני לומד כל יום לבד" - אין כאן מחייב: היום הסתדר לי, מחר לא יסתדר, אבוא מאוחר יותר. אבל כשיש שיעור, ולמחרת אינו מגיע - שואלים אותו: מה קרה אתמול, היית חסר לנו. יש כאן משהו מחייב, אני קשור למסגרת, אני מחובר למשהו. כשאדם כובל את עצמו במשהו, זה תמיד חזק הרבה יותר מ"אעשה ואשתדל", ואנחנו יודעים מה הסיכויים שדבר כזה יתקיים בסופו של דבר. ולכן יש מעלה נוספת ברב המוסר תורה לתלמיד: הדבר עצמו מחייב אותו להכין את שיעורו כראוי וללמוד כראוי כדי שיוכל למסור לתלמיד.
האבן עזרא מבאר "נותן לרש אין מחסור" על פי הכתוב "מלווה השם חונן דל": מי שחונן דל מלווה לקדוש ברוך הוא, ואם כן ודאי שאינך צריך לדאוג למחסור - הלווית לריבונו של עולם, והקדוש ברוך הוא אינו חשוד שאינו מחזיר הלוואות. ולעומת זאת "ומעלים עיניו" מן העניים - "רב מארות", ומארות היינו קללה ומחסור.
הגר"א הולך באותו כיוון על פי "יש מפזר ונוסף עוד": כאשר אדם נותן, נוסף לו עוד. לא רק שלא יהיה לו חיסרון לעולם, אלא עוד נוסף לו. וכדברי הרלב"ג, הרי על זה כתוב בתורה "כי בגלל הדבר הזה יברכך השם אלוקיך" - עצם הדבר שנתת יוסיף לך ברכה.
וכבר אמרנו פעם, שכל מי שיפקח עיניים ויתבונן סביבו יראה שהאנשים שידם פתוחה לתת - תמיד יש להם. והאנשים שכל הזמן חושבים על השקל ומתקמצנים ואינם נותנים - פתאום כאן יש להם נזק וכאן הפסד. זו מציאות. כשאדם פתוח לתת, יש לו סייעתא דשמיא, שמן השמיים נותנים לו כדי שייתן; וכשאינו כן, כל פעם יש סיבות אחרות שגורמות לו חוסר. וזה מידה כנגד מידה: "ומעלים עיניו רב מארות" - יהיה לו חיסרון גדול, שכן אתה אינך דואג לחסרונם של עניים, וגם מן השמיים אין דואגים לחסרונך.
בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם וּבְאָבְדָם יִרְבּוּ צַדִּיקִים׃ (כ"ח, כח)
זהו הפסוק החותם את הפרק. מי הוא ה"אדם" הנזכר כאן? האבן עזרא מסביר שהכוונה לעושה המשפט - האנשים שאמורים לעשות משפט וצדק. בקום רשעים הם ייסתרו מפני הרשעים, ובאובדם של הרשעים "ירבו צדיקים", היינו ירבו עושי המשפט ועושי הצדק.
הגר"א מבאר ש"בקום רשעים" היינו קימה לממשל - כאשר הרשע הוא המושל, אז "ייסתר אדם". ושימו לב לשינוי הלשון: "ייסתר אדם" בלשון יחיד, ו"ירבו צדיקים" בלשון רבים. מה ההבדל? אומר הגר"א: בקום רשעים אפילו אם יהיה אדם אחד, צדיק אחד, הוא ייסתר - כמו שכתוב לעיל "ובקום רשעים יחופש אדם", שהם מחפשים את הצדיק ורודפים אותו. לכן נאמר בלשון יחיד. אבל "באובדם", כשיאבדו הרשעים, ירבו צדיקים - לא אדם אחד אלא רבים, שכן כשאין רשעים רואים שהצדיקים אינם אובדים, וזה מחזק את הצדיקים ואת הולכי דרך היושר להמשיך בדרכם; וכשרואים שהרשעים לוקים, זה מחזק אנשים לדבוק בדרך הצדיקים, ועוד אנשים ירצו להסתפח לחברתם.
הרלב"ג מסביר גם הוא ש"בקום רשעים" היינו כשיש ממשלה לרשעים, ו"אדם" הוא ביטוי של מעלה, כמו "אדם אתם", והכוונה לאיש הצדיק, לאיש הטוב. ומדוע ייסתר? ראשית, כפי שביאר הגר"א, אנשים בורחים מן הרשע: כשהרשע מושל הוא רודף את הצדיק, וממילא הצדיק צריך לברוח ממנו. ושנית, מכיוון שהאנשים רואים את הצלחתו של הרשע, הם מעדיפים את הרשע על הצדק, ואז אי אפשר למצוא צדיק בעולם - איפה צדיקים? אינך מוצא, שכן אנשים רואים כיצד כל מי שעושה רשע מצליח, ומחקים את הרשעים ונוהגים כמותם, שהרי ההצלחה היא אצל הרשעים. וממילא באובד רשעים ירבו צדיקים: ראשית, כשאובדים הרשעים חוזרים הצדיקים שברחו עד עכשיו; ושנית, כשאובדים הרשעים רואים האנשים בגלל מה אבד - בגלל רשעו, ומבינים שלא כדאי להיות רשע, שהרי הרשע ניזוק והרשע לוקה, ועל ידי זה ילכו בדרך הצדיקים.
המלבי"ם מסביר שכאשר קמים הרשעים למשול, מי שהוא "אדם" ייסתר. ומהו עומק העניין? בני אדם כופרים בהשגחה, שכן כשרואים את הרשעים אשר "יציצו כמו עשב", פורחים ומשגשגים, אומר האדם "שווא עבוד אלוקים" - הנה מי שמכעיס את השם מצליח, ומי שעובד את השם למרמס תחת כפות רגליו, ואם כן חלילה עדיף להיות רשע. ועל ידי זה באים לידי כפירה, עוזבים את דרך השם ודומים לבהמות. ולכן דווקא נאמר "ייסתר אדם": שאם אינו אדם, מה הוא? גדר של בהמה, שההולכים בדרך הרשע נדמים לבהמות. ואז האדם הצדיק צריך להסתיר עצמו מפני המלעיגים ומפני הרודפים. אבל "באובדם" קורה ההיפך: ניכרת השגחת השם. כשהרשע עולה ומשגשג נסתרת הנהגת השם, וכשהרשע נופל ניכרת הנהגת השם - רואים למה נפל הרשע, כי הכעיס את השם ומשם באה נפילתו, ועל ידי זה ירבו צדיקים. כן יעזור לנו השם.
שלושת הפסוקים האחרונים בפרק מלמדים שלושה יסודות. "בוטח בלבו הוא כסיל" - הלב אינו מצפן אלא אצל צדיקים כאברהם ודוד; אצלנו, מאז חטא עץ הדעת, היצר הרע מתלבש ב"אני", ולכן דרך המלט היא "הולך בחכמה": מוסר, יראה, בחינת הדרכים ובדיקה מוקדמת בכל תחום. "נותן לרש אין מחסור" - אין אדם מעני מן הצדקה, ואף הרב המלמד תורה אינו מתחסר אלא מתרבה, ויתרה מזו - ההתחייבות עצמה היא מחייב שמקדם את האדם. "בקום רשעים ייסתר אדם" - כשהרשע שולט הצדיק נסתר והשגחת השם נעלמת מן העין, וכשהרשעים אובדים חוזרת ההשגחה להיות ניכרת, ורבים דבקים בדרך הצדיקים.