פרק כ"ט בספר משלי עוסק הרבה בהנהגת הציבור: במלך ובשופט, במי שמעמיד את הארץ על תילה ובמי שהורס אותה, ובהבדל שבין הצדיק לרשע בהבנת הדין ובידיעת הצדק. נלמד כאן כמה פסוקים על סדרם, לאור דברי רש"י, הגר"א, הרלב"ג, האבן עזרא, ובעיקר על פי ביאורי המלבי"ם.
מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה׃ (פסוק ד)
מלך שעושה משפט - מעמיד את הארץ. הארץ אינה סוטה מדרך הישר, היא עומדת על מכונה, והמלך דואג שלא יהיה בה עוול. ולעומתו "איש תרומות יהרסנה". מי הוא אותו "איש תרומות"? לכך יש כמה ביאורים.
רש"י מפרש "איש תרומות" - איש גאוות, מלשון התרוממות. אדם שמתרומם ומתגאה. ומה גורמת הגאווה? שהוא אינו מתון בדין. הוא יודע מיד את הדין, אינו צריך לברר ואינו צריך לחקור, הדברים ברורים לו כבר מתחילה. מחמת גאוותו אינו מברר את הדבר ואינו בודק את הדין לעומקו - ועל ידי זה "יהרסנה". אבל כאשר המלך נוהג כדין, "מלך במשפט", הוא מתון בדין, ועל ידי זה "יעמיד ארץ".
עוד ביאור אומרים חז"ל: אם הדיין דומה למי שאינו צריך לקנות אוהבים ואינו צריך ליקח שוחד - כלומר אינו זקוק לאף אחד - "יעמיד ארץ". אבל אם הוא דומה לכהן השואל תרומות על הגרנות - "יהרסנה". דיין שנזקק לציבור מבחינה כלכלית, שמקבל טובות הנאה ותרומות מן הציבור, סופו שיהרוס את הכול. אפשר לומר את הדבר גם על ראש עיר: ראש עיר במשפט יעמיד את עירו, וראש עיר של תרומות - שכל אחד מכניס לו כל מיני "הולילנדים" ולנדים בלתי קדושים למיניהם, כל אחד מכניס לכיסו תרומות - יהרסנה. נוצר כאוס, חוסר שליטה, וכל המשלם יותר מקבל יותר. הדבר הזה מהווה הרס לארץ.
הגר"א שואל: מדוע נאמר "תרומות" בלשון רבים? ומשיב: מפני שהוא נוטל תרומה מכל אחד ואחד. ומדוע "יהרסנה"? כאן העומק: גם אם אינו הולך ומקבל שוחד ממש, הרי הוא חושש - אם לא אטה את דינך, לא תמשיך לתת לי. כיוון שהוא נהנה כל הזמן מן התרומות, נוצרת אצלו התבטלות וכניעה כלפי נותן התרומה, וכשאותו אדם יבוא לפניו לדין - לא יוכל לשפוט אותו בצדק. "איש תרומות יהרסנה", אומר הגר"א, כי הוא מתיירא שלא ימשיכו לתת לו חוקו ותרומתו, ולכן יטה את הדין לטובת מי שנותן ומפרנס אותו כראוי.
וכמה רחוקים היו גדולי ישראל מכך. סיפרתי לכם על רבה של קרית אתא, שכיהן שם ברבנות במשך שנים. באו והציעו לו: הצטרף לרבנות, הירשם, ותקבל משכורת מן המועצה הדתית. סירב בשום אופן. שאלו אותו: ממה אתה מפחד? אנחנו ניתן לך לשמור על האוטונומיה שלך, לא נתערב לך בעניינים הלכתיים. אמר להם: אחרי שאתם תיתנו לי משכורת, אתם חושבים שאתם תבואו להגיד לי מה לעשות? אני אבוא לשאול אתכם מה לעשות! אחרי שקיבלתי משכורת, אני מבין מאיפה הפרוסה מרוחה, וכבר אבוא לשאול אותך. איני רוצה משכורת מכם, אני אקבע לבד מה שצריך לקבוע על פי התורה, ולא אהיה כפוף לדעותיהם של המשלמים.
זהו בדיוק מה שאומר הגר"א: האדם הנוטל תרומה מכל אחד, מן הסתם לא יעשה משפט, כי הוא מתיירא שלא ייתנו לו עוד חוקו ותרומתו, מפחד שהשיבר ייסגר, ולכן יטה את הדין לטובת מי שמפרנס אותו.
הרלב"ג מסביר ש"מלך במשפט יעמיד ארץ" - זו סיבה להשלמת תיקון המדינה, שלא יעשקו קצתם את קצתם. כשיש משפט, אדם יודע שאם יעשה דבר שאינו ראוי, יש מלך שיעמידו לדין. אבל כאשר המושל מטה את המשפט - וכאן הוא מדבר על הטיה גמורה, לא רק על נטייה שבלב כדברי הגר"א - כגון שראובן חייב לשמעון מאה מנה, ונפטר ראובן מחובו אם יפריש וירים למלך סך מה מן המאה. במילים פשוטות: תפריש מעשרות למלך, וראה את העניין כסגור. בנית בנייה לא חוקית? תפריש מעשרות לפקח, והעניין מסודר. הרכב אינו עובר טסט? תפריש מעשרות לטסטר, והעניין סגור. בתוך עמי אנוכי יושבת, ואנחנו מכירים את ההתנהלות כאן; על זה אנו מתפללים בכל יום "הצילנו ממדינה של גיהנם".
ומה התוצאה? "יהרסנה". יש רכב שאינו כשיר ונמצא על הכביש; יש אדם שבנה מפלצת שלמה ואין מי שיאמר לו מאומה; ויש מי שבנה סדרת מפלצות - זה הולילנד למי שראה - ואף אחד לא העיר לו דבר. כל מה שקורה במדינה נהרס ברגע שיש שוחד וחוסר צדק. והגרוע מזה: לאדם אחד הרסו ולאדם אחר לא, שזה שילם וזה לא שילם - חוסר צדק משווע. הדבר הזה הורס את הארץ ומפסיד אותה, ואז כל אחד עושק את חברו: "אל תדאג, אני אסתדר עם המלך, מתחת לשולחן, והעסק נסגר".
ושימו לב לדקות הלשון: "מלך במשפט יעמיד ארץ", ומיד אחר כך "ואיש תרומות יהרסנה". לכאורה היה צריך לומר "ומלך תרומות יהרסנה", הרי מדובר באותו מושל שלוקח כספים שלא כהוגן. אלא שאי אפשר לקרוא לו מלך. מלך הוא מולך ומושל; אדם שפל כזה אינו ראוי לתואר. לכן הוא נקרא "איש תרומות" - כמו שאומרים "איש ציד", "איש שדה", אדם שכל עניינו הוא כספי הציבור והתרומות. זה עניינו וזה כל מהותו, ואין הוא ראוי להגדרה "מלך".
המלבי"ם מבאר את הפסוק בכיוון אחר לגמרי. המלך והכוהן הגדול הם שני המעמידים את הצדקה והמשפט על מכונם. המלך מעמיד את המשפט - הרי למשפט היו באים לפני המלך - ועניינו לעשות שלום בין אדם לחברו, לדאוג שיהיה צדק ומשפט. הכוהן הגדול לעומתו היה ממונה על החלק הרוחני: על משמרת בית האלוקים, על עבודת השם, על ההוראה בתורה ובמצוות, וזה "להעמיד את הצדקה" - לא צדקה במובן של נתינה לרע, אלא צדקה במובן של צדקות, המצוות שבין אדם למקום. נמצא שיש כאן צירוף של שני כוחות: המלך - בין אדם לחברו, והכוהן - בין אדם למקום. תפקידו של הכוהן היה להקריב את קורבנות העם, להתפלל בעדם ולרצות עליהם. כששניהם הולכים בדרך השם, הם מעמידים את הארץ כראוי.
אבל לפעמים המלך עושה את חלקו נכון, "במשפט יעמיד ארץ", והכול כדין וכהוגן - ומי הורס ומקלקל? "איש תרומות יהרסנה". מי הוא איש תרומות? הכוהן הגדול והכוהנים שתחתיו, שכל עניינם הוא התרומה ומחפשים רק להעשיר. במקום למלא את חלקם, שהוא החלק הרוחני, הם מתעסקים רק בחלק הגשמי, ואז הם הורסים את הארץ - כי אין מי שימלא את החלק הרוחני.
ובלי הנהגה רוחנית על העם, אומר המלבי"ם, גם המשפט לא יכון. כמו שכתוב "הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו". כשאדם מרשיע, אתה חושב שיהיה רשע רק בבין אדם למקום? הוא יהיה רשע גם בבין אדם לחברו. נמצא שאתה הכוהן הגדול, במקום להפוך את העם לצדיקים ולשלב כוחות עם המלך - הוא בבין אדם לחברו ואתה בבין אדם למקום - הרסת למלך את כל עבודתו. כי כאשר אינך עושה את העם צדיקים, ברגע שהעם רשע - אין דבר כזה רשע רק בבין אדם למקום.
מי שרשע בבין אדם למקום, בהכרח רשע גם בבין אדם לחברו. והטעם פשוט: מהיכן ידע מה נקרא עוול לחברו? מהיכן ידע מה נקרא לשון הרע? אומרים לו: זה לשון הרע. והוא משיב: מה לשון הרע? אני ראיתי את זה בעיניי, צילמו אותו! אצלו לשון הרע הוא רק במובנים של העיתונות - רק אם לא הוכחת שזה אמת; ואם אינו אמת, הרי זה מוציא שם רע. מדברים איתו על גזל: מה גזל? זה ביטוח, אתה יודע כמה שנים אני משלם להם? הגיע הזמן שישלמו קצת. אומרים לו: על פי ההלכה זה גזל. והוא עונה: עזוב אותי, מה אתה מדבר? והוא מרגיש עוד צדיק. אם אדם רשע בבין אדם למקום, מה יעצור אותו בבין אדם לחברו?
לכן, הגם ש"מלך במשפט יעמיד ארץ" - בא איש התרומות והורס את כל עבודת המלך. הכוהן, שבמקום להעמיד את העם על דרך השם אינו עושה מלאכתו נאמנה וכל עניינו רק לקבל את התרומות מן העם בלי ליישר אותם, גורם שהעם מרשיעים; וכשהעם מרשיעים, אין עוד משפט שיעמיד ארץ, כי הם ייכשלו גם בבין אדם לחברו, בגזל ובשאר עניינים. יש כאן אם כן תביעה וקובלנה כלפי איש התרומות: הקלקול שלו אינו קלקול מקומי, אלא הוא מקלקל את מציאות כלל המדינה.
גֶּבֶר מַחֲלִיק עַל רֵעֵהוּ רֶשֶׁת פּוֹרֵשׂ עַל פְּעָמָיו׃ (פסוק ה)
רש"י מפרש "מחליק" - מדבר חלקות. והגר"א מפרש: מחניף. אדם המחניף לרעהו, מטרתו מן הסתם "רשת פורש על פעמיו" - הוא פורש רשת על צעדיו, מחפש להכשילו בחנופה שהוא מחניף לו.
ומהו "על רעהו"? אומר הגר"א שאין הכוונה כפשוטו, שהאדם מחניף לרעהו ואומר לו דברים נעימים. אלא "על רעהו" פירושו אצל רעהו. כלומר: בא אדם לתבוע את ראובן על דברים לא טובים שעשה, וזה הולך אל רעיו של ראובן, אל אותו אדם שבא עם הטענות, ואומר לו: לא, תדע לך שראובן היה בסדר, ראובן לא התכוון לעשות דבר רע. זהו "גבר מחליק על רעהו" - הוא כביכול מלמד זכות ומליץ יושר בעד רעהו אצל אותם הבאים לתבוע אותו, וכך הוא מחניף לו: ראית? אמרתי להם עליך כך וכך, הוצאתי אותך בסדר, עוד שיבחתי אותך.
ואומרים לך: אל תתפעל מזה. "רשת פורש על פעמיו" - פעמים רבות מטרתו של אדם זה היא להפיל אותך. לכן אין לנהות אחריו, ויש להתרחק מן הנוהג כן.
הרלב"ג מסביר בדרך אחרת: "גבר מחליק על רעהו" - אדם שמחליק את הדרך בעבור רעהו. שופך לו שמן בדרך כדי שילך ויחליק, ומחליק את הדרך כדי שרעהו ייפול באותן חלקלקות. אלא ששימו לב לסוף הפסוק: "רשת פורש על פעמיו" - אינך מבין שאתה מזיק לעצמך. לא כהסבר הגר"א שאתה פורש רשת על פעמי רעך, אלא כעניין "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל". אתה שמת לו שמן כדי שיחליק - ואתה תחליק. ולפי זה יתבאר הפסוק: אתה פורש רשת על צעדיך שלך, וסופך שתגרום נזק לעצמך. וכך גם מסביר האבן עזרא, ש"רשת פורש על פעמיו" היינו על פעמי עצמו, שהוא גורם נזק לעצמו.
והמלבי"ם מחדש כאן ביאור נפלא: "מחליק על רעהו" - "על" כאן אינו כשאר מקומות, אלא מלשון עוול. כלומר, חברו עושה עוולות, והוא "מחליק" את העניינים: לא, זה בסדר, אתה צודק, מה פתאום, הם לא היו בסדר, ומה שעשית באמת מצוין, ככה היה צריך לעשות. האחד עושה דברים חמורים מאוד, והשני "מחליק עניינים", כמו שאומרים היום - הכול בסדר, הכול מצוין, עשית כמו שצריך. ומה הוא גורם לו בכך? "רשת פורש על פעמיו" - הוא רוצה שתמשיך, כדי שבסוף ייתפסו אותך, כדי שפעם אחת תיפול כמו שצריך ותשלם את מלוא המחיר. והוא דומה, אומר המלבי"ם, לאדם המחליק את הדרך כדי שהחיה תלך בה ותהיה ניצודה ברשת. כך אדם זה מחליק את רכסי דרכי נפשו הרעים של חברו - מלשון "מרוכסי איש", רכסים - והופך את כל הגבעות והבעיות למישור: הכול חלק, הכול בסדר, הכול מצוין אצלך. והמטרה - כדי שיילכד ברשת העוון וייכרת רחמנא ליצלן.
בְּפֶשַׁע אִישׁ רָע מוֹקֵשׁ וְצַדִּיק יָרוּן וְשָׂמֵחַ׃ (פסוק ו)
רש"י מבאר: בפשעו של אדם רע יבוא מוקש, וצדיק שלא הלך בדרכיו - ירון וישמח. כיוון שהצדיק אינו הולך בדרכי הרשע, הוא ניצל מן המוקש, וממילא יהיה ברינה ובשמחה.
האבן עזרא מסביר אחרת: אין הצדיק שמח על כך שהוא עצמו לא נפל במוקש, אלא על כך שהרשע נפל בו. "בפשע איש רע מוקש" - כשאיש רע פושע, יש בזה מוקש; הוא נופל ונוקש במעשיו עצמם וניזוק מהם. "וצדיק ירון ושמח" - על כך שהרשע נוקש במעשיו הרעים ונפל במכשולות שהוא עצמו הכין. וכמו שכתוב "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם רשע" - הצדיק שמח כשהוא רואה נקמות ברשעים, ואדרבה, את צעדיו ירחץ ורגליו יטבלו כביכול בדם הרשע; הוא ישמח לראות את הרשע נופל בבורות שכרה.
ובכיוון זה מסביר גם המלבי"ם: האיש הרע עושה מוקש - והוא עצמו נכשל בו. כמו "בור כרה ויחפרהו", כמו "רשת פורש על פעמיו" שסופך לפרוש רשת על פעמיך שלך ואתה תינזק. "וצדיק ירון ושמח" - כי אז הוא רואה את משפטי השם, כמו שכתוב "טבעו גויים בשחת עשו" - באותו בור עצמו שכרו, שם טבעו, ועל ידי זה נודע כי השם משפט עשה. ואתן דוגמה מקומית: אתה שומע שבכיר ממחבלי החמאס נהרג ב"תאונת עבודה". זהו "טבעו גויים בשחת עשו", ובזה נודע כי השם משפט עשה - לכולם ברור שזו יד השם. אותו רשע תכנן להכין מטען חבלה ולהרוג נפשות צדיקים, והקדוש ברוך הוא דאג שיתפוצץ בעצמו באותו מטען.
וזהו גם מה שכתוב "בפועל כפיו נוקש רשע, הגיון סלה": המוקש של הרשע הוא פועל כפיו, מה שעשה הוא שמקיש לו. "הגיון סלה" - על ידי זה האנשים לומדים מוסר, הוגים בדבר ומתבוננים בו: ראה מה קורה, אדם עושה רע וניזוק מזה, הוא גורם רעה לעצמו. הפסוק בא אם כן ללמד שהצדיק שמח כשהוא רואה איך הרשע שרצה להכשיל אחרים נכשל בעצמו, ועל ידי זה מתעלה ומתקלס שמו יתברך. כשהקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים, מתקלס ומתעלה שמו, כי הכול רואים שיש דין ויש דיין. וכשאין דין ברשעים, חס ושלום יש בזה חילול השם, שהרי אנשים אומרים: הנה קמים ומחרפים ומגדפים ואין השם עושה להם מאומה. וכשהשם כן עושה דין ברשעים - אדרבה, מתגלה ומתקדש ומתגדל שמו יתברך.
יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים רָשָׁע לֹא יָבִין דָּעַת׃ (פסוק ז)
רש"י מבאר "דין דלים" - ייסורי הדלים: מה הם צריכים, מה עובר עליהם, מה הכאב שלהם. את כל זה הצדיק יודע ונותן לזה לב. ואילו "רשע לא יבין דעת" - הרשע אינו מבין ואינו יודע את מה שעובר על הדל. אנחנו רואים את זה גם בהיסטוריה: מובא על מארי אנטואנט שאמרה "אם אין לחם - יאכלו עוגות". זהו "רשע לא יבין דעת". כשאומרים לרשע שאין לחם לעם, הוא בטוח שמה שיש לו בבית יש גם להם, ולכן שיאכלו עוגות. אבל הצדיק, כשהוא שומע דבר כזה, מבין שהעם דל ושהעם סובל.
הגר"א מסביר בדרך נוספת: מה בדיוק צריך לדעת כאן? הצדיק יודע שאף שהדל סובל כאן, בסופו של תהליך הדל יהיה למעלה והעשיר למטה - עליונים למטה ותחתונים למעלה, וכמו שכתוב "עולם הפוך ראיתי". לכן "יודע צדיק דין דלים": הצדיק יודע שאין להקיש ממצבו של הדל כעת על מצבו האמיתי, שהרי המצב האמיתי הוא שם למעלה, אצל קודשא בריך הוא. הדל שנראה עכשיו מסכן וסובל - אחריתו תהיה טובה. אבל "רשע לא יבין דעת", כמו שכתוב "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת", והוא סבור שהעושר והכבוד והשררה והחשיבות הם שלו ולנצח. ולא רק על העולם הבא מדובר, אלא גם בעולם הזה: גלגל חוזר בעולם, ואדם שדל היום - אין אתה יודע מה יהיה עמו מחר. הצדיק יודע שאחרית הדלים תהיה טובה, או כאן בעולם הזה או לעולם הבא; והרשע בטוח שאם טוב לו - יהיה לו טוב כך לנצח.
המלבי"ם מבאר על יסוד כלל שהוא חוזר עליו בכמה מקומות: יש הבדל בין "דין" לבין "משפט". משפט הוא דבר מבואר, שאינו טעון הכרעה ואינו טעון עיון ובדיקה וחקירה. חנית באדום לבן - ברור מה העונש; גם אם יעמידו אותך לדין, לא יצטרכו לבדוק מי יודע מה, העובדות ברורות והחוק פסוק וברור. לעומת זאת "דין" הוא דין ודברים שבמשפט שאינו מבורר, שצריך לשמוע בו את הטענות, לראות מה זה טוען ומה כנגדו טוען, כמה אמת יש בדברי זה וכמה בדברי זה, עד כמה זה צודק בטענתו וכמה משקל עודף יש לטענה השנייה. דין הוא דבר שצריך לדון בו, שצריך בו עיון והתבוננות כדי להכריעו.
ועם כל זה אומר הפסוק "יודע צדיק דין דלים" - הצדיק יודע את הדין בידיעה ברורה. וכיצד? מפני שהצדיק הוא אדם שעוסק בחקר הצדק, בעיון ההלכתי, במשפט ובבדיקת הטענות, ולכן גם כשבא לפניו "דין" המצריך העמקה וחקירה - הוא בוחן, יודע, ומגיע אל חקר האמת. ולעומתו הרשע: לא רק ש"דין דלים" אינו יודע, שבוודאי אינו מבין בדבר שצריך לדון ולהעמיק בו, אלא אפילו "דעת" אינו מבין. ומהי דעת? דעת היא תמיד ידיעה ברורה - הלכה פסוקה, דין פשוט, הכרעה מבוארת. הרשע אפילו בדבר מבואר אינו יודע לפסוק נכון ואינו יודע להכריעו כראוי. ומדוע? מפני שהרשע הפוך בדעתו והפוך בשכלו מן הצדק והמוסר, ולכן גם דברים פשוטים וברורים אינם פשוטים אצלו - אצלו פשוט ההפך.
וזה מה שמקובל לנו. פעם שאלו את הרב משה שיינפלד, שהיה פובליציסט, אחד מגדולי הפובליציסטים של הציבור החרדי בתקופה שלאחר פרוץ המדינה. אז הדעות היו משובשות מאוד; היום הדעות התגבשו, אבל פעם עוד הייתה מעין אשליה שהמדינה היא כיסא השם בעולם ושמכאן יצא קידוש השם, וכל מיני אשליות מן הסוג הזה שלצערנו התנפצו אל סלע המציאות. ומי שביטא בצורה בהירה ונהירה את המציאות היה הרב משה שיינפלד. מספרים ששאלו אותו - איני זוכר אם היה זה הרב מבריסק - מהיכן הוא יודע לבטא בכזו בהירות דעת תורה? הרי היה יהודי תלמיד חכם ובר אוריין, אך לא גדול הדור. אמר להם: מקובלנו שדעת תורה היא הפך דעת בעלי בתים. אני יוצא החוצה, שומע מה אומרים הבעלי בתים, חוזר וכותב הפוך.
דעת תורה היא ההפך מן הדעה הכללית ומן הדעה הרווחת. אתה רוצה לדעת מהי דעת תורה? מה שמדברים בשוק - דע לך שזה הפוך; מה שמדברים בתקשורת - זה הפוך. וכבר הסברנו את דברי הגר"א על "ותירא כי מתאמצת היא ללכת", שנטיותיו הטבעיות של האדם הן להנאות, לתאוות, לגשמיות ולעבירות; זה "בילט אין", נטייה טבעית. כדי לנטות אחרת צריך להפעיל בעצמנו כוח מתנגד, רצון השואף לעשות את ההפך. ואם תשאיר את האדם על ברירת המחדל שלו - תאוות, הנאות, רצונות וגשמיות. כבר אמרתי לכם: באופן טבעי, אם אתה מניח אדם - הוא שוכב. כדי לעמוד צריך להפעיל שרירים. ברירת המחדל שלו היא הסייסטה והמנוחה: אני עייף מאוד, הלכתי לישון מאוחר, חסרות לי שעות שינה, ואתה אומר לי שחייבים ללכת עכשיו? מוכרחים? האדם הוא עפריות וחומריות גסה, וכמו שאומר המסילת ישרים - האדם מגושם, עפרי וחומרי, וזה טבעו. לכן מה מדברים בשוק וברחוב? תאוות, הנאות וגשמיות. ואם אתה רוצה לדעת מהו רצון השם - זה ההפך. דעת בעלי בתים היא הפך דעת תורה.
וזה בדיוק מה שאומר כאן הפסוק: הצדיק יודע אפילו דינים מורכבים המצריכים עיון ובדיקה - "יודע צדיק דין דלים". אבל הרשע, גם את הדעת, גם את הדברים הפשוטים והמובנים מאליהם, גם אותם לא ידע. גם דברים כאלה אינם פשוטים אצלו, ואדרבה - לפעמים אתה רואה אצלו עקמומיות שהיא הפך השכל וההיגיון הישר.
בפסוקים אלו למדנו על שני הכוחות המעמידים את הארץ - המלך במשפט שבין אדם לחברו, והכוהן בעבודה הרוחנית שבין אדם למקום - ועל "איש תרומות" שהורס הכול: בין בגאוותו שאינה מתירה לו להיות מתון בדין, בין בכניעותו לנותני התרומות, בין בהטיית הדין בשוחד, ובין בכוהן שכל עניינו העשרת עצמו ולא יישור העם. למדנו גם להיזהר ממחליקי הלשון, שהחנופה והכיסוי על עוולות הם רשת פרושה, ושכורה הבור לחברו סופו נופל בו. ולמדנו שהצדיק יודע את דין הדלים - גם את סבלם, גם את אחריתם הטובה, וגם את חקר האמת שבדין המסופק - בעוד הרשע אינו מבין אפילו את הדעת הפשוטה, מפני שדעתו הפוכה מן הצדק. ומכאן היסוד: דעת תורה היא הפך דעת בעלי בתים, ומי שרוצה לדעת את רצון השם - יידע שאין הוא מונח בברירת המחדל הטבעית של האדם, אלא בכוח המתנגד שאדם מפעיל בתוך עצמו.