פרק כח במשלי עוסק בהרבה מידות ובהנהגות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ובתוכו מונח פסוק אחד שמסכם בשתי מילים את כל סוד שלוות הנפש של האדם. נעסוק הפעם בפסוק כה, ונלך בו לאורם של רש"י, הגר"א, הרלב"ג והמלבי"ם.
רְחַב־נֶפֶשׁ יְגָרֶה מָדוֹן וּבֹטֵחַ עַל־יְהֹוָה יְדֻשָּׁן׃ (כח, כה)
הביטוי 'רחב נפש' הוא ביטוי לתאוות. רש"י מפרש: מי שהוא רחב נפש הריהו מתלמידיו של בלעם הרשע, ומכיוון שהוא רודף תמיד אחר כל תאוותיו - הוא מגרה עליו את מידת הדין, שמידת הדין מן השמיים מתעוררת עליו.
הגר"א מסביר את המושג מן היסוד. 'נפש' בלשון המקרא פירושה רצון, כמו שנאמר 'אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם' - אם רצונכם. אדם שנפשו רחבה הוא אדם שרצונותיו אינסופיים: הוא רוצה את זה, ומיד בא לו את זה, ומיד מתחשק לו דבר אחר. נפשו רחבה ומתאווה בלי קץ.
אומר הגר"א: אדם כזה לעולם אינו שמח בחלקו. מה שיש לו לעולם אינו מספיק לו. הביאו לו - הוא כבר ראה שיצא דגם חדש יותר. החליף מטבח - וכבר ראה אצל השכן דלתות טלסקופיות עם צירים משוכללים שהנגר שלו לא הציע לו, ומיד הוא חש חסר. האדם הזה לעולם לא טוב לו, כי תמיד הוא מבקש עוד, תמיד הוא מבקש את מה שעדיין אין לו.
מספרים על אדם שעלה לאוטובוס והיה בוכה. שאל אותו הנהג: למה אתה בוכה? אמר לו: אין לי כסף לשלם. אמר לו הנהג: נו, עלה. התיישב, ואחרי רגע שוב שמע אותו בוכה. שאל אותו: ועכשיו למה אתה בוכה? אמר לו: אני רואה שלכולם נתת עודף, ורק לי לא. לאדם רחב נפש - מה שתיתן לו לא יספיק לו לעולם.
עוד מוסיף הגר"א נקודה חשובה: אדם כזה כועס תמיד, כי הכל מעט בעיניו, והוא מצטער תמיד על העולם שאינו שלו. לכן הוא חי בכעס מתמיד. כל דבר קטן מרגיז אותו, שהרי הכל חייב להיות בדיוק כפי רצונו, לפי מילוי כל תאוותיו ושאיפותיו. ואם משהו קטן אינו כרצונו - הוא מגיע הביתה, אין חולצה מגוהצת, ומיד מלחמת עולם: רעש בבית, צעקות, לחץ, 'כמה פעמים צריך להגיד לכם', 'זו לא פעם ראשונה'. כל גחמה שלו חייבת להתמלא במאה אחוז, וכשאין מאה אחוז - יש כעס.
וממילא, אומר הגר"א, הוא איש מדון: על כל דבר קטן הוא עושה מריבה, על כל דבר קטן הוא פותח ויכוח. יש סוחרים שמכירים היטב את הטיפוס הזה. הוא לעולם לא ישלם מחיר מלא, תמיד יגלה שריטה במוצר, תמיד ימצא שהמכשיר מרעיש, ולבעל המקצוע תמיד ימצא סיבה לשלם חצי: כאן לא עשית מושלם, ושם בצביעה נגעת במשקוף, ועכשיו אני צריך להביא מישהו לנקות וזה לבד יעלה לי אלף שקלים. וכך על כל דבר קטן הוא רב, וכל דבר קטן מוציא אותו משיווי משקלו הנפשי.
לעומתו, הבוטח בה' הוא אדם שמח בחלקו. לא נתנו לו מה שהובטח לו? מה שמגיע לי - אקבל. במקומך יושיבוך, ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה. אם זה רצונו יתברך - זה רצונו יתברך, ולא אעשה על כך ויכוח, ולא מחלוקת ולא מריבה. וזו מעלתו הגדולה: 'ידושן' - הוא מדושן עונג, אין לו מריבות ואין לו ויכוחים.
רחב הנפש יאמר עליו: הרי יצא פראייר. אבל בואו נתבונן באמת. 'כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ' - למדנו זאת כבר באיוב, והבאנו על כך גם מחקרים: הכעס הורג את האדם. עשו לך משהו שאינו לפי רוחך, וכעסת, והתפרצת, ודפקת על השולחן והעמדת אותו במקומו - ומה הרווחת? קיצרת את חייך. אז מי כאן הפראייר? זה שדפק על השולחן וקיצר את חייו, או זה שאמר 'זה רצון ה', לא אעשה מזה עניין', ולא קיבל את מה שרצה אבל נשאר מדושן עונג, וחי חיים טובים, רגועים ושלווים?
כפי שאמר מישהו פעם: מה שיהרוג אותך זה לא מה שאתה אוכל, אלא מה שאוכל אותך. לאנשים האלה חסר העיקר שבחיים, והוא: 'ובוטח על ה' ידושן'. אתה חושב שהוא הפסיד? הוא הרוויח את מה שאתה הפסדת - חיים שקטים, שלווה, שלוות הנפש.
'תבעתי אותו לבית משפט'. וכמה עלתה לך התביעה? עזוב את הכסף - כמה עלתה לך נפשית? רצת לעורך דין, הגשת לתביעות קטנות, ישבת וכתבת, עמדת בבית המשפט - וכמה קיבלת בסוף? אלף וחמש מאות שקלים. יש אדם שאומר: קח אלף וחמש מאות שקל ופטור אותי מהעניין; אני מוכן לשלם את זה בשביל שלוות נפשי, איני רוצה לרוץ לבית משפט ולעמוד שם בוויכוחים. בעיני הראשון הוא יצא פראייר, אבל לפי מבט האמת - 'ובוטח על ה' ידושן'.
ומעבר לכך, דעו שהוא לא הפסיד את אותם אלף וחמש מאות שקלים. מה שמגיע לאדם - הוא יקבל, ואין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה. ואם גזלו אותו, בסופו של דבר הגזלן הוא שיפסיד; הקדוש ברוך הוא אומר: שונא אני את הגזלנים, מפני שמטריחים עליי, שאני צריך לקחת מזה ולהחזיר לזה. נמצא שהתובע גם איבד את בריאותו, ובשביל מה? כדי להחזיר לעצמו דבר שממילא היה מגיע לו ומקבלו. ואם לא קיבל כלל - אפשר מאוד שכך מגיע לו, שיהיה נגזל; ואז גם הגוזל יפסיד בסוף את מה שלקח בכוח. ממה נפשך: אם מגיע לך - כל המלחמה הייתה מיותרת, שהרי היית מקבל ממילא; ואם אינו מגיע לך - גם כן מיותרת, שהרי בסוף תפסיד את זה.
כמובן, אין הכוונה שאדם שעומדת דירה על כף המאזניים יוותר על מיליון שקל בשביל שלוות הנפש. אנחנו מדברים על כל הדברים הקטנים שמכעיסים את האדם, והוא אינו שם לב שהוא מאבד את בריאותו בעבור דברים קטנים שהם באמת חסרי ערך.
הרלב"ג מפרש: 'רחב נפש' הוא מי שיש לו תאוות רבות, והדבר מביאו להיות רודף תמידי אחר התאווה כדי למלא אותן. ומדוע 'יגרה מדון'? מפני שלא תמיד אפשר למלא את כל התאוות, וכשהוא בא להשיג את תאוותיו הוא נקלע להתנגשויות עם הבריות.
וכבר אמרו: 'לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד' - תאוותו של זה אינה תאוותו של זה, וממילא התאווה יוצרת פירוד. אפשר לראות זאת היום בצורה הקלאסית ביותר: אדם שיש לו תאוות העישון, מה הוא עושה? קם ויוצא. אין לו ברירה, בגלל תאוותו הוא נפרד מכולם.
אבל מי שבוטח בה', ושם את כל תאוותיו נגדו - כלומר שכל תאוותיו אינן אלא אל ה', והוא אינו מתקרב אליהן - אדם זה 'ידושן', כלומר ידושן בהגעת חפציו: מה שהוא צריך יהיה לו. ואילו הרודף אחרי אינסוף תאוות יגיע גם למחלוקות ולמריבות כדי להשיגן.
עוד מסביר הרלב"ג ש'רחב נפש' יכול להתפרש כמי שמפזר את ממונו לבריות כדי שיאהבו אותו. אדם כזה מגרה מדון כנגדו, שכן בסופו של דבר יאבד את הונו ויצטרך לעשוק אנשים.
ואם תאמר: אבל קניתי לי אוהבים, ריפדתי כאן ושתלתי שם, יש לי אנשים בכל הצמתים והם יעזרו לי - אומר הרלב"ג: גם מאותם אנשים עצמם שפיזר להם תחילה יגרה מדון. מדוע? שאלו את עצמכם למה הוא חבר שלך. כמו שאמר מישהו: 'חבר על בטרייה' - נגמרה הבטרייה, נגמרה החברות. הוא היה חבר שלך מפני שריפדת אותו; ברגע שישמע שאתה בפשיטת רגל, הוא קולט מיד שאין עוד מה לקבל, ואם אין מה לקבל - בשביל מה הוא צריך את הקשר איתך?
זו מציאות מדויקת. אדם בעל ממון ובעל שררה מחלק כספים והטבות, עוזר לזה בקמפיין, תורם למפלגה של זה. עד מתי יועילו הקשרים? כל עוד אתה בעל ממון. אבל תאר לעצמך שהאיש נופל, ופונה לאותו אדם שריפד אותו ומזכיר לו את שמו - 'תזכיר לי איך קוראים לך? אה, אדבר עם הפקידה שלי שתבדוק מה קורה עם זה'. זו תהיה שיחת הטלפון האחרונה, כי מכאן ואילך ההוראה לפקידה היא לסנן את שיחותיו.
הרב זילברשטיין סיפר פעם סיפור הנוגע בדיוק לעניין זה. היה ראש עיר שהכיר, ובמערכת בחירות אחת לא התכונן כראוי, כי היה בטוח שייקח אותה בהליכה - והדיחו אותו. זה היה עבורו הלם טוטאלי. ומרעה אל רעה יצא: שבוע אחרי שהודח, נגנב לו גם הרכב.
מיד הרים טלפון למפקד המשטרה במחוז, שעימו היה הולך צמוד בכל הכנסים, וידידות גדולה שררה ביניהם. 'שלום, מה שלומך?' 'ברוך השם. תשמע, הרכב שלי נגנב...' 'אה, כן? אוקיי, בסדר' - ופתאום השיחה נותקה. חשב לעצמו: ודאי הוא מטפל בעניין. חיכה שבוע, ודבר לא קרה: לא זימנו אותו, לא בא חוקר הביתה, כלום. התקשר שוב. 'מי זה?' 'פלוני אלמוני.' 'אה, כן, נו, תיגש לתחנת המשטרה ותגיש תלונה בצורה מסודרת.' אמר אותו ראש עיר: הצורה שבה נאמרו הדברים והרוח הקרה שנשבה מפיו אמרו הכל, ואם לא די בכך, הוא סיים: 'ותעשה לי טובה, תמחק את הטלפון שלי, זה טלפון אישי'.
אמר: אז נפל לי האסימון לאן נפלתי. עוד לא קלטתי שירדתי מלהיות הצ'יף של העיר להיות אדם פשוט, ושיחת הטלפון הזאת הבהירה לי בצורה הברורה ביותר מה הסטטוס שלי היום. זה היה המשבר הגדול ביותר שלי - להבין את הירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. והרי אלה אנשים שתמכתי בהם בכל מה שביקשו, גם בעניינים פרטיים עבור קרוביהם: לזה סידרתי מגרש, לזה עזרתי בעניין של חריגת בנייה, מה לא עשיתי? וברגע שהבין שאינך עוד על ההגה - מה הוא צריך ממך? כראש עיר היו שולחים אליי חוקר ללשכה כדי לגבות עדות ולגזול כמה שפחות זמן, והמשטרה הייתה פותחת בחקירה מיד. ועכשיו - מי אתה בכלל היום?
ולא זו בלבד, מוסיף הרלב"ג: לפעמים מה שנתן אף יהפוך לשנאה. כיצד? כאשר הוא נפל כלכלית והפסיק לתת, ולא תמיד ידוע ומפורסם שנפל - מה חושב המקבל? 'הרי כבר שלושה חודשים הוא לא ריפד, כבר שלושה חודשים לא שלח דורונות. אז על מה הוא בכלל מדבר? תגיד לו שאין לי זמן, שיבוא אחרי החגים'. מה שהיה סיבה לאהבה הופך עתה לסיבה לשנאה, שהרי הרגלת אותו לקבל, ופתאום אינו מקבל ממך מאומה.
אבל מי שישים מבטחו בה' לבדו, אומר הרלב"ג, ישיג חפציו ויהיה שולחנו מלא דשן - היפוכו של רחב הנפש. רחב הנפש מפזר ממונו כדי לקנות לו אוהבים, ואינו יודע שאיש מהם לא יעמוד לו בעת צרה. ואילו הבוטח בה' אומר: איני סומך על אף אחד, רק על הקדוש ברוך הוא; אין לי צורך לשתול כספים בכל מיני מקומות. וזהו שנאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ'.
עוד נאמר: 'טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם', 'טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים'. והסברנו פעם מה שאומר הגר"א: מה ההבדל בין 'לחסות' ל'לבטוח'? 'לבטוח' פירושו שמישהו הבטיח לך - יש לך הבטחה. 'לחסות' פירושו שאתה עצמך מסתתר במקום מחסה, בלי שהבטיחו לך דבר: כמו אדם בשדרות בשעת התקפה, המחפש בטונדה לחסות בה - איש לא הבטיח לו הגנה, אלא הוא מסתיר את עצמו.
אומר דוד המלך: טוב לחסות בה' - אפילו שה' לא הבטיח לך הגנה, ואתה רק אומר 'אני חוסה בו' - הרי זה טוב יותר מלבטוח באדם שהבטיח לך הצלה ואמר 'סמוך עליי, אני אעזור לך'. וכל שכן כשה' הבטיח לך הצלה. נמצא שהחסיה בה' מבטיחה יותר מהבטחתו של בשר ודם. ומי שישים מבטחו בה' לבדו - ידושן, ואינו מצפה לעזרת שום אדם, וממילא גם אינו מתאכזב.
המלבי"ם מפרש את 'יגרה מדון' באופן מיוחד. לא כשאר המפרשים שביארו שיהיה לו מדון עם הבריות - שגם זה נכון - אלא שהוא מגרה מדון כנגד הקדוש ברוך הוא. כיוון שאינו מוצא את תאוותו, הוא בטוח שהכל מכוון נגדו וכל העולם נברא לרעתו, והוא מתרעם תמיד על מידותיו של הקדוש ברוך הוא: רציתי כך ולא הסתדר, שאפתי לזה ולא הלך, ושם ממש התחשק לי ונחסמתי. 'ריבונו של עולם, מה רוצים ממני?' יש לו תלונות כלפי שמיא, מריבה עם הקדוש ברוך הוא - וכל זה מפני שיש לו אינסוף תאוות ורצונות שאינם מתממשים.
אבל הבוטח בה' - מי שאינו מתאווה, מי שמסתפק במועט, מי שבוטח בקדוש ברוך הוא שיספק לו את הנצרך לו - הוא ידושן וימצא את צרכיו. שהרי באמת הקדוש ברוך הוא לא הבטיח לך אושר: 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם' - אין אנו אומרים 'ולא ראיתי צדיק שאינו עשיר'. אין הבטחה לעושר, אבל יש הבטחה שלא יהיה נעזב וזרעו מבקש לחם. לכן הבוטח בה' ידושן: מה שהקדוש ברוך הוא נותן מספיק לו, יש לו לחם, יש לו כדי פרנסה - וזה די לו.
וזהו שנאמר: 'אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים'. הקדוש ברוך הוא ברא את האדם כך שהמעט יספיק לו, אך הם ביקשו חשבונות רבים, ויש לאדם תאוות אינסופיות, ובגללן הוא בא במריבה עם ריבונו של עולם: למה זה לא הלך ולמה זה לא הסתדר. אך הקדוש ברוך הוא מעולם לא התחייב למלא את כל תאוותיך.
'רחב נפש יגרה מדון' - האדם שרצונותיו אינסופיים לעולם אינו שמח בחלקו, לעולם כועס, ומתוך כך רב עם כל אדם, נפרד מן הבריות ואף בא בטענות כלפי שמיא. הוא מקצר את חייו בעבור דברים קטנים וחסרי ערך, ומי שפיזר ממונו כדי לקנות אוהבים מגלה בשעת צרה שאין לו על מי להישען. לעומתו 'ובוטח על ה' ידושן': השמח בחלקו, היודע שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה ושמה שמגיע לו יגיע אליו, זוכה לשלוות נפש, לחיים רגועים וטובים, וצרכיו מזומנים לו מאת הקדוש ברוך הוא. זהו החשבון האמיתי של מי הפראייר ומי המרוויח.