פרק כח - נסו ואין רודף - חלק ט

פתיחה: בין תוכחה לחנופה

שני הפסוקים שלפנינו בפרק כ"ח עוסקים בנושא אחד: ההבדל בין מי שאומר לחברו את האמת, גם כשהיא לא נעימה, לבין מי ש"מחליק לשון" ואומר לכל אדם מה שנעים לו לשמוע. הפסוק הראשון קובע את הכלל, והפסוק השני - כך יבאר המלבי"ם - נותן לו את המשל החריף ביותר.

מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן׃ (כח, כג)

שתי גרסאות בפסוק

לפני הביאור צריך להזכיר שגם כאן ישנן שתי גרסאות, כפי שמביא המנחת שי. יש גורסים "אחרַי" ברי"ש פתוחה, ויש גורסים "אחרֵי" ברי"ש צרויה. ובאמת אנו רואים שהפרשנים נותנים ביאורים לשתי הדרכים, ומכאן מובן שלאחד הייתה גרסה זו ולאחר גרסה אחרת. המנחת שי מביא שבתנ"ך גדול מופיע "אחרֵי" בצירה, וכן בנוסחאות ישנות הבאות מספרד נכתב כך בתחילה, אלא שלאחר מכן החליפו את הצירה לפתח - ומי יודע מה נכון, הכתוב הראשון או המאוחר.

רש"י: התוכחה מוצאת חן לאחר זמן

מדברי רש"י ברור שהוא גרס "אחרֵי". מי שמוכיח אדם על עבירות שבידו ומרחיק אותו מחטא ועוון - "אחרֵי כן", אחרי זמן, ימצא חן בעיניו יותר ממחליק לשון. וכך מרחיב הגר"א: מי שמוכיח את חברו יצר איתו, ברגע הראשון, מעין מריבה. "אתה לא עושה כדין, אתה לא עושה כהוגן, מה שאתה עושה זה עבירה" - זהו עימות. ודאי שצריך להוכיח בדרך נכונה ונכוחה, בדרך שתתקבל; אבל ברגע הראשון עושה רושם שבאת לבקר אותו, לחפש מומים, לבקש רעתו. אלא ש"אחרֵי" - לאחר מכן - חן ימצא. התוכחה הזאת, במקום שנאה, עוד תוסיף אהבה, כי לאחר זמן יראה שמה שנאמר לו היה לטובתו, ויראה שאלה שעשו ההפך, שלכאורה היה להם טוב יותר, ניזוקו בסופו של דבר. ואז יאמר: כמה טוב שפלוני הוכיח אותי, כמה טוב שפלוני אמר לי.

הדוגמה הקלאסית: הילדים שלנו

אולי הדוגמה הברורה ביותר לכך היא הילדים. ילד הוא נער, ונער מלשון מתנער - מחפש להתנער מכל מחויבות (ולפעמים גם נוער, אך על דרך הפשט הוא מתנער). תמיד נדמה לו שהאבא, ההורים, המורים, המשגיח בישיבה - כולם רוצים להגביל אותו. כאן אומרים לו אל תצא, כאן אל תיסע, כאן אתה לא יכול. הוא חי בתחושה שמצרים לו ואינם נותנים לו לעשות ככל העולה על רוחו, ולפעמים הוא מפתח מכך קפידות ושנאות, ולפעמים לצערנו אף פורש מן הדרך. אבל כשהוא מתבגר הוא אומר: כמה טוב שאבא שלי אז אמר לי לא; כמה טוב שבישיבה לא הסכימו; כמה טוב שהמשגיח מנע את זה לחלוטין. באותו רגע זה לא נעים, כי מגבילים אותו - אבל "מוכיח אדם אחרֵי חן ימצא".

ולעומת זאת "מחליק לשון" הוא ההפך הגמור: זה שאומר לך "הכל בסדר, אתה יכול לעשות מה שבא לך, תזרום", ומציג עצמו כליברל ומבין. ואז האדם מגיע לנפילות ולקלקולים, ואחר כך מחפש איך לצאת מהם ואיך להיגמל - כי לא היה מי שיציב בפניו גדרות בזמן. והרבה פעמים דווקא את מי שלכאורה היה טוב איתו, לא הגביל אותו, הבין אותו והעניק לו - אותו הוא מקלל בסוף: רק בגללו אני סובל עכשיו; אילו העמיד אותי אז במקומי, אילו הזהיר אותי על הסיכונים, אילו אמר לי לקראת מה אני הולך - לא הייתי ניגש לזה. נמצא שהתוכחה הלא נעימה כעת, "אחרֵי" - חן תמצא, ואילו המחליק לשון, שהיה נחמד איתי אז, יתברר כמה נזק נגרם ממנו.

המדרש: משה מול בלעם

רש"י מביא עוד דרשה מבראשית רבה. כלל הוא בחז"ל: כל מקום שנאמר "אחרֵי" - מופלג, ו"אחר" - סמוך. "ויהי אחר הדברים האלה" היינו בסמיכות, ואילו "אחרֵי" מורה על מרחק רב. אומר המדרש: "מוכיח אדם אחרֵי" - זה משה שהוכיח את ישראל אחר הקדוש ברוך הוא; וישראל קרויים אדם, שנאמר "אדם אתם". ומה כתוב אצל משה? "כי מצאת חן בעיני". "ממחליק לשון" - זה בלעם, שאמר לישראל דברים מתוקנים: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", כמה נפלא, כמה יופי. ואילו משה רבנו אומר לנו "השמרו לכם פן יפתה לבבכם", "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים", "השמד תשמדון" - דברים קשים, תוכחה. ומכל מקום הוא זה שמוצא חן.

זוהי בחינת "נעתרות נשיקות שונא ונאמנים פצעי אוהב" - אומר המדרש: עליהם צווח שלמה, כנגד משה וכנגד בלעם להבדיל. משה אומר לנו דברים קשים כגידים, ואלו הם פצעי אוהב; ובלעם אומר דברים נעימים ומתוקים - וסופם מה היה? כתוב בחז"ל שכל אותם דברים שאמר בלעם נהפכו על ישראל לקללה, לפי שנאמרו מלב רע ובמגמה רעה. ואף שהחליק לשון והחניף לנו, אנו רואים שהדברים גרמו נזק.

האבן עזרא: אחרַי - אחר מצוותיי

האבן עזרא גרס "אחרַי" בפתח, ומפרש: מי שיוכיח אדם אחר מצוותיי - כלומר מוכיח אנשים ללכת אחרַי - "חן ימצא", ימצא חן בעיני כל רואיו.

הגר"א: מעריכים איש אמת

הגר"א מסביר: מוכיח לאדם, אפילו שהוא רב איתו - חן ימצא. ולמה? כי האמת היא שאנשים, אפילו אם אינם אוהבים את מי שאומר להם דברים קשים, מעריכים איש אמת. כשאדם רואה שדבריך באו מתוך אמת, ולא מתוך רצון לבקר, ולא מתוך מוסר כפול - שאתה עושה כך ואותו אתה מוכיח על כך, שאז נדמה לו שאתה רק "מחפש אותו" - אז בסופו של דבר חן ימצא.

לעומת זאת, אדם שרואים בו שאין זו אמת אלא חנופה - הדבר מאוס, ואנשים נגעלים ממנו. למה? כי אתה רואה שזה טיפוס שכל הזמן מנסה למצוא חן בעיניך, מחפש לומר לך את המילים שינעמו לאוזניך. איך קוראים לאדם כזה? פוליטיקאי - אומנות השקר. מה הוא יגיד? מה שאתה רוצה לשמוע. אם יעלה לתחנת רדיו ערבית כמעט ישים כאפייה, ואם יעלה לתחנה חרדית תהיה בטוח שהוא הולך עם שטריימל - רק על פי הדיבורים; ודיבורים לא עולים כסף, אז הוא משחרר באופן חופשי. ואם יגיע לפני קבוצות שסדר היום שלהן הפוך, פתאום תראה אותו ניצי ותוקפני. מי הוא באמת? מחליף צבעים, זיקית. האם מעריכים אדם כזה? אדרבה, בזים לו.

ושימו לב לדבר מעניין: מי שכל הזמן מחפש ומבקש לקבל מאיתנו אישור - באופן טבעי בזים לו; ומי שהולך עם האמת שלו - מעריכים אותו. כשאתה כל הזמן מבקש לקבל ממני אישור ולמצוא חן בעיניי, זה נותן תחושה שאתה חסר חוט שדרה: אין לך אמת משלך, אין לך קו, אין לך דרך חיים; אתה תמיד עושה דבר מה כדי שאעריך אותך, כדי לקבל שבח, ואין לך בעיה אפילו לעשות דברים סותרים - ובלבד שתשמע ממני מילה טובה. זה יוצר זלזול כלפיו. לעומת זאת, אדם שיש לו אמת - גם אם במקום כלשהו הוא דורך לי על היבלת, גם אם משהו אצלו לא מוצא חן בעיניי - אני מעריך אותו, כי מה שהוא עושה נובע מאמת פנימית.

יש אנשים, ואפילו לא מעט עיתונאים, שיכתבו על סאטמר בדרך של כבוד - ולא מפני שחזרו בתשובה, אלא מפני שהם אומרים: יש להם קו, והם הולכים איתו עד הסוף. "איני מכיר במדינה" - ולכן לא רוצה ממך שקל, ואל תתערב לי בתכנים ואל תקבע לי דבר. אתה יכול שלא לאהוב את זה, אבל אינך יכול שלא להעריך את זה, כי הערכה פירושה אדם שיש לו אמת והוא הולך איתה עד הסוף ומוכן למסור עליה נפש. אבל אם אדם יאמר "איני מכיר במדינה ולכן איני משלם מיסים", ולקבל הטבות מהמדינה הוא כן מכיר - תחליט: אתה מכיר או לא מכיר? כשאדם עושה דברים סותרים, הם מביאים לחוסר הערכה כלפיו.

זהו שאומר הגר"א: המוכיח את חברו, אף שהוא רב איתו, מאחר שהוא מדריך אותו בדרך ישרה - חן ימצא, יאהבו אותו. כי לאיש המדבר אמת בלבבו אוהבים יותר מלמחליק לשון המחניף לבריות. ולמחליק לשון אין הערכה, אין מי שמאמין בו ואין מי שאוהב אותו, שהרי אומרים עליו: אדם חסר חוט שדרה, טיפוס אופורטוניסט, אדם שתמיד מבקש להסתדר עם כולם - ודאי שאין זו דרך ואין זו הנהגה.

סייג: דבר שאינו נשמע

נשים לב: ודאי שאין שלמה המלך מתכוון שילך אדם להוכיח מי שאינו מקבל תוכחה. מי שאינו מקבל תוכחה - פעמים שהתוכחה רק תזיק ותגרום לאנטגוניזם, לשנאה ולרגשות קשים. ואין שלמה בא להפקיע את הכלל שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ולכן הדוגמה שנתתי היא בילדים, שחינוכם מופקד בידינו, ושם רואים את הקונפליקט: מצד אחד אתה רוצה את הטוב ביותר לילד, רוצה שיאהב אותך ואת הבית וירגיש טוב; ומצד שני יש מקומות שצריך לשים גבולות, לעצור ולומר לילד לא - כי זה רק יזיק ורק יקלקל.

הילד בא ואומר: אבא, אני רוצה אייפון. ואתה יודע ששם תהא קבורתם. "אבל לכולם יש" - ראשית, הבעיה מתחילה בך: למה שלחת אותו למקום שלכולם יש? שלח אותו למקום שלכולם אין, ולא יבוא אליך בזמירות כאלה. ואם כבר שלחת למקום כזה, מה יעשה הבן ולא יחטא. אבל מעבר לכך: וכי משום שהוא כבר שם אאכיל את הילד שלי רעל? ייתכן שעכשיו קשה לו מאוד, אבל כשיתבגר מעט ויראה מסביבו את ההתמכרות - והיא התמכרות נוראה ממש - יבין. כבר דיברנו שכ-70% מבני הנוער אמרו שהם מוכנים שיורידו להם אצבע ובלבד שלא ייקחו להם את האייפון; ואני איני מאמין לסקר הזה, לדעתי זה 90%, שהרי ברגע שתבוא לקחת לו את המכשיר יאמר לך: קח ארבע אצבעות, רק תשאיר לי אותו, ואצבע אחת לדפדף. המציאות היא שאנשים מגיעים להתמכרויות ולדברים נוראים; וכשיתבגר ויהיה בר דעת יותר, יבין כמה טוב שאבא מנע ממני את ההתמכרות הזאת. וכי מי שאינו מבין זאת באייפון, בסמים הוא כן מבין? יש אנשים שהאחריות עליהם מוטלת עליי, ואני צריך לשים בלמים במקומות הנצרכים, אף שאין הדבר מוצא חן. גם משה רבנו אמר דברים קשים מאוד, אבל "אחרֵי" - בסופו של דבר חן ימצא, כי כל אדם ידע שמה שהוכיח ומה שאמר היה אך ורק לטובתי.

המלבי"ם: הצורבא מרבנן, ירמיהו ונביאי השקר

המלבי"ם מסביר שדרך העולם שאין מוצא חן בעיני אנשים מי שמוכיח אותם, ויותר מוצא חן בעיניהם מי שאומר להם תמיד כמה הם טובים, כמה הם הגונים וכמה מעשיהם ישרים. וזה עצמו דבר שלילי, כמו שאמרו חז"ל: "האי צורבא מרבנן דמרחמו ליה בני מתא - משום דלא מוכח להו במילי דשמיא", תלמיד חכם שכל אנשי העיר אוהבים אותו, כנראה משום שאינו מוכיח אותם בענייני שמים. כלומר, כשכל אדם בא לפניך ואתה אומר לו "זה בסדר, זה טוב, אין בעיה, מצוין" - כאותו רב שבא אדם וטען טענה ואמר לו "אתה צודק", ובא אחר וטען את ההפך ואמר לו "גם אתה צודק", ובאה אשתו ואמרה "איך ייתכן? לזה אמרת צודק ולזה אמרת צודק", ואמר לה "גם את צודקת"; ברוך השם, ועמך כולם צדיקים. אדם כזה מחפש למצוא חן בעיני כולם.

נמצא אפוא שהמחליק לשון מוצא חן בעיני הבריות יותר מן המוכיח - אבל זה רק בהתחלה. לאחר מכן, כשבאה הפורענות וכשבא הנזק, אז שמים לב שירמיהו, שאמר לנו דברים קשים ביותר וחריפים ביותר ונבואות נוראות, הוא דווקא זה שאהב אותנו והוא דווקא זה שביקש את טובתנו. ואילו נביאי השקר, שתמיד אמרו "יש לנו עם נפלא, והנוער שלנו נהדר, ואל תדאגו, הקדוש ברוך הוא לא יחריב את בית המקדש - זה הבית שלו, מה פתאום שיחריב אותו? והוא גם לא יגלה את ישראל, וכשם שנבוכדנצר בא כך ילך, והכלים שנלקחו מבית המקדש יחזרו" - כל אלה דברי הבל. תמיד אהבו לומר לעם רק דברים טובים ונעימים, כדרך התקשורת שתמיד מספרת עד כמה הכל בסדר, ואל תעירו ואל תעוררו. בהתחלה זה מוצא חן, אבל לאחר מכן, כשאתה מגיע לשוקת שבורה ובאה הגלות ובאה הצרה - אתה מקלל את מי שהרגיע אותך ואת מי שהביא אותך למצב הזה, שהרי אילו הודיע לי מראש והתריע כראוי, הייתי נזהר והייתי נשמר. וזהו "אחרֵי" - אחרי גמר הדברים, בסוף כל דבר, אז המוכיח ימצא חן יותר מן המחליק לשון.

גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין־פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית׃ (כח, כד)

רש"י: גוזל את הקדוש ברוך הוא ואת כנסת ישראל

רש"י מביא את דרשת חז"ל: "גוזל אביו" - זה הקדוש ברוך הוא, "ואמו" - זו כנסת ישראל. ובמה הוא גוזלם? במי שמחטיא את הרבים; שאז הוא גוזל את הקדוש ברוך הוא וגם גוזל את בניו. שהרי הקדוש ברוך הוא לא נתן לאדם את מה שבעולם אלא לאחר ברכה: לפני הברכה מה שבשמים ומה שבארץ הכל להשם, ולאחר הברכה "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". נמצא שהלוקח ואוכל בלא ברכה גוזל את הקדוש ברוך הוא וגם את כנסת ישראל, שמונע מהם את השפע. אלא שרש"י אינו מפרש זאת בנוגע לברכה, אלא בנוגע למחטיא את הרבים: גוזל את הקדוש ברוך הוא ומפריד ממנו את בניו. ומיהו "איש משחית"? אומר רש"י: זה ירבעם, שכך עשה - החטיא את הרבים, וגזל מהקדוש ברוך הוא את בניו, וגזל מעם ישראל את הטובה שהיא החיבור לקודשא בריך הוא, ובסופו של דבר הביא הגזל הזה לידי גלות.

הגר"א: "ממי לקחתי? מאבא שלי"

הגר"א שואל: למה הוא אומר "אין פשע"? משום שהוא אומר לעצמו: ממי לקחתי - מאבי ומאמי, וממילא הכל יהיה שלי בסוף, אם כן אין כאן פשע. הוא מרגיש בעל הבית כבר מעכשיו, יורש אותם בחייהם, וסבור שהוא רשאי לקחת. וזהו דבר נורא. אני זוכר שבתור ילד אולי הייתי קצת תמים, ויום אחד הופתעתי: באתי אל חבר והוא אמר שהוא רוצה ללכת לקנות גלידה. אמרתי לו: אין בעיה, רק מאין כסף? אמר לי: אין בעיה. ניגש לתיק של אמו, והוציא בלי שתראה - במושגים של היום נאמר עשרים או שלושים שקלים - והלך. לא אשכח את ההלם שאחז בי באותו רגע: איך אדם ניגש כך לתיק של אמו ומוציא כסף בלי רשות. אחר כך קצת איבדתי את התמימות והבנתי שיש דברים כאלה וגם גרועים מהם. אבל על כל פנים יש מציאות כזו שאדם אומר "אין פשע": לבית השכן הוא לא ייכנס לגנוב עשרים שקלים, אבל מתיק של אמו - "זה של אמא שלי, זה של הבית, זה שלנו", מאבי לקחתי ולא עוול בידי.

הגר"א: מהו "איש משחית"

ומהו "חבר הוא לאיש משחית"? מצאנו את הביטוי הזה בנואף: "נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה". אם כן, מי מוגדר משחית - הנואף אישה. ומה הקשר בין הגוזל אביו ואמו לבין הנואף? אומר הגר"א: הגמרא אומרת כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל את אביו ואת אמו. ושימו לב: "כלה בלא ברכה אסורה כנידה", ונידה איסור כרת הוא רחמנא ליצלן, ומי שעובר על איסור כרת משחית את נפשו - נפשו נכרתת משורשיה העליונים. וזהו: גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, האדם הזה האוכל בלא ברכה - חבר הוא לאיש משחית, כמו נואף אישה פנויה.

ומהו נואף אישה פנויה? הוא בלא ברכה - אין שם ברכת הנישואין, לא הכניס אותה לחופה. והוא אומר לעצמו: מה עשיתי, הרי אין זו אשת איש אלא פנויה. על אדם כזה אמר הכתוב "חסר לב", והוא "איש משחית" - שהרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה, והבא על הנידה משחית נפשו ונכרת משורשו העליון. נמצא שהבא על האישה בלא ברכה הוא ממש איש משחית. ולכן גם הגוזל אביו ואמו, שהוא כאוכל בלא ברכה, דומה לנואף אישה פנויה בלא ברכה, ומוגדר כמשחית נפשו. ולפי הגר"א ייתכן מאוד שכל הפסוק מדבר כולו בכלה בלא ברכה, שהרי ממה שהוא אומר "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה" משתמע שהוא מפרש אף את הגמרא הזאת לא באוכל פרי בלא ברכה אלא בנושא אישה: מי שנמצא עימה בלא ברכה - בלא השבע ברכות - עליו אנו אומרים שהוא בגדר חבר לאיש משחית, שמשחית נפשו וכאילו בא על הנידה.

חבר לירבעם בן נבט

חז"ל אומרים: חבר הוא לירבעם בן נבט, שגם הוא גזל את אביו ואת אמו. הקדוש ברוך הוא נקרא אב - ומה לו לאב, שהגלה את בניו. וכנסת ישראל, השכינה הקדושה, נקראת אם, שנאמר "ובפשעכם שֻׁלחה אמכם".

ודבר זה מופיע גם בקבלה. אנו מתייחסים לקודשא בריך הוא כדכורא ונוקבא - לא שיש חלילה דבר כזה בקודשא בריך הוא, אלא זו בחינת הספירות, כפי שהסברנו פעם באריכות. "קודשא בריך הוא" הוא בספירות פרצוף ז"א, זעיר אנפין, מעמד שש הספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד - זו בחינת דכורא. "ושכינתיה" - זו הנוקבא, ספירת המלכות, והיא השכינה הקדושה. וכשאנו אומרים "לשם ייחוד", דיברנו שהכוונה זיווג, דהיינו השפעה ממידה עליונה של קודשא בריך הוא שהוא הדכורא אל הנוקבא שהיא המלכות, וההשפעה יוצרת תולדות, ומזה מגיע השפע אל העולם התחתון שלנו. נמצא שהוא חבר לירבעם בן נבט, שגזל את קודשא בריך הוא ושכינתיה - את הקדוש ברוך הוא שנקרא אבינו, ואת השכינה הקדושה שנקראת אמנו.

הרלב"ג: הרגל הגזל

הרלב"ג מסביר: האדם הזה, שגוזל מתוך מחשבה שממילא הכל שלי בסוף, חבר הוא לאיש משחית - לפי שיתרגל לגזול, וזה הנורא מכל. כשאדם מתרגל לעבור עבירה, כבר אין גבולות; לא תאמר "שם זה אבא ואמא וכאן זה מישהו אחר" - התרגלת לגזול, ומחר זה יהיה גם אחר, ולא דווקא אביו ואמו. ואז "חבר הוא לאיש משחית", כלומר האדם הזה ישחית את האחרים במעשיו ויגזול אותם; ובעצם זה שהוא גוזל אותם הוא משחית אותם.

המלבי"ם: הפסוק כהמשך למחליק לשון

המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה הוא המשך הפסוק הקודם. שם ראינו "מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון", וכאן הוא נותן משל למחליק לשון. מהו המשל? אדם הגוזל את אביו ואת אמו, שזה המעשה הגרוע ביותר: יש בו גזילה, שמצד עצמה שלילית; ועוד שזה מאביו ומאמו, שהיה צריך להיות לך כלפיהם הכרת הטוב, והיית צריך אדרבה לשמור על ממונם ולכבדם - ואתה הלכת וגזלת אותם. הגזל מצד עצמו חמור, ומאביו ואמו חמור שבעתיים. ואומר המלבי"ם: דע לך, כך הוא המחליק לשון - שאפילו על גוזל אביו ואמו הוא אומר "אין פשע".

וזה נפלא מאוד, שכן זהו המשך ישיר של הפסוק הקודם. מהו מחליק לשון? אדם שבחלקת לשונו אומר לך "לא, זה בסדר, כל מה שאתה עושה בסדר, זה כשר, אין עם זה בעיה". אדם כזה מסוגל לומר "אין פשע" גם על גוזל אביו ואמו; הוא מחליק בלשונו ואף את העבירות החמורות ביותר הוא מחליק, ואומר לך: אין פשע, זה בסדר, מה שעשית לא נורא. והמחליק לשון הזה - חבר הוא לאיש משחית: הוא חבר ושותף של הגזלן שהשחית דרכו, שהרי בזה שעודדתי אותך אני שותף שלך; בזה שנתתי לך דברי שבח והחלקתי לך בלשוני, עודדתי אותך להמשיך במעשים הללו, ואני שותף לכל מה שעשית.

ועוד מוסיף המלבי"ם: הוא חבר אל המשחית הבא להשחית את החוטא ולשלם לו את עונשו. כלומר, לא רק שאתה חבר לאדם הזה, אלא אתה חבר למלאך המשחית שיבוא להיפרע ממנו - אותו מלאך משחית יעשה ביקור גם אצלך. במילים פשוטות: מי שייפרע מן הגזלן ייפרע גם מן המחניף לו והאומר לו "מעשיך כשרים", וגם אותו יעניש. שהרי האדם הזה גרם לחברו את העונש, ואיך ייתכן שיצא חופשי בלא שום עונש?

לסיכום:

שני הפסוקים מלמדים אותנו אמת אחת מכיוונים שונים. "מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון" - התוכחה קשה ברגע הראשון ונראית כעוינות, אך לאחר זמן מתברר שהמוכיח הוא האוהב האמיתי: כך משה מול בלעם, כך ירמיהו מול נביאי השקר, וכך ההורה המציב גבולות לבנו. אנשים מעריכים איש אמת ההולך עם דרכו עד הסוף, ובזים למחליק לשון המחפש תמיד למצוא חן. ו"גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע" הוא המשל החותם: זהו החוטא המצדיק את עצמו, וזהו גם המחניף האומר "אין פשע" אפילו על החמור שבחמורים - וסופו שהוא חבר ושותף לאיש המשחית, ומן המחניף ייפרעו כשם שנפרעים מן החוטא עצמו.