שלושת הפסוקים שלפנינו נראים במבט ראשון כשלושה נושאים נפרדים: אמונה ומעשרות, הכרת פנים במשפט, ובהילות אחר ההון. אך כפי שנראה, המפרשים - ובעיקר הגר"א - קושרים את כולם לחוט אחד: מידת הביטחון בהשם. מי שיש בו אמונה וביטחון - שורה בו הברכה, עינו טובה וידו פתוחה; ומי שחסר ביטחון - רודף, מקמץ, מחניף, ובסופו של דבר גם מפסיד. נלך על הפסוקים כסדרם.
אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב־בְּרָכוֹת וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה׃ (כ)
רש"י מבאר: "איש אמונות" הוא מי שנותן את מעשרותיו באמונה. אין שם עד בדבר, אף אחד לא מפקח ולא בודק - רק הקדוש ברוך הוא רואה. ודע לך שלא תפסיד מזה, אלא אדרבה: "רב ברכות" - הקדוש ברוך הוא ירבה לך ברכות לרוב, דווקא על הדבר הזה שאתה נותן בדבר הסמוי מן העין. ולעומתו "ואץ להעשיר לא ינקה" - זה שדוחק את השעה כדי להתעשר. ושימו לב שהדברים הולכים באותו קו עצמו: הנותן מעשרותיו לעניים - רב ברכות; והאץ להעשיר, שכוונתו נוטל משל העניים - לא ינקה, הקדוש ברוך הוא ייפרע ממנו.
הגר"א מסביר "איש אמונות" מלשון אמונה: אדם מאמין, השלם במידת הביטחון - הוא שיזכה לרב ברכות. אבל מי שרודף אחר הממון תמיד, אות היא שאין בו מידת ביטחון, שהרי מי שבוטח וסומך על הקדוש ברוך הוא אינו רץ ואינו "אץ". עצם הריצה מגלה שאדם זה חסר ביטחון, ומשום כך "לא ינקה".
הַכֵּר־פָּנִים לֹא־טוֹב וְעַל־פַּת־לֶחֶם יִפְשַׁע־גָּבֶר׃ (כא)
האבן עזרא מדייק שהמילים "לא טוב" חוזרות על שני חלקי הפסוק, כאילו נאמר: הכר פנים לא טוב, וכן לא טוב שעל פת לחם יפשע גבר. ה"לא טוב" משמש גם לאחור וגם לפנים. "להכיר פנים" - הכוונה הכרת פנים במשפט. הדיין רואה את אחד הצדדים ומכיר לו פנים: "שלום כהן, מה נשמע, מה שלומך". ומה קורה אז? אומר המצודת דוד: מסתתמות טענותיו של בעל דינו. הצד השני רואה שהדיין מכיר את יריבו, ומיד הוא מרגיש "הלך עליי", מתחיל לגמגם, להסמיק ולשנות צבעים. כבר לא יעזור מה שיאמר. לכן הכרת פנים רעה מצד עצמה - על ידה האדם שכנגד אינו יכול לפתוח את פיו.
ולפי דרכו של המצודת דוד, שהפסוק מדבר בדיין המכיר פנים, ממשיך הכתוב ותוהה: "ועל פת לחם יפשע גבר"? היעלה על הדעת שבשביל מה שאתה הדיין חושב לקבל - מתת וטובת הנאה קטנה מאותו אדם שאתה מכיר לו פנים - בשביל פת לחם תוציא את המשפט מעוקל ומעוקם? בשביל טובת הנאה פעוטה תפשע ותעשה דבר נורא כהטיית המשפט?
הגר"א מקשר את הפסוק למה שראינו לעיל: "ואץ להעשיר לא ינקה" - ולא ינקה מרע גם מי שמכיר פנים. כלומר, מידת החונף: אדם המחניף לחברו. "הכר פנים" - אני מכיר לך פנים, אני מחניף לך - אין בזה לפי האמת מידת טוב. מידת החניפות היא שלילית מצד עצמה.
ובשביל להבין את המשך הפסוק לפי הגר"א, נדקדק בלשון. מה ההבדל בין כיכר לחם לפת לחם? כבר הסברנו בעבר ש"פת" היא פרוסה, ולא כמקובל היום לחשוב ש"פת לחם" הוא כיכר שלם. "פת" היא מלשון "פתות אותה פתים", לשון פתיתה ופירור. והנה אומר הגר"א: בשביל פתיתי לחם, אפילו לא בשביל כיכר שלם, "יפשע גבר" - הוא מוכן להרשיע אדם אחר שהוא צדיק. נמצא שעצם ההכרת פנים היא דבר שלילי, וכל שכן שאפילו בשביל פתיתי לחם הוא מוכן להרשיע את הצדיק, שזה ודאי דבר שלילי שאין כדוגמתו.
למלבי"ם יש כאן ביאור מקורי, והוא אינו מסביר כדרך כולם ש"הכר פנים" הוא מדין "לא תכירו פנים במשפט". הרבה פעמים אדם סבור לעצמו: אני יודע לזהות אנשים. מכירים את הטיפוסים האלה? "אני דיברתי איתו, אני אומר לך, לא נראה לי"; "ההוא נראה לי בסדר". יש לו תחושה של איזו חוכמת הפרצוף, והוא בטוח שהוא יכול להביט באדם ולדעת מה איתו.
אומר המלבי"ם: גם אם נראה לך שאתה מכיר אדם ושהוא איש נאמן, אינך יכול לסמוך על הכרת פנים - "הכר פנים לא טוב", אי אפשר לסמוך על זה. ומדוע? כי אותו אדם שאתה חושב שאתה מכיר בפניו - "על פת לחם יפשע גבר". "גבר" הוא אדם המתגבר על יצרו; גם אם הוא עושה עליך רושם של אדם שאינו נופל ואינו נכשל, כשיגיע למצב של פת לחם, מתוך עוני ממש, הוא מסוגל לפשוע. גם אדם שבאופן רגיל הוא הגון, במצב כזה יעשה דברים שהם בגדר פשע. במילים פשוטות: אם יבוא ניסיון, אותו אדם שאתה חושב שאתה מכיר יכול ליפול. אל תסמוך על מה שאתה כביכול מזהה בו ועל ההרגשה שכבר "קראת" אותו - אין בזה שום הכרח שהוא יעמוד אפילו בניסיון קל, שהרי אפילו על פת לחם יפשע גבר.
נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא־יֵדַע כִּי־חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ׃ (כב)
קודם כל שתי הערות דקדוק. "חֶסֶר" הוא חסר ולא חסד, כפי שמעיר המנחת שי, ואותם שכתבו "חסד" הם מעט מן הספרים וזה שיבוש גמור. הערה שנייה, מעניינת יותר: האם גורסים "נִבְהָל" או "נַבְהָל"? המנחת שי מביא שתי אפשרויות - בשווא (כלשון הכתוב "הייתי נבהל") או בחטף פתח, מלשון עבר. ואצלנו בספרים המודפסים מופיע דווקא חטף קמץ, ומנהג הספרדים לקרוא חטף קמץ כ-"או", ולפי זה היה צריך לקרוא "נבוהל להון איש רע עין". והמנחת שי כלל אינו מזכיר גרסה כזו, ומעניין לבדוק בספרים אחרים ומהיכן באה הגרסה שבדפוסים שלנו.
רש"י מפרש "נבהל להון" מלשון בהילות: אדם שממהר להרבות הון. ורש"י הולך כאן על פי הקו שהסביר קודם: "איש אמונות" נותן מעשרותיו באמונה, וממילא ה"נבהל להון" הוא אדם הגוזל את התרומות ואת המעשרות ואינו נותן מעשרותיו באמונה. אדם כזה נקרא "איש רע עין", שאינו רואה לתת משלו. "ולא ידע כי חסר יבואנו" - אינו יודע שבמה שלקח לא זו בלבד שלא הרוויח, אלא עוד יבוא לו נזק וחיסרון, שהמארה והקללה משתלחת במעשה ידיו.
יש משל נפלא ומפורסם, של המגיד מדובנא או של החפץ חיים, שנאמר במקורו על אדם שעובד בשבת וסבור שעל ידי זה ירוויח, ואומרים לו שאם יימנע מהעבודה בשבת - יפסיד, שהרי שבת היא יום של הכנסות טובות. והאדם הזה הוא "נבהל להון איש רע עין", ואינו יודע שהעניין הזה רק יביא לו חסר.
המשל: אדם עיבד את שדהו חודשים - חרש, זרע, קצר ודש - ועכשיו יש לו כמות גדולה של חיטים. הוא מעמיס עגלות ונוסע ליום השוק. שם ניגש אליו קונה, מתמקחים, ומגיעים לעמק השווה: כל דלי בעשרה שקלים. אלא שהשאלה היא איך נספור, שהרי באמצע ההעברה יתבלבלו. אומר הקונה: יש לי כאן ערימה גדולה של שקלים; על כל דלי שתעביר, אני אשים שקל בקופסת הפח, ובסוף נספור את השקלים - וכל שקל שווה עשרה שקלים. הסכימו, והתחילו להעביר דלי ועוד דלי.
ובתוך כדי שהקונה שקוע בהעברת הדליים, המוכר - שכבר חודשים לא ראה כסף, שהיה עסוק חצי שנה בעבודות השדה - מחכה לרגע שההוא אינו מביט, מכניס יד לקופסה, לוקח כמה שקלים ומכניס לכיס. וכך שוב ושוב. אומר החפץ חיים: מה אתם אומרים על האדם הזה? שוטה גמור! מעצמך אתה גוזל! כל שקל שם שווה עשרה שקלים; תן לו לספור בסוף ותקבל על כל שקל עשרה. אבל אתה נבהל להון, ראית כסף ואתה רוצה מהר. ומה יוצא? "ולא ידע כי חסר יבואנו" - אתה מפסיד לעצמך.
הגר"א מסביר שגם פסוק זה מוסב על הקודמים. שם ביאר שהכל נובע מחוסר ביטחון: "איש אמונות רב ברכות" - מי שיש לו אמונה שורה בו הברכה, כי הוא בוטח בהשם. וממילא "נבהל להון איש רע עין" - גם אדם כזה, חסר הביטחון, הוא הנבהל להון.
ומהי מעלת הבוטח? כתוב בספרים הקדושים: שלוות הנפש. מדוע? כי אדם הסמוך על יד אחר אינו מוטרד. "כגמול עלי אמו" - לא ראינו מעולם תינוק היונק מוטרד אם יהיה לו מה לאכול בצהריים, בערב, מחר או בעוד חודש. הוא נסמך על אמו, ולכן אינו מקדיש לזה אפילו רגע מחשבה. וכן אדם מבוגר שיש לו הכנסה קבועה - בדבר שיש לו על מה להישען, אין לו טרדה.
ומה כן מטריד את האדם? אומר הרב דסלר: דווקא הדברים שבהם הוא חושב "בכוחי לפעול, ואם לא אפעל אפסיד, אינזק, לא ארוויח". כל דבר שהאדם חושב שהוא בידו - בזה יש לו טרדה, וזה תופס לו תאים במוח. אבל אם אדם אומר לעצמו: הכל מאיתו יתברך, אני מצווה לעשות השתדלות, עשיתי את ההשתדלות, ומכאן והלאה אני בידיו של הקדוש ברוך הוא - הרי הרוויח את הדבר הנפלא ביותר, שלוות הנפש.
וממילא, אומר הגר"א, האדם חסר הביטחון מתיירא מאוד שמא לא יהיה לו מחר מה לאכול, ואז הוא מקמץ ומֵרַע עינו בממונו: "אם לא אקמץ עכשיו, מאין יהיה לי למחר? אני חייב לשמור". והגמרא אומרת שמי שיש לו פת בסלו ואומר "מה אוכל למחר" - הרי זה מקטני אמנה. ואגב, כתוב בהלכה - דבר שכמעט אין מי שמקיים אותו היום - שלא יקנה אדם אוכל לזמן מרובה. היום צורת החיים שונה, ואין מי שקונה ארבע נקניקיות לארוחת צהריים אלא שלוש חבילות ומכניס למקפיא. אבל על כל פנים יש עניין בהלכה שלא יקנה אדם כמויות ולא ידאג "שיהיה לי למחר וגם למחרתיים", שאם כן - וכי בלי זה היית מוטרד? וכי אינך סומך על הקדוש ברוך הוא? "יום יום יעמוס לנו" - כל יום והברכה שלו.
ומה יוצא? שהאדם המקמץ בממונו מחמת הדאגה "מה אוכל למחר" הוא איש רע עין, "ולא ידע כי חסר יבואנו": עצם זה שאתה מחסר את ממונך מחמת הדאגה למחר - זה עצמו יחסר את עושרך. כי מה באמת מביא אדם לעושר ולשפע? ההשפעה והנתינה. והוא תמיד מקמץ - מבקשים ממנו, "לא, מה יהיה לי מחר"; דורשים ממנו צדקה, "מה יהיה לי" - הרי הוא מחסר. ואילו היה נותן ומשפיע, היה הקדוש ברוך הוא נותן לו במידה גדושה. ויש לקרוא את הפסוק גם כך: "חַסֵּר" בסמ"ך דגושה - חסר מממונך ותן לצדקה, ותראה כיצד יתברך ממונך.
היה מעשה עם הרב מבריסק, שהיה מקפיד מאוד על הדין הזה שלא לשמור מהיום למחר. והדבר לא היה פשוט, שכן עוד בחוץ לארץ היה מקפיד מאוד על חשש חדש - הקפדה שאף בחו"ל אינה מוסכמת - ופעמים רבות לא היה אפשר להשיג לחם שאין בו חשש חדש, כלומר שנדע בוודאות שהתבואה היא משנה קודמת.
היה זה יום לפני ערב יום הכיפורים. הרב אכל ארוחת ערב, ואחד מבני הבית אמר לו שכדאי לשמור שתי פרוסות למחר, שכן האופה הביא רק את הלחם הזה, ולא בטוח שיהיה לחם בלי חשש חדש לסעודה המפסקת - ויש בה מצווה. לא הייתה דעתו של הרב נוחה מזה: "מִמתי אנחנו שומרים?" אבל כיוון שביקשו ואמרו שזה עניין של סעודת מצווה, הסכים ושמרו.
למחרת בשעת הצהריים דפק האופה על דלתו והביא שני כיכרות לחם: "אני יודע שהרב מקפיד על חדש, אלה כיכרות ללא חשש חדש". והוסיף: אשתי הכינה לבית הרב מגש מלא וגדוש בדגים. אלא שהיו אותם ימי מלחמה והפגזה, ובמרחק לא גדול משם נפל נפל, ומן ההדף נפל מגש הדגים ונתעפר בעפר, ולא היה מה לעשות בו - "השארתי אותם שם, והנה הבאתי רק את הלחם". שמע הרב מבריסק ואמר לבני ביתו: אתם רואים? אילו היינו בעלי אמונה, היו לנו עכשיו גם דגים. אך כיוון שהיינו חסרי אמונה, דאגו לנו מן השמים רק ללחם, ואת הדגים לקחו. מי שחי כך יודע שאין צריך לדאוג מה יהיה מחר - אל תצר צרת מחר; מי שדאג ליום הזה, ידאג גם למחר.
ידוע הרב מבריסק שהיה הפלא ופלא במידת הביטחון. הוא החזיק כולל של עשרות אברכים, ובכל ראש חודש היה משלם את משכורתם - סכומים נכבדים מאוד, אלפי דולרים ואף יותר. ותמיד, תמיד שילם בזמן. יש ראשי כוללים ש"פותחים לאברכים תוכנית חיסכון" ללא הגבלת זמן, אך כאן לא היה מצב שעובר ראש חודש ואינו משלם.
פעם בא אליו אדם והציע: אולי כדאי להקים קרן, שתצבור רווחים ודיבידנדים, ומן הרווחים בלבד יהיה אפשר לממן בכל חודש את האברכים. שאל הרב: ומהיכן נביא? אמר לו האיש: אני מוכן לתת עכשיו תרומה של סכום נכבד, נאמר חצי מיליון דולר, עבור הקרן. אמר לו הרב מבריסק: את מידת הביטחון שלי בהשם איני מוכר אפילו במיליון דולר. אם תביא לי עכשיו חצי מיליון דולר - אראה אילו מצוות אני יכול לקיים בו עכשיו, ולא אקים מזה קרן שיהיה לי משהו בעתיד.
והוסיף: אתה יודע איזה בית ספר לביטחון יש לי כל חודש? לפעמים אני קם בבוקר של ראש חודש ואיני יודע מהיכן אשלם היום לאברכים - ומעולם לא אכזב אותי הקדוש ברוך הוא. מעולם. ואתה רוצה שאמכור את המידה הזאת? שמעכשיו לא אהיה מוטרד, "יש לי קרן, אני מסודר, ריבונו של עולם, אם אצטרך אותך יש לי את הטלפון"? הרי זה מה שנאמר לנחש: "עפר תאכל כל ימי חייך" - הנה לך עפר בכל מקום, אל תפנה אליי, רק אל תבקש ממני. והקדוש ברוך הוא אדרבה רוצה שלאדם יהיה קשר עמו. מידת הביטחון היא דבר נפלא, ולראות איך זה עובד בכל חודש - זה אימון מחדש באותה מידה מיוחדת. אם תדאג לי לקרן, היכן אזכה לעניין הזה?
וזה מה שאומר כאן הגר"א: מי שהוא נבהל להון - אדם חסר ביטחון הוא, שדואג שמא לא יהיה לו מחר. אבל אינך מבין כי חסר יבואנו. בטח בקדוש ברוך הוא ותראה שיהיה לך כפל כפליים.
הרלב"ג מסביר: האיש הכילי, כלומר הקמצן, נוהג בכיליות מפני שהוא בטוח שבזה יהיה לו כסף רב. והאדם הזה אינו מרגיש שהתכונה הפחותה הזאת היא עצמה סיבה שיבוא לו חסר. מדוע? כי לאדם כזה אין אוהבים. הנוהג בקמצנות - אנשים מתרחקים ממנו ואינם אוהבים אותו, וממילא יבואו לו נזקים והפסדים.
וזו מציאות שרואים אותה בהרבה מקומות, ובפרט במקומות עבודה. בעל הבית שהוא רחב לב עם עובדיו, ידו פתוחה והוא מפרגן - העובדים עובדים אותו בנאמנות ובמסירות, מוכנים לתת הרבה יותר ממה שקיבלו ולהשקיע, כי הם מרגישים קשר למקום. לעומתו, בעל הבית שהעובדים מרגישים שבכל מקום שיוכל לחלוב ולמצות את דמם יעשה זאת - תמיד מוסיף דרישות ותמיד מוריד במשכורת, "החודש לא נוכל לשלם על כך וכך", קיצוצים, "ועכשיו צריך עוד מאמץ ועכשיו יצאנו בקמפיין" - המוטיבציה שלהם יורדת לאפס. "אין לי חשק לעבוד אצל אחד כזה". ולמה אינך עוזב? "כי אין לי הצעות אחרות".
ומה קורה בפועל? נוצרת אבטלה סמויה במפעל, במשרד, בכל מקום. כל עובד מקטין ראש, ומה שלא ביקשו ממנו אינו עושה. ולפעמים הוא רואה פרצה או נזק ברור לבעל הבית - "בעיה שלו, שיפתור את הבעיות שלו לבד, זה לא חלק מהתפקיד שלי; על מה שאני אחראי אני אחראי, וזה לא העניין שלי". והרי נגרם שם נזק חודשי קבוע, ולא אכפת לו. ומדוע? כיוון שבעל הבית קמצן ואינו מפרגן ואינו נותן - "מה אכפת לי ממנו, אני לא אפרגן לו ולא אתן לו".
ואני מדגיש שאין בזה הצדקה: מבחינה הלכתית ודאי שזה אסור. יש כאן איסור של השבת אבידה - "לא תוכל להתעלם". אם אני רואה שנגרם נזק, גם אם אני אדם זר שלא קיבלתי מעולם משכורת מבעל הבית, אני חייב להודיע לו. אבל מאין יצא הטבע הזה של אותם אנשים, שהוא שלילי? מהתנהגותו של אותו בעל הבית. וזה מה שאומר הרלב"ג: מי שנבהל להון והוא איש רע עין אינו יודע שההתנהגות הזאת רק מזיקה לו - "לא ידע כי חסר יבואנו", יקרו לו נזקים והפסדים, אף אחד לא יעזור לו ולא יסייע לו, ונמצא שהכילות והקמצנות שבה הוא נוהג רק תזיק לו ותגרום לו הפסדים. אתה חושב שאתה מרוויח, ואילו היית נותן היית מקבל כפל כפליים.
המלבי"ם מפרש "רע עין" - אדם שאינו רוצה לתת לאחרים, כמו "עין רעה". ואגב, המהר"ל מסביר שיש הבדל בין לב רע לעין רעה, כשם שיש הבדל בין לב טוב לעין טובה (ומי שירצה יכול לשמוע זאת בשיעורים שלנו על מכתב מאליהו, כרך ד'). ההבדל הוא זה: בעל לב טוב רוצה שלחברו יהיה טוב; בעל עין טובה שואף שלחברו תהיה שלמות הטוב. וכן ברע: בעל לב רע רוצה שלחברו יהיה רע, אבל בעל עין רעה הוא אדם השואף לשלמות - הוא רוצה שלחברו תהיה שלמות הרע, לא פחות: רע מושלם בלי שום טובה.
וזה שאומר הכתוב "נבהל להון איש רע עין": מי שהוא רע עין, אינו רוצה להשפיע ואינו רוצה לתת לאחרים, אלא תמיד נבהל לקחת הון לעצמו - ועל ידי זה "חסר יבואנו", שהרשעים יקומו וישללו את ממונו. כיוון שרואים שאדם זה אינו נותן לאף אחד אלא רק לעצמו, יש לאנשים מוטיבציה גדולה יותר להזיק לו ולקחת ממנו.
ומוסיף המלבי"ם טעם, והוא ממשיך את מה שאמר בפסוק הקודם: גם איש אמונים לא יעמוד בפני דוחק הלחם - "על פת לחם יפשע גבר". גם ה"גבר", המתגבר על יצרו, אם הגיע למצב של פת לחם, יפשע ויעשה דברים המנוגדים לדין ולהלכה ויגזול. ואם אדם הגון יפשע על פת לחם, כל שכן אדם שאינו הגון. נמצא: מי הוא זה שיפגע ב"נבהל להון איש רע עין"? זה שעל פת לחם יפשע גבר. אבל אילו היית אדם נותן ומעניק, לא היה צריך אדם לפשוע על פת לחם כדי לקחת ממך, שהרי אדרבה - היית מחלק ומשפיע מטובתך לאחרים. וזה כמו שראינו למעלה "עבד לוה לאיש מלוה" ו"טוב עין הוא יבורך" - כל הפסוקים הללו מלמדים על אותו עיקרון.
עוד מסביר המלבי"ם ב"חסר יבואנו": מה שחיסר על ידו לעניים בקמצנותו - הוא עצמו יבואנו. כביכול החסר עצמו בא ותובע ומעניש: מה שחשבת לחסר ולא לתת - אותו חסר עצמו יבוא וישלול את שלך.
והסבר נוסף אומר המלבי"ם על דרך המליצה, על פי דברי חז"ל "מלח ממון חסר": אם אדם רוצה שממונו יתקיים - ימלחנו. כשם שכדי שהבשר יתקיים היו מולחים אותו, כך המבקש שממונו יתקיים ימלח אותו. וכיצד? על ידי שייתן מכספו לצדקה, שיחסר מממונו לצדקה - זה מקיים את הממון וגורם שלא יאבד בעניין רע.
ולפי זה מתפרש הפסוק בצורה נפלאה, על דרך החידוד והצחות, מה שנקרא על דרך חסידות: מה מביא את ההון? לא הבהילות ולא הרדיפה האינסופית. "ולא ידע כי חסר יבואנו" - אינו יודע שדווקא החסר הוא שיביא את ההון! אם יחסר מממונו לצדקה, זה מה שיביא לו את ההון. בדרך הפשט מסבירים שאדם אינו יודע שהבהילות מביאה לו נזקים וחיסרון; ולפי הדרך הזאת: אינו יודע שדווקא על ידי שתחסר מממונך ותיתן לצדקה - זה "יבואנו", זה יביא את ההון, ולא היות האדם נבהל להון.
שלושת הפסוקים הללו הם פרק אחד בתורת הביטחון. "איש אמונות רב ברכות" - הנותן מעשרותיו באמונה, בדבר הסמוי מן העין, מתברך; והאץ להעשיר, הנוטל משל העניים, לא ינקה, כי עצם ריצתו מגלה שאין בו ביטחון. "הכר פנים לא טוב" - בין כהכרת פנים במשפט הסותמת את טענות בעל הדין, בין כמידת החניפות, ובין כאזהרת המלבי"ם שלא לסמוך על הכרת פנים, שהרי אפילו גבר המתגבר על יצרו עלול ליפול על פת לחם. ו"נבהל להון איש רע עין" - הקמצנות הנולדת מן הדאגה "מה אוכל למחר" היא עצמה המביאה חיסרון: היא מקלקלת את יחסי האדם עם הבריות, היא מזמינה עליו את מי שיפשע על פת לחם, והיא מונעת ממנו את הברכה. ומי שזוכה למידת הביטחון - כמעשי הרב מבריסק - זוכה לשלוות נפש, ולמד ש"מלח ממון חסר": דווקא החסר שאדם מחסר מממונו לצדקה הוא שמקיים את ממונו ומביא לו את ההון.