פרק כח במשלי עוסק בעיקר בדרכי היושר מול דרכי העיקשות, ובשאלה כיצד האדם בוחר את דרכו בכל עניין ועניין. בשיעור שלפנינו נעמוד על שלושה פסוקים סמוכים: "הולך תמים יוושע", "עובד אדמתו ישבע לחם" ו"איש אמונות רב ברכות", ונראה כיצד הם מצטרפים למהלך אחד בביאור המלבי"ם - מהלך שעניינו מדידה נכונה של המידות, והליכה בתמימות בדרך שהקדוש ברוך הוא התווה.
הוֹלֵךְ תָּמִים יִוָּשֵׁעַ, וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת׃ (יח)
מבאר הגר"א: "הולך תמים" - מי שהולך בתמימות, אדם שאינו נשען על שכלו, על תבונתו ועל ידיעותיו, הוא זה שייוושע כאשר תבוא עליו צרה. ולעומתו "נעקש דרכיים" הוא ההפך: אדם שעיקש בדרכו ואינו הולך בתמימות - ייפול בפעם אחת. אומרים לו: אל תלך לשם, זה לא טוב בשבילך, זה עלול להיות מסוכן; והוא עונה: אל תדאג, סמוך עליי, אני יודע. אדם כזה הולך בדרכו בעיקשות, ובסופו של דבר יגיע לידי נפילה. אבל מי שהולך בתמימות ואינו אומר "אני יודע, סמוך עליי" - תהיה לו באמת ישועה.
הסבר נוסף אומר הגר"א: "דרכיים" היא לשון כפולה, כמו מספריים, מכנסיים, נעליים ואופניים - צורה המבטאת כפילות. לפי זה, לא נעקש פעם אחת בלבד אלא פעמיים: הוא הולך פעמיים באותה דרך של טעות. "נעקש" מלשון עיקש, דרך פתלתלה, וכאן זה כפול - עבר עבירה ושנה בה. לא די שפעם אחת הלכת בדרך עקומה, אתה חוזר והולך בה פעם נוספת - זהו "נעקש דרכיים".
ומה פירוש "יפול באחת"? שהדבר נעשה לו כהיתר. מעכשיו העבירה הזאת כבר אינה עבירה מבחינתו. וזו מציאות אצל האדם: כל עוד לא נכשל בדבר מה, יש לו רתיעה ממנו ויש לו מורא. אף אחד מאיתנו, למשל, לא יאכל חזיר. אבל אילו היה אוכל פעם ופעמיים, כבר לא הייתה זו עבורו חומה בצורה, לא קיר בלתי עביר - "בסדר, לא נורא, אני יודע שזה אסור, אבל...". נתתי דוגמה קיצונית, אולם בדוגמאות פחות קיצוניות הדבר מצוי הרבה יותר: כל עוד האדם לא עשה את הדבר יש לו רתיעה, ומשנכשל בו פעם ופעמיים - הוא הופך אצלו כהיתר.
הרלב"ג מסביר: "הולך תמים יוושע" - מי שהולך בתמימות וביושר, תהיה לו ישועה מן הרשע ומן הרעות העשויות לבוא עליו. ומדוע נאמר "תמים" סתם, ואילו כנגדו "נעקש דרכיים"? כי אף על פי שהדרכים המובילות לרע רבות הן, הדרך הטובה אחת היא, והוא מעדיף ללכת בה. כלומר, גם כשהניסיון גדול והכול אומרים לו: הרי אתה רואה שרוב הדרכים הן אלה, למה אתה הולך דווקא בדרך ההיא - הוא משיב: נכון, אלה רוב הדרכים, אבל אני מעוניין ללכת בדרך היושר, בדרך הנכונה והבטוחה. אפילו אם רוב הדרכים אינן ישרות, הוא יעדיף את הדרך היחידה שהיא דרך יושר.
ולעומתו, מי שהוא נעקש ועוזב דרכי יושר - גם אם עומדות לפניו רק "דרכיים", שתי דרכים בלבד, אחת טובה ואחת רעה, בסכלותו יבחר דווקא ברעה. לא רק במצב שרוב הדרכים רעות, אלא אפילו כשיש דרך אחת רעה ואחת טובה. וזהו "יפול באחת" - באותה אחת שהיא הרעה, בה ייפול ויעזוב את דרך הטוב.
המלבי"ם מסביר שבכל דבר יש שתי דרכים, דרך ימין ודרך שמאל, וכך היא המציאות בכל עניין שבעולם. ניקח לדוגמה את המידות: גאווה היא דרך השמאל וענווה היא דרך הימין; קמצנות היא בחינת דרך שמאל ונדיבות בחינת דרך ימין; גבורה - "גיבור כארי" - היא דרך הימין, ומורך הלב והפחדנות הם דרך השמאל.
אומר המלבי"ם: וצריך להתנהג בכל דרך על פי החוכמה. כלומר, אין אדם רשאי לומר: דרך הימין חיובית ודרך השמאל שלילית, הענווה חיובית והגאווה שלילית, ועל כן יש לשלול את הגאווה מכול וכול. לא כן הוא, שהרי יש פעמים של "ויגבה ליבו בדרכי ה'". כאשר אדם עומד מול המרשיעים ומפירי הברית, לא יתנהג שם במורך לב ובנרפסות וכאסופה נרמסת. אדרבה, יעמוד על שלו, יקפיד וידקדק בקיום המצוות ויהדר לעשות את הנצרך; אין שם מקום להתנהגות של ענווה. ולעומת זאת בשאר המצבים, באופן הרגיל, הדרך היא דרך הענווה.
וכך בכל מקום ומקום: לפעמים צריך להשתמש במידה זו ולפעמים במידה זו. ולכן נקראות המידות בשם זה: מידה היא כלי מדידה, הכלי שבו מודדים. במידות יש להשתמש במינונים הנכונים - תמדוד: כאן צריך גבורה, וכאן צריך מורך. למשל, כשאתה עומד מול מושל עריץ ומול מי שמסוכן מאוד - וכי שם המקום לגבורה? להיות גיבור כארי? להפך. כשאתה רואה רשע שהשעה משחקת לו, אדרבה, הורד את הראש.
"שחי ונעבורה" - במצב כזה, כשכל גל וגל עובר על ראשך, הורד את הראש; מה לך לעמוד נגד הגלים? הם ישברו אותך. יש מצב שנצרך בו מורך, ומי שיאמר "לא אוותר" - מה הועיל בכך? הנה, מה קרה לנבות היזרעאלי, שנלחם כנגד אחאב והגיע אל הקבר. וכי תנסה לעמוד בגבורה כנגד מי שחזק ממך? ואולם באופן הרגיל, העמידה הנצרכת היא מידת הגבורה.
הוא הדין בנדיבות ובקמצנות. אדם נדיב מאוד, ובאו ואמרו לו: שמענו שאתה תורם, תרמת לבית הכנסת, והנה עומדים לבנות בשכונה תיאטרון. והוא משיב: למה לא, אני בעד תרבות. פתאום נעשה נדיב גם לתרבות. אך מה היא אותה תרבות? תרבות אנשים חטאים. וכי יביאו לשם דברים שעל טהרת הקודש? אנו יודעים מה מתרחש באותם מקומות. אם כן, כאן דווקא יש מקום להתקמצן. אז האם נדיבות היא מידה חיובית או שלילית? רוב הזמן היא חיובית, אך יש מקומות שבהם אין כל מקום להיות נדיב, ואדרבה, ראוי לקמץ ולא להוציא. נמצא שבכל מידה ומידה נדרשת ההתנהגות המתאימה והראויה.
האדם עומד בכל עניין ועניין בפני שתי דרכים, ימין ושמאל: נדיבות או קמצנות, גאווה או ענווה, וכן בכל עניין. אומר המלבי"ם: זהו "דרכיים" - דרך כפולה, ימין ושמאל, תמיד בזוגות, זה לעומת זה. גאווה מול ענווה, כעס מול שלווה ורגיעה, וכן הלאה.
ואגב, אף הכעס נצרך לפעמים - אמנם כעס הפנים ולא כעס הלב. כאשר אדם רואה מי מבני ביתו שעשה דבר חמור מאוד, עליו להראות לו פנים זועפות. אמנם הרמ"ק כותב בתומר דבורה שלא יחזיק לעד אפו, וצריך להיזהר בזה מאוד: גם כשאדם כועס, לא יהיה זה כעס לחודשיים, אלא כעס חיצוני בלבד, שיהיה ניכר כביכול שהוא כועס על המעשה שעשה הילד או שעשה אותו אדם, ולאחר מכן ידע גם להבליג. וזו אחת ממידותיו של הקדוש ברוך הוא, שלא החזיק לעד אפו. על כל פנים, אתה רואה שגם בעניינים הללו לפעמים צריך כעס, ורוב הזמן צריך רגיעה.
נמצא אפוא שבכל דבר ודבר יש לנו "דרכיים", שתי דרכים, זוגות זו לעומת זו. ומה צריך לעשות? "הולך תמים יוושע" - אם תלך בתמימות בכל דבר, לנהוג בו בשלמות כפי הראוי לו, תראה ישועה בכל ענייניך.
אבל "נעקש דרכיים" - זה שהוא עניו כנגד הרשעים ומתגאה מול הצדיקים. הפכת את הדרך. הוא נדיב לדבר עבירה, וכשבאים אליו בדבר מצווה - לא, העסק בקשיים, מתמודדים, כל מיני תירוצים והסברים. אבל לכל דבר עבירה, חטא ועוון, יש לו אוצרות בלי סוף. לכל מיני להקות וכל מיני תיאטראות הזויים לחלוטין - יש מיליונים; וכשמגיעים לדברים שבקדושה, מדברים איתך על הגירעון ועל הבעיות המוניטריות ועל עוד ביטויים מסוג זה, ובקיצור - העיקר שאין כסף.
מישהו אמר פעם: כשעשו את העגל, אף אחד לא ביקש חשבון. אבל כשעשו את המשכן - "אלה פקודי המשכן": כולם אומרים למשה, כמה זה עלה? לאן הלך כל הכסף? ואילו על העגל אף אחד לא שאל: הבאנו כל כך הרבה כסף וכל כך הרבה זהב, איך יצא עגל כל כך קטן? על עגלים לא שואלים שאלות. אבל על תורה - רגע, לאיזו ישיבה זה הלך, ומי קיבל את המשכורת. האוניברסיטאות אינן מוכנות למסור פירור של מידע, בשם "עצמאות האוניברסיטאות", "עצמאות ההשכלה הגבוהה" - נשמע בומבסטי ומפוצץ. אבל מן הישיבות רוצים עד הפירור האחרון, שיהיה כתוב ומתועד, ואין סוף מבחנים ואין סוף ביקורות. ושם, באוניברסיטה, כל מרצה מקבל שלושים וארבעים וחמישים אלף שקל בחודש, ואין שקיפות ואיש אינו יודע לאן נכנס הכסף ומאין יצא. בעניינים של עגלים הכסף זורם חופשי; בעניינים של תורה ומצוות, תמיד הכול הולך קשה יותר.
זהו "נעקש דרכיים" - הוא מהפך את הדרכים. בשביל הצדיקים הוא קמצן, ובשביל הרשעים נדיב. כלפי הצדיקים הוא גאוותן, וליד הרשעים הוא פתאום עניו ובעל דרך ארץ. ולכן "יפול באחת": בכל אחת משתי הדרכים ייפול במוקש. אם תתנהג בענווה כלפי הרשע - תיפול; ואם תתנהג בגאווה כלפי הצדיק - תיפול. וכן בכל שאר המידות: בכל אחת מהן תהיה לך נפילה. זהו "נעקש דרכיים יפול באחת".
עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם, וּמְרַדֵּף רֵיקִים יִשְׂבַּע רִישׁ׃ (יט)
פשט הפסוק: מי שעובד את אדמתו ישבע לחם, יאכל מתבואת שדהו. ומי שמרדף ריקים, כלומר רודף אחר אנשים ריקים ועניים, ישבע ריש - כל מה שיקבל מזה הוא עניות, ש"ריש" עניינו עניות.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה קשור לפסוק הבא אחריו. במשל הוא מזכיר כאן את החריצות לעומת העצלות: "עובד אדמתו ישבע לחם" - אדם חרוץ; "ומרדף ריקים ישבע ריש" - אדם עצלן, שאינו מזיז את עצמו לפעול שום פעולה. ובכל אחת מן הדרכים הללו יש את מה שדיברנו קודם - יש בה "הולך תמים" ויש בה "נעקש דרכיים".
בדרך של החריצות: יש בה תמימות - אדם שעובד את אדמתו ונהנה מיגיע כפיו, עובד כדי להתפרנס ולפרנס את בני ביתו. זו הדרך החיובית, דרך הימין, וזה "ישבע לחם". ולעומתו מי שמרדף ריקים ואינו עושה מאומה - "ישבע ריש", זו דרך העצלות הרעה, ומי שאינו עושה דבר תהיה לו עניות.
אך שימו לב: אי אפשר לקבוע בוודאות שדרך העצלות תמיד שלילית. כשם שאמרנו שלפעמים הגאווה חיובית, ולפעמים הכעס חיובי, והקמצנות חיובית - כך גם כאן. למשל, אדם ש"אץ להעשיר" אינו עצל כלל וכלל, אדרבה, הוא מלא אדרנלין. אבל לאן הוא מפנה את החריצות הגדולה שלו? לגזול מזה, לעשות קומבינה על ההוא, לרצוח את זה ולהזיק לאחר. אדם שרומס כל מה שבדרכו, אץ ורץ במירוץ אינסופי. הרי אי אפשר לומר עליו שהוא עצלן - זה מנוע טורבו. אבל האם זה לתועלת? לא, זה לרע.
נמצא שכשמדובר בחריצות, אפשר לראות חריצות בפן החיובי - וזה "עובד אדמתו ישבע לחם"; ואפשר לראות חריצות בצד השלילי, בדרך עיקשת. ובמקרה כזה, אדרבה, טובה העצלות. במקרה של "אץ להעשיר" נעדיף את האדם העצל - עצל במובן שאינו יוצא במרדף אינסופי לרמות את זה, לקחת מההוא ולעשוק מכאן, ולהעשיר על חשבונם של אחרים. מי שעצל בזה, הריהו חיובי יותר.
כלומר: לאחר שעבדת את אדמתך - מכאן ואילך תפוס כבר את דרך העצלות. יש לך כדי פרנסתך? אל תחפש עוד עבודה אחר הצהריים ועוד עבודה בלילה ועוד משכורת ועוד הכנסה. עשית השתדלות, ומה שמגיע לך תקבל; מה שהקדוש ברוך הוא הועיד לך, אתה תקבל. אדם שנמצא במירוץ אינסופי אחר הממון, בבחינת "אץ להעשיר" - ודאי שאין זו דרך נכונה.
ושימו לב ללשון: לא נאמר "עובד אדמתו ישבע סטייקים". הכתוב מדבר על אדם שלוקח מן העולם הזה את הנצרך לו, מתאמץ ועובד את אדמתו כדי לקחת את מה שהוא צריך לקיומו - וזו החריצות המשובחת. ומי שלאחר מכן ממשיך בחריצות להוסיף ולצבור הון, מה יתן לו? "כי לא במותו ייקח הכול, לא ירד אחריו כבודו". כל ההון הנוסף מיותר לחלוטין מבחינתך, וזו חריצות שהעצלות טובה הימנה. מוטב שבזמן הזה תהיה "עצל" ותלך לבית המדרש, מלהיות חרוץ להשיג עוד ממון והון.
אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה׃ (כ)
אותו אדם שהוא איש אמונות, מאמין בקדוש ברוך הוא ואומר: עבדתי את אדמתי, השתדלתי בהשתדלות הנצרכת, ואני מאמין שהקדוש ברוך הוא ישלח לי ברכה במה שעשיתי. איני צריך עוד שדות ועוד הכנסות, די לי בזה - אני רב אמונות, שהשם ישלח בזה את הברכה. ועליו נאמר "רב ברכות": הקדוש ברוך הוא ישלח לך את הברכה במה שעשית, ובאמת תזכה לרוב ברכה.
מה שאין כן "ואץ להעשיר לא ינקה" - מי שאץ להעשיר בדרכים לא כשרות, לא ינקה מעונש. וזו העיקשות שבדרך החריצות: חריצות, אבל בדרך עיקשת. שהרי גם חריצות יכולה להיות לחיוב, בבחינת "הולך תמים", וגם חריצות יכולה להיות בדרך שלילית, בבחינת "נעקש דרכיים".
אומר המלבי"ם: יש שתי דרכים. יש דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור - וזה "עובד אדמתו". תחילתו קוצים, שכן הוא מתאמץ, יגע ומזיע; אבל סופו מישור, שאחר כך יושב בביתו וסומך על ריבונו של עולם שישלח לו דרך השדה את פרנסתו, פרנסה בצדק וביושר. ואז באמת "ישבע לחם" - הקדוש ברוך הוא יתן לו ברכה וישבע מברכת השם.
ויש דרך שתחילתה מישור וסופה קוצים - זה "מרדף ריקים", ה"אץ להעשיר" בדרכים לא כשרות. הוא עשה את הכסף בקלות ולא התאמץ הרבה. יש דרך ארוכה, של לעבוד ולהיות אדם הגון וישר ולצבור לאט לאט; ויש מי שעושה כסף מהר, בונה איזה מתחם והכניס בחטף מה שאתה לא תכניס בחמישים שנה - "הכניס ונכנס". וכי שווה לך העושר הזה? ואיני מדבר אם יצטרך להחזיר את הכסף אם לאו; גם אם לא. האם שווה לך להיות ראש ממשלה ושייכתב עליך: ראש הממשלה הראשון שנכנס לכלא? וכבר אמרתי לכם שיש ממשלת צללים במעשיהו - יש שם ראש ממשלה, יש נשיא, יש שר אוצר; אם יש בעיה עם הממשלה, אפשר לעבור למעשיהו, ושם כבר יכולים לנהל את הכול.
נבין אפוא ש"אץ להעשיר" היא דרך קצרה - עשית את הכסף במיידי ובקלות, אבל סופה קוצים. מוטב שתהיה בבחינת "עובד אדמתו": מלאכה קשה יותר, לוקחת זמן, ואתה בונה את עצמך מבחינה כלכלית לאט לאט - ואז "ישבע לחם", יהיה לך לחם כראוי, ברכה מאת השם. מי שעושה כך יידע שתשרה הברכה במעשה ידיו, כי "איש אמונות רב ברכות". ומי שחושב להיות "מרדף ריקים" - "ישבע ריש", ו"אץ להעשיר לא ינקה": הממון בסופו של דבר או שיינטל ממנו או שיתן עליו את הדין. ודאי שאין זו הדרך המומלצת על ידי החכם מכל אדם, שלמה המלך.
מספרים על נשיא ארצות הברית, ניקסון - ומספרים זאת גם על אחרים, ואין זה משנה, הסיפור מצד עצמו ודאי לא היה, אלא שהוא טוב כמשל. מספרים שהלך יום אחד על חוף הים וראה אדם יושב עם חכה ודג דגים. לאחר רבע שעה מתחילה החכה לרעוד, הוא מושך - והנה דג. שוב יושב, ושוב דג. אמר לו: תגיד, בקצב הזה אתה עובד? השיב לו: מה אתה רוצה, יש לך דרך אחרת? אני באיזי שלי, לאט לאט, עוד דג ועוד דג, זה מספיק לי.
אמר לו: מה אתה מדבר, אתה יכול להתקדם, אינך חושב כלכלית בכלל. במקום חכה אחת, שים כאן ארבע חכות וזרוק למים. שאל: ואז מה? אמר לו: אתה עושה פי ארבעה. אתה מוכר את החכות וקונה רשת, וברשת אתה עושה פי עשרים. שאל: ואז מה? אמר לו: אתה קונה דוגית קטנה, מחבר לה את הרשת ושט במים, והיא אוספת לך דגים, וההכנסות גדלות. אחר כך אתה קונה יאכטה, ואפשרויות הדיג שלך נרחבות הרבה יותר. שאל: ואז מה? אמר לו: אתה מעמיד לך צי של יאכטות וספינות דיג, וכולם עובדים בשבילך. שאל: ואז מה? אמר לו: ואז אתה יכול לשבת לך בשקט על חוף הים ולדוג דגים. אמר לו: יא חביבי, את זה אני עושה כבר עכשיו! וכי אני צריך בשביל זה את כל כאב הראש שתיארת?
זהו "אץ להעשיר" - מה יתן לך לרוץ להעשיר? אם אדם עשה את מלאכתו ויש לו כדי פרנסתו, זה מספיק. לגוי אולי אין מה לעשות בשאר הזמן, אבל ליהודי יש בית מדרש: בשאר הזמן ילך וישב ויעסוק בתורה. ואם אינו לומד - עדיף שיעבוד.
למדנו שבכל עניין עומדות בפני האדם "דרכיים", שתי דרכים זו לעומת זו: גאווה וענווה, נדיבות וקמצנות, גבורה ומורך, כעס ורגיעה, חריצות ועצלות. אין מידה שהיא חיובית או שלילית באופן מוחלט, אלא הכול נמדד בחוכמה ולפי המקום והשעה - ולכן נקראות מידות, על שם כלי המדידה. "הולך תמים יוושע" - מי שנוהג בכל דבר בשלמות הראויה לו ואינו נשען על שכלו, זוכה לישועה; ו"נעקש דרכיים" - מי שמהפך את הסדר, עניו לרשעים וגאה לצדיקים, נדיב לעבירה וקמצן למצווה, ייפול בכל אחת מן הדרכים, ומי שעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. כך גם בפרנסה: "עובד אדמתו ישבע לחם" - חריצות תמימה שתחילתה קוצים וסופה מישור, ואילו "אץ להעשיר" - דרך שתחילתה מישור וסופה קוצים. מי שעושה את השתדלותו ומאמין שהקדוש ברוך הוא ישלח ברכה במעשה ידיו הוא "איש אמונות רב ברכות", ובשאר זמנו ילך לבית המדרש ויעסוק בתורה.