פרק כ"ז במשלי פותח בשני יסודות גדולים בעבודת האדם: היחס לזמן והיחס לעצמו. הפסוק הראשון מלמד אותנו שלא לדחות ולא להתפאר במה שעתיד להיות מחר, והפסוק השני מלמד שאין אדם מהלל את עצמו, אלא עושה מעשים שראויים שאחרים יהללוהו עליהם. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי הגר"א והמלבי"ם.
אַל־תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא־תֵדַע מַה־יֵּלֶד יוֹם׃
פשט הדברים: אל תתפאר עכשיו במשהו שעתיד להיות מחר. אומר הגר"א - אל תתפאר בעשותך איזה דבר למחר. "אל תדאג, מחר אני מטפל בזה, מחר אני אעשה כך וכך, מחר אני מסדר". והרי אין האדם יודע מה ילד יום, אינך יודע מה העתיד צופן בחובו, ואיך אתה מתהלל ואומר אני מסדר, אני עושה, אני מסיים את הסיפור, כשאינך יודע מה יהיה מחר?
ומוסיף הגר"א: וכן הוא בתורה - "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". גם בעניין התורה לא יאמר אדם מחר אלמד. וכי אתה יודע מה יהיה מחר? אתה יודע אם יהיה לך זמן? יש שאומר: "כשאצא לפנסיה אתה תראה אותי שתול בבית ה', לא עוזב את בית המדרש". ואז הוא יוצא לפנסיה - ואינך רואה אותו. אינו נמצא, אינו מגיע. אין מחר, יש היום: "היום אם בקולו תשמעו". "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" - ועתה, אל תחפש מחר.
ומנגד: "ויאמר ה' ליהושע... צא הילחם בעמלק מחר". עמלק זה מחר - "למוד הוא עמלק להיות לוקה ליום מחר". עמלק תמיד אומר: חיזוק? מחר. מעשר כספים? מהמשכורת הבאה. נתחיל מסכת? במחזור הבא של הדף היומי, בעזרת ה' אני שם. ובקיצור - "אחרי החגים", שכולנו מכירים.
ועוד נקודה נפלאה. אצל משה רבנו נאמר שאמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו - "שם תהא קבורתכם". לא כתוב "פה תהא קבורתכם" אלא "שם". אומרים בעלי המוסר: אתה יודע מה קובר את האדם? ה"שם". "שם אני אעשה שינוי, שם אני אטפל בעניין, בעתיד אני עומד להשתנות". אין "שם", יש "פה". אתה רוצה? עשה פה. ילדים אומרים: "כשאעלה לבית ספר", "כשאגיע לישיבה קטנה - דף חדש", "רק אתחיל ישיבה גדולה, לא תכיר אותי", "רק אתחתן, אתה תראה אותי מתיישר". אין. "שם תהא קבורתכם". אדם צריך לדעת: פה, היום. עכשיו תשנה, עכשיו תפעל. אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, אלא מה שאתה יכול - חטוף וקח.
צריך לשים לב שיש כאן היבט רוחני, ובדברי תורה ודאי שאין לו לאדם לדחות. אבל הדבר נוגע לכל חיי האדם. יש טיפוס הדחיין: הוא לעולם לא ידחה למחר מה שהוא יכול לדחות למחרתיים. יש לו דוחות שעומדים על המקרר עוד מאז שהיו רבע מהסכום, והוא אומר "אני חייב, בסוף השבוע אני מטפל בכל העניין". יש לו קנסות, יש לו תשלומים, יש לו עניינים לסדר - והכל בדחייה. "פלוני התקשר אליך" - "נכון, אני חייב להחזיר לו טלפון, תזכיר לי". ואין מציאות שהוא מטפל בעניין כמו שצריך. זו רעה חולה, והאדם הזה מסכן: חלק מזה עצלות, חלק חוסר סדר, וחלק חוסר נחרצות לטפל בעניין עד הסוף.
אפשר לראות זאת כבר בילדים. יש ילד שמביא עבודה מהגן ותמיד היא אינה מושלמת, ולעומתו יש ילד פרפקציוניסט שמביא תמיד עבודה גמורה: לא הספיק בגן - מגיע הביתה ומשלים אותה עד הסוף, גם כשאין צורך. זה עניין של אופי. מי שיודע שאופיו כזה, שתמיד הוא עושה חצאי דברים - פותח מגירה לסדר, מוציא, ממיין, ושליש מהמגירה נשאר בחוץ, מתחיל דברים ואינו מסיים אותם - עליו לדעת שזהו טבע קשה, והסובבים אותו סובלים ממנו מאוד. אם זה איש, אשתו סובלת מן הבלגן שאף דבר אינו מסודר; ואם זו אישה, כל הבית סובל, כי מתחילים לנקות את הארון, הרבה דברים נשארים בחוץ, ואחר כך זורקים הכל פנימה "וכשיהיה לי זמן אמיין", וכל הבית נראה בהתאם.
הכלל הוא: אל תתחיל הרבה. התחלת משהו - סיים אותו. אדם צריך לדעת להיות יסודי בכל עניין. תראו את הדפים בגמרות: ברוב הגמרות שלושה־ארבעה־חמישה הדפים הראשונים מהוהים, ומכאן ואילך חדש כאילו יצא מבית הדפוס. כמה התלהבו והתחילו, וכמה באמת סיימו? מעט מאוד אנשים הם יסודיים באמת. לרוב יש התלהבות רגעית, ואחר כך יוצא האוויר מן הבלון והכל נתקע. אתה עושה משהו? עשה אותו בצורה מושלמת. "מחר" במילים פשוטות פירושו "לא יהיה" - כשאדם רוצה לומר "לא אעשה", הוא אומר "מחר". התחלת? היום. רוצה לסיים? היום סיים, ואז נדע שעשית את הדבר כראוי.
נעמי אומרת לרות: "לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם". כלומר: תדעי לך, אני מכירה אותו, בועז צדיק, ואני יודעת שהיום יסיים את העניין. וכך אכן היה. ותארו לעצמכם שלא היה מסיים באותו יום, אלא אומר: בשבוע הבא ממילא יש מושב של בית הדין, באותה הזדמנות אעלה גם את עניינה של רות; נראה מה אפשר לעשות עם הנחלה, איך יוקם שם המת, והרי יש גואל קרוב ממני, וגם יש לברר את עניין "מואבי ולא מואבית" אם אכן מותר לי לשאתה - ובשבוע הבא כבר אשב. אבל לא כך עשה: הלך וכינס את הסנהדרין עוד באותו יום, ובאותו יום נשא אותה. ואילולא כן - לא הייתה לנו שושלת בית דוד, שהרי באותו לילה, אחר שנשאה ונתעברה, נפטר. הבינו מה יכול לקרות בדחייה! אתה צריך לעשות משהו - עשה אותו. אל תדחה, אל תדחיק, אל תרחיק, אלא היום.
המלבי"ם מסביר את הפסוק באופן חד יותר: "כי לא תדע מה ילד יום" - גם מה ילד היום אינך יודע. לא נאמר רק שאינך יודע מה יוליד יום מחר, אלא שאפילו את היום הזה אינך יודע, וכאילו כתוב "מה ילד היום". ואם כן, יש לך תוכניות על מחר?
מספרים על אישה זקנה שהגיעה לבנק. הפקידים, כחלק מהוראות העבודה, מציעים ללקוחות תוכניות חיסכון. אמר לה הפקיד: שלום סבתא, יש לי כאן תוכנית חיסכון, פק"ם ופת"ם ותוכנית סגורה, מה דעתך? שאלה: לכמה זמן? אמר לה: זה לא הרבה, רק שלוש שנים. אמרה לו: מה אתה מדבר, אני בננות ירוקות לא קונה. אתה מדבר איתי על תוכנית לשלוש שנים? זהו: אדם מתכנן על יום מחר, ואילו היום אינו יודע אם יסיים אותו. יש לך תוכניות על יום מחר? יום מחר אינו שלך.
יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא־פִיךָ נָכְרִי וְאַל־שְׂפָתֶיךָ׃
אומר המלבי"ם: מה שהאדם מהלל את עצמו אין זה הילול כלל. מוטב שתעשה מעשים הגונים ומעשים טובים, ואז יהללך זר. כלומר, השלם את עצמך כדי שתהיה ראוי להילול של זר. ולמה לך להיות מי שמספר על עצמו כמה הוא אדם טוב וכמה הוא הגון? אצלנו קוראים לזה "אין הנחתום מעיד על עיסתו". מה שאתה מספר על עצמך הוא אמצעי יחסי ציבור ואמצעי שיווק, ואף אחד אינו קונה אותו באמת. אבל כשאחרים מספרים עליך כמה אתה הגון וישר וטוב - איך הגיע לזה? "טוב שם משמן טוב", על ידי עמל של שנים, של הגינות, של יושר, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, עד שקנה לעצמו שם טוב. ויש המחפשים את הדרך הקלה ואומרים: אינך צריך כל זה, קח משרד יחסי ציבור והוא כבר יספר כמה אתה טוב ומוצלח והגון. על כך אומר שלמה המלך: יהללך זר ולא פיך. אל תהלל אתה את עצמך, את זה אף אחד לא קונה; ממה שמהללים אותך זרים - מזה אנשים מתרשמים.
לכאורה יש כאן כפל עניין במילים שונות, ואצל המלבי"ם אין מושג כזה. אם נאמר "יהללך זר ולא פיך", אין "נכרי ואל שפתיך" חזרה, אלא ביטוי של דבר נוסף. אומר המלבי"ם: יש הבדל בין זר לנכרי - הנכרי הוא מארץ אחרת. תחילה יהללך הזר, שהוא אמנם זר ולא אתה, אבל בן ארצך; ואחר כך תגיע למצב שגם הנכרי, האדם מארץ רחוקה, יהלל אותך. ומניין הוא יודע? הוא ישמע מן הזר. הזר מוציא את שמך למרחוק, וכך מגיע שם תהילתך גם אל הרחוק ממך, והוא מפרסם את תהילתך.
וכאן אומר המלבי"ם ביאור חדשני ונפלא: מהו "ואל שפתיך"? ה"אל שפתיך" עצמו הוא שיהלל אותך. כלומר, עצם זה ש"אל" - שאין - שפתיך מתהללות במעשיך הטובים, זה עצמו ההילול שלך. "כמה עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה": כשאדם מהלל את עצמו, הכל מסתכלים עליו כמי שאין בו דעת, "אני עשיתי ואני ואני". תן לאנשים לספר עליך, ומה לך להתגאות במעשיך. וכשיודעים שיש לאדם מעשים טובים ורואים שאינו מספר, ורואים שהוא מצניע דרכיו - כמה מתפעלים מזה, כמה רושם זה עושה. לכן התהילה הגדולה ביותר שלך היא ה"אל שפתיך": מתוך שאינך מהלל את עצמך, האחרים יכירו במידותיך הטובות, יכירו בענווה ובשפלות הרוח שבך, וזה עצמו יהלל אותך.
ומדייק המלבי"ם: בתחילת הפסוק נאמר "פיך" ובסופו "שפתיך". השפה היא חיצונית, והפה מבטא תמיד משהו פנימי יותר. כלומר, עצם זה שלא שומעים אותך מהלל את עצמך אפילו בשפתיך - בחיצוניות - על ידי זה יהללו אותך ויאמרו: ראה כמה אדם זה צנוע והגון.
ולא זו בלבד. אף כשאחר בא להלל אותך, אתה אומר לו "אל": לא, עזוב, אל תגזים, לא צריך. לא רק שאינו מהלל את עצמו, אלא כששומע מישהו שרוצה להללו הוא אומר לו "אל" - בשפתיו הוא אומר "אל". וזהו "אל שפתיך": כשאתה אומר לו איני רוצה שתפרסם, איני רוצה שתשבח אותי ברבים - ה"אל" הזה שבשפתיך הוא עצמו מהלל אותך.
כך אמרו חז"ל: בשלושה דברים היו חכמים משנים, ואחד מהם "במסכתא" - שואלים אותו: למדת מסכת פלונית? והוא אומר: לא למדתי. מותר לשנות כדי שלא יהיה בדרך גאווה. ואמנם עדיף שלא לשקר ממש, אלא לומר לשון המשתמעת לשני פנים, שהשומע יבין "לא למדתי". למשל: "הלוואי ואזכה ללמוד אותה" - לא אמרתי שלא למדתי; למדתי אותה ארבע פעמים, ובאמת מי ייתן ואזכה ללמוד אותה עוד פעם. הוא יבין שלא למדת, ואתה לא שיקרת.
תמיד כשמותר לאדם לשקר, עדיף לשנות - לומר ביטוי שאינו שקר גמור, אלא שהשומע מבין דבר אחד והדובר מתכוון לדבר אחר. למשל, אדם שואל: נדמה לי שפלוני דיבר איתך קודם, מה הוא אמר עליי? והלה באמת דיבר עליו רעות. אם אחזור לו על הדברים, מה אני? הולך רכיל. "פלוני גנב" - זה לשון הרע; "פלוני אמר עליך" - זה רכילות; ומי שבודה דברים על חברו - זה מוציא שם רע (על ההבדלים ביניהם הוצאנו דיסק בעניין לשון הרע, ומי שירצה יוכל לשמוע שם). אומר החפץ חיים: מותר לך אפילו לשקר ולומר "לא אמר עליך שום דבר", ובלבד שלא תהיה בגדר הולך רכיל. ועם כל זה, עדיף לשנות: לומר לו "למה אתה חושב שכל מה שיש לו לדבר זה עליך? אתה חי כל הזמן בפחד שמישהו מדבר עליך, רד מזה; יש לאנשים עוד הרבה דברים לדבר חוץ ממך". לא אמרתי שלא דיברו עליו, אבל נתתי לו להבין שלא. זה עדיף מאמירת שקר גמור.
ומכאן אתה רואה: עצם זה שהחכם משנה ונוהג בענווה, ושואלים אותו והוא אומר "איני יודע", זה עצמו מהלל ומפרסם את שמו, שמתוך כך מכירים את ענוותנותו, וגם זה עצמו יהיה לו לתהילה. זהו "ואל שפתיך" - מה ש"אל" בשפתיך, שאתה אומר "לא, איני יודע", זה עצמו לתהילה.
ואגב, שאלו פעם אחד: למדת מסכת פלונית? אמר: חצי מסכת. אמר לו השואל: אפשר לשאול אותך שאלה? אמר לו: בבקשה. שאל: איזה חצי מסכת למדת? השיב לו: איזה חצי שתרצה. הוא אמר "רק חצי", אבל למד את החצי הראשון ואחריו את החצי השני - למד אותה לחצאין. והדבר מחזיר אותנו לעיקר: הפרסום הגדול ביותר לאדם הוא כשהוא נוהג בענווה ואינו מפרסם את ידיעותיו ואת עצמו; וכשאנשים מתוודעים לכך, זו התהילה הגדולה ביותר שלו.
מספרים על הרב מבריסק שישבו פעם כמה מגדולי הדור, ועלתה על השולחן שאלה בעניין של תקנה ותיקון לרבים. כל אחד מן הגדולים אמר סברה משלו, ולבסוף הועלו שני תירוצים: אחד של הרב מבריסק ואחד של חכם אחר שנכח שם. ר' איצל'ה בלאזר, שהיה ידוע ומוכר כתלמיד חכם, ישב שם ולא חיווה דעה כלל, כאילו אין הסוגיה מונחת לפניו ולא למד אותה, והדבר הפליא את הרב מבריסק.
כשחזר לביתו התעניין לעיין בספרו של ר' איצל'ה, שהיה מונח אצלו, כדי לראות לפי חידושיו אם אכן גדול הוא. ונזדמן לו שפתח בדיוק במקום שבו ר' איצל'ה שואל את אותה שאלה עצמה שנשאלה שם, ומביא את שני התירוצים - את מה שתירץ הרב מבריסק ואת מה שתירץ החכם האחר - ושניהם מדעתו שלו. אמר הרב מבריסק: ר' איצל'ה בלאזר גאון הוא בצניעות. ראו: הוא ישב שם כאילו אינו יודע כלל במה מדובר וכאילו לא למד את הסוגיה, ומישהו אחר היה עלול לחשוב עליו שהוא עם הארץ - בשעה שאת השאלה כבר שאל, ואת שני התירוצים כבר כתב. באופן טבעי אדם היה אומר מיד: "נכון, מה ששאלת כבר שאלתי, ומה שתירצת כבר כתבתי". אבל אדם גדול - הצניעות והענווה שבו גורמות שכביכול אין העניין נוגע לו כלל, ואינו מפרסם את עצמו.
רואים מכאן עד כמה גדולתם של הגדולים ומומחיותם הייתה בלהצניע את עצמם. ולכן הרבה פעמים כשהחפץ חיים היה מספר סיפורים, היה מספר אותם על "אדם אחד שפנה לרב והרב יעץ לו כך וכך", ואחר כך מספר על נס שאירע וכדומה - והיו יודעים שברוב המקרים הסיפור הוא עליו. אלא שהחפץ חיים לא יספר דבר כזה על עצמו, שלא יהיה בזה דרך גאווה. מתוך צניעותו לא רצה לומר "הוא פנה אליי ויעצתי לו, ולא שמע ולבסוף ניזוק", ולכן סיפר זאת כביכול על מישהו אחר - וכולם ידעו שהמעשה היה עמו.
שני יסודות למדנו כאן. הראשון: "אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום" - ולפי המלבי"ם, אפילו מה ילד היום אינך יודע, ואיך תתפאר במחר. "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה", לא "שם" אלא "פה", לא "מחר" אלא "היום אם בקולו תשמעו"; והדבר נוגע גם לסדרי החיים: להיות יסודי, להתחיל ולסיים, ולא לחיות בדחיינות. וכפי שראינו אצל בועז, ש"לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום", ובזכות זה נבנתה שושלת בית דוד. והשני: "יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך" - השלם את מעשיך עד שתהיה ראוי שיהללך זר, ומן הזר יגיע שמך אף אל הנכרי הרחוק; ואילו התהילה הגדולה מכולן היא ה"אל שפתיך", עצם זה שאינך מהלל את עצמך ואף מונע מאחרים להללך. זו גדולתם של הגדולים, שהיו "גאונים בצניעות", וממנה נלמד ונתחזק.