הפרק שלפנינו ממשיך בדרכו של ספר משלי ללמד את האדם כיצד לנהל את עצמו מול הזולת ומול מידותיו שלו. בקטע שלפנינו נעסוק בשלושה פסוקים: בשאלה מתי מותר לאדם לספר על עצמו ומתי עליו לשתוק, בחומרת כעסו של האויל, ובמדרג הנורא שבין חמה, אף וקנאה.
יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נׇכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ. (ב)
הגמרא בנדרים (סב) אומרת שאדם המגיע למקום שאין מכירין אותו - מותר לו להודיע את עצמו. כלומר: במקום שמכירים אותו חל הכלל "יהללך זר ולא פיך", אבל במקום שאין מכירים אותו מותר לו לספר על עצמו. והגמרא מביאה ראיה מן הפסוק "ועבדך ירא את ה' מנעוריו" - עובדיהו אמר זאת על עצמו לאליהו. ולכאורה, כיצד סיפר בשבח עצמו? אלא שזה היה במקום שאין מכירין אותו, ושם מותר לאדם להודיע את עצמו כדי שיכירוהו.
לפי זה מפרש המהרש"א את לשון הפסוק כאן: "יהללך זר" - במקום שמכירים אותך, אל תספר על עצמך, אלא הנח לאחרים שיהללוך. "ולא" - ואם אין מכירים אותך, אזי "פיך" יהללך, ומותר לך לומר: אני יודע מסכת פלונית, למדתי, תוכלו לבחון אותי. זהו דווקא במקום שאין מכירין אותו.
הספר חסידים מוסיף נדבך נוסף. בזמנם לא היו כוללים, ותלמידי חכמים נתמכו על ידי הציבור. אדם שהגיע לעיר שאין מכירים בו שהוא תלמיד חכם, חושבים שהוא עם הארץ, ואין נותנים לו צדקה כראוי למעלתו ולצרכיו. מה יעשה? מצד אחד "יהללך זר" - אל יהלל את עצמו. מצד שני "ולא, פיך" - יפתח את פיו בדברי תורה. לא שישבח את עצמו, אלא שידבר לפניהם דברי תורה, ומתוך כך יכירו האנשים שלפניהם כלי מלא וגדוש, ויעריכוהו כראוי.
כך מספרים על רבי ישראל סלנטר. כשהלך להפיץ את תנועת המוסר, היה עובר ממקום למקום ומוסר דרשות על חובת לימוד המוסר, ועל כך שאדם שאינו לומד מוסר עלול להידרדר ולהיות בבחינת "חמור נושא ספרים" - ידיעות רבות, והנהגות מקולקלות. אלא שהיה זה דור של תלמידי חכמים, והיה מקובל שמי שמדבר רק דברי מוסר כנראה אינו תלמיד חכם גדול, שהרי מוסר כל אחד יכול ללמוד, ואם כן זהו "מגיד מישרים" בעלמא. וממילא לא היו הדברים מתקבלים כראוי.
מה עשה? כדי שיקבלו ממנו, היה קודם מוסר שיעור שלם בפלפול מעמיק. היה תולה דף ובו מראי המקומות והסוגיות שבהן ידבר, והיה מפליא את לב כל השומעים. שאלו את הרב מבריסק: מי הגאון שבדור? וזאת בדור של המהרי"ל דיסקין, דור של גאונים עצומים. ענה: רבי ישראל סלנטר. כתוב שהשיעורים שמסר היו מבהילי רעיון, בפלפול ועוקר הרים וטוחנן זה בזה. ולאחר שהיו האנשים פעורי פה מן העוצמה האדירה, היה אומר להם: רבותיי, חייבים ללמוד מוסר. וכעת כבר נשמעו הדברים ממי שראוי לקבל ממנו.
פעם אחת החליפו לו את הדף. היו שהתנגדו לתנועת המוסר, ואחד מהם לקח את הדף שנתלה בבית המדרש ובו הסוגיות, ורשם במקומו מראי מקומות ללא כל קשר ביניהם: גמרא בברכות, אחר כך מסכת סוכה, אחר כך קידושין, רי"ף כאן ורא"ש שם - הכל בלי שום שייכות. הלומדים שבבית המדרש, שהכינו את הסוגיות, לא הבינו מה הקשר בין דין סוכה לדין צרת הבת ולדין מברך על העיקר פוטר את הטפלה. אמרו: רבי ישראל סלנטר ענק הוא, בוודאי ידע לחבר את הכל.
רבי ישראל הגיע, ראה את הדף וחשכו עיניו. הבין שמישהו החליף את מראי המקומות. עלה לבימה, עמד והביט בדף כמה דקות, ואז מסר שיעור בפלפול מעמיק על פי הסוגיות שנכתבו לו, וקישר את כולן זו לזו - שיעור פלא פלאים, ללא כל הכנה מוקדמת. לאחר מכן שאלוהו התלמידים שהתלוו אליו: רבנו, הרב התעכב חמש-שבע דקות לפני השיעור, ואנו יודעים שהרב מסוגל לכך הרבה יותר מהר, מדוע התעכב?
אמר להם: האמת אתכם. אחרי שלוש דקות כבר היה לי שיעור מוכן. הבינו איזו עוצמה: שלוש דקות, והוא מכיר את הדף, את הסוגיה ואת כל העניינים, וכבר השיעור בנוי. אלא, הוסיף, בדקות שלאחר מכן שקלתי בדעתי האם ראוי למסור את השיעור. מצד אחד - אולי יש בזה דרך גאווה: הנה אני מסוגל תוך דקות להכין שיעור, ניסו להפילני ולא הצליחו. מצד שני - אם לא אעשה כן, תיפגע תנועת המוסר, שהרי לא באתי למכור את עצמי אלא את חובת לימוד המוסר, ואם אתקפל ואלך, ייפגע הדבר. ההתמודדות הפנימית הזו היא שלקחה את הזמן, ולבסוף החליט למסור את השיעור.
מכאן נבין עד כמה היה אצלם עניין ההסתר וההצנע לכת ואי-פרסום עצמו, וכשכבר עשו פרסום כלשהו - הכל היה כדי שאנשים ילמדו מוסר, מידות טובות והנהגה ראויה. וזהו שאומר הספר חסידים: "יהללך זר", ואם אתה רואה שאין מי שמכיר אותך - "ולא פיך": לא שתשבח את עצמך, אלא דבר בדברי תורה, ועל ידי כך יכירו הכל עד כמה הוא אדם מיוחד וגדול בתורה, ויעריכוהו בהתאם.
כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל, וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם. (ג)
מבאר הגר"א: האבן כבדה מצד עצמה, גם אבן שאינה גדולה כבדה היא. החול, לעומת זאת, באותה כמות אינו כבד כל כך, אלא שהנפח מגדיל אותו מאוד, והנשיאה שלו קשה מפאת הנטל והנפח הגדול.
ומה הנמשל? שתי צרות שונות יש בגריעותן. יש צרה הכבדה כאבן - צרה קשה הבאה עליו בבת אחת. ויש צרה שאינה באה בבת אחת אלא מתארכת לאורך זמן - זהו הנפח, צרה שאינה כבדה כאבן אך נשיאתה קשה מחמת אורכה. ועל שתי אלו אומר שלמה: "וכעס אויל כבד משניהם" - שהאויל תמיד יש לו צער מכעסו, וזהו כפל של שניהם: גם חזק וכבד וגם תמידי, כמו החול שעניינו ריבוי.
וכך דורש המדרש על הפסוק "בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו" - הדא הוא דכתיב "כובד אבן". עוונו של פרעה, שאמר "מי ה' לא ידעתי את ה'", היה כבד כאבן. ומה שהוסיף להכביד את לבו פעם אחר פעם - זהו "נטל החול", שהחול מורכב מחלקים רבים ומצטרף עוד ועוד. כלומר, אין כאן רק הכעסה כבדה, אלא הכעסה החוזרת על עצמה שוב ושוב.
רש"י מפרש ש"כעס אויל" הוא שהוא מכעיס את הקדוש ברוך הוא. נמצא לסיכום: לפי הגר"א כעס האויל גורם צרות לעצמו; לפי המלבי"ם הוא גורם צרות לאחרים; ולפי רש"י הכעס הוא כלפי הקדוש ברוך הוא - שאתה מכעיס את בוראך בעבירות ובהבלים שאתה עושה.
אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף, וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה. (ד)
מבאר המלבי"ם: החמה היא הכעס הפנימי, אדם הנוטר שנאה בלבו - "חמתו בערה בו". האף הוא הכעס החיצוני - "אש קדחה באפי": כשאדם כועס פניו ואפו מתאדמים, וכביכול יוצאים אדים מאפו. נמצא שאף הוא ביטוי לכעס הניכר כלפי חוץ, וחמה היא ביטוי לכעס פנימי. (המלבי"ם מבאר זאת בכמה מקומות, ובמגילת אסתר יש לו על פי זה ביאור נפלא מדוע היה שם גם עניין פנימי וגם חיצוני.)
לפי זה, יש אף בלא חמה פנימית: כעס חיצוני בלא רתיחה פנימית. אף כזה "עושה רושם", כלומר יוצר תוצאה - בעקבותיו הוא מכה או מעניש, אך בלא אכזריות, שכן האכזריות נובעת מן הפנימיות, וכאן אין חמה. ויש להיפך: חמה בלא אף - רתיחה פנימית שאינה ניכרת כלפי חוץ. שם יש אכזריות, שכן דבר הבוער בתוכו של אדם מביא להשחתה, אך אין פעולה, שהרי האף הוא הפעולה החיצונית.
וזהו "אכזריות חמה ושטף אף": החמה מביאה לידי אכזריות, כי היא בוערת מבפנים; והאף הוא השטף, הפעולה החיצונית השוטפת. "ומי יעמוד לפני קנאה" - הקנאה, שאדם מתקנא על כבודו המחולל ועל הפגיעה בו, יש בה את שתיהן גם יחד: גם אכזריות של חמה, שהפגיעה מתסיסה אותו מבפנים, וגם שטף אף, שהוא מתלהט כלפי חוץ ומבקש לנקום נקם. וכן אדם המקנא על פגיעה בקרוב לו, או אפילו קנאה סתם. השם ירחם, שומעים כל מיני סיפורים של אנשים רחוקים והלב כואב: אדם ששמע דבר מה על אשתו ויוצא למסע ציד, הורג אותה, הורג אותו, לפעמים מתאבד אחר כך, לפעמים הורג את ילדו - דברים שהם טירוף הדעת. זהו "מי יעמוד לפני קנאה": גם רתיחה פנימית וגם פעולה חיצונית לפי אותה אכזריות ואותו כעס.
הגאון מוילנא מסביר שהפסוק מרמז על מה שעובר על האדם לאחר מאה ועשרים. שלושה דינים קשים עוברים עליו כשהוא נאסף מן העולם. הראשון - המיתה עצמה, וזהו במעשה: בפועל האדם נפטר. השני - כשמניחים אותו בקבר יש עליו קצף גדול בשמים, דנים אותו ופוסקים את דינו, וזהו בדיבור. השלישי - בגיהנום מייסרים אותו, ומי מייסרו? המתקנאים בו, המקנאים קנאת ה' על שהכעיס את ריבונו של עולם, עבר עבירות ומרד בה'.
וזהו שכתוב כאן: "אכזריות חמה" - במיתה, בבחינת מעשה. "ושטף אף" - בדיבור, בשעה שמעמידים אותו לדין ודנים אותו בדברים ושוטף עליו האף. "ומי יעמוד לפני קנאה" - אלו בעלי הקנאה המתקנאים בו: איך עברת ואיך הכעסת למלך ה' צבאות, ומייסרים אותו בגיהנום. וכמו שנאמר "ולפני זעמו מי יעמוד", ואמרו חז"ל: זהו הגיהנום.
הרלב"ג מסביר שהחמה מביאה את האדם לאכזריות, שכן בעל חמה אינו מרחם. וזו מציאות: כל עוד האדם שפוי ובשליטה יש בו רחמים וחמלה, אבל כשהוא נתון בכעס ובחמה - כלשון העולם, אינו רואה איש בעיניו - הוא מסוגל לעשות את הדברים הקשים והנוראים ביותר. בעל החמה לא ירחם על מי שכועס עליו. והאף - "שטף אף", כמו צונאמי ששוטף ומוחה הכל, אינו רואה איש ואינו מרחם על איש, משחית את הכל.
ובכל זאת, כל זה מועט לעומת בעל הקנאה, "ומי יעמוד לפני קנאה". ולמה? כי בעל הקנאה ייצר לו בראותו טוב זולתו. בעל הקנאה סובל כשהוא רואה שלמישהו אחר טוב. יש שכתבו על מכוניתם "ימותו הקנאים", וּמישהו יצירתי יותר כתב: "יחיו הקנאים ויסבלו" - למה שימותו? שיראה אותו נוסע ברכב יוקרה, יקנא ויסבול. שתי מידות טובות, בלי כל ספק.
וההבדל היסודי הוא זה: בעל החמה והאף מכלה ומשחית - אבל בזולתו, לא בעצמו. ואילו הקנאי מסוגל להזיק גם לעצמו. והרלב"ג מביא את המשל המפורסם (ולא ידעתי שהוא כה קדום): מלך אחד הכיר את תכונותיהם של המקנא ושל החמדן, ואמר להם שהוא מוכן להיטיב עמם כיד המלך: אחד מהם ישאל וינתן לו, ולחברו יינתן כפליים. החמדן לא רצה לשאול, שכן רצה לקבל כפל ממה שיקבל המקנא. והמקנא לא רצה לשאול שום טובה לעצמו, מפני דאגתו על הטוב שיהיה לחברו: וכי אבקש דבר אחד ולו יינתן כפול?
וכך עומדים שניהם ומכבדים זה את זה: בכבוד, כבודו ישאל תחילה, כבודו גדול יותר וראוי לתהילה. כמו אותם שני מחותנים שנפגשו כדי לראות כמה כל צד נותן, ואחד מהם, שהיה מסודר יותר, אמר: כל מה שתיתן - אני נותן כפול. וכעת השני אינו יודע אם לומר ארבעה מיליון דולר או מאתיים אלף, וכל אחד ממתין שהשני יתחיל: נו, נו, תתחיל אתה.
ומה היה בסופו של דבר? המקנא מיהר לשאול מן המלך שינקרו את עינו האחת, כדי שחברו יישאר עיוור משתי עיניו. זהו הקנאי: מוכן לסבול, ובלבד שלשני יהיה גרוע יותר. נמצא שהקנאה גרועה מאכזריות חמה ומשטף אף, שבהם אתה פוגע בזולת, ואילו בקנאה אתה מוכן לעקור לעצמך עין ובלבד שלחברך יעקרו שתיים.
וזה נורא, ורואים זאת היום מימין ומשמאל. מפלגה אמורה לקבל משהו, ומכיוון שגם המפלגה השנייה תקבל - אומרים: לא לא, אל תיתן לי, כדי שלא תיתן להם. אדם אמור לקבל קידום, וכיוון שיקדמו גם את חברו - הוא אומר: עזוב, תשאיר אותנו כמו שאנחנו. נורא הדבר למתבונן, אך זהו טבעו של הקנאי: מוכן למנוע מעצמו, ובלבד שלא ייאלץ לראות בטובה או ביתרון שיש לחברו. על כן אמר: "אכזריות חמה ושטף אף" - כנגדם עוד אפשר לעמוד איכשהו, אבל "מי יעמוד לפני קנאה" - זו מציאות קשה ונוראה שכנגדה כבר אי אפשר לעמוד.
שלושה עניינים למדנו. "יהללך זר ולא פיך" - במקום שמכירים אותך אל תשבח את עצמך, ובמקום שאין מכירים אותך מותר להודיע על עצמך, ולפי הספר חסידים - דרך פתיחת הפה בדברי תורה, כדרכו של רבי ישראל סלנטר שהקדים פלפול עצום כדי שיקבלו ממנו את דברי המוסר. "כובד אבן ונטל החול" - שתי צרות יש, הכבדה בבת אחת והמתארכת לאורך זמן, וכעס האויל כולל את שתיהן: כבד ותמידי, בין שהוא מצער את עצמו, בין שהוא מצער אחרים, ובין שהוא מכעיס את בוראו. ו"אכזריות חמה ושטף אף" - החמה הפנימית מולידה אכזריות והאף החיצוני מוליד שטף, ואילו הקנאה כוללת את שתיהן, ועוד גרועה מהן, שהקנאי מוכן להזיק לעצמו ובלבד שיוזק חברו - ולפניה מי יעמוד.