פתיחה: הפרצוף שמאחורי החיוך
החלק האחרון של פרק כ"ו בספר משלי עוסק כולו בנושא אחד: הפער שבין החוץ לפנים. שלמה המלך מתאר את האדם הצבוע - זה שהשפתיים שלו בוערות מהתלהבות ואהבה, ובקרבו טמונה שנאה ומרמה. מכאן הוא עובר אל השנאה המכוסה שסופה להתגלות, אל מי שכורה בור לחברו ונופל בו בעצמו, ומסיים בעניין לשון השקר ולשון הרע. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי הגר"א, רש"י, רבנו יונה, הרלב"ג והמלבי"ם.
כסף סיגים מצופה על חרס
כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ, שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע. (כג)
מספרים על אדם שהיה מוסר שיעורים ודרשות נפלאות בתורה, רטוריקן מחונן, והיו תלמידים שרצו ללכת לשמוע אותו - והרב מבריסק אסר עליהם. הגיע אותו אדם אל הרב מבריסק בעצמו ושאל: כבוד הרב, מדוע אסרת על תלמידיך לבוא לשמוע אותי? הרי כל מה שאני אומר בנוי על אדני התורה, דברים מיוסדים ביסודות נאמנים. אמר לו הרב מבריסק: תגיד לי, מה הדין אם לקחו מוצרים כשרים בהשגחת הבד"ץ, מהדרין מן המהדרין, ובישלו אותם בסיר של טריפה - מה דין האוכל? השיב האיש: טריפה. אמר לו הרב מבריסק: אם כן תבין, ייתכן שכל מה שאתה אומר הם דברי תורה נפלאים, אבל זה בושל בסיר טריפה - והצביע לו על הראש. אם האדם עצמו פגום במעשיו ופגום בהנהגותיו, גם דברי תורה שיוצאים מפיו בושלו בסיר טריפה.
זהו שאומר הגר"א: "כסף סיגים מצופה על חרש" - אף שהשפתיים דולקות, והחכם מצליח להעלות דברים יפים, אין זה כסף אמיתי אלא כסף סיגים. דע לך שבפנים יש חרס, בפנים הפגם ניכר והלב רע.
קראתי על אחד מגדולי ישראל, כמדומני הרב וואזנר זצ"ל, שאמר שכאשר מגיע אליו אדם ומתחיל לנשק כל מה שזז - מנשק לרב את היד, אחר כך את הכובע, אחר כך את הספר שעל השולחן - מיד האיש הזה מעורר אצלו חשד. אתה רואה אדם עם "אובר נשיקות" וכל ההערצה הזאת לכאורה, ומיד מתברר: "אולי הרב יכול לחתום לי, באתי לאסוף כסף לצורך...". כבר הבנו לאן מכוונת הנשקנות היתרה. לפעמים כשאתה רואה שפתיים דולקות, התלהבות רבה מדי, זה בא להסתיר משהו שבפנים - כלפי חוץ פתאום כל כך אוהב תורה והכול כל כך יקר בעיניו, ובפועל זהו כסף סיגים מצופה על חרס. החכם קולט מיד את הסיגים שבכסף הזה.
בשפתיו יינכר שונא
בִּשְׂפָתָו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה. (כד)
אומר המלבי"ם: "בשפתיו יינכר שונא" - בשפתיו ניכר שהוא שונא, על ידי הדיבור החיצוני, אף על פי שהוא מראה אהבה. "יינכר" הוא מלשון נוכרי: דיבורו של השונא הוא דיבור נוכרי, זר לפנימיות שלו. הוא חושב כל הזמן איך לדבר בצורה שלא תבטא את מה שקורה אצלו בפנים, שהדיבור לא יסגיר אותו. "ובקרבו ישית מרמה" - בתוך תוכו כל מחשבותיו הן עצות כיצד לרמות ולהפיל את האנשים שעמם הוא מדבר. ובנמשל, אומר המלבי"ם, מדובר כאן בצבוע, שמתחנף בשפתיו ולבו רחוק ממנו: כלפי חוץ הוא נחמד וטוב ורוצה רק להועיל לך, ובקרבו ישית מרמה.
פעם היה צריך לתת דוגמאות, היום די לומר מילה אחת: סוכן. אדם שבא לשכנע אותך לקנות משהו - חבילת ביטוח, רובוט לניקוי הבית, יחידת נופש באיזה קצה של הגלובוס. מה הוא מציע לך? נופת צופים. הוא בא להציע לך משהו שאין כדוגמתו, רק טובתך לנגד עיניו, וכמובן - רק היום, כי אם לא תסגור היום, מחר כבר אין את זה.
מישהי סיפרה לי על מכון קוסמטיקה גדול שנותן טיפול חינם לכל אחת שמגיעה, והמטרה היא שאחר כך תקנה סדרת טיפולים בתשלום. היא הגיעה, קיבלה טיפול מלא על חצי פנים, ואז הגיעה "הנציגה" - יש קוסמטיקאית ויש נציגה - שתפקידה לשכנע אותך מה הטיפול כולל, כמה את חייבת אותו לעצמך, ושמצב העור שלך בהזנחה גמורה. אחרי שכנוע מלא היא אמרה שהיא צריכה לבדוק, ואז סיימו לה את חצי הפנים השני - אבל לא באותה השקעה כמו החצי הראשון. היא שאלה אותי אם זה כדאי ומשתלם. שאלתי מה התנאים, אמרה: תשלום מראש על שנים עשר טיפולים, כמה אלפי שקלים, ואמרו לי שתמיד אפשר לחזור בי - אבל רק אם אני סוגרת היום. אמרתי לה: למה לא אמרת מההתחלה? תגידי להם שאת לא רוצה, בשום אופן. אם מישהו אומר לך "רק אם תסגור היום" - אל תיקח, גם אם לשיטתו אתה מפסיד את השקעת חייך ומיליונים. אם זה דבר טוב, זה יהיה טוב גם מחר ומחרתיים. ה"רק היום" נועד לחנוק אותך ולהביא אותך לסגור בלי לחשוב רציונלית.
עוד אמרתי לה: היום הכול גלוי, תבררי ברשת. אחרי יומיים היא חזרה: אל תשאל אילו תלונות יש שם. יש תיאורים של אנשים שמנסים שלושה חודשים לקבל את כספם בחזרה ורודפים אחריהם בכל דרך ולא הצליחו. ויש אחת שסיפרה שברגע שאמרה שלא נראה לה שהיא סוגרת, היחס שקיבלה היה מקפיא - רוח קרה נשבה מאותה נציגה שהבינה שלא יצא לה מזה בונוס. אמרתי לה: ברוך שפטרך מהצרה הזאת. זו בדיוק השיטה - "בשפתיו יינכר שונא ובקרבו ישית מרמה", "כסף סיגים מצופה על חרש, שפתיים דולקים ולב רע".
בכל ענייני המכירות אפשר לראות זאת בצורה הברורה ביותר: האדם הוא הנחמד בעולם כשאתה צריך אותו, ורגע לאחר מכן אין לך עם מי לדבר. קח דוגמה פשוטה - להתחבר לחברת טלפונים: בחמש עשרה שניות אתה מחובר. ואחר כך ספר לי כמה זמן לקח לך להתנתק. "אני לא יכול לנתק אותך, זה צריך לעבור לנציג בכיר, הם יתקשרו אליך" - ועד שיתקשרו, בינתיים אתה מחובר. סוכן ביטוח זה לא אותו דבר? כל עוד הכול בסדר, נפלא; ברגע שיש תביעה ואתה צריך ממנו משהו, פתאום כל הנחמדות נמחקה. פעם עזבתי סוכן ביטוח ועברתי לאחר, זול יותר, וביקשתי ממנו את המסמכים ואישור היעדר תביעות - לא אתאר לכם מה עברתי עד שסיפק לי אותם. אמרתי לו: אני לא מבין, למה היית כל כך נחמד כשהייתי אצלך, ועכשיו אני צריך ממך כמה מסמכים, ובגלל שאתה כבר לא מקבל כסף... ענה לי: יכול להיות. בלי שום בעיה להודות בזה. אל תקנה את כל הנחמדות הזאת, כי ברגע שתהיה זקוק לו תראה איך הכול מתפוגג.
כי יחנן קולו אל תאמן בו
כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ. (כה)
אומר הגר"א: אפילו יחנן בקולו ויאמר לך "אני מתכוון רק לטובה, תאמין לי שאתה חשוב לי וקרוב ללבי, כל מה שאני רוצה זה לעזור לך" - אל תאמן בו. אפילו אם יתחנן, כי שבע תועבות בלבו, ולכן הנח לתחנוניו ואל תתרגש מהם.
ומרמז הגר"א: מיהו השונא הזה? זהו היצר הרע. הוא השונא הגדול ביותר שיש לאדם, כמו שכתוב בספרים הקדושים, והוא מנכר עצמו מן השנאה - מתנכר, כמו נוכרי, מסתתר ומחביא ואינו מגלה את שנאתו. ואדרבה, מה הוא מציע לך? דברים רעים? חלילה: "אני רק רוצה שתיהנה, שתוכל, שתשתה, שתיקח מכל תאוות העולם, אכפת לי ממך, חשוב לי שיהיה לך טוב". זו דרך הפיתוי שלו: "לכה נרווה דודים נתעלסה באהבים" - ובקרבו ישים אורבו. הוא רק ממתין לנפילתך, ואין היצר הרע נח עד שיראה את האדם בזבולא בתרייתא, למטה מעשרה טפחים. הוא עושה עבודה שלמה ואינו משאיר שיריים: מחטיא את האדם, אחר כך הורגו, ואחר כך עולה למעלה ומקטרג עליו - ריבונו של עולם, ראית איזה עבריין, ראית מה האיש הזה עשה. הוא היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות, והוא הקטגור. יש לך שונא גדול מזה? ועם כל זה הוא מראה לאדם פנים של דאגה ואהבה. לכן, אומר הגר"א, כל קול חנינתו - אל תאמן בו, כי בלבו להביאך בכל שבע התועבות שהם שבעה מדורי גיהנום.
תכסה שנאה במשאון
תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן, תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל. (כו)
רש"י מסביר: מדובר באנשים שעושים את מעשיהם במחשך ובהסתר. "משאון" הוא חושך, מלשון שואת חושך. הדבר השנוי לקדוש ברוך הוא - כשאתה מכסה אותו בחושך ועושה את הדברים השנואים לפניו בסתר - "תגלה רעתו בקהל". מה שאדם עושה בסתר, סופו של הקדוש ברוך הוא להכריז עליו בגלוי. וזה לשני הכיוונים: אם אדם עשה עבירות בסתר, ה' מכריז עליו בגלוי; ואם אדם עשה מצוות בסתר, ה' מכריז עליו בגלוי - פתאום מתברר שפלוני היה צדיק נסתר, ומתפרסמים המעשים הטובים שעשה.
כמה מקרים כאלה אנחנו מכירים לצערנו: אנשים שעשו דברים נוראים, ופתאום הדברים מתגלים ומתפרסמים, ואחר כך תקשורת ורעש מסביב, והאדם רוצה לקבור את עצמו ואת אשתו וילדיו מרוב בזיונות קשים ונוראים. זה יכול להיות פוליטיקאי, וזה יכול להיות "באבא", וזה יכול להיות כל מי שחשב שיוכל לעשות ככל העולה על רוחו במחשך. סוף דבר הכול נשמע, ומה שאדם צריך לדעת הוא: את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי אם לא - בסופו של דבר הכול יתגלה.
הגר"א מסביר את הפסוק בבין אדם לחברו: מי שמראה את עצמו לחברו כאוהב, ואת השנאה הוא מכסה במשאון, בחושך - תגלה רעתו בקהל, הרעה שלו תתפרסם. וזה מסתבר מאוד, שהרי כמים הפנים לפנים: אף שכלפי חוץ אתה מראה לו פנים שוחקות, השנאה כבושה בלבך, ובסופו של דבר הדבר יתגלה ותתפרסם רעתו בקהל רב. שימו לב להבדל בין הפירושים: לפי רש"י, "שנאה" היינו הדברים השנואים לקדוש ברוך הוא שהאדם מכסה במחשך; ולפי הגר"א, "שנאה" היינו שאילו היו יודעים מה אתה עושה - היו שונאים אותך, והוא מכסה את אותה שנאה ועושה מעשיו בחושך.
והמלבי"ם מסביר: "תכסה שנאה במשאון" - דברים שהאדם מכסה בלבו, מה שהיה רוצה לעשות מחמת השנאה. קרוב לביאורו הראשון של הגר"א: הוא היה רוצה לעשות רעות, אבל מסתיר זאת, או מפני שהוא חושש מן התגובה, או מפני שלא נעים לו, וכיוצא בזה. ובסופו של דבר רעתו תתפרסם.
כורה שחת בה ייפול
כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפּוֹל, וְגוֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב. (כז)
זהו המשך ישיר: מתוך השנאה הפנימית שהוא מכסה, הוא עושה מעשיו במחשך וחופר בור בלי שאיש יידע - ואומרים לו: בבור הזה אתה עצמך תיפול. רש"י מביא דוגמה: בלעם. הוא השיא עצה לבלק כנגד עם ישראל וגרם להריגתם של עשרים וארבעה אלף איש מישראל, ובסופו של דבר, כשהלך לתבוע את שכרו, נהרג ביד ישראל. חופר בור - בו ייפול.
ו"גולל אבן אליו תשוב" - שימו לב למידה כנגד מידה אצל אבימלך: הוא הלך לרצוח את אחיו כדי לכרות הסכם מלוכה עם אנשי שכם, ושחט את כולם - לא שבעים אלא שישים ותשעה, שהרי יותם ברח - על אבן אחת. ומה היה עונשו? אישה השליכה עליו פלח רכב מן החומה וריצצה את גולגלתו. במה? באבן. את אחיך שחטת על אבן, ומיתתך תהיה באבן - גולל אבן אליו תשוב.
והגר"א מסביר: מי שכורה בור כדי שחברו ייפול בו, סופו שייפול בו בעצמו; ומי שגולל אבן כדי לזרוק על חברו, אליו תשוב. ומביא מעשה באדם שהיה מסקל משדהו לרשות הרבים - היו לו אבנים רבות בשדה, ורצה לחרוש את שדהו, והיה מוציא את האבנים וזורקן לרשות הרבים. ראה אותו חסיד אחד ואמר לו: למה אתה זורק ממי שאינו שלך לשלך? שחק לדבריו ואמר: החסיד הזה מדבר שטויות, הרי אני זורק ממקום שלי למקום שאינו שלי. לימים מכר את שדהו מרוע מזלו, והיה הולך ברשות הרבים וניזוק מאותן אבנים שסיקל משדהו, ונזכר בדברי החסיד שלעג להם - כי רשות הרבים עתה שלו, ואת שדהו מכר. האבן שגלגלת מרשותך לרשות הרבים - רשות הרבים תמיד תישאר שלך, ואילו השדה, אין אתה יודע עד מתי יהיה שלך. לכן צריך אדם להיזהר, שכן כל אשר האדם עושה - לעצמו הוא עושה, ואם יעשה דברים שליליים הם יחזרו אליו כבומרנג, ואין לו להלין אלא על עצמו.
לשון שקר ישנא דכיו - חמישה פירושים
לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו, וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה. (כח)
רש"י מפרש: מי שמקבל לשון הרע שונא את הנדכאים תחתיו. כלומר, ברגע שקיבלתי דברי גנאי על פלוני, מיד יחסי אליו משתנה: "מה, הוא באמת כזה?" - ומעתה אתה נוהג בו בניכור, פחות סבלני כלפיו, מתייחס אליו כאדם קטן ושפל. ועל כוח לשון הרע מביא רש"י: מחמתה רדף שאול את דוד והרג את נוב עיר הכוהנים, כי היה בטוח שדוד חותר תחתיו ושאחימלך בן אחיטוב מסייע בידי המורדים - והרג שמונים כוהנים נושאי אפוד בד. "ופה חלק יעשה מדחה" - הפה המדבר בחלקלקות עושה דיחוי, שהוא דוחה את מקבל לשון הרע מעל הקדוש ברוך הוא. אתה המשתמש בפה חלק כדי לספר מעשים על זה ועל זה, גורם שהשומע לך יידחה ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא, שהרי ארבע כתות אינן מקבלות פני שכינה - וסימנן חשמ"ל - ואחת מהן כת בעלי לשון הרע.
רבנו יונה מפרש אחרת: "דכיו" הוא המדוכא, היינו העניו ושפל הרוח - האיש העניו ודכא ושפל רוח שונא לשון שקר, ותמיד רק דבר אמת על לשונו. והעניו חפץ ביקר הבריות וצר לו על בושתם וקלונם. כשבאים לספר לו "אתה יודע, פלוני עשה כך וכך" - הוא שונא את זה; אינו רוצה לשמוע אלא דברים טובים וחיוביים. מישהו אמר פעם לאנשי התקשורת: למה אתם מתבוססים כל הזמן בבוץ ובמדמנה - זה גנב וזה עשה כך? האם חסרים סיפורים טובים ויפים על ארץ ישראל היפה, על עם ישראל, על המעשים הטובים שעושים? אמרו לו: אתה צודק, אבל זה לא עושה רייטינג. כשאתה עושה פרומו "האם שמעת על הגמ"ח של פלוני אלמוני?" - רוב הסיכויים שיעברו לערוץ אחר; אבל "האם שמעת על המעילה הגדולה של חבר הכנסת אשר שמו טרם הותר לפרסום?" - האנשים יישארו צמודים למרקע. זו המציאות לצערנו: אנשים נהנים להתבוסס במדמנה, לשמוע רכילות ולשון הרע. גמ"ח אינו חדשות. והעניו, לעומת זאת, מעדיף שדמותו של הזולת תישאר חשובה בעיניו ולא שיוזל כבודו.
ועוד מביא רבנו יונה בשם יש מפרשים: "לשון שקר ישנא דכיו" - אדם שהוא בעל לשון שקר שונא את המדכאים אותו, כלומר את המוכיחים אותו. הוא רוצה לדבר חופשי, לספר לשון הרע ולומר שקרים, ותמיד יש איזה "נודניק" שאומר לו: זה שקר, זה לשון הרע, אסור, זו הוצאת שם רע. והוא שונא אותו - לא מחמת התוכחה כשלעצמה, אלא מפני שהוא שונא שיוכיחו אותו, שאף אחד לא יקבע לו מה לעשות.
הגר"א מחדש ביאור נוסף: "דכיו" מלשון להזדכך, מלשון זך ונקי ("היטהרו" מתורגם אידכו, וטהור - דכיא). ולפי זה: אדם שמשקר שונא את המזדכך, את המיטהר והמתעלה. מדוע? מפני שהוא רוצה להרע לו בשקריו, ואותו אדם שמזכך את מעשיו פחות חשוף להינזק מהם. תנו דעתכם: מי שרוצה להתנכל למישהו - מה הוא מעדיף, שאותו אדם יהיה צדיק או רשע? ודאי רשע. כשאתה רשע קל לי לדבר בגנותך, לספר כמה אתה נורא, להראות לכולם את פניך האמיתיות; אבל כשאתה צדיק, אני מחפש היכן לתקוף ואין לי במה, וכולם אומרים לי: מה אתה רוצה ממנו, הרי הוא צדיק. לכן נוח לי שהוא יתדרדר, ואז אומר: תראו מי האיש הזה, תראו איך הוא מתנהג. אבל כשהוא מזדכך, אין לי מה לספר עליו ואין לי מה לומר, ואם אתחיל להמציא המצאות - למה שיקבלו ממני? "ופה חלק יעשה מדחה" - הפה החלק, שהוא מרמה, ידחה את האדם שלא יבוא אל הצדיק כדי לזכות את עצמו ולתקן את דרכיו, וממילא ייפול ברעה.
הרלב"ג מסביר: איש לשון שקר שונא את הנדכאים בשקריו. ולכאורה תמוה - מה עשו לו האנשים האלה, במה הרעו לו? אלא שהוא שונא אותם מפני שהוא בטוח שהם שונאים אותו על מה שעשה להם. וזהו סוג של היזון חוזר: כשאני עושה למישהו רעה, הדבר מפתח בי שנאה כלפיו, גם אם קודם לא הייתה שם שנאה גדולה. מדוע? כי אני יודע שהוא יודע שאני עשיתי זאת, ובוודאי כועס עליי ומביט בי במבטים כאלה - וזה גורם לי להרגיש לגיטימציה לשנוא אותו, שהרי הוא שונא אותי. וכמים הפנים לפנים, שנאתו הופכת לשנאה אמיתית, שהרי הזקתי לו. נמצא שייתכן שהוא לא עשה לי דבר, אני הזקתי לו, ומתוך כך מתפתחת שנאה הדדית שהולכת ומפרה את עצמה. "ופה חלק יעשה מדחה" - אם תשיב לו בחלקות, לא בדרך של שנאה, גחלים אתה חותה על ראשו. אנשים יאמרו: מה, אני אצא פראייר, הוא עשה לי כך ואני אדבר אליו יפה? אבל דע לך: כשלא תראה לו שנאה על מה שעשה לך, פתאום אין לו פרטנר, אין לו כנגד מי להילחם. הוא רואה שאיני מוסיף שנאה כלפיו, וממילא גם שנאתו שלו אינה מוצאת במה להתפתח.
והמלבי"ם מפרש: "לשון שקר" הוא אדם הרגיל לקבל לשון הרע. אדם כזה אוהב דווקא את אלה שמפרסמים רע ברבים, אוהב לקרוא מדורי רכילות, ונהנה ממי שמפיץ לשון הרע בקול. הוא לא ילך למי שאי אפשר לשמוע אצלו חדשות ואינו מספר אלא דברים טובים; הוא ילך לשתות כוס קפה אצל השכן שהוא כמו ממטרה - תוך עשר דקות אתה מעודכן בכל מה שקורה בשכונה, השכנים ונשיהם וכל אשר להם, לפרטי פרטים. וכנראה יש כאן עניין סגולי: כשחותכים לאדם שערות, נפתח לו הפה. אצל ספר או ספרית זה מקצוע בפני עצמו, כאילו לקחו קורס מיוחד בענייני לשון הרע ורכילות. "ספר" אולי גם מלשון סיפור - טוען סיפורים מזה לזה, וכל אחד מוסיף משלו.
ואת מי הוא שונא? "ישנא דכיו" - אלו המדברים לשון הרע בצנעה ובשקט. אותם הוא שונא, מפני שזה סימן שאין ממש בדבריהם: אילו היו מספרים סיפורים אמיתיים, היו צועקים אותם בקול. כשדבר נמסר בשקט - לך תדע כמה אמת יש בו, ואחר כך מתברר שהכול עורבא פרח. "רב סרן שמועתי" משתולל בחופשיות, ולבסוף מתברר שכל ההודעות היו שקר. קשה להבין את הרוע המעוות של מפיצי הודעות כאלה, שגורמים עוגמת נפש נוראה למשפחות ולקרובים. כפי שהיה אומר רבי הלל זקס על כל מיני סיפורים: יש "מעשה שהיה", ויש "מעשה שכמעט היה" - בדותות. ומי שמפרסם בקול ויוצא עם זה לתקשורת, אומרים עליו: אדם לא היה מסתכן ומפרסם אילולא היה בזה אמת. (אמנם היום אדם חושש מתביעת דיבה, ולכן גם את האמת הוא אומר בשקט.)
ומסיים שלמה את הפסוק ואת הפרק: "ופה חלק יעשה מדחה". הפה החלק, של אחד בפה ואחד בלב, יביא לידי נפילה - והנופל הוא בעל הפה החלק עצמו. לשונו תכשילהו, והוא ייפול בבור שכרה. הלשון החלקלקה שלו, המשתמעת תמיד לשני פנים, שלזה אומרת כך ולזה כך - פתאום יתברר ששניהם נפגשו, והוא נאלץ להתעמת עם דבריו. אם אתה מדבר ישר והגון, תוכל תמיד לעמוד מאחורי דבריך; אבל איש חלקות - הלשון שלו היא שתפיל אותו, והבזיונות והצרות והבעיות באים כולם מאותו פה חלק, והם עצמם ידחוהו ויכשילוהו.
לסיכום:
סיום הפרק הוא אזהרה אחת גדולה על הפער שבין החוץ לפנים: "כסף סיגים מצופה על חרש" - אל תיתפס לשפתיים דולקות ולהתלהבות יתרה, שלעתים קרובות הן מסתירות לב רע; "בשפתיו יינכר שונא" - דיבורו של השונא הוא דיבור נוכרי, זר לפנימיותו, ובקרבו מרמה; "כי יחנן קולו אל תאמן בו" - וזו בדיוק דרכו של היצר הרע, השונא הגדול ביותר שיש לאדם, המתחזה לאוהב ומכוון להפילו; "תכסה שנאה במשאון" - כל הנעשה במחשך סופו להתגלות בקהל; "כורה שחת בה ייפול" - מידה כנגד מידה, והאבן שגלגלת אליך תשוב; "לשון שקר ישנא דכיו" - בין אם מדובר במקבל לשון הרע ששונא את הנדכאים, ובין במשקר השונא את המוכיחו ואת המזדכך. המסקנה אחת: תפקידו של אדם להיות אמיתי בפנים כמו בחוץ, לשמור על לשונו, ולדעת שאת האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור. והשם יצילנו מכל כישלון, אמן ואמן.