פתיחה
אנו ממשיכים בפרק כ"ו במשלי, בקטע העוסק באיש המדנים ובנרגן: בכוחה ההרסני של המילה, בדרך שבה מסכסך מצית מחלוקת, ובמסכה שאדם עוטה על פניו כדי להסתיר לב רע. נעמוד על שני פסוקים: "דברי נרגן כמתלהמים" ו"כסף סיגים מצופה על חרש", ונראה בהם את דברי רש"י, אבן עזרא, הגר"א, הרלב"ג, המצודות, המלבי"ם והגרי"ז.
מיהו הנרגן
דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן׃ (כב)
את הנרגן כבר פגשנו בפסוק כ': "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן". שם ראינו שלוש הגדרות. רש"י מסביר שהנרגן הוא בעל לשון הרע, ההולך ומסכסך בין בעלי הריב. הגר"א מסביר שהנרגן הוא המקטרג, איש המחלוקת. והמלבי"ם מסביר שהנרגן הוא המתלונן - כפי שאנו מגדירים זאת היום: מתלונן סדרתי, שעל כל דבר יש לו טענות ומענות והשגות, ושום דבר אינו טוב בעיניו.
כמתלהמים - כמתלחמים
הביטוי "מתלהם" מוכר לנו בעברית של ימינו, ומקורו כאן. רש"י מפרש "כמתלהמים" כמו "כמתלחמים", שהרי הה' והח' מתחלפות: הן מאותו מוצא, ממוצא הגרון, והן אף דומות בכתיבתן. כלומר, דברי הנרגן הם כמלחמה מתמדת: על כל דבר יש לו מלחמה, על כל דבר טענות והשגות.
כמת להם - דרשת חז"ל
רש"י מביא את דרשת חז"ל, שחוצים את המילה לשניים: "כמתלהמים" - כְּמֵת לָהֶם. מי היו הנרגנים? "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אותם נרגנים שטענו כנגד הארץ הקדושה - הדבר הביא עליהם מיתה. "וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן": זה היה עונשם של המרגלים, שהיו תולעים יוצאים מטבורם ועולים בלשונם, ולשונם משתרבבת. הדבר הגיע עד חדרי בטן. רש"י מוסיף פירוש נוסף: "חדרי בטן" היינו מיתת הדרוקן, מיתה קשה רחמנא ליצלן.
מתלהם - מתהלם, לשון מכה
האבן עזרא מסביר ש"כמתלהמים" הוא כמו "כמתהלמים" - האותיות מתחלפות במקומן, כמו להק וקהל, כבש וכשב, שמלה ושלמה. "מתהלם" הוא מלשון "וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רַקָּתוֹ". נמצא שדברי הנרגן הם מכות: כל הזמן מכות. והם יורדים חדרי בטן, ולדעת אבן עזרא הכוונה ללב - מכה שמכה אותך בליבך.
המצודת דוד מסביר אף הוא: "דברי נרגן" זה בעל לשון הרע, ו"כמתלהמים" מלשון הולמים, כמו "וְהָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס". אין הכוונה למכות פיזיות, אלא שהדברים הולמים בך בלי קץ. הנרגן הוא איש הרכיל, והוא מכה בדברים - זהו שאומרים "מכהו בשבט פיו", "מכהו בשבט לשונו". ובמצודת ציון מביא את המקור לכך מתהילים קמ"א: "יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק", לשון הכאה המשתברת.
הגר"א: כף הקלע ועומק התהום
הגר"א מסביר את הפסוק בעונשו של בעל הלשון הרע. ידוע שבגלל הדיבור הרע האדם נענש בכף הקלע, רחמנא ליצלן, שנפשו נקלעת מקצה לקצה. וזהו "דברי נרגן כמתלהמים" - מלשון הלימה, מכה: מכין אותו כאשר מקלעין אותו בקלע. כמו במשחק מטקות, שהכדור עף לצד השני לאחר שהכית בו במחבט - כך נפשו נהלמת ונקלעת. "והם ירדו חדרי בטן" - ולאחר מכן יורדים לעומקא דתהומא רבה, שהם חדרי בטן שאול.
לפי הגר"א, אפוא, גם הפסוק הקודם וגם פסוקנו עוסקים בעונשי הרשעים. בפסוק הקודם דיבר על עמי הארץ ונשותיהם, ואמר עליהם שהם בגדר פחמים ועצים לאש הגיהנום ושם יהיה עונשם. ועתה הוא מדבר על הנרגן, שיהיה "מתלהם" - נהלם על ידי המלאכים מקצה העולם ועד קצהו, ולאחר מכן ירד לחדרי שאול.
הרלב"ג: דברים שבורים - וכך מבעירים אש
לרלב"ג יש כאן ביאור מקורי ומעניין. "כמתלהמים" לשיטתו הוא מלשון משתברים: דבריו חצויים ושבורים. הוא מסביר שמדובר באדם המסכסך, והאנשים הללו יש להם תחכום גדול כיצד להבעיר את האש - לא בנפט סתם אלא בבנזין, שהאש תבער כראוי. וכיצד? כשהוא בא לספר לך דבר, אינו מספר לך את העובדות במלואן אלא רק חלק. "משתברים מיליהם" - הוא אומר: לא אספר לך הכל, לא אומר לך הכל. ובלשונו: "ובזה יבוא התפעלות חזק בנפש שומע דבריהם".
"מה, לא שמעת מה עם ראובן? לא שמעת שהוא טס לחוץ לארץ בגלל... טוב, עזוב, אני לא רוצה להשלים את הדיבור". "אתה לא יודע על הסכסוך ש... עזוב, אני לא רוצה לדבר". והנה, אילו היה אומר: היה לו ויכוח עם בנו - היה הסיפור נגמר. אבל משאמר לי רק חצי, אני חייב לדעת מה היה שם. וכבר אני תולה תילים של דמיונות: בטח הסתבך במפעל, בטח גם עם אשתו, בטח לפני גירושין, ובטח הסתכסך עם פלוני, וכבר שמעתי שפעם היה... הכל על סמך חצי מילה שההוא זרק.
נמצא שאילו היה המסכסך אומר דברים שלמים, היה העניין נגמר בקלות: "אה, זה הכל? בסדר". אבל כיוון שאמר חצי - "מתלהם", שבור וחצוי - לכן "והם ירדו חדרי בטן": דבריהם יורדים לחדרי לב השומע, שכן יחשוב שמה שלא יגידו קשה יותר ממה שיגידו. מה שקיבלת זה רק הפרומו, והעיקר בתוכנית המלאה.
וכי לא כך עובדים עלינו כל הנרגנים בתקשורת? כותבים כותרת בומבסטית בנוסח "האם פלוני נוטל סמים?", ובפנים כתוב שעדיין לא הוכח ואין לזה ראיות, אלא שהיה מי שטען שבתיכון מישהו הציע לו. מה בין זה לכותרת? אך הכותרת כבר עוררה אותך לחשוב: לך תדע מי יודע מה קרה שם.
זהו גם אחד הדברים שכל המרואיינים המתחילים נופלים בהם. הוא מגיע לראיון ומדבר בחופשיות, העיתונאי נותן לו תחושה שהוא בא רק כדי לשמוע אותו ולספר לכולם את מה שהוא יודע - ולאחר מכן הוא רואה שנלקח שבריר משפט ונעשתה ממנו כותרת ענקית, וכולם תמהים: איך אמר דבר כזה? ואם תשמע את ההקלטה תראה שהדבר הובלע כך שכלל לא היית שם לב. אבל לשם כך למד הבחור עיתונאות, ולכן ידע להוציא את המטעמים המתאימים. זהו הנרגן: הוא מביא חלק קטן, וזה יוצר אצלך רושם שמי יודע מה יש כאן.
מכות שאי אפשר לרפא
המצודת דוד מוסיף בדרך זו: "דברי נרגן" הוא המתלונן, כדרכו של המלבי"ם, ודבריו קשים כמכות המשברות - "מתלהמים" מלשון שבירה, כקו של הרלב"ג. "והם ירדו חדרי בטן": כשאדם מכה מישהו, ההכאה חיצונית; אך מכות שיורדות חדרי בטן קשה מאוד לרפאן.
כבר הבאנו על כך פעם משל. מעשה באדם שהיה לו חבר דוב - לא שקראו לו דוב, אלא דוב ממש. הם חיו יחד והסתדרו נפלא, ובכל פעם שהיה מגיע היה מחבקו. יום אחד הגיע, והדוב חיבק אותו, ונדף ממנו ריח נורא מפיו - כנראה אכל נבלה או דבר סרוח. אמר לו: פוי, כמה אתה מסריח! וברח והתרחק ממנו. עבר זמן, והנה הוא רואה את הדוב מכונס בעצמו ושותק. לקח הדוב מקל והביאו לחברו: תרביץ לי. אמר לו: למה שארביץ לך? אמר לו: אני מבקש ממך. אתה חבר שלי? כן. אתה רוצה לעשות מה שאני מבקש? כן. אז תרביץ לי. הכה אותו עד זוב דם, עד שאמר לו הדוב: זהו, מספיק. ואז הראה לו את הפצעים ואמר: אתה רואה מה עשית לי עכשיו? אמר לו: כן, אבל זה אתה ביקשת. אמר לו: נכון, והפצעים האלה יגלידו. אבל מה שפגעת בי קודם - זה פצע בלב, וזה לא יגליד.
זהו שאומר המצודת דוד: המכות שהן ממעל נוח לרפאן. קיבלת מכה ביד, שבר, חתך - כל דבר פיזי נוח לרפאותו. אבל מכות שהן בחדרי בטן, בפנימיות, בלב - קשה מאוד לרפאן. כך קשה לרפא את דברי המתלונן: תלונותיו, פגיעותיו, ההעלבות והטענות שתמיד יש לו - זו פגיעה בנפש, וקשה לרפאה הרבה יותר מפגיעה פיזית בגוף.
המלבי"ם: המתרעם על מידותיו של הקב"ה
המלבי"ם מסביר שפסוקנו הוא המשכו של הפסוק הקודם: "פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ וְאִישׁ מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב". המלבי"ם מגדיר "פחם" כניצוצות אש: כדי להבעיר גחלים די בניצוצות, אך כדי להבעיר אש צריך עצים ממש. כך גם בחרחור ריב: כדי לחרחר ריב די באיש מדנים - אדם המעורר דינים, התובע לדין, שעל כל דבר "דין ולי דין", על כל דבר עושה מריבה. הוא כרשף אש ופחם לחרחר ולהבעיר את הריב. אבל להבעיר אש גדולה אין די בכך - לשם כך באים דברי הנרגן, שהם "כמתלהמים", כאילו הולמים אותו במכות גדולות; ואף שאין אלו מכות חיצוניות, הן מכות היורדות חדרי בטן, פגיעה פנימית.
וכנגד מה נאמרו הדברים? אומר המלבי"ם שזה משל למתרעם על מידותיו של הקב"ה, והוא בגדר "איש מדנים" - עושה מריבה עם הקב"ה: ריבונו של עולם, למה עשית לי כך? למה אני סובל? למה לא נתת לי? והגרוע ממנו הוא מי שחושב שה' ברא את האדם לרע לו - וזהו הנרגן. וכפי שלמדנו בספר איוב, היו מן הפילוסופים שהוכיחו שהאדם נברא לרע לו, שכן אם תבדוק תראה שרוב הזמן רע לו לאדם, והרעות מרובות מן הטובות, והצרות והייסורים מרובים מן הדברים הטובים - ומכאן הגיעו למסקנתם. אומר המלבי"ם: זהו השיבוש הגדול ביותר, והוא בגדר נרגן.
וזה מעין מה שאמרו ישראל: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים". לבוא ולומר שה' שונא אותי ולכן הוציא אותי ממצרים - זהו נרגן. וכבר דיברנו באריכות כיצד הגיעו למסקנה זו: פשוט, מפני ש"כמים הפנים לפנים". הם בדקו מה קורה אצלם, וכיוון שבליבם הייתה שנאה לקודשא בריך הוא, היו בטוחים שגם הקב"ה שונא אותם.
כסף סיגים מצופה על חרס
כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע׃ (כג)
רש"י מסביר: כסיגי הכסף הדבוקים על החרס, שיוצקים ומצפים בהם את החרס ושורפים אותו, וכלי החרס מבהיק כאילו הוא כלי כסף. אך באמת אין בזה תועלת: גם הכסף עצמו סיגים, וגם הפנימיות אינה אלא חרס. כך "שפתיים דולקים ולב רע".
ושימו לב כיצד רש"י מסביר "דולקים". בהבנה פשוטה היינו אומרים שזה מלשון אש, אך רש"י מפרש מלשון רדיפה, כמו "לָמָּה דָלַקְתָּ אַחֲרָי". אלו הרודפים אחרי הבריות כדי להסיתם ולקלקלם, ועושים זאת בחלקות לשונם. כלפי חוץ הוא מראה לך שהוא רוצה בטובתך ושכל עניינו שתצליח, אך הם רק נראים כאוהבים - ובליבו חורש מחשבות אוון. וכשם שכסף סיגים מצופה על חרס לא תקנה, שהרי הכסף ציפוי חיצוני והפנימיות חרס, כך דע: כשאדם דולק אחריך בשפתיו, ליבו רע. מי שבא לקלקלך ולהסיתך בחלקות לשונו - ליבו רע, התרחק ממנו.
הגר"א: אל תתפעל מהשפתיים הדולקות
הגר"א מפרש "דולקים" כהבנה הפשוטה, מלשון דליקה. כשאתה שומע אותו - דיבורים חוצבי להבות אש, שיחות מופלאות, דברי מוסר מלהיבים. אבל דע לך שפעמים רבות מאחורי זה לב רע. אתה מסתכל עליו ואומר: תראה איזו תפילה, איזו התלהבות, איך הוא לומד, קולו נשמע למרחוק, איזה ניגון - אש הקדושה אופפת אותו. אומר הגר"א: פעמים רבות אין זה אלא כסף סיגים המצופה על חרס, ופנימיותו ותוכו אין בו ממש. לכן כשאתה רואה שפתיים דולקות, אל תתפעל: לעיתים קרובות זה חרס שציפו אותו בכסף, השפתיים הדולקות אינן אלא ציפוי חיצוני והצגה, ובאמת הלב רע, בחינת חרס, בחינת רמאות, וכל החיצוניות נועדה רק להטעות.
ובאמת אפשר לומר זאת על כל ה"באבות" למיניהם, שכל אחד מהם מנסה ליצור רושם שהוא איש אלוקים קדוש, מבטיח הבטחות, מחלק ברכות ומציג עצמו כקדוש עליון. מישהו סיפר לי שהיה אצל אחד כזה, שביקש ממנו כאלפיים שקלים עבור "תיקון". שאל אותו: למה זה כל כך יקר? השיב לו: מה אתה מדבר?! אני עולה למעלה, אתה יודע מה כתוב עליך למעלה שלא תדע, אני בעצמי מוחק את זה. זה נראה לך פשוט? והאיש סיפר לי זאת ברצינות גמורה. מה שיש לומר היום הוא שהפראיירים אינם מתים, הם רק מתחלפים; והפתיים הם תמיד אלה שמספקים את הדלק לכל אותם שרלטנים ורמאים, והם גם קונים סיפורים כאלה שהוא עולה למעלה ומוחק שם. שאלתי אותו: הוא לוקח איתו טיפקס, או שמא ישכח אותו כאן ואיך ימחק? כך שאנחנו מכירים היטב את המציאות הזו של כסף סיגים מצופה על חרס, שפתיים דולקים ולב רע.
הגרי"ז: למה דווקא "כסף סיגים"?
הגרי"ז בחידושיו מסביר שהכסף המצופה הוא השפתיים, והחרס הוא הלב. ושואל: אם השפתיים דולקות, מדוע קורא להן "כסף סיגים"? היה לו לומר "כסף טהור מצופה על חרס"! הרי אתה עצמך מתאר אדם שבדיבורו נראה אוחז בעולמות עליונים; "כסף סיגים" הוא כסף פסול, כסף עם פסולת. אם רצונך לומר ששפתיו נפלאות אך ליבו רע, אמור שהשפתיים כסף טוב.
אלא שעל כך הוא משיב: אדם שליבו רע, גם אם שפתיו דולקות וגם אם הן נראות מצופות כסף - מי שמבין, מתבונן ושם לב, יראה שזה כסף סיגים. האדם בעל המבט הנכון והאוזן הרגישה ידע לשים לב לשפתיים הדולקות ולא לקנות את הסיפור. אדם פשוט הרואה אחד עם שפתיים דולקות קונה מיד גם שליבו זהב; אך דע לך שפעמים רבות השפתיים הדולקות באו לחפות על לב רע.
ומוסיף הגרי"ז: שלמה אמר "כסף סיגים" כדי לומר לך שהפיקח, השלם, החכם, כבר מראש יעלה מתוך השפתיים הדולקות שזה כסף סיגים. כיצד? הוא ישמע את הלשון, ישמע את ההתבטאות. הרי הלשון היא קולמוס הלב. אם אתה שומע אדם המדבר דברים שלכאורה יש בהם חיזוק והתעוררות, ולפתע אתה שם לב שנפלטה לו מילה מסוימת שלא מתאים להזכירה - מטעמי צניעות או מסיבות אחרות - החכם רגיש מאוד, ומיד קולט: רגע, משהו כאן צרם לי. מי שאינו בדרגה זו שומע רק את ההתעוררות ומתלהב, ואינו יודע שיש כאן לב רע. אבל החכם, כבר בעת שמיעת הדברים, אוזנו רגישה לשמוע שאפילו בכסף - היינו בלשון, שלכאורה היא כסף נפלא ורק הפנימיות חרס - כבר ימצא סיגים; כבר בדיבור עצמו הוא מוצא חסרונות.
רגישות לדעה משובשת
ומכאן לדעות משובשות. מעשה באדם שהיה מגיע אל החזון איש לדבר איתו בלימוד, ובכל פעם היה מביא עמו בקבוק יין. פעם אחת דיברו על מאמר חז"ל מסוים, ואמר לו אותו אדם בדרך של זלזול: הרב, מה, זה לא באמת היה כך. הקפיד עליו החזון איש מאוד ואמר לו: איך אתה מדבר? הגמרא אומרת שאפיקורוס, אפילו אומר על דבר אחד שאינו - הרי זה אפיקורוס. והוכיח אותו. ולאחר מכן אמר לו: בפעם הבאה אל תביא יין.
החזון איש סבר שאדם בעל דעות משובשות שנוגע ביין - מנסך אותו. שהרי כדי להיות אפיקורוס אין צריך לכפור בכל התורה כולה; די שיש לך דעה משובשת, שאתה מזלזל במצווה - לא זלזול של "קשה לי לקיים", אלא שאתה מבטל אותה וכופר בה - וכבר ניסכת את היין. יכול להיות שכל המטבח שלך בד"ץ, ויינך יין נסך. מכאן אנו רואים עד כמה דעות משובשות הן דבר נורא. ומי שיש לו אוזן רגישה, מיד תוך כדי הדיבור הוא תוהה על קנקנו של בן שיחו.
"דיברת איתו חמש דקות ולא הכרת אותו?"
מסופר על רבי ירוחם ממיר: הגיע לישיבה בחור חדש שרצה להתקבל, ואחד התלמידים דיבר איתו כמה דקות. לאחר מכן שאל אותו רבי ירוחם: תאמר לי, מה טיבו של הבחור הזה? השיב לו: כבוד הרב, איני מכיר אותו. הוא חשב שהרב שואל מפני שהוא מכירו מן העיירה, שהרי ראה אותם משוחחים. אמר לו: לא כבוד הרב, אני לא מכיר אותו, רק דיברתי איתו חמש דקות. אמר לו רבי ירוחם: דיברת איתו חמש דקות ולא הכרת אותו?!
האדם השלם, בחמש דקות כבר יודע לפני ולפנים: שמע את הניסוח, שמע את צורת הדיבור, ראה את הניואנסים - ובחמש דקות כבר קרא אותו. החכם כבר מן הצלילים מצליח לקלוט מיהו האדם שלפניו.
לסיכום: שני הפסוקים עוסקים בכוחה של המילה לפגוע ולהטעות. "דברי נרגן כמתלהמים": בין אם הנרגן הוא בעל לשון הרע המסכסך, בין אם הוא איש המחלוקת ובין אם הוא המתלונן הסדרתי - דבריו הם מלחמה, הם מכות הולמות, והם אף מובאים חצויים ושבורים בכוונה כדי להצית את דמיון השומע. ואלו מכות היורדות חדרי בטן, פגיעה פנימית שקשה מאוד לרפאה, הרבה יותר מפצע שבגוף. במשל, אומר המלבי"ם, זהו המתרעם על מידותיו של הקב"ה, ובחמור מכך - הסובר שהאדם נברא לרע לו. ו"כסף סיגים מצופה על חרש" מלמדנו שלא כל הנוצץ כסף הוא: יש הרודף אחריך בחלקות לשונו וליבו רע, ויש שפתיים בוערות בהתלהבות שאינן אלא ציפוי דק על חרס. תפקידנו לפתח אוזן רגישה, כדברי הגרי"ז, שהלשון היא קולמוס הלב, ולזהות את הסיגים כבר בדיבור עצמו.