פתח דבר: פרק כ"ו - בין ריב שאינו שלך לבין מחרחרי ריב
בחלק זה של הפרק עוסק שלמה המלך בכמה טיפוסים מזיקים: מי שנכנס למריבה שאינה נוגעת לו, מי שמזיק לחברו ומתרץ שהכל "בצחוק", ומי שמלבה את אש המחלוקת בין הבריות. הצד השווה שבהם: הנזק שהם גורמים גדול לאין ערוך מכל רווח מדומה שהם מפיקים, ובסופו של דבר הנזק חוזר אליהם עצמם.
"מחזיק באזני כלב" - הנכנס לריב שאינו שלו
מַחֲזִיק בְּאׇזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ׃ (יז)
מן הטעמים משתמע שיש כאן שני חלקים: "מחזיק באזני כלב" - ואחריו "עובר מתעבר על ריב לא לו". רש"י מפרש: "עובר" מלשון עֶברה וכעס, אדם ההולך לריב ריב שאינו שייך לו כלל - דומה למי שמחזיק באוזני כלב. הרי הכלב עובר לו לדרכו, מרחרח, מכשכש בזנבו וממשיך הלאה. אבל אם באת ומשכת לו באוזניים, אל תתפלא שקיבלת נשיכה ואתה מחפש את ידך ולא מוצא אותה. הכלב עבר לו לדרכו - מה לך ולו?
חז"ל דורשים את הפסוק על יעקב ועשו: עשו היה עובר לו לדרכו, והלך יעקב ושלח אליו מלאכים וניסה לרצותו ולפייסו. אילו היה ממשיך לדרכו, אומר המדרש, לא היה קורה מאומה.
הגר"א מסביר: מי שמחזיק באוזני כלב - אין לו מכך שום הנאה ושום תועלת. מה הרווחת? לכל היותר נשיכה. כך גם מי שמתערב בריב שאינו שלו: מה הרווחת? יריבו איתך, יקללו אותך, ואולי גם יכו אותך. שניים מריבים ביניהם, הדבר אינו נוגע לך - מדוע אתה נכנס בכוח לעניין, כדי שגם אתה תחטוף מכה?
ביאור נוסף מביא הגר"א: "עובר" מלשון עבירה. אדם הרודף אחר החמדה למצוא ממון ועובר עבירות, ומתרץ: לא בשבילי, אלא בשביל פרנסה, אישה וילדים, או כדי שיהיה לי הרבה כסף. והקדוש ברוך הוא מתעבר וכועס עליו. ועל מה הריב הזה? על דבר שאינו נשאר לו כלל, כמו שאמר דוד המלך: "אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו ייקח הכל, לא ירד אחריו כבודו". נמצא שהאדם השקיע את ימיו וכוחותיו, ועבר עבירות, בשביל משהו שאותו הוא משאיר כאן כולו, וגרם לעֶברה וכעס של הקדוש ברוך הוא עליו. וכי אין זה "ריב לא לו"?
המלבי"ם מפרש: מי שמחזיק באוזני כלב העובר לדרכו, כלב שכלל לא נבח עליו - על ידי כך הוא גורם שהכלב יתחיל להתעניין בו, וזה אינו נעים כלל. כך גם המתעבר על ריב לא לו: הריב הוא הנביחה. לא נבחו עליך, אינך נמצא בסיפור - ומשהחזקת באוזני הצר הנובח, סופך שינבח עליך. גם אם לא יכו אותך, חרפות, בזיונות ובושות תספוג. מישהו יאמר לך: שתוק אתה בכלל, שאני לא אספר לכולם מה שעשית. וכל זה למה? מפני שהכנסת את עצמך למקום שלא היית צריך להיכנס אליו.
חשוב להדגיש: יש מצב שבו "האלוקים יבקש את נרדף", ואי אפשר להישאר אדיש. כשאתה רואה אדם רודף את חברו, אתה ודאי חייב לקום, לעזור ולהציל, ואין לומר "הם רבים ביניהם ואיני מתערב". הדברים אמורים רק בשניים המריבים ביניהם, ואתה רוצה רק לחוות דעה בעד אחד הצדדים - למה לך? זה ריב לא לך.
מחלוקת רבי יונתן אייבשיץ והיעב"ץ
בזמנו נחשד רבי יונתן אייבשיץ בעל "יערות דבש" על ידי היעב"ץ, שראה קמעות שכתב וסבר שיש בהם רמזים לשבתאי צבי שם רשעים ירקב, אותו משיח שקר שלאחר מכן התאסלם וגרם קרחה גדולה בישראל. היעב"ץ, שהיה תקיף בטבעו ולא היה מוכן לפשרות בדברים שאינם אמת לאמיתה, עשה על כך רעש גדול ויצא נגדו בחריפות עצומה. האש אחזה ואכלה בכל פה, קהילות נחלקו, אלו לצד היעב"ץ ואלו לצד רבי יונתן אייבשיץ. גדולי ישראל דיברו בעניין, וגם הגר"א, ורובם צידדו ברבי יונתן אייבשיץ שהצדק עמו ואין ממש ברמזים שמצא היעב"ץ. החיד"א כותב ביומן מסעותיו "מעגל טוב", שאותו כתב כשהיה שד"ר של לוחא דרבנן, שבאותה תקופה לא רצה כלל להגיע לאירופה - כדי שלא יבקשו גם ממנו לחוות דעה במחלוקת הגדולה.
מספרים שרבי יונתן אייבשיץ הגיע פעם לבית כנסת, ושמע שם יושבים ומרכלים עליו. לא הכירוהו: נראה היה כאדם פשוט, ובאותם ימים לא היו תמונות של רבנים אצל כל ילד. אמר להם: אפשר לשאול אתכם שאלה? איני חכם גדול, יש לי שאלה בחד גדיא. פרצו בצחוק: עם הארץ שכזה, מארבע הקושיות נשאר לו קושיה על חד גדיא. אמר להם: הגדי הלך לו לתומו, בא חתול ואכלו - נמצא שהחתול רשע. בא הכלב ונפרע מן החתול - הרי הכלב צדיק. ואם כן המקל רשע, האש צדיקה ששרפה את המקל, המים רשעים, השור צדיק, השוחט רשע, מלאך המוות צדיק - ועד הקדוש ברוך הוא ששחט למלאך המוות, אין אנו מוציאים מן הפה. איך ייתכן?
אמר להם: צריך להתחיל את הסיפור אחרת. הייתה כאן מריבה בין הגדי לבין החתול, ו"מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו" - במקרה דנן הכלב עצמו הוא המחזיק. ראית חתול וגדי מריבים ביניהם, מה אתה נכנס לסיפור? נמצא שאין החתול רשע והכלב צדיק, אלא הכלב הוא הרשע, שהתעבר על ריב לא לו. ומכאן ואילך מתהפך כל הסדר, עד שיוצא הקדוש ברוך הוא צדיק. וכוונתו הייתה ברורה: יש כאן ויכוח בין שני גדולי הדור, רבי יונתן אייבשיץ והיעב"ץ, כל אחד אוחז בשיטתו - מה אתם מכניסים את ראשכם ביניהם? הרשע הוא זה שנכנס באמצע ומתערב.
ובאמת כתוב בספרים הקדושים, שאותם מחרחרי ריב שמסביב כולם בגיהנום, ואילו היעב"ץ ורבי יונתן אייבשיץ שניהם בגן עדן, שכן מחלוקתם הייתה לשם שמיים. ומסופר על האדמו"ר מזוויהל - והדברים מובאים בספרי "משנת הגלגולים" - שהיו חתולים נכנסים אצלו לבית וישנים על מיטתו, והדבר גרם הפרעה גדולה. כמה פעמים ביקשו ממנו לסלקם, ולא הסכים. משלחצו עליו, אמר להם: אל תפגעו בהם ואל תזיקו להם כלל, אלה גלגולים של אנשים לא פשוטים - אנשים שהיו בזמנם של היעב"ץ ורבי יונתן אייבשיץ, אותם תלמידים משני הצדדים שהיו מעוררי המחלוקת והמחרחרים, זה דיבר על זה וזה על שכנגדו. לכן, אמר, אני נוהג עמם בנחת, ואיני מגרשם ואיני מכה אותם. אדם קדוש היה, ויצא עליו ספר שקראתי בבחרותי והותיר עליי רושם גדול.
והדברים נוגעים גם לזמננו. יש מחלוקות בין גדולים, ולא תמיד מסכימים: דעתו של חכם פלוני שבעניין גזירת הגיוס יש לעשות כך, ודעתו של חכם אלמוני שיש לעשות אחרת. אבל כשמגיע נער ופוער פיו כנגד אדם גדול - איני מקנא בגיהנום שלו. מה אתה שייך לעניין? יש ויכוח בין שני גדולים, שב בצד. שניהם יקבלו שכר, שכן כל אחד מהם כיוון אל האמת ורצה אך ורק לעשות כבוד לשם יתברך, ושניהם יהיו בגן עדן. אבל אתה, המחרף את הצד שכנגד - מי הרשה לך? גם אם אינך מסכים עם דעותיו, אדם גדול הוא, ושתיקה יפה לך.
"הלא משחק אני" - המזיק המתחפש למצחק
כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת׃ (יח) כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי׃ (יט)
מהו "מתלהלה"? רש"י מפרש: כמתייגע, מלשון "וְתֵלַהּ ארץ מצרים" שעניינו עייפות ויגיעה. כלומר, אדם המתייגע ומתאמץ לירות זיקים - חיצי אש, כמו "ובזיקות בערתם", מלשון זיקוקין דנורא - ואבני קלע. האבן עזרא מפרש "כמתלהלה" - כמשתטה, מלשון סכלות, כמו "נסכלה עצתם". והמצודת דוד מפרש: כמשתגע, המשליך ניצוצות וחיצים וכלי מוות.
הגר"א מדייק שיש כאן שני דברים: "יורה זיקים" - אש, וכן "חצים ומות" - שכאשר רצו שהחץ יהרוג בוודאות ולא רק יפצע, היו מושחים אותו וטובלים אותו בארס, וכל הנפגע ממנו מת מיד.
המלבי"ם מפרש "מתלהלה" משורש תל"ה, שהוא כמו "התל" בהיפוך אותיות - כדרך כבש-כשב, שמלה-שלמה, להק-קהל. כלומר, אדם המהתל בחברו: בתחילה הוא יורה זיקים של אש השורפים את הבגדים, אחר כך חיצים העושים פצעים, ולבסוף חיצים המשוחים בסם המוות וממיתים. וכל זה פתיחה למשל: כן איש רימה את רעהו, מפתה ומסית את חברו מדרכי חיים לדרכי מוות, וכשחברו מרגיש בדבר, הוא אומר לו: לא, זה היה בצחוק, לא ברצינות - "הלא משחק אני".
הגר"א, כדרכו, לוקח את הדברים לעבודת המידות: בתחילה יצר הרע אומר לאדם "לכה נרוה דודים", משחק עמו לשעתו ומרמהו. הוא נותן לו הרגשה טובה בשקר, בתאוות ובגשמיות, ואומר לו: הרי אני דורש טובתך, אני רק רוצה שתהיה מאושר. אותם דוסים תמיד אומרים אל תעשה ואל תעשה, חונקים ולא נותנים לך כלום - ואני ליברלי, אני איתך, אני רק רוצה לעשות לך טוב. ואחר כך יורה בו זיקים, חיצים ומוות. שהרי מי מחכה לו שם למעלה? היצר הרע עצמו: הוא השטן, הוא מלאך המוות, הוא היצר הרע, הוא הכל. אותו אחד שהראה לו כאן פנים שוחקות כאוהבו ובשעת הנאתו נראה כאוהבו - הוא שידון אותו שם ויירה בו חיצי מוות. ולאו דווקא שם, אלא גם כאן: אין ערוד ממית אלא חטא ממית.
ומוסיף הגר"א: שלושה דינים באים על האדם. "זיקים" - זו אש הגיהנום, כמו "ובזיקות בערתם", זיקוקין דנורא. "חצים" - זה כף הקלע, שהרי כחץ מקלעים אותו מקצה העולם ועד קצה העולם. "ומות" - ששם עקרבים ושם מרירות, ונותנים לו לאכול מאותה מרירות, וכיוון שנוגע בה מיד נופל ומת. שלושת הדינים הללו מביא עליו היצר הרע, בשעה שהוא מראה לו פנים שוחקות ואומר לו שהכל רק לטובתו, ושהוא מאפשר לו מה שאחרים אינם מאפשרים - ובסופו של דבר האדם משלם מחיר יקר מאוד על אותו פיתוי.
ומכאן גם לבני אדם: "רק משחקים", "רק התעוררות קטנה", "זה היה בצחוק, לא הייתה לי כוונה לעשות אותו חילוני חס ושלום". נכון, לא הייתה לך כוונה, משחק אתה - אבל הבאת אותו אל עברי פי פחת.
"באין נרגן ישתוק מדון" - הדלק שמזין את המחלוקת
בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן׃ (כ)
כשם שבאפס עצים, כשייתמו העצים, תכבה האש שבאח - כך כשאין נרגן. ומיהו נרגן? רש"י מפרש: בעל לשון הרע, המלבה אש מחלוקת בין בעלי הריב. זהו אותו טיפוס שאומר: לא שאכפת לי, ולא שאני רוצה להתערב, זה באמת לא נוגע לי, אבל ראיתי מה שהוא עשה לך וזה ממש כאב לי, נפגעתי כאילו פגע בי אישית, הייתי בהלם. ויש אף המוסיפים לחומרה: "והשם יסלח לי, אבל אני רק רוצה לומר לך שזה נורא". כשאין אדם כזה המלבה את הריב - ישתוק מדון.
הגר"א מסביר את הדברים בעומק: אין הגיהנום בוער אלא מן הרשעים שבעולם הזה. מה מפעיל את הגיהנום? הרשעים מתדלקים אותו; כאילו יש להם צינור גז מכאן ולמעלה, והם מספקים לו דלק באופן ישיר מן העבירות שלהם, בלי מאגר ובלי שום דבר. וכמעשה שהיה, שחז"ל אומרים שכבשו את היצר הרע וביטלוהו לתקופה, וכבה הגיהנום - הפסיקו לספק דלק, אין דלק ואין גיהנום. שכן העבירה כאן היא אש התאווה ואש העבירה, וזה לעומת זה: האש הזאת יוצרת את האש שלמעלה.
וזהו שאמר: "באפס עצים תכבה אש" - כשלא יהיו רשעים, שהרשעים נקראים בעולם הזה עצים, תכבה אש הגיהנום, שהרשעים הם העץ המתדלק את הגיהנום. "ובאין נרגן" - כשאין מחרחר ריב, לא יהיה קטרוג למעלה. כי כשיש מחלוקת בעולם הזה יש קטרוג למעלה, וכשיש דלטורין כאן, יש דלטורין המלשינים עלינו שם.
וכמו שאמרו חז"ל: "חבור עצבים אפרים - הנח לו". אף שהם עצבים ועובדים עבודה זרה, אבל מחוברים הם. וכן בדור הפלגה, כשהתאחדו, אמר הקדוש ברוך הוא: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם... ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", מפני שהייתה הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ולכן הייתה התרופה פיזורם: אצל הרשעים - פיזור נאה להם ונאה לעולם, שהאחדות ביניהם רעה והפיזור חיובי. אבל אצל ישראל אדרבה - כשאנו מאוחדים, "הנח לו".
ובוא וראה אצל אחאב: כתוב שהיו לו חטאים יותר מירבעם, והוא שהביא את איזבל בת אתבעל מן הצידונים ואת ארבע מאות נביאי הבעל שלה, ורדפו את הנביאים והרגום, נורא ואיום. ואף על פי כן, מפני שהיה שלום ביניהם, כביכול לא היה הקדוש ברוך הוא יכול לפגוע בו ולהזיק לו. לעומת זאת בימי שאול היו יורדים למלחמה ונופלים, מפני שהייתה מחלוקת ביניהם והיו דלטורין: "ויעלו הזיפים אל שאול ויאמרו הלא דוד מסתתר עמנו" וכיוצא בזה. וכשהיו מלשינים זה על זה, היו יורדים למלחמה עם פלשתים ופלשתים נוצחים. ואילו בימי אחאב היה שלום ביניהם - ומניין אתה למד? מעובדיה שאמר שהחביא חמישים איש במערה ואיש לא ידע. וכי ייתכן שחמישים איש מתחבאים במערה ואיש אינו יודע? אלא ידעו, ולא הלך איש להלשין. וכשאין דלטורין למטה, אין דלטוריא למעלה; אך כשיש כאן מקטרגים, זה מדבר על זה וזה כנגד השלישי וחרב איש ברעהו - גם הקטגור הראשי שם למעלה יש לו מה לומר. וזהו "ובאין נרגן ישתוק מדון": אין מדון כביכול לקדוש ברוך הוא עמנו, ואין לשון הרע וקטרוג עלינו.
המלבי"ם מפרש ש"מדון" הוא מלשון דיון ודין: מריבה המעוררת עניינים שבעקבותיהם יוצאים לדון לפני השופט. השנאה היא שמעוררת מדנים, שכן כשיש שנאה בינינו, כל דבר קטן הופך לסכסוך: למה עשית כך, ולמה הוציא מרפסת, ולמה תלה את המזגן כאן, ולמה זה מטפטף לי על הכביסה - אין מוכנים לוותר על כלום, וכל דבר קטן נגמר ב"ניפגש בבית המשפט": תביעות קטנות, בינוניות וגדולות.
ואת ה"נרגן" מגדיר המלבי"ם כפי שאנו מכירים את המילה: אדם המתלונן באופן תמידי. אף פעם לא טוב לו, תמיד יש לו תלונות ותמיד ימצא חסרונות. גם אם תעשה הכל מושלם, ימצא משהו מתחת לאדמה: למה לא עשו גם כך, ולמה לא הביאו גם כך. ותמיד יהיה בטוח שהשכן עשה לו דווקא: הוא ראה שאני עומד להוריד את הכביסה, ובדווקא תלה מעליי כביסה רטובה. אצלו שום דבר אינו קורה סתם, הכל בכוונת תחילה. אדם כזה מעורר מדנים; ובאין נרגן ישתוק מדון, שאין כל פעם תביעה ודיון. ממש כשם שבאפס עצים תכבה אש, שהעצים הם הגורמים להגדלת האש - כך הטיפוס הנרגן הוא הגורם להגדלת הוויכוח והמריבה, ועל ידו כל דבר גורר דין ודיון.
"פחם לגחלים" - שלושה שונאים ושלושה עונשים
פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ וְאִישׁ מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב׃ (כא)
רש"י מפרש כפשוטו: פחם של אש עשוי להבעיר גחלים עמומות, עצים עשויים להסיק אש, ואיש מדון עשוי לחרחר ריב.
הגר"א מדייק בהבדל שבין פחם לעצים: הפחמים הם מה שכבר כבה, וכשמקרבים אותם לאש הם נעשים גחלים. כלומר, אותו דבר עצמו: כשהם דולקים קרויים גחלים, וכשהם כבויים קרויים פחם. לכן, אם רצונך בגחלים כדי לצלות עליהן, די לך שתקרב את הפחם לאש ומעט חומר בעירה, ומיד יש לך גחלים. אבל אם רצונך להרבות אש ולהבה גדולה, לצורך חימום ומדורה - לכך העצים טובים יותר, עצים שלא נשרפו כלל, שהם מלהיבים ועושים להב גדול יותר. וכדי לחרחר ריב, שהריב הוא אש - לכך משמש איש המדנים, איש המריבה.
ומבאר הגר"א: שלושה הם שונאיהם של תלמידי חכמים. אמרו חז"ל ששונאי תלמידי חכמים הם עמי הארץ, ונשותיהן יותר מהן, ושנה ופירש קשה מכולם. רבי עקיבא מעיד על עצמו: כשהייתי עם הארץ, הייתי אומר מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו: רבי, אמור ככלב. אמר להם: לא, הכלב אינו שובר את העצם, והחמור שובר אף את העצם. ומי שאינו יודע מי הם עמי הארץ שבדורנו - יראה למי יש "אהבה" כזאת לתלמידי חכמים, ואלו הם בדרך כלל אנשי התקשורת למיניהם וכיוצא בהם, ואין צורך להכביר מילים.
לכאורה אמירה כזאת אינה מתיישבת עם מה שנאמר שרבי עקיבא היה צנוע ומעולה אף בהיותו עם הארץ, שהרי "מעולה" עניינו מידות טובות, ומי שאומר "תביא לי תלמיד חכם ואשבור לו את העצם" אינו צנוע ומעולה. אלא שהתוספות מלמדים זכות על שנאתם של עמי הארץ לתלמידי חכמים. התלמיד חכם קרוי בלשון המשנה "חבר", ומי שלמד סדר זרעים וטהרות יודע שהייתה הפרשה גדולה מאוד בין החברים לעמי הארץ: בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, ואין החבר יכול לשבת עמו או לגעת בבגדו, שהבגד טמא מדרס כאילו ישב עליו זב, שמא ישבה עליו אשתו נידה, ואף גזרו על עם הארץ עצמו טומאה, ורוקו כרוק הזב, שכן עמי הארץ לא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. נמצא חיץ ברור בין השניים: התלמיד חכם לא יכול היה לשבת לידו ולהיות בקרבתו, וכל דבר יצר הפרדה.
וכיצד נתפס הדבר אצל עם הארץ? כהתבדלות והתנשאות: אתם אליטה שאינה מוכנה להתחבר אליי. מכאן נולד אנטגוניזם ונולדה שנאה, אך שנאה זו נבעה מחוסר הבנה. עם הארץ סבר שהתלמיד חכם פורש ממנו מפני שאין זה לכבודו להתחכך עמו, בעוד שבאמת פרש ממנו מחמת חשש טומאה אמיתי. כך מבארים התוספות בעניינו של רבי עקיבא.
ומכל מקום, אומר הגר"א, שלושה שונאים הם. הראשון - עמי הארץ. השני - נשותיהן יותר מהן. ומי שיצא לו להתווכח עם עמי הארץ ועם נשותיהם רואה שהדברים נכונים: פעמים רבות האיש מצד עצמו היה מוכן לבוא לשמוע ואף ללכת לסמינר, אבל האישה בשום אופן לא: ומה פתאום, והדתיים האלה, ולמה אני צריכה לכסות את הראש, ולמה כך ולמה כך. מעבר למה שדיברנו כמה פעמים, שאיש הוא בחינת חסדים ואישה בחינת דינים, ולפעמים אין זה דינא סתם אלא דינא קשיא. והשלישי - שנה ופירש, קשה מכולם: אדם שפעם למד, שהיו לו מושגים, וברגע שעזב נעשה קשה מכולם. על אלישע אחר, רבו של רבי מאיר, מובא בירושלמי שלאחר ששנה ופירש היה רוצח תינוקות רחמנא ליצלן; יש אומרים שהיה מסגירם להורגם, ויש אומרים שהיה רוצח בעצמו. רואים שמי ששנה ופירש אינו הופך לאדם נורמטיבי, אלא גרוע הרבה יותר ממה שהיה קודם.
ומכאן מפרש הגר"א את הפסוק כולו: תלמיד חכם בשעה שעוסק בתורה נקרא אש, "הלא כה דברי כאש נאום ה'". וכששנה ופירש - היה עץ שהייתה בו אש, ועכשיו שפירש הוא נעשה פחם, שכבר נשרף. ולאן מגיע הפחם? "פחם לגחלים" - לגחלים של מעלה, לגיהנום. "ועצים לאש" - אלו עמי הארץ עצמם, שיגיעו לאש הגיהנום. "ואיש מדינים לחרחר ריב" - אלו נשותיהם, שהן מחרחרות ריב תמיד, ו"לחרחר ריב" רומז לכף הקלע. נמצא שכל אחת משלוש הדרגות מקבלת את עונשה הראוי לה.
לסיכום: הפסוקים שלפנינו מזהירים מפני שלוש סכנות הקשורות זו בזו. הנכנס לריב שאינו שלו דומה לאוחז באוזני כלב עובר: אין לו מכך שום תועלת, ורק נביחות, בזיונות ונשיכות יצא לו; ולכן במחלוקות שבין גדולים - שתיקה יפה לך. המרמה את חברו ומתרץ "הלא משחק אני" יורה בו זיקים, חיצים ומוות, וכך עושה היצר הרע עצמו, המראה פנים שוחקות ובסוף דן את האדם באש הגיהנום, בכף הקלע ובמרירות המוות. והנרגן, בין שהוא מחרחר ריב ובעל לשון הרע ובין שהוא מתלונן סדרתי, הוא העצים המלבים את האש: כשהוא נעלם - ישתוק מדון, ואין קטרוג למטה ואין קטרוג למעלה.