בחלק זה של פרק כ"ו ממשיך שלמה המלך לתאר את דמותו של הכסיל, ומכאן הוא עובר לתיאור חריף של העצל. שני הטיפוסים נפגשים בנקודה אחת: "חכם בעיניו". הכסיל יודע את האמת ונוטה אחר תאוותו, ואילו החכם בעיניו הפך את טעותו לשיטה. הפרשה שלפנינו מלמדת מדוע דווקא מי שחכם בעיניו הוא המקרה האבוד ביותר, וכיצד העצלות מולידה בדיוק את המידה הזאת.
רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ׃
האבן עזרא מסביר שהפסוק מדבר על העצל, ומביא ראיה מן הפסוק שלהלן "חכם עצל בעיניו". שהרי העצל, כל עצה שתיתן לו הוא כבר יודע טוב ממך: נצל את הזמן, עשה משהו עם החיים שלך, מצא עבודה, תהיה מסודר, תוכל גם להתחתן. על הכל הוא מבין יותר טוב מכולם. יש לו גם תוכניות, ובדרך כלל לעצלנים יש הרבה תוכניות: בעזרת השם שנה הבאה אתחיל ללמוד את זה ואת זה. ובזה הוא עומד במילתו, תמיד זה שנה הבאה. חלפה עוד שנה ועוד שנה, ותמיד יש תירוץ: שמעתי שעכשיו זה בעיה להתחיל, ואחר כך נראה. העצל מלא תירוצים כרימון, ובלבד שלא יזיז את עצמו ולא יפעל שום פעולה.
לפי האבן עזרא זהו פירוש מחודש במילים: "תקוה לכסיל ממנו" - מה יש לצפות ממנו? כסיל. ממנו לא יצא אלא כסיל. כיוון שהאדם הזה אינו עושה דבר עם עצמו, אינו משקיע בעצמו ואינו מפתח את יכולותיו, מה יש לקוות ממנו? ופירוש שני כפשוטו: אפילו לכסיל יש יותר תקווה שיצא ממנו משהו מאשר לעצל הזה. יש יותר מה לצפות מן הכסיל מאשר מן החכם בעיניו.
רבנו יונה, שבחלק האחרון של משלי אין לפנינו פירושו על הפסוקים אלא ביאור מלוקט משערי תשובה ומספרים אחרים, מדבר כאן על מידה מגונה מאוד: מידת הליצנות. אדם שאינו שומע ואינו מקבל מוסר, וכל דבר שמביאים לו הוא עושה ממנו צחוק ובדיחה. זו מידה קשה מאוד, כי אין דרך לחדור אל האנשים הללו. כל מה שתאמר לו הוא כמגן המשוח בשמן, הוא עושה מזה ליצנות והדברים אינם חודרים.
ולכן מהי הדרך לחדור אל הלצים? "נכונו ללצים שפטים" - מכות. רק מכות. כשהלץ מתחיל לחטוף מכה, אם כלכלית, אם בבית, אם השם ישמור רפואית, פתאום החיוך נמחק מפניו והאדם נעשה רציני. תגיד, יש לך רב? אני זקוק לברכה. יש לך איזה קבר של צדיק? אני חייב פדיון נפש. מה קרה? עד עכשיו הכל היה צחוק ובדיחות. אלא שכשאדם מתחיל לחטוף מכות, זהו הדבר היחיד שעשוי להביא את הלץ להבנה שדרכו מוטעית.
לשון רבנו יונה: מי שלועג תמיד לדברים ולפעולות ודעתו לבזות בעליהם, מרחיק דברים שאין להרחיקם ומרחיק תועלת הפעולות שיש תקווה לתועלתם. אומרים לו עשה כך וזה יועיל, והוא מבטל הכל בצחוק ובציניות. והדבר הזה גורם למכה הזאת לבלתי שמוע מוסר: מי ייתן לו מוסר, מי יוכיח אותו? והמידה המביאה אותו לכך היא מידת היות האדם חכם בעיניו. מה גרם לו להתלוצץ על הכל? התחושה שאני יודע מה שכולם אינם יודעים, כולם מדברים שטויות ואני המבין. כל כך משלה בו המידה הזאת עד שהוא מתלוצץ על דעת זולתו. והיא המידה שאין לה תקווה, שנאמר "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו". אדם כזה, מי ייעץ לו ומי יאמר לו מה יעשה ומה יפעל, הרי הוא מבין יותר טוב מכולם. אין לו שום סיכוי ואין לו שום תקווה.
המלבי"ם מסביר שכאן מונח הביאור למה שראינו קודם. אמרנו "אל תען כסיל כאולתו": גם בדברי תורה, אל תענה לו בדברים חריפים ועמוקים ועל פי אמיתתם של דברים, אלא דחה אותו בקש. ולמה? למה שלא נענה לו תשובות אמיתיות?
מי שזוכר, בזמנו כשגורן התיר את הממזרים: נסגר דיל שיתיר את הממזרים ויתמנה לרב ראשי. היו כמה ממזרים שהיתה בעיה עמם בצבא, והוא הנפיק פסק שהם מותרים והפקיע את הקידושין. איך? בדין, ויש כוח ביד בית דין להפקיע קידושין. איזה בית דין? חסוי, אסור לגלות אותם. בקיצור: התיר ממזרים, התיר אשת איש, התיר הכל. הדבר עשה רעש בכל עולם התורה, גדולי ישראל עשו עצרת ומי לא היה בה: הרב מטשבין, הסטייפלר, כולם. אמרו עליו דברים חריפים שאיני זוכר שנאמרו אי פעם על אדם נושא משרה תורנית: שאין לו רב, שפסקיו אינם פסקים, שדבריו הבל.
גורן היה חריף מאוד, פיקח גדול, ובזמנו אמרו שלא היה בקי בירושלמי כמותו, כך שמבחינת יכולות אין מדובר בקטלא קניא. והוא הוציא חוברת ובה הוכיח כביכול את כל טענותיו בטענות הבל. בא מישהו לסטייפלר ואמר לו: רצוני להוציא קונטרס להוכיח שכל מה שהוא כותב כאן אלו שטויות. אמר לו הסטייפלר: בשום אופן לא. שאל: למה? אמר לו: עצם זה שהוא כתב משהו ואתה יושב וכותב חוברת כדי לפרוך אותה, מראה כאילו יש בדברים ממש, כאילו יש כאן טיעון שצריך להוכיח את היפוכו. דבריו משוללי יסוד וחסרי כל שחר, ואם תשב לענות דבר דבר, כאילו היתה כאן טענה, בזה אתה נותן חשיבות וערך לדברים.
זהו שאומר המלבי"ם: "פן יהיה חכם בעיניו". אל תשב לדון עמו ולומר לו שעל טענה זו יש להביא ראיה מכאן והוכחה מכאן, כי אז מה יאמר? הנה אתם רואים שבטענותי יש ממש, הרי הוא מתווכח עמי ועונה לי. ומכאן ואילך: אתה עונה לי, וכדרכה של תורה גם אני אשיב לך. ואז נוצרת מחלוקת: הוא כתב להוכיח כך והם כתבו להוכיח אחרת, והמסקנה שיש כאן מחלוקת. עשית ממנו צד, עשית ממנו מאן דאמר, עשית ממנו שיטה, והרואה יחשוב שיש כאן שתי שיטות. וגדולי ישראל אמרו שאין דבר כזה, אין שיטה כזאת ואין מושג כזה. וכי גדולי הדורות הקודמים לא ידעו שיש אפשרות להתיר ממזרים? מה שכתוב בגמרא "אפקעינהו לקידושין מיניה" לא שמעו ולא למדו? האם מישהו אי פעם באחד הדורות השתמש בהיתר הזה? אם כך, נתיר את כל הבעיות שבעולם, נפקיע קידושין ונתיר הכל.
לכן אין טעם כלל לבוא ולהתווכח, שאם תתווכח יהיה חכם בעיניו: "אתם רואים, יש לי טענות, ואפילו הוא מטריח עצמו להשיב עליהן". ועל זה בא הפסוק ואומר: דע לך שאפילו לכסיל יש יותר תקווה מן החכם בעיניו. מה ההבדל? החכם בעיניו הוא אדם שעושה מעשיו לא מתוך תאווה אלא מתוך שהוא בטוח שדרכי החכמה שלו הן, שהחכמה אתו. ואילו הכסיל, כפי שהסברנו כמה פעמים, יודע את האמת אך נוטה אחר תאוות ליבו. למי יש יותר סיכוי לשוב? ללא ספק לכסיל, שכן כשנגמרת לו התאווה יש לו לפחות נקיפות מצפון, כי הוא יודע בליבו שהחכמה אינה אתו ושעל פי החכמה מה שעשה שגוי. אבל החכם בעיניו עשה מן הכפירה אג'נדה, סדר יום, שיטה. לכן, כשאתה הולך לענות לחכם בעיניו, נתת לו עוד חשיבות שיש לו שיטה ודרך, והוא יאמר: הנה מתייחסים אלי, סימן שדבריי טיעונים כבדי משקל שצריך להשיב עליהם. לכן אל תענה לו, אל תעשה ממנו צד, אל תעשה ממנו שיטה, אל תעשה ממנו מאן דאמר.
אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת׃
אומר הגר"א: "שחל" הוא האריה הזקן, "ארי" הוא האריה הצעיר. השחל נמצא בדרך, רחוק מן העיר, ואילו לארי יש יותר תעוזה והוא כבר בין הרחובות. וכידוע כל דברי שלמה משל הם, ולכן מבאר הגר"א גם את הנמשל. כתוב "העוברים עלי דרך המישרים אורחותם": היצר הרע אורב לאותם אנשים העוברים עלי דרך ומיישרים אורחותם, כלומר לרוצים לשוב בתשובה. היצר הרע אינו נותן לאדם לשנות את דרכו, אינו נותן לו להחליט שמהיום הוא נוהג בדרך ישרה. זהו שאומר העצל: "שחל בדרך" - בדרך השם עומד השחל ואורב. אני רוצה לשוב בתשובה, אני רוצה לתקן דרכיי, אבל שם בדרך אורב לי השחל.
"ארי בין הרחובות" הוא כנגד "ואצל כל פינה תארוב", שנאמר על תלמידי חכמים: ברגע שהם פורשים מעט מן התורה, באים כוח הטומאה והסטרא אחרא ואורבים להם. היצר הרע רק מחכה שהחכם יפרוש טיפה מן התורה, ומיד אורב לו הארי. ומהם "רחובות"? אומר הגר"א: רחובות הם התורה, כמו שכתוב "ברחובות תתן קולה", וקולה היינו קולה של תורה. נמצא שהארי אורב לתלמידי חכמים, והשחל אורב לאנשים הפשוטים שאינם תלמידי חכמים.
ומדוע התלמיד חכם נקרא "בין הרחובות" ולא "ברחובות"? מפני שהוא עדיין לא יצא לגמרי, יש לו רק סטייה קלה, קצת בטלה, יציאה מועטת מן התורה. הוא אינו ברחובות ממש אלא בין הרחובות, ושם ממתין לו הארי. לכן מי שמסיים מסכת צריך להתחיל מיד מסכת חדשה, וזהו "אל תעמוד על הפרק": המקום שבו סיימת דבר ולא התחלת דבר אחר, שם אתה בוואקום, בחלל ריק. סיימתי רחוב זה ועדיין לא התחלתי את הרחוב הבא, ואז נכנס הארי. היצר הרע אומר: אולי נתחיל את זו? לא, את המסכת ההיא רציתי מזמן. אבל על זו אני גם צריך כבר לחזור. ועובר עוד יום ועוד יום בתכנונים. כל זמן שיש רצף, אין לארי מקום להיכנס. אבל כשאתה מסתובב בין הרחובות ועדיין לא קבעת לך את הרחוב שלך, לא התחברת לפרק הבא ולמסכת הבאה, שם נמצא הארי לטורפו.
ולמה אצל הרחובות נקט "ארי" ואצל הדרך "שחל"? כאשר מדברים על העצל, מדובר באדם שאינו תלמיד חכם ואין בו חכמה, ואם כן במה הוא מתעצל? בקיום המצוות. לעומתו "ארי בין הרחובות" מדבר בתלמידי חכמים שיש הפסק בתורתם. ומה ההבדל בין תורה למצוות? על התורה נאמר "אגוני מגנא ואצולי מצלא", ואילו המצוות מגנא אבל לא מצלא. המצוות מגינות מן הפורענות, שלא יבואו על האדם צרות, אבל התורה גם מצילה מן החטא: "אילת אהבים ויעלת חן, באהבתה תשגה תמיד". וכן אומר הרמב"ם שאין מחשבת עריות מצויה אלא בלב הפנוי מן החכמה. לתורה יש כוח להציל מן החטא, ולמצוות אין כוח כזה, אלא הן מגינות מן הפורענות בלבד.
ועתה ראו כמה נפלא. אדם שקיים מצוות ופסק מהן, מי מגיע אליו? השחל, האריה הזקן. ואדם שעסק בתורה והפסיק מעט מלימודו, מי מגיע אליו? הארי הצעיר. וכי זה שעסק במצוות לא היה לו יצר הרע עד עתה? ודאי שהיה, שהרי המצוות אינן מצילות מן היצר אלא מגינות מן הפורענות בלבד. אלא שעכשיו הוא מתגבר יותר. ואם כן היצר הרע שלו כבר ותיק, כבר זקן, והריהו שחל שבדרך. לעומת זאת העוסק בתורה, כל זמן שהיה דבוק בה היה אגוני מגנא ואצולי מצלא, לא פורענות ולא יצר הרע. וכשעזב מעט את התורה, היצר שהגיע אליו נולד רק עכשיו, ולכן הוא ארי צעיר. מכאן שאצל החכם נקט לשון "ארי" ואצל מקיים המצוות נקט "שחל".
המלבי"ם מסביר שהעצל מתוך עצלותו אינו דורש בחכמה, שהרי לדרוש בחכמה צריך מאמץ ויגיעה, צריך ללכת לשיעור, להקשיב, להעמיק, לחזור ולשנן, ולעצל אין כוח לכל זה. ומכיוון שאינו לומד, הוא מוכרח לתת לעצמו לגיטימציה, שאם לא כן יעשה את עצמו טיפש. לכן הוא נעשה חכם בעיניו: אינני צריך ללמוד, אני יודע, ואני חכם יותר מכל אלה שלמדו. נמצא שהעצל, מתוך שאינו דורש בחכמה, מגיע למידה המקולקלת של חכם בעיניו, שהיא גרועה מן הכסיל. שהרי החכמה צריכה זריזות ועבודה רבה, והוא אינו רוצה להתייגע ואינו רוצה להיראות טיפש, ולכן הוא אומר: כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, ואין צורך ללמוד.
ובמה הוא מתרץ את עצמו? "אמר עצל שחל בדרך". גם המלבי"ם מפרש ששחל הוא הגדול וארי הוא הקטן. אם תרצה שאלמד את החכמות הרמות והנשגבות, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הרי אנו יודעים מה אירע לבן עזאי וחבריו שנכנסו לפרדס, ומה עלה באלישע אחר. שחל בדרך! זה מסוכן, אפשר להיטרף, מינות, כפירה, שיבושים. אם כן למד לפחות את החכמות המצויות: ארבעה חלקי שולחן ערוך, ש"ס. על זה הוא עונה "ארי בין הרחובות": כאן אין שחל גדול אלא ארי קטן, החשש אינו גדול כל כך, אבל מי יודע, שמא מתוך הלימוד יבוא לידי כפירה, ושמא נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו אם לומד ואינו מקיים. הוא מתחיל למצוא סיבות מדוע מסוכן ללמוד תורה גם כשאינה מסודות התורה, והוא מעדיף להישאר בידיעותיו ולהחזיק עצמו חכם די הצורך בלי לדעת את מה שכתוב בתורה. זהו העצל שהוא חכם בעיניו, ומלא תירוצים: שחל בדרך, ארי בין הרחובות.
הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ׃
כאשר האנשים כבר ערים משנתם, כבר פועלים והולכים, האיש הזה עדיין שוכב על מיטתו. ומהו הקשר בין הדלת לבין העצל? מבאר הגר"א שהמשל הוא בבית שיש בו אנשים רבים. הגיעה השעה לקום, ואנשים קמים ויוצאים, קמים ויוצאים, והדלת סובבת על צירה, נפתחת ונסגרת, נפתחת ונסגרת. ומה עושה העצל? גם הוא סובב, על מיטתו: בטן, גב, בטן, גב. הדלת כבר נפתחה פעמים רבות מפני היוצאים לעמל יומם, והאיש הזה עדיין סובב על מיטתו. וכנגד התורה, שהוא שוכב ואינו יושב ועוסק בה. ולפי מה שהסביר המלבי"ם קודם, זו הסיבה שהעצל אינו פועל מאומה להשגת חכמה: הרי הוא חכם מכולם, ויש לו כל מיני תירוצים, וכל עניינו להיות סובב על מיטתו.
טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו׃
זהו ביטוי מוכר מאוד: פלוני לא טמן ידו בצלחת, כלומר לא היה פסיבי אלא פעל. אך מה פשר הביטוי המשונה הזה? בביטויים כאלה, שאינם מובנים מאליהם, מתגלה יצירתיות המפרשים בניסיון להסביר את כוונת הדברים, וכאן יש הסברים רבים.
רש"י מסביר: העצל קר לו. הוא אינו קם מן המיטה וקר לו בחוץ, והצלחת היא היורה החמה. הוא טומן את ידו ביורה כדי לחמם את ידיו. אומרים לו: צא ועבוד. לא, מה פתאום, הוא צריך לחמם את ידיו. "נלאה להשיבה אל פיו" - כביכול הוא מתעייף ואין לו כוח להשיבה אל פיו, כלומר לפעול פעולה כדי לבקש מזונותיו, שיהיה לו מה לאכול.
הגר"א מסביר על סדר הפסוקים: "הדלת תסוב על צירה" מדבר בעצלות הגוף, גופו במיטתו; "טמן עצל ידו" מדבר בעצלות הידיים; ו"נלאה להשיבה אל פיו" מדבר בפעולה. וכנגד מה הדברים מרמזים? יש מצוות ששכרן לעולם הבא, ואת אלה ודאי אינו עושה, שהרי העצל מדבר רק על מזומן. אשראי? אין לו כוח, לא עכשיו. אבל גם את המצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה אינו עושה, וזהו "נלאה להשיבה אל פיו": אפילו את מה שמגיע לפיו מיד, שהתוצאה בו מיידית, גם ממנו הוא מתעייף וגם אותו אינו פועל.
המצודת דוד מסביר שאין הכוונה לחימום הידיים, אלא לקינוח התבשיל הנדבק בצלחת. העצל עוסק כל היום באכילה, אין לו כוח לעבוד ואין לו כוח להתאמץ, והוא מנגב את הצלחת עד שתבריק. יש כאלה שאחרי שסיימו לאכול אפשר להכניס את הצלחת ישר למייבש הכלים, שהיא נקייה לחלוטין. ובסופו של דבר "נלאה להשיבה אל פיו": אתה חושב שתוכל להיות עסוק תמיד רק באכילה ולא במלאכה? הרי לא יהיה לך במה לקנות מאכלך כדי להשיבו אל פיך. הלאות שבה אינך פועל מאומה לפרנסתך תביא אותך לכך שגם אוכל לפיך לא יהיה.
המלבי"ם מסביר: גם כשנותנים לעצל לאכול, הוא מושיט את היד אל הצלחת, ומשם ואילך צריך להוציא את האוכל ולהכניסו לפה, והוא נלאה מלהשיבה אל פיו. כבר מגישים לו, כבר הכניס את היד פנימה, ואין לו כוח להרים את האוכל אל פיו. והנמשל: גם אם נותנים לו את מזון הנפש ההכרחי, יטמון ידו בכלי שבו המזון ולא ייקח לעצמו. למשל, אם נותנים לו את סיפורי התורה ההכרחיים לדעת. שהרי יש בתורה סתרים, יש פנימיות, יש דרש, ויש סיפורי תורה, שהם הא' ב'. כשאדם חוזר בתשובה, או כשילד מתחיל ללמוד, קודם כל שידע על מה התורה מספרת: מה היה בבריאת העולם, מי היה יעקב ומי היה עשו, השבטים, ירידת מצרים, בניית המשכן. זהו הפשט שבפשט, המינימום ההכרחי. וגם כשמביאים לו זאת, אומר המלבי"ם, הוא משתמש בלבוש החיצון, בסיפורי המעשיות, ואינו נוטל את המוסר ואת החכמה שתחת הכלי והלבוש. ללעוס את הדברים, להכניסם אל הפה, לעכלם ולהבין את פנימיותם, זאת אינו עושה. הוא מתייחס להכל כאל סיפורים ומשלים, ולא כאל דבר שבא לבטא עומק ופנימיות ואמת.
חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם׃
לפי סדר הגר"א: תחילה דיברנו על הגוף, "הדלת תסוב על צירה", שגופו סובב על מיטתו; אחר כך על הידיים, "טמן עצל ידו בצלחת"; אחר כך על הפעולה, שאפילו אל פיו אינו משיב; וכעת אנו עולים מן הידיים אל הראש, שהוא כנגד החכמה. והעצל הזה חכם בעיניו יותר משבעה משיבי טעם.
ומי הם שבעה משיבי טעם, ולמה דווקא שבעה? מפני שבזמנם היו שבעה ידועים שהם משיבי טעם. אומר הגר"א: או שבעה רואי פני המלך, כמו שמצאנו אצל אחשוורוש שהיו האנשים החכמים העומדים לפניו, או שבעה ראשים שבסנהדרין. והוא חכם בעיניו כנגד הראשים, שיש לו חכמה בראשו יותר מהם.
ובמה באה לידי ביטוי חכמתו? אומר המצודת דוד: שהוא יודע להשיב טעם. כשם שהם יודעים להשיב טעם לכל דבר, כך הוא יודע להשיב טעם מדוע אינו עובד, מדוע אינו פועל, מדוע אינו לומד, מדוע אינו מזיז דבר בחייו. על הכל יש לו טעמים, סיבות והסברים, והוא חכם יותר משבעה משיבי טעם. משיבי הטעם הם אנשים שלכל דבר יודעים לתת הסבר, והעצל הזה מבריק בהסבריו: בעזרת השם אני מתכונן להתחיל, אבל בדיוק לא הסתדר, ואמרו לי שרק בסמסטר הבא, ורציתי להתחיל אבל אמרו לי שכרגע הם לא מתחילים עבודה, ומיד כשיתחילו הם יקראו לי. כמה טעמים וסיבות יש לו, והכל כדי לא להתאמץ ולא לעשות דבר.
המלבי"ם מסביר שהעצל חכם בעיניו יותר משבעה חכמים גדולים שישיבו לו טעם, ו"טעם" היינו פנימיות הדבר ותוכו. וזה כנגד מה שאמר קודם: אם מספרים לו את סיפורי התורה שהכרחי לדעתם, הוא אוכל רק את הלבוש החיצון וזורק את הפנים. ולכן גם אם יעמדו שבעה משיבי טעם ויסבירו לו את הפנימיות והעומק שבדברים, הוא חכם בעיניו יותר מהם, בטוח שכפי שהוא מבין את הדברים בחיצוניותם כך הם, ואי אפשר לשכנע אותו. וזהו שראינו למעלה "תקוה לכסיל ממנו": הכסיל לפחות יודע שדרכו אינה טובה אלא שהוא נמשך אחר תאוותו, אבל את העצל הזה שום טעם לא ישכנע, שהרי אינו מעוניין לעשות והוא רוצה להמשיך בעצלותו, ולכן כל טעמיו חזקים בעיניו יותר משבעה משיבי טעם.
הפסוקים שלפנינו מציבים לפנינו סולם ירידה אחד: העצלות מולידה את מידת "חכם בעיניו", ומידה זו היא שאין לה תקווה. הכסיל יודע את האמת ונכשל בתאוותו, ולכן יש לו דרך חזרה; אך מי שעשה מטעותו שיטה, מי שמלגלג ומתלוצץ על כל מוכיח, נעול בפני כל תיקון, ואין פותח לו אלא ייסורים. מכאן גם ההוראה המעשית: אין להיכנס לוויכוח מנומק עם מי שדבריו משוללי יסוד, שלא לעשות ממנו צד ושיטה. ומכאן אזהרה לכל אחד: לא להשאיר רווח בין הרחובות, לסיים מסכת ולהתחיל מיד בחדשה, לא להסתפק בלבוש החיצון של סיפורי התורה אלא ליטול את התוך ואת החכמה, ולא לתת לתירוצים היפים של "שחל בדרך, ארי בין הרחובות" לעצור את הצעד הראשון.