פרק כ"ו במשלי הוא פרק הכסיל. שלמה המלך חוזר ומצייר את דמותו של הכסיל מכל זווית אפשרית: כיצד לענות לו, כיצד להתייחס אליו, ומדוע אין לתת בו אמון. בשיעור זה נעמוד על ארבעה פסוקים שבהם ממשיך הכתוב את הקו שהתחיל בו: כיצד להיזהר מן הכסיל, ומדוע אין טעם להשקיע בו חכמה, כבוד או ויכוח.
כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד׃
פה יצאו המפרשים לתור להם דרך: במה דומה צרור האבן במרגמה לאדם הנותן כבוד לכסיל. כדי להבין זאת נקדים מהי מרגמה. מרגמה היא הכלי שעמו רוגמים: חוט ארוך שבקצהו פיסת בד או עור, מניחים בתוכה את האבן, מסובבים ומסובבים ומשחררים, והאבן עפה אל היעד. זו המרגמה.
המלבי"ם מסביר שהפסוק נותן טעם לדברים שכבר למדנו למעלה. הסביר לנו המלבי"ם שכאשר אתה עונה לכסיל, אל תענה לו באופן שידמה לו שהוא חכם, ואל תענה כדי להוכיח את חריפותך, אלא בדברים קלים ובקצרה, ובדרך של ביזיון ולא בדרך של כבוד. הוא בא לשאול שאלות של כפירה, הוא בא לקנטר - אל תענה לו תשובה שנותנת לו תחושת חשיבות.
והמשל לזה: כצרור אבן במרגמה. אדם שרוצה לרגום, מה הוא עושה בתחילה? לוקח את האבן ומניח אותה בתוך הצרור, בתוך הבד. אבל מה הוא הבד הזה? בד של מרגמה, בד שממנו אתה עומד להשליך את האבן על אחרים כדי לרגום אותם. כך גם אתה: כשאתה נותן לכסיל כבוד ועונה לו מענה של חכמה - לא בקצרה כדי לסתום את פיו, אלא באריכות, כפי חכמתך, בדברים חריפים - מה עושה הכסיל? הוא משליך את דבריך במרגמה כדי להרוג בהם אנשים תמימי דרך. הוא מהפך את התשובות שלך לאבני בלע ומינות.
פירוש הדבר: לכאורה נתת דבר בעל ערך והנחת אותו בצרור, השבת תשובה חשובה, ארוכה ומפורטת למין ולכופר. אבל הוא לא ישתמש בה כצרור שעוטפים בו דבר יקר, אלא כרוגטקה - כדי לזרוק את האבן ולפגוע באחרים. הוא ייקח דברים מתוך מה שאמרת, יהפוך אותם כרצונו, ועוד יציג אותם כאילו אתה אמרת אותם. כמו ירבעם בן נבט, שהלך והביא כביכול את חתימתו של אחיה השילוני על כך שאנשים צריכים לעבוד עבודה זרה. אחיה התכוון לעבודה שהיא זרה לו, וירבעם היפך את דבריו ופירש שחייבים לעשות כל מה שיאמר המלך, ואפילו להשתחוות לעגלים.
מספרים על החזון איש, שפעם אחת שלח לו אדם שאלה במכתב והחזון איש לא השיב. שלח שוב - ושוב לא השיב. החליט האיש להגיע לבני ברק. היו אלה יהודים מחוץ לארץ שהיה להם איזה נידון בקהילתם ורצו לשאול את החזון איש. הגיע האיש, ורצה למסור את המכתב, והחזון איש לא הסכים לקבלו. ישב האיש ודיבר עמו, הניח את המכתב על השולחן, וכדי דיבורו החליק אותו לכיוון החזון איש - והחזון איש החזיר לו אותו. עוד פעם החליק, ועוד פעם הוחזר. בפעם השלישית אמר לו החזון איש: אם תמשיך, לא נוכל להמשיך לדבר. הבין האיש את הרמז, הכניס את המכתב לכיסו, סיים את דבריו ויצא.
אחד מבני הבית שראה את הדבר לא הבין מה היה כאן. אמר לו החזון איש: האנשים האלה הם מקהילה מסוימת בחוץ לארץ, ואני משער שהם רוצים לשאול אותי בנוגע לשאלה כזו וכזו. איני רוצה כלל לחוות דעה בעניין, כי מה שלא אומר - הם יעוותו את הדברים ויפרסמו שהחזון איש אמר שמותר, או שהסכים, או שבקונסטלציה כלשהי אמר שכן. ולכן לא רציתי להוציא מילה מפי, ואפילו לא לקרוא את המכתב, שהרי אם אקרא אותו יאמרו אחר כך: החזון איש אפילו קרא את המכתב ולא העיר דבר. אין סוף דרכים לאדם לעוות את דברי החכם, ולכן לא רציתי כלל להתייחס לעניין.
סיפר אותו בן בית, שכעבור כמה ימים פגש את אותו עסקן בתל אביב, וסיפר לו את הדברים. והאיש התפעל מאוד מחכמתו של החזון איש, ואמר: אכן הייתה לנו תוכנית כך וכך. רצינו לשמוע מהרב משהו, ואמרנו לעצמנו שאם רק יאמר משפט כזה או אחר, כבר נוכל לומר שהחזון איש אמר שאי אפשר לשלול את הדבר לגמרי, וכבר נמצא משהו שנוכל להכניס בתוך דבריו. אמר לו בן הבית: כל מה שאמרת עכשיו - החזון איש ידע הכול, ולכן נהג כפי שנהג.
כמה מקרים יש, ובכל פעם אנשים מקבלים מחדש את הכוויה שלהם ונעקצים, ואינם שמים לב שכבר היה לעולמים, ואילו רק היו לומדים מטעויותיהם של אחרים לא היו מגיעים לכך. מציעים לאדם משבועון יוקרתי לראיין אותו - על פעילותו, על מה שהוא עושה, על דעותיו. הוא בא בשמחה, מקבל חשיפה גדולה. ופתאום הוא מתפלץ לראות כותרת: "דעתו של פלוני אינה מקובלת עליי", או אמירה חריפה כגון "התורה אינה תמיד מסמך מחייב". האדם המום: אני אמרתי דבר כזה? כן אדוני, יש הקלטה. מה שאמרתי היה... - בסדר, אתה תפקידך להיות מרואיין, ותפקידי להביא סקופים. ואז מוציאים ציטוטים ושברי אמירות באופן תלוש מן ההקשר, והדברים נשמעים רע מאוד. "לא התכוונתי, לא זה מה שאמרתי" - לך עכשיו תספר שאין לך אחות. כבר לא יעזור כלום.
בר דעת יחתים את העיתונאי אצל עורך דין לפני הראיון: שהכתבה תועבר אליו לעיון, ואם ישונה בה משהו - פונט, גודל, אות, צורה - יתחייב לשלם כך וכך. ואז יאמרו לו: אם כך, לא נוכל לעשות איתך ראיון. אבל הפרסום עולה לאדם לראש, תאוות הפרסום והרצון שישמעו אותו, ואז מתברר שלא הביאו אותו כדי להללו אלא כדי לבזותו. זהו "כצרור אבן במרגמה": הכסיל ישתמש בדבריך כדי להוכיח את ההפך, וכדי להוציא מפיך דברים שלא אמרת.
רש"י מסביר שהאבן הצרורה במרגמה אינה עומדת לשמירה אלא לזריקה. כשאני צורר צרור רגיל, הוא נועד לשמור את המטבעות שבתוכו; אבל הצרור שבמרגמה אינו נועד לשמר את האבן, אדרבה - היא עומדת להיזרק. לפי רש"י יש כאן אפוא לימוד נוסף, שאינו קשור ל"ענה כסיל כאיוולתו" כדרך המלבי"ם: אל תכבד כסיל. דע לך שהכבוד שתיתן לו אינו כבוד של קיימא, והכסיל ישליך אותו מהר מאוד ויסיר אותו מעליו.
לפעמים אדם רוצה לכבד שוטה. אומר: אולי ניתן לו איזה מעמד, ומצד המעמד כבר יכבדו אותו. אומרים לו: אדוני, הוא כסיל. מהר מאוד הוא יעשה את השטות הראשונה שלו, ואז לא רק שלא יהיה לו כבוד, אלא ביזיון. אם כן מה עשית? כאילו לקחת דבר יקר ערך וצררת אותו כדי שיהיה שמור, ואומרים לך: הנחת אבן בתוך מרגמה. וכי אבן במרגמה נועדה לשימור? היא נועדה לזריקה.
רש"י מביא את דרשת חז"ל: זהו משל למלמד תורה לתלמיד שאינו הגון, שהוא כזורק אבן למרקוליס. מרקוליס הוא סוג של עבודה זרה שעבודתה בזריקת אבנים. יש אומרים שגם במכה, הכעבה, היה נהוג בעבר לזרוק אבנים, ורק בשנים האחרונות התחילו בעניין של כיבוד הכעבה; ומשום כך היו שרצו להגדיר את האסלאם כסוג של עבודה זרה, כיוון שנהגו כמרקוליס.
נחזור לענייננו: המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון הרי הוא כזורק אבן למרקוליס. וזהו שכתוב כאן: כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד - ואין כבוד אלא תורה, שנאמר "כבוד חכמים ינחלו". ומשום כך אסור ללמד תלמיד שאינו הגון, שמא יצא ויקדיח תבשילו, והתורה שהייתה צריכה לעדן אותו אדרבה עוד תקלקל אותו.
"איזהו מכובד? המכבד את הבריות". אומר רבנו יונה: המכבד את חברו - לעצמו הוא מכבד ולא לחברו. מי שמכבד את האחרים קונה בכך כבוד לעצמו, ומי שמבזה אחרים מבזה למעשה את עצמו. ומה תועלת לאיש שיעשו לו כבוד? אם נכבד הוא, מה יוסיף לו הכבוד במעלתו? הרי הוא מכובד מצד עצמו. ואם נקלה הוא, לא יהפוך לנכבד בכך שיכבדוהו - נקלה הוא ונקלה יישאר.
ואם אתה מכבד אדם נקלה, אומר רבנו יונה, הרי זה ביזיון למכבדים ולא כבוד לנקלה, כי אין מעלתו מוספת. וזהו שאמר שלמה: כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. הצורר אבן במרגמה עשה שטות, ולא נתן כבוד לאבן, שהרי לא נתעלתה בזה. כך הנותן כבוד לכסיל - שטות גמורה, והשטות היא של המכבד.
הגר"א מבאר: כמו אדם שצורר אבן כדי לקלוע אותה בקלע, שלפעמים אין דעתו שתיפול במקום ההוא ובכל זאת היא נופלת שם. אין זה רובה; ואף ברובה אי אפשר לכוון במאה אחוז, קל וחומר כשאתה מסובב אבן ברוגטקה ומשחרר אותה - היכן תיפול? ייתכן מאוד שתיפול במקום אחר לגמרי ממה שכיוונת. כך הכסיל כשנותנים לו כבוד ולומדים איתו תורה: התורה שאתה מלמד אותו לא בהכרח תשיג את היעדים שלשמם יעדת את הלימוד, אלא האדם הזה יזרוק אותה למקום אחר. ייתכן שנתת לו כבוד כדי שיצמח ויהיה תלמיד חכם, ובמקום זה יצא ממנו דוקטור לתלמוד. וכבר סיפרנו פעם שאמר הרב כהנמן: התלמוד אינו חולה, הוא אינו זקוק לדוקטור. ירית לכיוון זה - והאבן עפה לכיוון ההוא.
ביאור נוסף מביא הגר"א: כמו שהצורר אבן בתוך הקלע ודאי אין כוונתו שתישאר צרורה שם לתמיד - אין זה כאבנים יקרות שצוררים בבד, אלא כדי לירות אותה משם החוצה - כך המלמד תורה לכסיל ונותן לו כבוד. התורה כפי שנכנסה כך תצא, והיא לא תנוח בליבו. כשם שהאבן בכף הקלע אינה מיועדת להישאר שם, כך התורה תצא ממנו במהרה, שהרי כל עניינו אינו אלא דברים בטלים.
חוֹחַ עָלָה בְיַד שִׁכּוֹר וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים׃
הגר"א מסביר: החוח הוא קוץ שנתקע בידו של השיכור. הכול רואים את החוח, אבל אי אפשר ליטול אותו, שהרי השיכור אינו יושב במקומו, הוא בתנודה מתמדת ואינו מאופס על עצמו, ולכן אי אפשר לאחוז בידו כדי להוציא את הקוץ. כך המשל בפי כסילים: הכול רואים את המשל, אבל אי אפשר להוציא ממנו את המכוון. אי אפשר להבין מה המשל הזה אומר, מה הוא בא להביע ומה הנמשל שלו. וזה נוגע למה שדיברנו למעלה, שאצל הכסיל אין אנו יכולים להבין את המשלים שהוא אומר, כיוון שהוא אומר משל שהנמשל ממנו אינו ברור.
הרלב"ג מסביר: כשם שנדבק קוץ בידו של השיכור והקוץ מזיק לו, והוא מחמת שכרותו אינו פועל מאומה כדי להוציאו ולרפא את עצמו - כך המשל בפי הכסילים. כאשר אתה מספר סיפור או מביא משל, יש ממנו מסקנות חיוביות שכולם מבינים ושצריך ללמוד מהן. אבל הכסיל מומחה להוציא דווקא את הדברים השליליים מתוך מה שאמרת, ולהסיק מסקנות מעוותות. סיפרת סיפור, כולם מבינים את המסר - ולכסיל יש "תובנות מיוחדות". מכל הסיפור הדבר היחיד שהוא זוכר הוא הבדיחה; מכל המסר הדבר היחיד שהוא מבין הוא החלק הפחות חיובי.
מעשה מפורסם בר' אייזיק יקלס, סיפור שהבאתי אותו גם בספרי "במשנת החלומות". אדם חלם שיש אוצר בפראג מתחת לגשר. אמרה לו אשתו: לאן אתה נוסע? השתגעת? בגלל חלום? אמר לה: כך חלמתי ואני הולך. הגיע לגשר, וראה שם שמירות ופטרולים, כי היה זה מקום של המלך ומחנה צבאי באזור. ראו אותו מסתובב ונחשד. עצר אותו השוטר ושאל: מה אתה עושה כאן, כבר יומיים אני רואה אותך מחפש דרך להגיע מתחת לגשר ולחפור? אמר לו: אגלה לך את האמת, באתי מעיר רחוקה, חלמתי שיש כאן אוצר מתחת לגשר.
שמע השוטר והתפוצץ מצחוק. אמר לו: אתה רציני? באת מרחוק כל כך בגלל חלום? מי מתייחס לחלומות? אני חלמתי שיש אחד ששמו אייזיק, גר במקום פלוני, ותחת התנור בביתו טמון אוצר. נראה לך שאני משוגע לעזוב את העבודה ולקחת כמה ימי חופש כדי ללכת לשם ולחפור מתחת לתנור? שמע האיש, לא האמין למשמע אוזניו, אמר לו תודה רבה וחזר הביתה. אשתו שואלת: נו, מה עם האוצר? אמר לה: רגע, רגע. התחיל לפרק את התנור. אמרה: הוא לגמרי השתבש - קודם נסע לשם, ועכשיו מפרק את הבית. סיים לפרק, חפר, ומצא אוצר אדיר. מן האוצר הזה בנה את בית הכנסת בקרקא הנקרא "אייזיק שול", והוא קיים עד היום, והסיפור המלא מופיע על לוח שיש שעל גבי בית הכנסת.
סיפר רב אחד שהיה מרצה לפני חילונים ולפני חיילים, שהיה מספר את הסיפור הזה לפני ראש השנה ושואל: מה המסקנה שלכם מן הסיפור? ובאמת אפשר להסיק ממנו מסקנות רבות: שהאוצר נמצא אצלך בבית ואינך צריך לחפשו בחוץ; שאם רק יבדוק האדם יראה שכל האוצר אצלו; שהאושר אינו מחוצה לך אלא בפנימיותך. אמר אותו דרשן: שאלתי את השאלה, וקם חייל אחד ואמר לי - המסקנה היא שאסור לשמוע לאישה. מכל הסיפור כולו זו המסקנה שהגיע אליה. כל אחד מדבר מצרות ליבו, אך זה בדיוק מה שאומר הרלב"ג: "כי מכל הכוונות אשר אפשר שיובנו בו, לא יביאו מהם הכסילים רק מה שיזיקו בו". מכל ההבנות האפשריות הוא לוקח רק את המזיק, את השלילי, את חסר המשמעות. זה כמו חוח אשר עלה ביד שיכור: יש לו קוץ ביד, ובמקום לקחת את הדברים החיוביים כדי להוציאו הוא נשאר עם הקוץ. כך המשל בפי כסילים - הוא נשאר עם הקוצים, אינו לוקח את התרופה אלא את המסקנות המעוותות.
לפי הרלב"ג והגר"א זהו פסוק העומד בפני עצמו; אבל לפי רש"י והמלבי"ם הפסוק הוא הקדמה לפסוק הבא. הכתוב אומר: כחוח שנדבק ביד השיכור, כך המשל בפי הכסיל - ואיזהו המשל? "רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים".
והמלבי"ם מוסיף שהפסוק גם ממשיך את הפסוקים הקודמים. הכסיל הרי הוא כשיכור, שכן הסברנו שהכסיל יכול להיות אדם פיקח מאוד, וכל בעייתו היא שהוא הולך אחר תאוות ליבו. וראינו למעלה שהכסיל שוקיו כבר נקצצו - "דליו שוקיים מפיסח ומשל בפי כסילים" - וכיוון שנקצצו שוקיו הוא הולך שחוח ונשען על ידיו בקרקע, ואז "חוח עלה ביד שיכור": עולה בידיו חוח, קוץ נדבק לו בידיים, שהרי הוא הולך בידיו על הקרקע. ובכל זאת יש לכסילים הללו משל, שבו הם מקצצים את השוקיים שהם עמודי החכמה. ומהו המשל? רב מחולל כל.
רַב מְחוֹלֵל כֹּל וְשֹׂכֵר כְּסִיל וְשֹׂכֵר עֹבְרִים׃
כאן המלבי"ם ורש"י מבארים פחות או יותר אותו ביאור. "רב" הוא הקדוש ברוך הוא, והוא מחולל כל: הוא יצר וברא את הכול - את הצדיק ואת הרשע, את ההולך בדרכי החכמה ואת ההולך אחר תאוות ליבו, הכול מאת השם. ומכאן מסיק הכסיל שאין לאדם בחירה חופשית כלל, הכול ממנו יתברך.
וממשיך המשל: "ושוכר כסיל ושוכר עוברים". "שוכר" אינו מלשון שכירת פועל למלאכה, אלא מלשון נתינת שכר. הקדוש ברוך הוא נותן שכר לכסיל ונותן שכר גם לעוברים על מצוותיו. כצדיק כרשע - כולם מקבלים שכר מאיתו, שהרי הוא זה שברא אותם ונטע בהם את תאוותיהם וטבעיהם, ואם כן אין בחירה ביד האדם והוא מוכרח במעשיו. וכיוון שהשם הוא הרב הגדול המחולל את הרשע ואת הצדיק, ממילא הוא נותן שכר לכסיל כשם שהוא נותן שכר לעוברים, ושלא יספרו לך סיפורים על שכר לצדיקים לעתיד לבוא ועונש לרשעים. זהו בדיוק "משל בפי כסילים" שנאמר בפסוק הקודם.
רש"י מביא ממדרש אגדה ש"שוכר" הוא מלשון סכר, כלשון "ויסכרו מעיינות תהום" ו"עושה סכר אגמי נפש". סכר הוא המקום המונע את המים מלעבור הלאה. ולפי זה, "שוכר כסיל" - הקדוש ברוך הוא עושה סכר לכסיל. ומהו כסיל? כסיל וכימה, מזלות. הכוכב הזה, כסיל, משמש בימות החמה, ומכאן ואילך הקדוש ברוך הוא סוכר אותו וסוגר את כל עוברי הים מללכת עד הפסח. וכיוון שהכסיל אינו משמש, ממילא נעשה סכר גם בפני "עוברים" - עוברי הים באוניות, שאינם יכולים לחצות ימים ונהרות. שכן היו יודעים שכאשר משמש מזל פלוני אפשר לשוט, וכשמשמש מזל אחר הדבר בלתי אפשרי.
רש"י מביא ביאור נוסף בשם רבי משה הדרשן, פירוש חדשני: "רב מחולל כל" - עשיר העושה פעולות הרבה. אם העשיר הזה שוכר כסיל למלאכתו, הרי הוא שוכר בזה גם את עוברי הדרך. כיצד? שכרת כסיל להעלות לך בלוקים לקומה חמישית. הוא מנסה להתקין גלגלת עם חבל ומעין מעלית, ומתוך כסילותו ברור שהכול עומד להתמוטט עליו עם כל הבניין. עוברים אנשים ואומרים לו: לא אדוני, זה לא יחזיק מעמד, אתה חייב להרחיק מן הקיר, אסור לך לקחת כל כך הרבה, אתה חייב לחבר לו וו. נמצא ששכרת כסיל אחד למלאכה - ולמעשה שכרת את כל העוברים, שכולם נעשו יועצים ומסייעים במלאכה. במילים פשוטות: עדיף לשכור חכם אחד מאשר לשכור כסיל ועמו את כל העוברים המייעצים לו מה לעשות.
אלא שרש"י אינו אוהב את הפירוש הזה, ואומר: "ודבר ריק הוא ואינו עניין לכאן". לשיטתו כל הפסוק "רב מחולל כל" הוא המשל שבפי הכסילים, ואם כן כיצד הגעת לעניין שכירת עוברי הדרך? ולכן אין רש"י מקבלו, אף שמצד עצמו הפירוש נאה.
הגר"א מבאר "רב" מלשון ריב. אדם בעל ריב, רודף מדון, המחפש כל הזמן סיבות ותמיד יש לו למי להעיר, עם מי לריב ועל מה להתווכח - הוא "מחולל כל", הוא מכה את כולם בריבו ויוצר צרות בכל מקום שהוא הולך. וזו מציאותם של אותם אנשים, והמסכנים הגדולים ביותר הם הם עצמם, שכן בכל מקום שהם מגיעים אליו הם משאירים אדמה חרוכה: כאן רב עם זה, שם מסתכסך עם ההוא, בבית אשתו אינה מדברת עמו, הילדים כבר מזמן אינם בבית. אדם שאי אפשר להסתדר עמו, איש ריבים.
"ושוכר כסיל ושוכר עוברים" - יש לו מריבה עם זה וחשבון לסגור עם זה, ולרביעי כבר הבטיח שיראה לו. ומה הוא צריך? עושי דברו. ולכן הוא שוכר כסילים ושוכר "עוברים" - מלשון עברה וכעס, כדרך "מתעבר על ריב לא לו" - מפני ששני אלה פגיעתם רעה. הוא שוכר כסילים וכעסנים שיהיו המוציאים לפועל שלו וילחמו את מלחמותיו.
כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ׃
אומר רבנו יונה: הכלב אוכל דברים מאוסים, וכשהוא מקיא אותם הם נמאסים עוד יותר. כך הכסיל: עושה מעשה מגונה, ולאחר מכן עוד חוזר עליו. כבר מתחילה, כשאכלת אותו, היה פגום - ואחרי שהקאת אותו אתה עוד מלקק אותו? כך הכסיל: מלכתחילה עשה מעשה פגום, ולאחר שראה תוצאות הרסניות הוא עוד חוזר עליו. אגב, אני בעצמי ראיתי פעם כלב שב על קיאו. הייתי ילד בן חמש, וראיתי כלב שהקיא, ואחר כך ישב וליקק - לא אומר שאכל הכול, אבל ליקק. הפסוק הזה כבר היה מוכר לי אז, ופשוט נדהמתי לראות את הדבר מול העיניים.
המלבי"ם מסביר שזה המשך למה שראינו למעלה. הוא אמר לנו שכשאתה עונה לכסיל, אל תענה לו בדברי חכמה מפולפלים, אלא בדברים קלים ובדרך של ביזיון, שלא יחשוב שאתה נותן לו חשיבות - לא בדרך ויכוח, הוכחות וראיות. ולמה? כי הכסיל שונה באיוולתו. כמו כלב שחוזר לבלוע את מה שהקיא: המאכל היה כה נורא בקיבתו עד שהקיבה פלטה אותו החוצה, כלומר כבר בקיבתו היה בלתי נסבל - ובכל זאת הוא חוזר ובולעו שנית.
אל יהיו לך אשליות: אי אפשר לשכנע כסיל. הדברים עצמם הם דברים שקיבתו אינה יכולה להחזיק, ואף על פי כן הוא יחזור וישנן אותם. אתה אומר: אביא לו הוכחה. הבאת - ולא הפלת כהוא זה. הוא חוזר על אותן טענות. אתה אומר לו: דיברנו שעתיים, הבאתי לך ראיות והוכחות, ואתה חוזר על הדקלומים שלך? והוא חוזר ומדקלם את אותן מנטרות. חשבת ששכנעת אותו, ופתאום אתה רואה שהכול כמקודם.
והטעם, אומר המלבי"ם: הרי הסברנו שהכסיל יודע שאין ממש בטענותיו. כסיל הוא אדם חכם, וכסילותו היא שהוא הולך אחר תאוותיו. כל טיעוניו אינם אלא תירוצים כדי להחזיק במהלכיו ובתאוות שהוא דבק בהן. ולכן כשתבוא ותוכיח לו - ההוכחה אינה חסרה לו; הוא גייס אותה משום שהוא רוצה ללכת אחר תאוות ליבו וצריך צידוק. פרכת לו את ההוכחה? בעייתו אינה ההוכחה אלא התאווה. לקחת ממנו את האליבי, לקחת את התירוץ - ואתה מתפלא מדוע הוא מתעקש שלא לקבל את הפירכה שלך. אין כאן בעיה ברציונל ובהיגיון; להפך, הוא מגייס את ההיגיון אל התועבות אשר בליבו כדי להצדיקן. ואם תסתור לו את ההיגיון - הרסת לו את התירוץ, והוא ימשיך ויתעקש אף שדבריך הגיוניים ונכונים הרבה יותר. מכאן למדת שאין לענות לו בטענות של חכמה וסברה, שהרי תצא ממנו בפחי נפש. "ישנה את האיוולת פעם שנית" - ומה יועיל הוויכוח? לאחר כל הוכחותיך ידקלם את איוולתו פעם אחר פעם.
הגר"א מסביר: כמו כלב שמקיא את המאכל שאכל, ואחר כך אוכל את מה שהקיא - כך הכסיל עושה איוולת, וכאשר מוכיחים אותו הוא חוזר בו, ולאחר מכן שב לאיוולתו ושונה לעשותה. וכמה זה מוכר אצל תלמידים ואצל ילדים: אתה אומר לילד שאין עושים כך ושאסור לעשות זאת, הילד למד, פעם ופעמיים אתה רואה שאינו עושה - ולאחר מכן מפטיר כאשתקד, חוזר להרגלו, לקלקולו ולדרכו הפגומה.
זו גם דרכו של הכסיל: בתחילה הוא שב בתשובה, ואחר כך שב על קיאו ועל מעשיו המקולקלים. והגמרא אומרת שמי שעבר עבירה ושב בתשובה ואחר כך שונה ועושה את העבירה - עליו נאמר "ככלב". נמצא שלפי הגר"א אין מדובר בסתם מי שקלקל וחוזר ומקלקל, אלא בקלקול, תיקון וחזרה לקלקול, שוב ושוב. והיכן זה מונח במשל עצמו? שהרי כשאכל הכלב מאכל פגום והקיא אותו - עצם ההקאה היא התיקון, הרי כאן תשובה; ולאחר מכן הוא שב על קיאו וחוזר ומקלקל. אנו רואים אפוא שהמשל אינו על קלקול החוזר על עצמו, אלא על מי שכבר פלט את הקלקול ואחר כך חוזר ואוכלו בשנית. ולכן דרשו חז"ל: עבר עבירה, שב בתשובה ושנה בעבירה - הרי הוא בגדר ככלב השב על קיאו.
ארבעת הפסוקים שלמדנו מצטרפים לאזהרה אחת: אל תשקיע בכסיל. הנותן לו כבוד או משיב לו תשובה חכמה ומפורטת דומה למניח אבן במרגמה - הכבוד לא יישאר אצלו, והתשובה עצמה תיהפך בידיו לאבן שתפגע באחרים, בעיוות דברים ובהוצאתם מהקשרם, כדרך ירבעם בן נבט, וכפי שחשש החזון איש שלא רצה אפילו לפתוח את המכתב. המשל בפיו כחוח ביד שיכור: אי אפשר להוציא ממנו את הנמשל, והוא עצמו מוציא מכל משל דווקא את המסקנה המעוותת והמזיקה. ומשלו הגדול הוא "רב מחולל כל" - הכפירה בבחירה ובשכר ועונש, שנועדה לקצץ בעמודי החכמה. ומדוע אין טעם להתווכח עמו? כי ככלב השב על קיאו: בעייתו אינה בהיגיון אלא בתאווה, ולכן אף שסתרת את טענותיו יחזור וידקלם אותן, ואף אם חזר בו לשעה - ישוב ויקלקל. ומכאן הלימוד המעשי: להשיב לו בקצרה ובדרך ביזיון, ולא לתת לו כבוד, שאין בו לא תועלת לו ולא כבוד למכבד.
בתוך כך למדנו גם דברים למעשה לעצמנו: כבוד שאנו נותנים לאחרים הוא כבוד שאנו קונים לעצמנו, ובזיון שאנו נותנים הוא בזיון לעצמנו; וכי אדם שאינו מוכן ללמוד מטעויות אחרים נכווה שוב ושוב באותה כווייה, בין בראיון לעיתון ובין בכל מקום שבו נופלים דברי החכם לידי מי שכל עניינו לעוות אותם.