פרק כ"ו במשלי עוסק ברובו בכסיל: כיצד להתייחס אליו, כיצד להשיב לו, ומה קורה למי שמפקיד בידיו שליחות. בשיעור זה נעסוק בשלושה פסוקים: "ענה כסיל כאיוולתו", "מקצה רגליים חמס שותה", ו"דליו שוקיים מפסח". בכל אחד מהם נראה כיצד חז"ל, רש"י, הגר"א והמלבי"ם פותחים לנו צוהר להבנת דרכי החכמה מול דרכי האיוולת.
עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו׃
רש"י מבאר: כסיל שבא להסית אותך לרעה - תודיע לו את איוולתו. אינך רוצה להתפתות, ולכן אתה אומר לו: מה שאתה מנסה לפתות אותי אליו הוא דבר שלילי. ואם לא תענה לו כלל, יהיה חכם בעיניו.
הגמרא כבר עמדה על הסתירה בין הפסוק הקודם - "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה" - לבין פסוקנו, וחילקה: "אל תען" נאמר במילי דעלמא, בענייני העולם. שם, אם תרד לרמתו ותענה לו כאיוולתו, הורדת את עצמך לדרגתו - "פן תשווה לו גם אתה". אבל בדברי תורה - "ענה כסיל כאיוולתו".
והגר"א מוסיף ביאור נפלא: אפילו בדברי תורה, אל תענה לו לפי שכלך שלך, כי יבוז לשכל מילֶיךָ. אלא ענה לו כפי שאלתו וכפי רמתו, שמא יהיה חכם בעיניו ויאמר שלא יכולת להשיב לו. במילים פשוטות: כשהכסיל שואל, ואפילו בדברי תורה, ייתכן שיש בידי תשובה אמיתית - אבל אני יודע שהיא לא תתיישב על לבו. ולעומתה יש תשובה שאינה מדויקת ומלאה, אך היא כן תתיישב על לבו. על זה נאמר "ענה כסיל כאיוולתו": ענה לו את התשובה שתתקבל על דעתו.
דוגמה לדבר מצאנו בילקוט שמעוני ביהושע כ"ב רמז ל"א. שאלו המינים את רבי שמלאי: מה פירוש הכתוב "אל אלוהים ה' הוא דיבר" - כמה אלוהויות יש כאן? אל, אלוהים, ה'? השיב להם: "הוא יודע" - "הוא" בלשון יחיד, הרי שסופו של הפסוק מוכיח על תחילתו שהאלוה אחד.
אמרו לו תלמידיו: לאלו דחית בקנה, ולנו מה אתה משיב? כלומר, את המינים דחית בתשובה שנועדה לדחותם בלבד, אבל מהי התשובה האמיתית? אמר להם: שלושתם שם אחד הם, כמו שאתה אומר בסיליוס, קיסר, אוגוסטוס - שלושה תארים לאדם אחד. וכך גם בימינו: אדם ישאל איזו מדינה זו, אחד יאמר בריטניה, שני יאמר אנגליה, שלישי יאמר "יונייטד קינגדום" - ושלושתם מכוונים לאותה מדינה. כך גם לגבי אדם: אפשר לכנותו נשיא ארצות הברית, ואפשר לקרוא לו בשמו, ואפשר לתארו בתוארו - והכל נכון. כך "אל", "אלוהים", "ה'" - כולם תארים לקודשא בריך הוא.
מכאן אנו למדים: כאשר היו עונים למינים, היו עונים להם לפי ראשם ולפי דרך מחשבתם. שהרי התשובה האמיתית הרבה פעמים אינה מתיישבת על שכלם. ולכן גם כשאתה עונה לכסיל - ענה לו כאיוולתו. אל תענה לו לפי עומק האמת של דברי התורה, שאז "פן יהיה חכם בעיניו": הוא לא יבין את התשובה ולא יעמיק בה, ויאמר שלא היה לך מה להשיב. ענה לו תשובה הנתפסת ברמתו.
מספרים על הרב הקדוש בעל ה"דברי חיים" מצאנז שנסע לעיירת מרפא, כדרך שהיו נוסעים אז לאוויר צח לצורך רפואה. ראהו שם רב ליטאי אחד עוסק בכבודו ובעצמו בחיתוך וריסוק ביצים ובצלים בערב שבת קודש לצורך הסעודה. התפלא הרב: וכי זו מלאכתו של אדמו"ר? הלוא זו עבודת המשרתת. שאלו: מדוע כבודו מתעסק בזה? השיב לו הרבי: הרי כבודו יודע שכאשר חותכים את הבצלים דק דק יש כאן חשש טוחן, ובדבר הנוגע לאיסורי שבת איני יכול לסמוך על המשרתת, ולכן אני חותך בעצמי.
בשבת שלאחריה התארח שם חסיד, וגם הוא ראה את הרבי חותך את הבצלים והביצים, וגם הוא התפלא ושאל. ענה לו הרבי: דע לך, מאכלי השבת כולם עולים בגימטריה קטנה למספר שבע, כרמז ששבע הוא עניינה של שבת. "דג" בגימטריה שבע. "בשר" - ב' שתיים, ש' בגימטריה קטנה שלוש, ר' שתיים, הרי שבע. "מרק" - מ' ארבע, ר' שתיים, ק' אחת, הרי שבע. וכן הלאה. אבל יש יוצא דופן אחד: הבצל. "בצל" - ב' שתיים, צ' תשע, ל' שלוש, הרי ארבע עשרה, שהן כשתי שבתות ולא אחת. ולכן צריך לחתוך אותו לשניים, שאז יש כאן שתי שביעיות. וכוונות כאלה - אמר הרבי - איני יכול למסור למשרתת, ולכן אני חותך בעצמי.
בשבת השלישית התארח שם עם הארץ, וראה את הרבי חותך בצלים וביצים, ותמה ושאל. אמר לו הרבי: תראה, המשרתת אינה יודעת מתי בדיוק תחול הסעודה - לפעמים אני מקדים ולפעמים מאחר - ולכן היא מכינה שעה ארוכה מראש. וכידוע, בצל שנחתך זמן רב לפני האכילה מתייבש, נעשה מר ומאבד את טעמו. ואני רוצה שיהיה טעים, ולכן אני חותך אותו סמוך לסעודה, ואז הוא משופרא דשופרא.
אחד הגאונים ששהה שם בכל שלוש השבתות ושמע את שלושת הטעמים, הגיע למסקנה: את הטעם האמיתי הרבי אינו מגלה. בתחילה חשב שיש כאן טעם הלכתי, אחר כך חשב שיש כאן טעם קבלי, ולבסוף, כששמע את התשובה לעם הארץ, הבין שאין זה מסתבר שזה מה שמטריד את מוחו של אותו איש אלוקים קדוש. ומכאן הבין שגם שאר הטעמים אינם הטעם הבלעדי, אלא שהרבי התאים את הטעם לרמת השואל: עם הארץ מבין בטעמים, ולו אמרו שהבצל לא יהיה טעים. הליטאי מבין בסברא הלכתית, ולו אמרו שיש כאן גדר של טוחן. והחסיד - לו נותנים פרפראות, גימטריאות וכוונות, וזה מתיישב על לבו.
זהו בדיוק מה שאומר הגר"א: "ענה כסיל כאיוולתו" - גם בדברי תורה, כשאתה נדרש להשיב לכסיל השואל שאלות, התאם את התשובה לשואל, שתהיה מתקבלת על דעתו. ואם תנסה לענות לו תשובה אמיתית אך עמוקה מכפי דעתו הקצרה, היא לא תתקבל על לבו, והוא יצא בתחושה שלא קיבל תשובה - "פן יהיה חכם בעיניו".
גם המלבי"ם הולך בכיוון דומה. הוא מבאר: ענה לו באופן שלא יידמה בעיניו שהוא חכם. אם הוא רואה שלא מצאת תשובה, יאמר: הנה שאלתי את הרב שאלה ולא הייתה לו תשובה. לכן אמר הכתוב שתענה לו בדברים קלים - לא בדברים חריפים לפי חוכמתך, אלא בדברים קלים שגם קוצר דעתו יוכל להכיל, וזה מעין ביאורו של הגר"א.
מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל׃
תחילה נדייק: "שותה" כאן בתי"ו ולא בטי"ת. רש"י מבאר: מי ששולח שליחויות ביד כסיל, סופו שהוא מקצה רגלי שלוחים רבים ללכת ולשוב ולתקן את מה שעולל הכסיל. זה מעין מה שאמרו: אבן שהשליך כסיל לבור, עשרה חכמים אינם יכולים להוציאה. כששלחת שליחות ביד כסיל, תזדקק להרבה אנשים מתאמצים שילכו לתקן את הרושם הרע, את הפגם ואת הקלקול שגרם.
ונוסף על כך - "חמס שותה". החבר שאליו נשלח הכסיל כועס עליך, שכן הוא שמע מפי הכסיל דברים חריפים ודברים לא טובים. ואתה שותה חמס: לשון שתייה כאן היא קבלה בכמויות גדולות, בלי גבול. אתה מקבל את כעסו וחמתו של חברך על דברים שכלל לא אמרת. תטען: הרי אני רק שלחתי שליח? אבל שלחת כסיל, והכסיל דיבר שלא לעניין, והלה הבין שכך וכך התכוונת, וכעס והתרגז. נמצא שגם אכלת חמס, וגם לאחר מכן אתה "מקצה רגליים" - צריך לעייף אנשים רבים שילכו לרצותו, לבקש את מחילתו ולהסביר שדבריך לא הובנו כהלכה. והכל משום ששלחת את הדברים מלכתחילה ביד כסיל.
דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים׃
במלבי"ם כאן, וכן בפסוק הקודם, הביאור מורכב מאוד, ולכן נבארו לפי רש"י. רש"י מפרש "דליו" - לשון גובה והגבהה, כמו "דלו עיניי", מלשון להדלות. השוקיים נדמים לפסח כגבוהים ממנו: הפסח נמוך, יושב על הארץ, או שאין לו רגליים כלל והוא נתמך בידיו ומהלך - ולכן כל שוקיים של אדם נראות לו כהר גבוה. אדם בריא ההולך על רגליו מסתכל על שוקי חברו כעל החלק הנמוך שבגוף; אך מי שיושב על הארץ ומביט סביבו, רואה תמיד את השוקיים כדבר גבוה.
והנמשל, אומר רש"י: זהו המשל שבפי הכסיל. הכסיל טוען: אתה רוצה ללמד אותי חוכמה? אתה רוצה ללמדני תורה? נפלאה ונשגבה היא ממני, גבוהה ועמוקה מדי בשבילי. על זה משיבים לו: נכון - כשם שהשוקיים גבוהות מדי בעיני הפסח. כלומר, כאשר האדם כסיל ואינו רוצה ללמוד, ממילא הכל בעיניו גבוה; אבל אם יחפש וירצה ללמוד, יראה כיצד הכל אפשרי. זה כמו שאומרים היום: מי שאינו יודע לרקוד אומר שהרצפה עקומה. כשלא רוצים ללמוד, אומרים שהלימוד גבוה, רם ונישא - אבל אין זו אלא הוכחה שאתה פסח, ולא שהלימוד באמת אינו נתפס ואינו מובן.
מאידך, לגר"א, וכבר הקדימו הרלב"ג, יש כאן ביאור נפלא. פסח הוא פעמים רבות אדם המהלך בדילוגים: רגלו אחת קצרה ורגלו אחת ארוכה, ולכן אינו הולך ישר אלא מתנדנד. וכך הוא "משל בפי כסילים": הכסיל בא להסביר לך דבר ואומר לך משל למה הדבר דומה. אתה שומע את המשל ומנסה להבין כיצד הוא קשור לנמשל - ואז אתה מבין שהאיש כסיל, שכן אין קשר בין המשל לנמשל; ואם יש קשר, הוא סמנטי בלבד ולא קשר של ממש שאפשר להעמידו אחד כנגד אחד.
נמצא שהמשל שלו הוא כרגליו של הפסח: אחת גבוהה ואחת נמוכה. הוא מנסה להשוות שני דברים שאינם שווים, והתוצאה היא משל צולע. זהו "דליו שוקיים מפסח ומשל בפי כסילים": כשם ששוקיו של הפסח אחת מוגבהת מחברתה, כך המשל בפי הכסילים - אין התאמה בין המשל לנמשל. ולכן אל תנסה להתעמק ולהבין, שכן באמת אין ביניהם התאמה: יש דברים שהוסיף במשל ואינם בנמשל, או שהוסיף בנמשל ואינם במשל, ואל תחפש שהדברים יתאימו זה לזה.
למדנו שלושה יסודות בהתייחסות אל הכסיל. הראשון: "ענה כסיל כאיוולתו" - בדברי תורה יש להשיב לשואל, אך להתאים את התשובה לרמתו ולדרך מחשבתו, כדרך שהשיב רבי שמלאי למינים וכדרך שהשיב ה"דברי חיים" מצאנז לכל שואל לפי עולמו, שאם לא כן יצא הלה בתחושה שאין תשובה ויהיה חכם בעיניו. השני: "שולח דברים ביד כסיל" - השולח שליחות ביד כסיל משלם פעמיים: שותה חמס מחברו הכועס, ומקצה רגלי שליחים רבים לתקן את הקלקול. והשלישי: "דליו שוקיים מפסח" - לרש"י, טענת הכסיל שהתורה גבוהה ממנו אינה אלא עדות על פיסחותו שלו; ולגר"א ולרלב"ג, משליו של הכסיל צולעים כרגלי הפסח, שאין בהם התאמה בין המשל לנמשל.