פרק כ"ו במשלי עוסק בעיקרו בדמותו של הכסיל ובדמותו של העצל, ובדרכים שבהן מתמודדים עם אנשים כאלה. בשיעור זה נעמוד על שלושה פסוקים מתחילת הפרק: הפסוק העוסק בשבט הדרוש לכסיל, ושני הפסוקים הנראים סותרים זה את זה - "אל תען כסיל כאיוולתו" ומולו "ענה כסיל כאיוולתו".
שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים׃ (ג)
מסביר המלבי"ם: בעלי החיים אינם משכילים, אין להם שכל להנהיג את עצמם, ולכן הם זקוקים למישהו חיצוני שינהיג אותם. הסוס זקוק לשוט - שבו מכים. החמור סכל יותר, ולו גם שוט אינו מועיל, ולכן הוא זקוק למתג: אותו מושכים דרך הפה, ובו מכוונים אותו בדיוק לאן שרוצים לקחת אותו, וגם בולמים אותו שלא יסור מן הדרך. לעומתם האדם ניחן בבחירה חופשית, ובכוחה הוא יכול לבחור בדרך הנכונה. הוא אינו זקוק לא לשוט ולא למתג - הוא עצמו המכוון והמנהיג את עצמו.
ומהו הכסיל? כפי שהסברנו כמה פעמים, אין הכוונה לאדם בעל רמת משכל נמוכה. הכסיל הוא אדם ההולך בחושך, הדבוק בתאוות, ובעקבות התאוות הוא הולך אחר הדברים שמקלקלים והורסים אותו. הוא יכול להיות פיקח מאוד, אבל הוא שטוף בתאוותיו, וממילא מה שמנהיג אותו אינו השכל. בזה הוא דומה לבעל חיים: הסוס הולך אחר השחת כי בא לו, הבהמה רואה אבוס והולכת כי בא לה, שכל אין לה. וכך הכסיל. לכן "ושבט לגו כסילים" - כשם שהסוס והחמור זקוקים להכוונה מבחוץ, כך הוא זקוק לשבט, ורק על ידי השבט ינחה עצמו בדרך הישר.
וזו מציאות, לא רק המלצה. פעמים רבות אנו רואים שהאדם ההולך אחר תאוותיו, הדבר היחיד שעוצר אותו הוא מכות. איני מתכוון שמישהו מכה אותו, אלא שהאדם חוטף מכה מן השמיים ופתאום הוא חושב, פתאום הוא עוצר. עד עכשיו היה כסוס שוטף אחר תאוות ליבו, ופתאום יש לו בעיה, נזק כלכלי, או חלילה נזק גופני - והוא עוצר ומתחיל לחשוב: האם הדרך שלי נכונה? מתחיל לברר, לשאול, ומקבל על עצמו חיזוקים. "שבט לגו כסילים" - הכסיל ההולך אחר תאוותיו זקוק לשבט כדי לישר אותו.
הגר"א מדייק בלשון הפסוק. "שוט לסוס" אין פירושו שמכים את הסוס. ברגע שהסוס רואה את השוט מתנופף באוויר הוא כבר נבהל ורץ - כמו כלב שרואה מרחוק כיצד אתה מתכופף להרים אבן, והוא כבר בורח; הוא מכיר את החוויה, ואינו צריך לקבל את האבן על גבו. הסוס פיקח יותר, ואין צורך שהשוט ינחת עליו; דַי שיראה אותו והוא מסיק מסקנות ופותח בריצה. החמור לעומתו אינו מבין ברמזים - שמו כן הוא. הוא רואה את השוט וזה אינו מדבר אליו. לו צריך מתג, שתופס אותו ומושך אותו בפועל.
והכסיל? לא יועיל לו שוט מתנופף ולא יועיל לו מתג שימשכו אותו. לו צריך שבט, כלומר מקל, מכות בגב ממש, כדי שיבין עניין. וכמו שנאמר: "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה" - למבין די בגערה, רק תגער בו, תאמר לו מילה, תרמוז לו, תעשה לו פרצוף - והוא הבין. אבל הכסיל צריך מאה מכות עד שהוא מתחיל לקלוט ולהבין.
ומבאר הגר"א מדוע דווקא כך: משענת הסוס היא על רגליו. החלק החזק והתקיף אצל הסוס הוא הרגליים האחוריות, ולעומתן ידיו (הרגליים הקדמיות) דקות; ולכן כשהוא מתרומם הוא נעמד על רגליו האחוריות ומרים את ידיו. מכיוון שרצים ברגליים, הסוס מיועד לריצה, ודי לו שיראה את השוט מאחוריו והוא פותח בריצה. החמור להפך: משענתו על ידיו, גופו נוטה קדימה, והחלק החזק שלו הוא הקדמי, ורגליו האחוריות עדינות - ולכן כשהוא מתרומם זה על ידיו והוא בועט ברגליו. ומכיוון שמשא נושאים בידיים, החמור מיועד למשא ולא לריצה. החמור באופן טבעי אינו רץ; אם ירדפו אחריו או יפחידו אותו ירוץ מעט, למרחק קצר. לכן אין לו שוט אלא מתג: במתג מוליכים, לא מריצים. השוט הוא כאיום מאחור שגורם לרוץ, והמתג הוא כלי הנהגה שמושך ומוליך לאט.
ומהו הרמז? אומר הגר"א: המידות נקראות רגליים - אלו ההרגלים של האדם, מה שמוליך אותו ומנחה אותו. וצריך תוכחת מוסר כדי שילך ברגליו, וזה השוט. הסוס שמשענתו על רגליו די לו לראות את השוט - וזה נאמר על האנשים הצדיקים יותר, בעלי המעלה, שמצד עצמם יודעים את הדרך, ודי להם לראות את השוט כדי לקחת מוסר. הם אותם הרצים למרחקים גדולים, וכמו שנאמר על האבות הקדושים: אברהם יצחק ויעקב, שרצו לפניי כסוסים בין ביצעי המים - הביטוי לאדם צדיק הוא רץ כסוס.
החמורים לעומת זאת מבטאים את האנשים הפשוטים יותר, את עמי הארץ, שאינם יודעים להדריך את עצמם בדרך ישרה וצריכים מתג שימשכו אותם בו. וגם כשמושכים אותם אין זה "משכני אחריך נרוצה" - הוא ילך, אבל לרוץ לא ירוץ, כי הילוכם על ידיהם, ועל הידיים קשה לרוץ. וזה מה שמבטא העניין: הסוס לריצה והחמור למשא. עמי הארץ עיקר עניינם קיום מצוות, לא עסק התורה - שעסק התורה צריך ריצה למרחקים. הידיים מבטאות משא, והאדם נושא בידיו: מניח תפילין, מתעטף בציצית וכדומה; קיום המצוות בא לידי ביטוי יותר בידיים.
נמצא שהפסוק מדבר בשני סוגי אנשים - החשובים והפשוטים. לחשובים די בראיית השוט; לפשוטים צריך מתג, תנחה אותו בדרך ישרה והוא ילך. אבל הכסיל, ההולך אחר תאוות ליבו, לא זה ולא זה יועיל לו. מה שנשאר הוא רק השבט. רק כשהוא חוטף מכה הוא מתחיל לחשב מסלול מחדש, ומתחיל להבין שדרכו מוטעית ושעליו לשנות כיוון.
אַל־תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן־תִּשְׁוֶה־לּוֹ גַם־אָתָּה׃ (ד)
עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן־יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו׃ (ה)
הגמרא מקשה: שני הפסוקים סותרים זה את זה. האם "אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה", או "ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו"? ומתרצת הגמרא: לא קשיא, כאן בדברי תורה, כאן במילי דעלמא. ושואל הגר"א: לכאורה אינו מובן, שהרי בפסוקים עצמם אין שום חילוק ואין אזכור של דברי תורה ומילי דעלמא - מהיכן הגמרא מחלקת?
אלא שתירוץ הגמרא מפורש בפסוק עצמו. הגמרא אינה מחדשת דבר מדעתה, היא רק קוראת את הפסוק ומוצאת את מה שכתוב בו. שני הפסוקים מנמקים את עצמם: "אל תען... פן תשווה לו גם אתה" - זהו מצב שבו אם תענה לו, תשווה לו גם אתה, וזה במילי דעלמא. שם, אם אדם אמר לך דבר הבל, דבר קנטור, ואתה עונה לו ברמה שלו - הורדת את הרמה שלך ודרדרת את מעלתך לרמת הכסיל. בזה "תשווה לו גם אתה". ובדברי תורה לא שייך לומר כן.
ולעומת זאת "ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו" - במקום שעל ידי התשובה אני סותר את דבריו, ואם לא אענה יהיה חכם בעיניו ויחשוב שהוא מבין. יילך ויתפאר: "שאלתי אפילו את הרב פלוני והוא לא ידע לענות". באמת הרב ידע, אלא שלא רצה לענות, אבל ההוא ישתבח ויחשוב שהוא יודע יותר טוב מן הרב, ינהג לפי טעותו וילמד את הטעות שלו לאחרים - שהרי הנה, ניצח את הרב. במצב כזה יש לענות לו.
ויש מצבים שבהם אדרבה, עדיף לא לענות ולעזוב אותו. אם אני אענה לו אפתח עימו ויכוח, והוא יתחזק בדעותיו וישמיע אותן יותר, ופשוט נתתי לו במה. ואין לנו שום עניין לתת במה לכופרים. ולכן בסמינרים לאנשים שאינם שומרי מצוות, כשאדם בא לנגח אומרים לו: "אשב איתך אחרי ההרצאה". ראשית, אדם שבא לנגח אינו רוצה לצאת קטן ליד כולם, ולכן יישאר דבוק בעמדותיו גם אם ישתכנע - האגו שלו לא ייתן לו להודות. ושנית, אין שום צורך שכל דברי הכפירה שלו יישמעו באוזני אחרים, שהרי מי שממילא לא נחשף לכפירה - למה שישמע?
וכתוב שהאוזן נכווית תחילה מכל האיברים. ואף אם אדם חזק באמונתו וסבור שאין מה לחשוש - אין דבר כזה, שהרי "מינות דמשכא", הכפירה מושכת את ליבו של האדם. אסור לאדם להקשיב לדברי מינות ודברי כפירה, גם אם הוא אומר "אני לא מאמין בזה". ורבים טועים בזה ואומרים: "יש אצלנו מרצה באוניברסיטה, ואני צריך את התואר, אני צריך לשמוע". מי התיר לך? מי התיר לך לשמוע דברי כפירה ודברים המנוגדים לתורה? אין אדם בעולם שיתיר את זה. דברי כפירה הם מסוג הדברים שייהרג ואל יעבור, שזה אביזרייהו של עבודה זרה, ואנשים עושים זאת מתוך חוסר דעת. והמציאות מוכיחה שאנשים מושפעים: פתאום אתה רואה אדם שהיה חזק באמונה ואומר לך "שמעתי דברים אחרים, זה לא כל כך ברור" - מהיכן כל זה? הוא שמע דברי כפירה, והכפירה משכה את ליבו והביאה אותו לדברים חמורים.
וכל מה שנאמר "ענה כסיל כאיוולתו" הוא כאשר באמת יש לך כוח לענות. אבל אם אין לך כוח לענות - עדיף שתשתוק. ראשית, יכול להיות שהוא ישכנע אותך, שהרי אין לך תשובות למה שהוא אומר. שנית, הוא ילך ויאמר: "דיברתי עם רב ולא היו לו תשובות", והוא אינו מבחין בין אברך כולל ובין רב גדול, ואף רב גדול - אם אין זה תחום עיסוקו, אין זו חוכמה. שאל אותך על קדמות העולם - מה למדת על קדמות העולם שתתווכח איתו? תדבר עימו על פחמן 14 והוא יאמר: איני יודע על מה אתה מדבר. יש לו אמונה תמימה שבתורה כתוב כך וכך, וזה נפלא וכך צריך להיות, אבל אדם כזה אינו יכול להתמודד עם איש מדע הבא בטיעונים פסאודו-מדעיים כדי להוכיח את מה שהוא רוצה. במצב כזה עדיף כלל לא להתווכח ואף לא לחוות דעה, אלא להפנות: "אתה באמת רוצה לדעת? אפנה אותך לאנשים שזה התחום שלהם". יש אנשי מדע שומרי מצוות שחקרו את הנושא ובקיאים בו לפני ולפנים, ויש מספיק אנשים בעולם התשובה שזה תחום עיסוקם, והם יוכלו לענות כסיל כאיוולתו.
כללו של דבר: אם אדם בא להקשות או להטיח דברים, וכל מגמתו לנגח ולהוכיח שדברי התורה אינם נכונים, והוא לא בא לשמוע ולקבל - עדיף לא לענות לו, שכן התשובה רק תביא אותו לומר עוד דברי בלע. אבל אם הוא באמת חושב שאמר דבר חוכמה ורוצה להביע דעה המנוגדת להלכה, ואני יכול לענות לו והוא יקבל - ניחא.
סיפרנו פעם על הרב מבריסק שנסע ברכבת עם תלמידיו. היה שם כומר שהתחיל לעשות נפשות ולקרב את התלמידים לאמונה באותו האיש, וטען שאמו התעברה ברוח הקודש ועוד הבלים כאלה. אמרו לו התלמידים: נביא שקר הוא. אמר להם: איך אתם מדברים? אמרו לו: הרי חכמים חיו בדורו, והם קבעו עליו שדינו מסית ומדיח שחייב מיתה - וכי אתה יודע היום יותר טוב מחכמי ישראל שחיו אז? אמר להם: הם טעו. אמרו לו: על סמך מה אתה קובע שחכמי ישראל טעו? אמר להם: הנה רבי עקיבא, מה הוא חשב על בר כוכבא? היה בטוח שהוא משיח ה', ובסוף התברר שהוא בר כוזיבא ומת - אם כן רבי עקיבא טעה. נמצא שחכמי ישראל טעו: מי שאינו משיח חשבו שהוא משיח, ומי שהוא משיח חשבו שאינו. נסתתמו טענותיהם ולא היה להם מה לענות.
הרב מבריסק כל אותו זמן לא נכנס לוויכוח כלל, אלא ישב ועסק בלימודו. אבל כשראה שהתלמידים נתקעו - העגלה מבוססת בבוץ, וצריך סוס ותיק כדי לחלץ אותה - פנה לאותו כומר ושאל: ומי אמר לך שרבי עקיבא טעה? על סמך מה אתה קובע שטעה כשאמר שבר כוכבא הוא המשיח? אמר לו הכומר: פשוט שטעה, הרי אתה רואה שבסוף מת. אמר לו הרב מבריסק: אם כן, גם אתה מודה שמשיח שמת אינו משיח. וחזר ללימודו.
אין צריך להתווכח הרבה. אם אתה חכם, אתה יכול לענות כסיל כאיוולתו מיד, בלי ויכוחים ובלי הסברים ארוכים, ולהוכיח מיניה וביה שהוא מדבר שטויות. ואם לא - עדיף שלא תיכנס לוויכוח כלל, שכן אמונתך עלולה להתערער, והצד השני עוד יחשוב: הנה אני צודק, יש לי תשובות, שאלתי הרבה רבנים ולא ידעו לענות לי.
הרב לסרי סיפר שאחד בא אליו ואמר: כבוד הרב, איפה כתוב בתורה שצריך ללכת עם כיפה? שאלתי הרבה הרבה רבנים ואף אחד לא ידע. אמר לו הרב: מה זאת אומרת? זה פסוק מפורש - "בצאתך מביתך וכיסית ראשך". אמר לו: באמת? כבוד הרב, אתה הרב הראשון שענה לי! ואין כזה פסוק כלל, אבל זהו "ענה כסיל כאיוולתו" - את התורה שלנו הוא ממילא אינו מכיר. לפעמים לפי האיוולת שלו צריך לענות לו.
מוסיף הגר"א דיוק בלשון: כתוב "אל תען כסיל כאיוולתו". הגמרא אומרת: "מאן דאמר לחבריה מילתא, לא להדר ליה טפי ממאי דאמר ליה חבריה" - יש הלכות גם כיצד מתווכחים. אם מישהו אמר לך דבר מסוים, אסור לך להחזיר לו יותר ממה שהוא אמר לך. נמצא שמה שהוא אמר לי - מותר לי מן הדין להחזיר לו באותה מידה, ואיני מדבר כעת על מידת חסידות אלא על עיקר ההלכה. וזהו הדיוק: "אל תען כסיל כאיוולתו" - אף שלאדם שאינו כסיל מותר לי לענות לפי אותה רמה שבה דיבר אליי, לכסיל אפילו כאיוולתו, אפילו באותה רמה, אל תענה. וכל שכן שלא תענה לו מנה אפיים.
המלבי"ם מבאר: הכסיל, כפי שלמדנו, הוא אדם הנמשך אחר תאוותיו - יכול להיות פיקח, אבל נמשך אחר תאוותיו. ותאוותיו מנוגדות לחוקי החוכמה ולחוקי התורה, וממילא הוא אינו שומר את חוקי התורה - לא מפני שיש לו הוכחות חדשות לסתירת אמיתות התורה, אלא מפני שהוא בעל תאווה.
אלא שלא נעים לו להציג את עצמו כך. אם תשאל אותו "למה אתה עושה כך וכך", הוא לא יאמר "כי אני בעל תאווה, כי איני מסוגל להתגבר, כי יש לי אופי חלש". לכן הוא אומר: "תשמע, לא לגמרי ברור שזה אסור, ובכלל אין ממש הוכחות שהתורה אמת" - הוא בא לקצץ בנטיעות כדי להצדיק את תאוותו, כי את הטיעון האמיתי לא נעים לו לומר. ואגב, בדורנו נשבר מסווה הבושה. היום אדם אומר לך בפשטות "בא לי", "יש לי חולשה לזה", "אני חופשי" - אין לו כל בעיה להודות בחולשותיו ואינו מתבייש בהן. פעם אדם התבייש לאמר "יש לי חיסרון כזה ואיני מסוגל להתגבר עליו", והיה מרגיש אי נעימות, ובעקבות זה היה צריך לתפור אג'נדה למעשיו ולבנות סביבם אידיאולוגיה.
למשל, בענייני צניעות ועריות: אדם נשוי ועושה דברים אסורים, ובונה תיאוריה - "אתה צריך להבין שאיש אינו בנוי לחיות עם אישה אחת, תראה בטבע, שור אחד ומאתיים פרות, וגם על פי התורה אדם יכול לשאת כמה נשים". אחרי שיש אידיאולוגיה וכל מיני הסברים מלומדים כיצד האיש בנוי - תעשה מה שבא לך. את האמת הפשוטה, "אני בעל תאווה עם אופי חלש שאינו מסוגל להתגבר", לא נעים לו לאמר, כי היא מציגה אותו כלא מכובד. לכן הוא בונה אידיאולוגיה שאומרת שכך צריך להיות וכך נדרש מהאדם לחיות ואלו הם טבעיו.
ואם כן, אומר המלבי"ם, מה יועיל שאבוא ואסתור את טענותיו של הכסיל? הבעיה שלו אינה לוגית ואינה שכלית, הבעיה שלו היא תאוות. וכשאתה סותר את טיעוניו אתה מציג אותו במערומיו כאדם שפל ובעל תאווה - ולכן הוא יאחז בקרנות המזבח ויתווכח איתך, אף שהוא עצמו יודע שטיעוניו אינם אמיתיים, כי הוא זקוק לאידיאולוגיה שתיתן לו הרגשה טובה ותצדיק את מעשיו. הסדר אצלו הפוך: אין זה שהטיעונים השכליים שכנעו אותו ללכת אחר תאוות ליבו, אלא תחילה רצה את תאוות ליבו, ואחר כך בנה סביבן חומה של טיעונים שכליים. ואם תסתור לו את הטיעונים, אתה שומט את הקרקע מתחתיו, ומה נשאר לו - סתם בעל תאווה? לכן יתעקש שהוא צודק גם לאחר שסתרת הכול.
סיפרנו פעם מה שספר הרב צבי ענבל, אחד המרצים וממקימי ארגון ערכים, איש מדע ואיש אשכולות. בתחילת דרכם, כשהתחילו לעשות סמינרים, הסמינרים היו מבוססים בעיקר על לוגיקה ועל הוכחות לאמיתות התורה - ויש שתים עשרה דרכים להוכיח את אמיתות התורה, שכל אחת מהן אינה תלויה בשנייה. בין השאר היו נותנים גם הרצאות על חיי משפחה וחינוך ילדים. והיום זה עובד הפוך: ההוכחות לאמיתות התורה תופסות חלק קטן מאוד מן ההרצאות, ועיקרן הוא לקרב את הדעת של האנשים אל שמירת התורה, "למה זה טוב לי". שהרי נוכחו לראות שההוכחות אינן מה שחסר לאנשים, ולא שם נמצאת הבעיה.
וכך הגיעו למסקנה זו: בזמנו סמינר נמשך שבוע, ולא לכל אדם היה פנאי להתנתק מעבודה ומילדים. לכן החליטו לרכז את החלק הראייתי, חלק ההוכחות, בשלושה ערבים באולם גדול - מעין מרתון הרצאות בעלות נמוכה, שאדם יכול לבוא אליו בסוף יום העבודה. ביום הראשון האולם היה מלא. הרצו הוכחות לאמיתות התורה, עוד ראיה ועוד הוכחה, והאנשים נותרו פעורי פה. למחרת הגיעו אולי עשרה אחוזים. מה התברר? שאנשים ברחו מפחד. כל זמן שאדם סבור שמדובר במיסטיקה או באמונה כלשהי - "בוא נשמע, זה לא מחייב". פתאום התברר לו שמדברים כאן על הוכחות, וזה מחייב אותו. הדבר הגיע אליו בשלב שנפשית לא היה מוכן לו: אומרים לו שצריך להיות שומר מצוות, והוא נפשית סולד משומרי מצוות.
מכאן התברר שצריך דרך ארוכה הרבה יותר: קודם כל שיבין שלשומרי המצוות אין קרניים והם אינם חייזרים. אחר שיבין זאת ודעתו תתקרב אל שומרי המצוות, שמירת המצוות לא תיראה לו עוד כפייה או עול שאינו רוצה לקבל. הרבה מן ההרגש כאן משחק תפקיד. ולכן היום עיקר הסמינרים אינם עובדים על השכל, שהרי הבעיות של בני אדם היום אינן "מי אמר שיש בורא לעולם" - שמונים אחוז מן הציבור צמים ביום כיפור, ולמעלה משישים אחוז מאמינים בשכר ועונש, לפי מחקרי מכון גוטמן. הבעיה היא: איך אתה מושך אותי לזה? איך אתה מביא אותי לנתק את עצמי מן ההרגלים שלי, מן התאוות שלי, מצורת החיים "החופשית" שלי, ולהכניס עצמי לעול ולמוסרות? השאלה היא איך מקרבים את הדברים אל הדעת.
ומכאן שכאשר אתה בא לפרוך לאדם את ההוכחות שיש לו כביכול לכך שאין צורך לשמור תורה ומצוות - אין זו הבעיה, ולא מכוח ההוכחות הוא כפר. וכמו המעשה שסיפרנו פעם על הרב מבריסק, שתלמיד אחד עזב את הישיבה ופקר, ולאחר זמן פגש את הרב. אמר לו: כבוד הרב, אני רוצה שתדע שבאמת היו לי שאלות וקושיות על הנהגת השם ועל בורא עולם, ובגללן עזבתי. בא כמתרץ את עצמו, שלא יסתכל עליו הרב כבעל תאווה שחיפש הנאות. אמר לו הרב: תגיד לי בכנות, מתי התחילו השאלות שלך - בישיבה או אחרי שעזבת? אמר לו: האמת, בעיקר אחרי שעזבתי. אמר לו הרב: אם כך, אין לך שאלות אלא תירוצים. תשובות על שאלות אני יודע לענות; תשובות על תירוצים איני יודע לענות.
פירושו של דבר: אדם מחפש לתרץ את עצמו, וכי יאמר "אני בעל תאווה, כי בא לי"? לכן הוא אומר "היו לי שאלות, לא הבנתי את הנהגת השם, חוסר צדק". ואם כן, כשאבוא ואסתור את תירוציך - האם תחזור בתשובה? הרי לא התירוצים הם הסיבה שכפרת. כפרת מפני שרצית תאווה, ואם תירוץ זה ייסתר, תחפש מחר תירוץ אחר. וכשאדם "לא בא לו", אי אפשר לשכנע אותו.
וזה כמו הורים שמנסים לשכנע את הילד מדוע עליו לסדר את החדר. הילד ממציא תירוץ, הם סותרים אותו, הוא ממציא תירוץ חדש, הם סותרים גם אותו, והוא ממציא עוד אחד - וזו שטות גמורה מכמה סיבות. ראשית, עם ילד לא מתווכחים; ילד צריך לדעת שעם אבא ואימא לא מתווכחים. וברגע שנכנסת איתו לוויכוח - "אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה": אני ואבא באותה רמה, וכל עוד אבא לא שכנע אותי מדוע לסדר את החדר, אין סיבה שאסדר. והראיה שאין זה עניין של שכנוע: אמרתי לו טיעון, הוא הביא טיעון חדש; סתרתי גם אותו, והוא הביא אחר. וכי זה משחק פינג פונג? אני אבא ואמרתי לך שאתה מסדר את החדר, אני אימא ואמרתי לך שעכשיו אתה מסדר את החדר. כדי שלא נהיה אנשים חסרי היגיון - פעם אחת אסביר, ואם יש לו טיעון אענה לו תשובה קצרה, אבל לוויכוח לא נכנסים.
וכי יש כאן חוסר הסכמה בין הילד לבין אבא בנוגע לסידור החדר? הוא אבא ואתה ילד, ומה שהוא אומר עליך לעשות. והילד מחפש תירוץ לא מפני שמסיבה זו אינו צריך לסדר, אלא מפני שלא בא לו לסדר; תסתור תירוץ אחד, ימצא אחר. וכן הבת שלא בא לה לשטוף כלים - תעלי כל טיעון והיא תעלה טיעון כנגדו. וכי הבעיה שלה היא שכנוע? אם תשתכנע שצריך לשטוף כלים, הכול יהיה פשוט? הבעיה שלה היא שהמים קרים, אין לה חשק, ולעמוד עשרים דקות או חצי שעה לא בא לה. אני יכול להבין אותה, אבל בשום אופן לא אכנס לוויכוח שהשכנוע בו משני. ואם אשכנע אותה - וכי אז יבוא לה?
זה יסודו של "אל תען כסיל כאיוולתו": כאשר האוויל מעלה טיעונים למה הוא עושה את מה שהוא עושה, התייחס לטיעונים ברמה המתאימה להם. אין אלו טיעונים שבגללם הוא עושה, אלא מכיוון שהוא עושה, הוא מחפש תירוצים ומחפש טיעונים.
למדנו שלוש דרגות של הכוונה: שוט לסוס - לאנשים החשובים די בראיית התוכחה; מתג לחמור - לאנשים הפשוטים צריך להוליכם בדרך ישרה; ושבט לגו כסילים - את ההולך אחר תאוותיו רק מכה מעוררת לחשב מסלול מחדש. ולמדנו את החילוק שבין "אל תען כסיל כאיוולתו" ל"ענה כסיל כאיוולתו": במילי דעלמא אין להוריד את הרמה ולהשתוות לכסיל, ובמקום שהשתיקה תעשה אותו חכם בעיניו ויילך וילמד את טעותו לאחרים - יש לענות, אך רק למי שבכוחו לענות ובתחום שהוא יודע. ובעומק הדברים לימדנו המלבי"ם שהכסיל אינו סובל מחוסר ידע אלא מתאווה, וכל טיעוניו אינם אלא חומה שבנה להצדיק את מעשיו - ולכן אין הוויכוח פותר את בעייתו. הדרך אינה בסתירת תירוצים אלא בקירוב הדברים אל הדעת ואל הלב.