פתיחה: טובה תחת רעה
אנו עומדים באחד הפסוקים המפורסמים שבספר משלי, פסוק שיש בו הדרכה מעשית ביחסי אדם לחברו, ומאחוריו נחבאת תורה שלמה בעבודת האדם מול יצרו. נפתח בפשט, נעבור לדרש חז"ל, נעמיק בדברי הגר"א, ונסיים בביאור המלבי"ם.
אִם־רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם־צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם׃
רש"י מביא שני פירושים. הפשט - כמשמעו: כאשר השונא שלך רעב, תן לו לאכול; כאשר הוא צמא, תן לו לשתות. והדרש של רבותינו: 'אם רעב שונאך' - זה יצר הרע. הוא רוצה להשביע אותך בעבירות, ואתה מושך אותו לבית המדרש ומשביע אותו לחמה של תורה ומשקה אותו ממימיה של תורה.
הגר"א שואל את השאלה הפשוטה שעולה בלב: הרי הוא שונא שלי, הוא עשה לי רעה - ואני אעשה לו תחתיה טובה? התשובה נמצאת בפסוק הבא.
כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל־רֹאשׁוֹ וַיהֹוָה יְשַׁלֶּם־לָךְ׃
על ידי שאתה מיטיב לו, כביכול אתה שם לו גחלים על ראשו, והוא לא יוכל להרים ראש כנגדך. כך הוא גם כפשוטו של דבר: כאשר אתה עושה למישהו טובה במקום רעה, האדם מרגיש אי־נעימות ונקיפות מצפון. הוא חיכה שתחזיר לו מלחמה, שתילחם בו, ובמקום זה הוא רואה שאתה מתייחס אליו בסלחנות ומגלה כלפיו אצילות. הרבה יותר קל היה לו אילו היית נלחם והיית מחזיר. וכשאתה לא רק שאינך מחזיר, אלא עוד מתנהג אליו בדרך יפה - זה נדמה לו כגחלים על ראשו.
'אם פגע בך מנוול זה' - שתי שאלות
הגר"א לוקח את כל הפסוק לדרך הדרש שדרשו חז"ל על יצר הרע. יצר הרע נקרא שונא - הוא השונא הגדול ביותר של האדם, ואינו נח ואינו שוקט עד שיראה את האדם למטה מעשרה טפחים, עד שיראה אותו בקבר. ואמרו חז"ל: אם פגע בך מנוול זה, מושכהו לבית המדרש; אם אבן הוא - נימוח, אם ברזל הוא - מתפוצץ.
וצריך להבין: למה הכפילות, אם אבן נימוח ואם ברזל מתפוצץ? ועוד שאלה - לכאורה הדברים הפוכים. מה נימוח, אבן או ברזל? ברזל נימוח. ומה מתפוצץ? אבן, שמתפוצצת לרסיסים רבים. אם כן היה צריך לומר: אם אבן הוא - מתפוצץ, אם ברזל הוא - נימוח.
'מושכהו לבית המדרש' - הדרך של שלא לשמה
אומר הגאון מווילנה: 'אם פגע בך מנוול זה' - הוא רוצה להטות אותך מן התורה, הוא רוצה שלא תלמד. ואם תשאף להתחיל מיד ללמוד תורה לשמה - זה לא ילך, כי בשבילו זה נוקאאוט, והוא יתנגד בכל צורה ויעמוד כנגדך כחומה בצורה. מה תעשה? תתחיל שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. זהו 'מושכהו לבית המדרש'.
אם תאמר לו: אני עוזב אותך ואני הולך לבית המדרש - הוא יאמר לך: אתה עוזב אותי? אני לא עוזב אותך. אבל אם תאמר לו: בוא נלך שנינו יחד - זהו לימוד שלא לשמה. למה אתה לומד? שיקראוני רבי, שיכבדו אותי, שאוכל לקבל תפקיד ולהרוויח כסף. וכמו שאומר הרמב"ם וכדברי הגמרא, שבתחילת לכתו של אדם לבית המדרש הוא הולך במגמה של שלא לשמה. וכבר למדנו בנפש החיים שרבי חיים מוולוז'ין כותב: לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה - ולשון 'לעולם' מלמדת שזה המסלול, אין מסלול אחר של ישר לשמה.
אמור ליצר: אני לא הולך עכשיו להיות לומד לשמה, אתה בא איתי, גם אתה בתמונה, גם לך יהיה מזה רווח. זהו 'מושכהו לבית המדרש' - קח אותו איתך, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ואז תצליח להיפטר ממנו לחלוטין, ואז 'גחלים אתה חותה על ראשו'. וכבר אמר מי שאמר, שנכנס פעם לבית מדרש ואמר: אני רואה שיש כאן הרבה יצר הרע. שאלוהו למה, אמר להם: כתוב 'מושכהו לבית המדרש' - בא אדם, משך אותו לבית המדרש, השאיר אותו כאן והלך... נמצא בית המדרש מלא יצר הרע. אבל הכוונה האמיתית היא שמתוך זה תגיע ללשמה; ואם תישאר תמיד בשלא לשמה - ודאי שאין זה דבר טוב.
נימוח ומתפוצץ
'אם אבן הוא נימוח' - כמו שכתוב 'אבנים שחקו מים', שהמים הצליחו לשחוק את האבנים. 'אם ברזל הוא מתפוצץ' - כמו שכתוב 'הלוא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע'. ואחד ההסברים שם הוא שדווקא הסלע מפוצץ את הפטיש, כעין 'אבנים שחקו מים', והיינו שהברזל הוא המתפוצץ.
שני מיני יצר הרע: מים ואש
מכאן מסביר הגר"א את עומק הדברים, והוא הולך בקו הזה כבר מתחילת ספר משלי: ישנם שני מיני יצר הרע - יצר הרע התאווני ויצר הרע הכעסני. התאווני מושך את האדם לתאוות, והכעסני מביא את האדם לידי כעס, מרתיח אותו ומכעיס אותו על כל דבר, וחלק מזה גם הגאווה. התאווני אינו קשור לכעס ולא לגאווה - באות לו תאוות והנאות גשמיות.
השניים הללו הם ימין ושמאל, מים ואש. התאווני הוא ימין, מפני שהוא חזק יותר - התאווה תוקפת את האדם, ומאוד קשה להתגבר עליה. הכעסני הוא שמאל, מפני שהוא חלש יותר, הוא אינו תוקף את האדם כפי שהתאווה תוקפת אותו.
התאווני הוא מים. תאוות נמשלו למים, וכבר הארכנו בזה בפרשת תרומה בעניין מי הכיור. דור המבול קלקלו במים ונענשו במים - 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ', ושכבת זרע דומה למים, ולכן נידונו במים. וכך אתה רואה בעולם: כשרוצים למכור לך חופשה, בתמונה תמיד יהיו מים - ים עם דקלים, בריכה, ספא. איך שאתה רואה מים, מיד זו נירוונה, זו תאווה. וכן אצל רבי אלעזר בן ערך - 'נמשך אחר המים היפים'; מי שנמשך אחר תאוות העולם הזה, מדברים בו על מים.
הכעסני הוא אש. 'כי אש קדחה באפי' - האדם מתלהט. וזהו 'חרון אף', שהאף מתחמם ויוצאים ממנו אדים; 'חרה' מלשון חימום ושריפה, כמו 'חרבו נהרות'. זה הכעס, זו האש.
התורה - אש ומים
כיצד מטפלים בשני היצרים? אומר הגר"א: התורה עצמה היא אש ומים. 'הלוא כה דברי כאש נאום ה'' - והאש הזו כנגד אש הכעס. 'הוי כל צמא לכו למים' ואין מים אלא תורה - ומימי התורה הם כנגד מימי התאווה. כשיש מימי תורה, מתבטלים מימי התאווה. וכמו שכותב הרמב"ם, שאין התאווה שולטת אלא בלב הפנוי מן החכמה - כשאין תורה, יש תאווה.
ומצד שני, הזוהר הקדוש אומר שכאשר ביטלו את יצרא דעריות - בטלה חדוותא דשמעתתא, ההנאה של הלימוד התבטלה. כי זה לעומת זה: בתורה יש בחינה של הנאה ומשיכה, ואם מבטלים את התאווה לחלוטין, כנגדה מתבטלת גם ההנאה שבתורה.
והיכן רואים את שני החלקים הללו בתורה? אומר הגר"א: יש הלכות ויש אגדות. האגדות נמשלו למים. תאווה מושכת - וגם אגדה מושכת. ולמה נקראת 'אגדתא'? מביא הערוך שהוא מלשון 'יתנגיד', משיכה, שהיא מושכת את לבו של אדם. העוסק באגדה נמשך אחריה, יכול לעסוק בה כל היום, והיא נותנת לו הנאה. לעומת זאת הלכות הן דבר חמור, שצריך לעיין בו, לדקדק, לפתוח ולראות מה השיטות, ליישב ביניהן ולראות שאין סתירות - דברים קשים הרבה יותר. האגדה זורמת בהנאה, כמו מים.
ובאה התורה ואומרת: נתתי לך את לימוד האגדה, שיש בו גם את עניין המוסר - ואגדתא מלאה מוסר, דברי מוסר הכתובים בש"ס - ועל ידה תשבור את יצר התאווה, שהוא בחינת מים. ההלכות הן הדינים, והן האש. מתי אדם מתרתח בלימוד - באגדה או בהלכה? ודאי בהלכה. כשהוא מפלפל יש רתיחה: איך אתה אומר דבר כזה, החילוק אינו כזה! זה צועק מכאן וזה צועק משם. באגדה הכל על מי מנוחות. נמצא שלימוד ההלכה, ההכרעה אליבא דהלכתא מתוך עומק העיון, הוא אש - והאש הזו מבטלת את הכוח הכעסני שהוא בחינת אש.
למה אבן נימוחה וברזל מתפוצץ
מה ההבדל בין 'מתפוצץ' ל'נימוח'? מתפוצץ הוא על ידי אש - ברגע אחד האש מפוצצת. נימוח הוא על ידי מים - טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה, עד שאחרי שנים אתה נוכח לראות ש'אבנים שחקו מים'. אפילו אבנים שחקו המים, אבל באופן איטי; ואילו אש יכולה לגרום פיצוץ ברגע אחד ולבטל את הדבר במקום.
ואומר הגר"א: יצר התאווה נקרא אבן - 'והסירותי את לב האבן מבשרכם' - מפני שהתאווה מטמטמת את לבו של אדם. לכן 'אם אבן הוא - נימוח', על ידי מים, לאט לאט. 'ואם ברזל הוא - מתפוצץ' - זהו כוח הכעס, שמתפוצץ על ידי אש, שאש התורה יש בה כוח לבטל את הכעס, אש לעומת אש.
ומה טעם הדבר? אומר הגר"א: הכעסני נוח לשוברו יותר מן התאווני. וההסבר: הכעס אינו נצרך לאדם לחייו, ואילו התאווה נצרכת לאדם לחייו. לא יהיה נכון שאדם יבקש: ריבונו של עולם, בטל את יצר הרע של התאווה. שהרי כשניסו לעשות כן - ביצה של תרנגולת לא מצאו, שגם תרנגול לא נזקק לתרנגולתו. ואם היה מתבטל יצר התאווה, היכן היה אדם נושא אישה, היכן היה מוליד בנים, היכן היה בונה את ביתו? נמצא שיצר התאווה הכרחי - וזו הסיבה שקשה לבטלו. את הכעס אני יכול למחוק ולבטל לחלוטין; את התאווני אי אפשר לבטל, כי הקדוש ברוך הוא הטביע אותו בך, והמטרה שהטביעו בך היא שתמצה את העניין הזה בקדושה - שתבנה בית, שתקים משפחה, שיהיו לך ילדים. לכן אין 'חוכמות' של פיצוץ אחד, אלא להחליש ולהחליש, עוד טיפה ועוד טיפה, עד שיבוא לידי ביטוי רק במקום של קדושה ולא חלילה במקום של טומאה.
'האכילהו לחם' ו'השקהו מים' כנגד שני היצרים
על פי זה מפרש הגר"א את הפסוק: 'אם רעב שונאך' - זה היצר הכעסני. 'האכילהו לחם' - לחם אלו ההלכות, 'ורב תבואות בכוח שור'. 'ואם צמא' - זה היצר התאווני, שהתאוות נמשלו למים, וכנגדו 'השקהו מים' - אלו האגדות, מימיה של תורה. ולשון 'האכילהו' ו'השקהו' מלמדת: תן לו, למד את הכל, אפילו בתחילה שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה ותצליח בסופו של דבר להתגבר על היצר.
אין הדינים מתמתקים אלא בשורשם
אומר הגר"א שזהו סוד מה שכתוב שאין הדינים מתמתקים אלא בשורשם. וקודם לכן יש לדעת שדינים ממותקים הם במעלה גדולה יותר מן החסדים. שמעתי פעם מהרב עמאר משל לזה: אדם מגישים לו מים - מים רגילים, מתוקים, בסדר; מוסיפים סוכר - יהיו מים עם סוכר. ואילו כשמגישים לו קפה שחור, שלוש כפיות קפה ובלי סוכר כלל - הוא טועם ולא מסוגל, מר. ואז שמים לו שתי כפיות סוכר, והוא טועם - הרבה יותר משובח. על מה הוא הולך עכשיו, על הקפה או על המים? ודאי על הקפה. אלו דינים ממותקים: מה שהיה דין הפכנו אותו לרחמים ולחסדים, והוא משובח יותר מן החסדים.
מיתוק הדינים פירושו שיש דבר שהוא בבחינת דין, קושי ומרירות, ויש אפשרות למתק אותו - על ידי תורה, על ידי מצוות, על ידי מעשים טובים. הארכנו בזה בהסבר העניין של 'שפך לו קיתון על פניו': ימי הדין הם דינים קשים, יין הוא דינים, אדום; ובא העבד למתק את הדינים על ידי המים, שסוכות הוא מים והמים הם חסדים. וכשהקדוש ברוך הוא אינו רוצה למתק את הדינים אלא להשאיר את הדין בתוקפו, דינא קשיא, אז רחמנא ליצלן שופך לו קיתון על פניו - לוקח את החסדים ואומר איני רוצה בהם, ולכן עניין הגשם בסוכות חמור מאוד.
וזהו 'אין הדינים נמתקים אלא בשורשם': כדי למתק דבר, עליך לפעול דרך השורש שממנו הוא נובע. הכעסני - שורשו אש, ולכן ממתקים אותו באש התורה שבלימוד ההלכה. התאווני - שורשו מים, ולכן ממתקים אותו במימי התורה שהם בחינת האגדות. כך מתקנים את הדינים מכוח התורה עצמה.
ביאור המלבי"ם: שני רווחים
המלבי"ם מבאר: אדם שרוצה לנקום נקמה גדולה בשונאו - לא על ידי שימנע ממנו לחם ומים, לא זו הדרך; אלא להפך, יאכילהו לחם, ואם הוא צמא ישקהו מים. ובזה הוא מרוויח שני דברים, והם שני חלקי הפסוק הבא: 'כי גחלים אתה חותה על ראשו' - ו'וה' ישלם לך'.
הרווח הראשון: במה שאתה מיטיב לו, הרי זה כגחלים על ראשו, שכן בכל רגע הוא יזכור מה אני עשיתי לו וכיצד הוא הטיב לי, ותהיה לו בזה בושה גדולה וכלימה. והבושה למה נמשלה? לאש. וכבר הסברנו כמה פעמים שגיהינום אינו מושג של זפת רותחת, שהרי שם אין מציאות גשמית כלל ואין מדובר באש ממש. כתוב בספרים הקדושים שזו אש הבושה, והיא שורפת ברמה שאין אש שלנו אלא אחד משישים ממנה. המשלים שנתנו לנו נכונים מאוד, אך אין להתבלבל - הם משל; והאמת שם היא בושה נוראה ועצומה: איך הייתי מסוגל להכעיס את קוני.
הרב דסלר מביא שהבושה קיימת גם אצל צדיק שלא חטא מעולם: אם רצה לעבור עבירה ונמנע, יש לו בושה על עצם ההווה אמינא שחשבתי להכעיס את המלך - איך יכול דבר כזה לעלות על הדעת? זה כמו אדם שיאמר לאשתו: תשמעי, ראיתי מישהי וחשבתי, אבל בסוף אמרתי לא, אני לא יכול לעשות לך דבר כזה. האם היא תקבל זאת בהערכה? להפך - איך בכלל העלית דבר כזה על דעתך. או כמו בן שיאמר לאביו: אבא, האמת שחשבתי לירוק עליך, אבל התגברתי. וכי יאמרו לו כל הכבוד, אשריך, קיבלת חינוך טוב? מאין בכלל הרעיונות האלה. וכשיגיע אדם למעלה וירגיש: ריבונו של עולם, אני חשבתי להמרות את פיך - אפילו אם מעולם לא המרה את פיו, על עצם המחשבה תהיה לו בושה שאין לשער. ואם אכן המרה את פיו, וייווכח למעלה מי הוא זה שמשקיע בו ונותן לו וכל חייו ממנו - זו בושה קשה ונוראה, וזהו בעצם הגיהינום.
נמצאנו למדים שאש הגיהינום היא גחלים, והבושה היא כאש. וזהו 'כי גחלים אתה חותה על ראשו' - אתה שורף אותו באש הבושה. הוא אומר לעצמו: אני עשיתי לו כך וכך, ותראה איזה מענטש, איזו אישיות, איזו אצילות - על אף כל מה שעשיתי לו, הוא עוד מחפש איך להיטיב לי. זה כגחלים על ראשו.
והרווח השני: 'וה' ישלם לך'. הרי עשית עתה צדקה, עשית טובה תחת רעה, והקדוש ברוך הוא ישלם לך שכר בעבור הצדקה שעשית. אילו היית נוקם, אפשר שהיית עוד מקבל עונש, שהרי התורה אמרה 'לא תיקום ולא תיטור'; ועכשיו שלא נקמת אלא הוספת טובה - אתה עוד מקבל על כך שכר. שני רווחים יש כאן: גם גחלים אתה חותה על ראשו, וגם שכר תקבל.
'חותה' ו'ישלם לך' בדרכו של רש"י
רש"י מסביר ש'חותה' פירושו כל שאיבה ממדורה, כמו 'לחתות אש מיקוד'. ובעניין 'וה' ישלם לך' מפרש רש"י בדרך מעט שונה - לא במובן של תשלום שכר, אלא: ישלימנו עמך, שלא יתגבר עליך.
וכאן מתעוררת תמיד שאלה בלב האדם כשהוא קורא פסוק כזה: שמא ירגיש הלה שאני סמרטוט, שאני מטאטא נרמס, שהוא יכול לעשות בי כרצונו, שאני הפראייר שלו - ואחר כך עוד ישב לי על הקודקוד ויתגבר עליי יותר. ייתכן שיש מצבים קיצוניים כאלה, אבל באופן הרגיל רוב בני האדם הם מצפוניים, גם אם אינם תמיד משתמשים במצפון. אחד אמר פעם שהמצפון שלו נקי, אמרו לו: בלי כל ספק, מעולם לא עשית בו שימוש, ולכן הוא נשאר נקי כמו חדש. יש אנשים שאינם מצפוניים כלל, אבל רוב בני האדם רוצים על כל פנים להיות הוגנים. וביחס אליהם דע לך שגחלים אתה חותה על ראשו. ואם עדיין אתה חושש שמא יתגבר עליך - על כך באה ההבטחה הנוספת: 'וה' ישלם לך', ישלימנו עמך שלא יתגבר עליך.
לסיכום: 'אם רעב שונאך האכילהו לחם' - בפשט זו הדרכה לעשות טובה תחת רעה, ובדרש זו עצה כנגד יצר הרע שהוא שונאו הגדול של האדם. הגר"א מלמדנו שיש שני יצרים: התאווני, בחינת מים ואבן המטמטמת את הלב, שנמוח לאט לאט על ידי מימי התורה שהם האגדות; והכעסני, בחינת אש וברזל, שמתפוצץ באש התורה שבלימוד ההלכה - שאין הדינים מתמתקים אלא בשורשם. והדרך להיכנס לזה היא 'מושכהו לבית המדרש', להתחיל שלא לשמה עד שיבוא לשמה. והמלבי"ם מוסיף שבהטבה לשונא מרוויח האדם שניים: גחלים של בושה על ראש שונאו, ושכר מאת הקדוש ברוך הוא - ורש"י מוסיף הבטחה, שה' ישלימנו עמך ולא יתגבר עליך.