בקטע זה אנו ממשיכים בפרקנו בשלושה פסוקים שכולם נסבים סביב כוחה של הלשון: הפסוק הראשון עוסק בלשון סתר, הוא לשון הרע, ובכוחן של פנים זעומות למנוע אותה; השני מלמד שמוטב לאדם להיות יחיד ובודד מלהיות מחובר לחברה שבה מדברים לשון הרע, או לאשת מדינים; והשלישי מתאר את העונג של שמועה טובה הבאה מרחוק. נלך על סדר הפסוקים ונביא את ביאורי רבנו יונה, האבן עזרא, הגר"א, הרלב"ג, רש"י והמלבי"ם.
רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר׃ (כג)
רבנו יונה והאבן עזרא מסבירים ש'תחולל' כאן הוא מלשון מנִיעה, כמו "חלילה לך מעשות כדבר הזה" (מנוע ממך לעשות כן), כמו "לא יחל דברו" (לא ימנע את מה שאמר אלא יקיים), וכמו "אז הוחל לקרוא בשם ה'" (שנמנעו מלקרוא בשמו והתחילה עבודה זרה). הנמשל: יש עננים בשמים, באה רוח צפון ומפזרת אותם, וכך היא מונעת את הגשם.
וכך גם בנמשל: פנים נזעמים מונעים את לשון הסתר. לשון הרע נקראת 'לשון סתר', לפי שאדם המדבר לשון הרע מדבר בסתר. בא אליך אדם לספר לך לשון הרע, ואתה מראה לו פנים זועפות - הוא מבין מיד שאין הדבר לרוחך, וחדל. אבל כשהוא רואה אוזניים קשובות, שאתה מגלה עניין, שואל לפרטים, מחפש את החדשות - הוא מאריך, מפתח את הנושא וממשיך לספר.
וזו לשונו של רבנו יונה: "כי בראות המגיד את פני השומע והינם זועפים, יחדל כל המון גשם דבריו" - כל המון גשם דבריו ייפסק, כי יבין שאין לו כאן מאזינים. "אבל אם יראה כי השומע ישמח לו, ישתה כמים עוולה ולא יחסוך פיו משקריו, והיה כזה יום מחר, כי ישנה באיוולתו לספר תמיד לשון שקר", ושב לשונו אחר גשם כזביו, וימשיכו כזביו להיות כגשם.
האבן עזרא הולך באותו קו, אלא שבביאורו השני הוא מפרש את 'תחולל' בדרך אחרת: מלשון חיל ורעדה, כמו "ראתה ותחל", "חיל כיולדה", "ותתחלחל המלכה", "יחיל ה' מדבר קדש", "אחזה חיל". רוח צפון מביאה חיל ורעדה על הגשם, עד שיכלה הגשם מן הארץ - הגשם כביכול מפחד ובורח והעבים מתפזרים. וכך פנים נזעמים מביאים חיל, פחד ורעדה, על מי שבא לדבר לשון הרע. שני הביאורים עולים לכוונה אחת: בין אם 'תחולל' הוא לשון מניעה ובין אם הוא לשון הבאת חיל - התוצאה היא שהמדבר יחדל ולא ידבר לשון הרע.
מסופר על החפץ חיים שבאחרית ימיו שמיעתו נחלשה. הציעו לו לעבור בדיקות וטיפולים, אולי לשים מכשיר שמיעה, והוא בשום אופן לא הסכים. שאלו אותו למה, אמר להם: עכשיו, כשמישהו רוצה לדבר איתי, הוא צריך לבוא ולצעוק לי באוזן - ולשון הרע לא צועקים, לשון הרע לוחשים. ולכן אני רגוע: אף אחד לא יבוא לצעוק לי לשון הרע באוזן. הוא הוסיף והעיד על עצמו כמה פעמים שמעולם לא דיבר לשון הרע, אבל לשמוע לשון הרע - זה בשנייה אחת, מישהו אמר משהו וכבר שמעת, ומה יגן עליי מזה? עכשיו, כשאיני שומע היטב, אני שקט.
הגר"א שואל: אתה רואה גשם יורד ואין רוח בעולם - מאין הגיעו העננים? תדע לך שאי אפשר שיבוא גשם בלי רוח; אם יש גשם, ודאי הייתה רוח שהביאה את העננים. ואם לא הרגשת אותה, סימן שזו 'רוח צפון' - רוח טמונה, מלשון 'צפון', כמו "צפון ברך". אפשר שכאן למטה איני מרגיש אותה, אבל בגובה העננים היא קיימת, ואדרבה - ככל שעולים למעלה הרוח חזקה יותר. לפי זה 'תחולל' אצל הגר"א איננו לשון מניעה אלא לשון הולדה ועשיה, כמו "תחולל ארץ ותבל" שפירושו תוליד ארץ ותבל, וזה ביאור שלישי במושג 'תחולל'. הרוח צפונה, אינך חש בה, אבל היא זו שהולידה את הגשם.
וכך גם הנמשל: אדם רואה את חברו האהוב מראה לו פנים נזעמות ואינו מבין מדוע. למה הוא עושה לי פרצוף חמוץ? מה עשיתי לו? אני עובר לידו ואומר שלום והוא עונה בשפה רפה או בכלל אינו עונה. אומר לך הכתוב: 'לשון סתר'. דיברו עליך רכילות בסתר. כמו שאתה שואל מניין באו העננים ולא ראית רוח - והתשובה שהרוח צפונה ולכן לא הרגשת בה - כך גם הפנים הנזעמות: לא ראיתי שעשיתי לו משהו, אבל הדבר צפון, מישהו בסתר דיבר עליך לשון הרע, וזה מה שגרם לסכסוך ולפנים הזועפות. במילים פשוטות: זה לא בא לבד. יש מי שחולל וגרם את זה. כמו שרוח צפונה מחוללת את הגשם, כך רוח של לשון סתר מחוללת את השנאה.
והגמרא אומרת שבשביל לשון סתר גשמים נעצרים. כלומר, אם אתה רוצה לדעת מה הסיבה שאין גשם - הסיבה היא לשון הרע. ולפי זה יוצא ביאור נוסף בפסוק: 'רוח צפון' - מי שטומן את רוחו בתוכו, מי שאינו מגלה לשון הרע אפילו אם באמת שמע משהו, אלא צופן בקרבו את כל מה ששמע. שואלים אותו: תגיד, מה היה שם? והוא עונה: איני מספר.
קראתי על אחד מגדולי ישראל, הרב מברודי, שנשלח פעם להכריע בשאלה על שוחט שיצאו עליו פקפוקים. הוא אמר שיגיע לאותה עיר, יבדוק את כל הנושא, אבל את התשובה ישיב רק כשיחזור לעירו. בעקבות עיכוב בדרכו נאלץ להישאר באותה עיר עוד שבועיים, והעיר כמרקחה: הכול רוצים לדעת מה הכריע הרב, האם השוחט יעמוד על מקומו או יועבר ממשרתו. בא אליו אחד העשירים ואמר: הרב יכול לסמוך עליי מאה אחוז, אני אדם שאינו מוציא מילה מהפה, בונקר, מילה לא יוצאת ממני - יאמר לי הרב מה ההכרעה. אמר לו הרב: האמת, גם אני כמוך. גם אני מילה אינני מוציא. גם לי יש טבע כמו שלך.
וכך אותו אחד שאמר לחברו: אמרתי לך בסוד ואמרתי לך שלא לספר, ואתה הלכת וספרת! ענה לו: תגיד, אחרי שספרו לך, אתה יכולת לשתוק? אמר לו: אז מה אתה דורש זאת ממני? גם לך ספרו והלכת וספרת, וכשאני מספר אתה שואל אותי למה ספרתי? הרי אני בסך הכול כמוך.
על כל פנים, יש אדם שהוא 'רוח צפון': יש רוח בקרבו, הרוח רוחשת, אבל היא צפונה. הוא סותם את פיו, אינו אומר את מה שיש לו לומר. באדם כזה נאמר 'תחולל גשם' - אתה מוליד גשם. אתה יודע לשתוק, אתה יודע לבלום את פיך, ובזכות זה יורד גשם. ולהפך: 'ופנים נזעמים' - אם אתה רואה שפני הקדוש ברוך הוא כביכול נזעמים, השמים כנחושה ואין גשם יורד, דע שהסיבה היא 'לשון סתר'. אין הגשמים נעצרים אלא בשביל לשון הרע.
המלבי"ם אף הוא דורש 'צפון' מלשון צפון, אך נותן לדבר ביאור על פי דרך הטבע. אם נשים לב כיצד נוצר הגשם, זה על ידי התאדות המים. והרי המים כבדים מן האוויר, וכיצד הם עולים למעלה? ההסבר הוא שהם אינם עולים מעצמם, אלא כמו בלון שממלאים אותו בהליום והוא מתרומם - כך האוויר החם, הקל יותר, נכנס בתוך המים ומרומם אותם למעלה, וזהו שנקרא אדים. המים מתחממים ועולים. ולמעלה, האדים החמים מתקררים ומתעבים לעננים.
מי שקיבל פעם מזוודה מבטן המטוס ונגע בברזל שלה הרגיש שהוא קפוא; ומי שלא הרגיש, יסתכל בצג שמראה את הטמפרטורות בחוץ ויראה שבשלב מסוים מגיעים למינוס חמישים מעלות. המטוס טס גבוה בהרבה מן העננים, אבל העיקרון ברור: ככל שעולים, הטמפרטורות קפואות. ולכן כל דבר שנשלח בתא המטען מגיע לקפיאה. מה קורה שם למעלה? החום יוצא מתוך האדים, והם מתעבים - כמו ההתעבות שאתה רואה על המזגן או על בקבוק מים קר - ואז זה יורד בטיפות.
אומר המלבי"ם: 'רוח צפון' היינו הרוח הצפונה בתוך האדים. האדים העולים מן הקרקע מלאים רוח, אוויר קל, ועל ידה הם נישאים למעלה. וכאשר הרוח הצפונה יוצאת משם, טיפות המים מתעבות, נעשות כבדות ונופלות - והרי לך גשם. ואמנם המסתכל באדים אינו רואה את הרוח כלל, הרוח צפונה; אבל כשאני רואה גשם אני יודע בהכרח שרוח שהייתה צפונה באדים העלתה אותם למעלה, שהרי מים אינם עולים מעצמם.
יש אמנם גשם שבא מן המים העליונים, אבל זה דבר נדיר. יש למעלה כדורי קרח עצומים, שבדרך כלל כבר נמסים באטמוספירה, ובאופן כללי יש למעלה מים בבחינת מים עליונים - אף שפשט 'מים עליונים' על פי הזוהר והקבלה הוא עניין רוחני, ומי שירצה יעיין בספרו של הרב זמיר כהן שמאריך בביאור העניין. אבל כשיורד גשם סתם, אין זה מאותם מים, אלא מן האדים שעלו מלמטה כלפי מעלה - ומשם יורד הגשם.
וכך גם הנמשל אצל המלבי"ם: לשון סתר תחולל פנים נזעמים. אף שאת רוח הסערה שבלב האדם שדיברו עליו לשון הרע אינך רואה - הוא נראה רגיל, מחייך, הכול בסדר - דע לך שכמו שהרוח הצפונה מחוללת גשם, כך הפנים הנזעמות מעידות על רוח צפונה בתוכו. אדם שנפגע, כלפי חוץ אינו מראה, אבל בתוכו הוא מתבשל היטב, ורוח סערה בקרבו. ואת תולדותיה של אותה רוח פנימית אפשר כן לראות - בפנים הנזעמות. כי מה שקורה בפנימיות האדם קשה לו להסתיר; גם אם הוא מנסה להראות שהכול בסדר, מי שיש לו מעט חוש מרגיש שמשהו עובר עליו, שהיחס אינו אותו יחס, שמשהו השתנה. הלשון הרע יוצרת תולדה הניכרת בפני האדם.
טוֹב שֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר׃ (כד)
פסוק זה כבר ראינו כמותו למעלה. רש"י מסביר שהוא מדבר על סילוק השכינה, וכבר הזכרנו את הקינה שאנו קוראים בתשעה באב, "נהמה שכינה בשינונים", על המסעות שנסעה השכינה. 'אשת מדינים' היא כנסת ישראל, שאנו בבחינת אישה לבעלה - כנסת ישראל לקודשא בריך הוא - והם הרשיעו את מעשיהם והקניטו את הקדוש ברוך הוא. ולא זו בלבד, אלא 'ובית חבר' - שחיברו גילולים ועבודה זרה בבית מקדשו של הקדוש ברוך הוא. ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא: 'טוב שבת על פינת גג' - השכינה עוזבת את בית המקדש ויושבת על פינת הגג, מלהתחבר לאנשים כאלה.
הגר"א מסביר שהפסוק חוזר על הפסוק הקודם. ראינו שלשון סתר גורמת לפנים נזעמות אפילו אצל אדם שאוהב אותך. לכן אומר הכתוב: כשיש לך חברים כאלה, בעלי לשון הרע, מוטב שתשב על פינת גג ואל תחפש את חברתם. ומהו המשל דווקא בפינת גג? שהרי לשבת על פינת הגג זה פחד, אני על הפינה וכל רגע עלול ליפול. ואף על פי כן אומר לך הכתוב: זה יותר טוב. מדוע? כי מלשון סתר אתה צריך להישמר בכל רגע. וכי אתחבר עמך כשבכל רגע אני בחשש - אולי דיברת עליי, אולי ריכלת עליי, אולי ספרת עליי? במצב כזה טוב שבת על פינת גג.
ומוסיף הגר"א: אף ששבשניהם קשה להישמר מן הנפילה, בפינת הגג קל לך יותר להישמר מאשר מלשון סתר. שכן בפינת הגג אני יודע היכן הפינה, יודע היכן הגג נגמר ויודע ממה להיזהר; ואילו לשון סתר היא מכה שאיני יודע מאין תבוא, איני יודע כיצד להיזהר ממנה, מי ידבר עליי, מה, איך ומתי. לפחות בפינת הגג אני עוד יכול להישמר לא ליפול, אבל כשיש לך חברים מסוג כזה המדברים לשון סתר - לעולם לא תדע מהיכן תבוא המכה הבאה.
ומהו 'מאשת מדינים ובית חבר'? 'אשת מדינים' היינו אישה רעה, מלשון מדון, ריב ומדון. ומפני מה אישה רעה גרועה כל כך? מפני שאשתו יודעת סתריו. אדם אחר, גם אם ירצה לדבר עליי לשון הרע, אין לו הרבה אינפורמציה עליי, התיק שלי אינו נמצא אצלו; אבל אשתך - התיק שלך נמצא אצלה. את כל המינוסים, את כל החסרונות, הכול היא יודעת, ובבוא העת היא תחשוף. לכן אישה המריבה תמיד עם בעלה צריך להיזהר ממנה מאוד, שהרי יש לה הרבה מה לחשוף. וכן 'בית חבר' - אדם העושה עצמו חברך. כבר אמרו: שמור אותי מאוהביי. מן השונאים אני מראש במגננה, אבל כלפי האוהבים אני מרגיש בטוח, ולכן קשה להישמר מהם. משום כך טוב לשבת על פינת גג, ששם אני בסכנה אבל יודע להישמר ומוכן לכל תרחיש; ואילו באשתו או בחבר קרוב איני יודע מה יאמר עליי ומה ידבר בי.
הרלב"ג מפרש 'מבית חבר' - שאף שהוא בבית חבר, בחברה של אנשים. תמיד נוח לו לאדם ועדיף לו להיות בחברה מלהיות בודד, ואף על פי כן אומר הכתוב: מוטב לשבת בודד על פינת הגג מלהיות עם אשת מדינים, המעוררת עמו ריב ומדנים תמיד, גם כשאתה בתוך חברה. תאמר: חברה זה יתרון, יש לי חברה טובה. אבל בחברה הזאת יש גם אשת מדינים. מוטב להיות בלי חברה ובלי אשת מדינים, מלהיות עם חברה ולקבל כערך מוסף גם את אשת המדינים.
המלבי"ם מסביר שאף שכבר אמר שלמה דברים אלו, כאן הוא חוזר עליהם שנית, ומבארם על פי מה שנאמר להלן בפרק כ"ז: "דלף טורד ביום סגריר ואשת מדינים נשתווה. צופניה צפן רוח ושמן ימינו יקרא". הרי שהוא מדמה את אשת המדינים לדלף טורד. ומהו דלף טורד? זהו עינוי סיני. יודעים אתם כיצד היו מענים את האסירים? מגלחים את ראשו של האדם ושמים מעליו דלי מטפטף. אדם שפוי יוצא מדעתו לאחר פרק זמן של טיפטוף על הקרחת: טיף, טיף, טיף. תאמר, הרי אינה באה לשחוט אותי ואינה באה להרוג אותי - נכון, אין צורך להרוג אדם; אפשר לעשות לו דלף טורד וזה כבר יוציא אותו מדעתו, עד שהוא בעצמו ירצה למות.
ומאין בא אותו דלף טורד? זה כבר למדנו בפסוק הקודם: 'רוח צפון תחולל גשם'. הדלף הטורד בא מחמת הגשם, שבא על ידי הרוח הצפונה באדים, המעלה אותם למעלה ואחר כך יוצאת מהם כשהם מתקררים, ואז יורד הגשם. ואומר המלבי"ם: אם תרצה לצפון ולעצור את אותה רוח צפונה המולידה גשם - לא תוכל; למנוע מן האדים לעלות למעלה ולהישמר מזה הוא דבר בלתי אפשרי. ועל זה נאמר "ושמן ימינו יקרא": השמן של רפואה שהוא מניח על ידו אחרי המכות שחטף, הוא זה שיקרא ויפרסם את בלייתה של אשתו. כלומר, גם אם ירצה להסתיר את מה שקורה בבית, החבלות ייראו בחוץ; רואים שהוא מורח שמן על המכות שקיבל. אם כן, כמו שרוח צפון מחוללת גשם, כך אשת מדינים שרוחה צפונה יולדת מדנים, ואף שהדבר צפון - 'שמן ימינו יקרא', בסוף הדבר יתפרסם ויהיה ידוע לכול.
ואם כן מה עדיף? 'טוב שבת על פינת גג', מקום שאין בו מחסה מן הגשם היורד מלמעלה, מלשבת עם אותו דלף טורד ב'בית חבר', במקום שאין לך מחסה מפניו. מוטב כבר להיות בגשם ממש, מלהיות עם דלף טורד כזה.
מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק׃ (כה)
הגר"א מסביר בפשטות: כשבאים מים קרים על נפש עייפה - ו'עייפה' היינו צמאה - יש לאדם הנאה. וכשבאה לאדם שמועה טובה מארץ מרחק, גם כן יש לו הנאה. וההנאה של השמועה הטובה מארץ מרחק שוות ערך להנאת המים הקרים על הנפש העייפה.
אך הגר"א תמיד לוקח את הדברים אל עומקם, ומבאר: בתורה יש פרד"ס - פשט, רמז, דרש, סוד. והסדר הנכון הוא פשט, ואחר כך רמז, ואחר כך דרש, ואחר כך סוד. והם נחלקים לשניים: 'תורה' ו'חוכמה'. התורה היא הפשט והדרוש; והחוכמה היא הפנימיות, הרמז והסוד, והיא הנקראת 'מים'. וכבר העיר מי שהעיר בדרך צחות, שאצל ספרדים - ובפרט בעלי תשובה - מצוי שעוד לפני שהספיק ללמוד פשט הוא כבר לומד סוד ונעשה חצי מקובל, לפי שהוא 'ספרד': סוד, פשט, רמז, דרש, מתחיל מן הסוד.
ולפי זה 'שמועה טובה' היינו אדם ששמע הלכה שהייתה עד כה 'מארץ מרחק' - רחוקה ממנו, לא ידע אותה, לא הייתה ברורה לו, לא עמד עליה - ועכשיו הדבר התבהר לו, הוא שומע אותה והעניינים מתיישבים בראשו. אה, סוף כל סוף הבנתי! הצלחתי להעמיק בעניין, להבין את ההלכה ואת גדריה - ויש לו בזה הנאה. וכך גם 'נפש עייפה', כלומר צמאה, לדעת את תורת הסוד ואת החוכמה האלוקית שהיא בבחינת רמז וסוד, וכשהוא משיגה יש לו הנאה גדולה. לפי זה הפסוק מתבהר כך: המים הקרים, שהם תורת הסוד, כשהם באים על נפש עייפה וצמאה שכמהה ללמוד ולהבין - הרי זה כמו שמועה טובה מארץ מרחק. כמו שבהלכה, אדם שכמה לדעת עניין הלכתי ולברר אותו, ולאחר שבירר אותו יש לו הנאה גדולה, כך מי שכמה אל תורת הסוד - המים הקרים באים על נפשו הצמאה ומרווים אותה, והנאתו גדולה. כמו שהוא בפשט, כך הוא בסוד.
המלבי"ם מסביר על פי הפשט: כמו מים קרים שמביאים על נפש עייפה, לאדם הצמא למים במקום שאין בו מים, ומביאים לו מים ממקום אחר - ואדם צמא, וסוף כל סוף הגיעו מים - כך אדם שנפשו צמאה לדעת מה קורה עם קרוביו ובני משפחתו הנמצאים בארץ רחוקה: מה שלומם, כיצד הם מרגישים. ואם תבוא לו משם שמועה טובה, הרי זה כמי שהגיעו אליו ממקום רחוק מים קרים בשעה שהיה צמא. וכן רש"י מביא מעין זה, ומראה שהדבר מפורש בתורה אצל יעקב אבינו: "ותחי רוח יעקב אביהם". כמו שמים קרים מרווים את הנפש הצמאה להם, כך אדם השומע שמועה מקרוביו הרחוקים - הנאתו גדולה.
אנחנו כבר איננו מכירים את זה. אנו בדור שבו לא משנה באיזה מרחק אתה נמצא - מדברים בשיחת וידאו. פעם היו מכתבים, אחר כך הגיעו פקסים, אחר כך שיחות טלפון, והיום וידאו. אדם יכול להיות באוסטרליה ואין לך שום עריגה וכמיהה אליו: על המקום אתה מדבר איתו, רואה אותו, והכול טוב ויפה. אבל פעם - תחשבו - אדם לא פגש את חברו כמה שנים, ומגיעה אליו שמועה ממנו, מגיע מכתב; כמה התרגשות וכמה שמחה יש בזה. מי שזוכר, פעם חיילים היו שולחים מכתבים הביתה; היום אף אחד לא יחשוב על כך, שהרי במהירות הדואר - ולא לחינם החליפו את הסמל לצב - החייל יספיק לסיים את המילואים ולחזור הביתה עד שהמכתב יגיע.
שלושת הפסוקים שלפנינו מצטרפים למהלך אחד. 'רוח צפון תחולל גשם' - כמו שהרוח הצפונה והבלתי נראית היא המחוללת את הגשם, כך לשון הסתר הנסתרת היא המחוללת את הפנים הנזעמות; ומאידך, פנים זעומות שאתה מראה למספר לשון הרע מונעות ממנו להמשיך, וטמינת הרוח בפה סתום מולידה גשמי ברכה, שהרי אין הגשמים נעצרים אלא בשביל לשון סתר. 'טוב שבת על פינת גג' - מוטב לאדם בדידות וסכנה שהוא יודע להישמר ממנה, מחברה של בעלי לשון הרע, של אשת מדינים היודעת את סתריו, ושל 'בית חבר' שאין נזהרים ממנו - שמהם לא תדע מהיכן תבוא המכה. ו'מים קרים על נפש עייפה' - עונג השמועה הטובה מארץ מרחק, ועונג ההבנה שמתבהרת לצמא לתורה, בפשט ובסוד כאחד.