אנחנו עומדים על פסוק אחד בפרק כ"ה, ודווקא ממנו נלמד כלל גדול בדרך הלימוד. כבר הספקנו ללמוד, שכאשר יש פסוק מורכב, שעל פי פשוטו אינו מובן, צריך אתה להתכונן מיד לכך שעל פסוק זה יימצאו פירושים רבים. כשהכתוב מורה על דבר ברור - הדבר כתוב במפורש; אבל כשהדברים אינם לגמרי ברורים, נפתח כר נרחב לפירושים. וכאן, כבר במילה הראשונה 'מַעֲדֶה' ישנם שני קווים כיצד לבארה, שתי משמעויות שונות - ואף על פי כן נראה שהפירושים הם יותר משניים.
מַעֲדֶה־בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל־נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב־רָע׃ (כ)
רש"י לומד ש'מעדה' הוא מלשון הסרה, כלשון 'ויסר', 'ויעדה' - לשון הסרה, ולא לשון עדי וקישוט. לפי זה 'מַעֲדֶה בֶּגֶד' הוא בגד שראוי להסירו, בגד בלוי, בגד מוסר. והנה אדם מסיר את בגדיו ביום קרה - והרי זה בדיוק הזמן שבו צריך ללבוש בגדים ולא להסירם.
וכן 'חֹמֶץ עַל נָתֶר': נתר הוא סוג של אדמה רכה, אדמה שעושים ממנה כלים, וכשנופל חומץ על אותה אדמה - על הכלי שעשית ממנה - הוא ממוסס אותה. נמצא שהנתר הוא חומר ניקוי, וכאשר אדם נותן נתר ואחר כך שופך עליו חומץ, החומץ מגרע את הנתר ומזיק לו.
אומר הגר"א: 'שר בשירים על לב רע' - מי שליבו רע ומשוררים לו שירים. אדם שרע לו, מר לו, ובא אליו חברו: בוא נרגיע אותך, בוא נשיר לך שיר. וכי בא לו עכשיו לשמוע שירים? הוא אומר: תעזוב אותי, תכבה את האור, תן לי לשבת פה בשקט. 'ליבו רע' פירושו שעכשיו רע לו ומר לו, והוא אינו מחפש שירים. זה אינו מרומם אותו ואינו מוציא אותו מן הדיכאון שהוא נמצא בו. וכמו שהסרת הבגד ביום קרה מזיקה, וכמו שהחומץ על כלי הנתר מזיק, כך מי ששר שירים אצל אדם שליבו רע - לא רק שאינו מועיל לו, אלא עוד מזיק לו, וכואב לו ליבו יותר.
שואל הגר"א: למה מרמזים שלושת הדברים הללו? והוא אומר: לתורה, למצוות ולמידות. ראינו לעיל שהמידות נקראות בגדים - מידות האדם הן הבגד כביכול. מי שיש לו מידות טובות, בגדיו טובים; ומי שאין לו, בגדיו צואים או קרועים.
כאשר באה לידו של אדם תאווה, כאשר מתעוררת בו מידה מגונה, ואינו שובר את מידותיו ואינו מתגבר על יצרו - הרי זה 'מעדה בגד ביום קרה'. בא הניסיון, בא הקור, זו השעה לעטות על עצמך מידות טובות - והוא מסיר את הבגד. מסיר את מידותיו הטובות, ומגיב בקשיחות, מתנהג בנקמנות, כועס, ואולי אפילו מגדף. את הבגד - שהן המידות הטובות - אתה מסיר דווקא ביום קרה.
'חומץ על נתר' - אומר הגר"א - זה כנגד המצוות והעבירות. נתר הוא כלי כיבוס, וכלשון הכתוב 'אם תכבסי בנתר', שנדרש על עניין החזרה בתשובה. אדם שמכבס בנתר - עושה תשובה. ומה הוא עושה אחר כך? שופך חומץ על הנתר. באותו מקום שכבר נתנת בו נתר וכבר התנקה, הלכת ושפכת חומץ - וגירעת את הנתר. למה? כי התשובה היא כלי, כלי תיקון; אבל אם אדם אומר 'אחטא ואשוב, אחטא ואשוב' - אל תדאג, יש עוד נתר - הרי זה מגרע את הנתר עצמו, ושוב אין הנתר פועל, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה.
'ושר בשירים על לב רע' - זה כנגד התורה. כדרשת חז"ל, זהו המלמד תורה לתלמיד שליבו רע, שעל ידי זה הוא עושה יותר רע, כעניין 'ופושעים יכשלו בם'.
ומה בא הפסוק ללמד? אומר הגר"א: זה מה שראינו למעלה - 'מִבְטָח בּוֹגֵד בְּיוֹם צָרָה'. אל תבטח על היצר הרע, אל תחשוב שהוא כבר תחת ידך, כי הוא בוגד ביום צרה. דע לך שברגע שיבוא לך ניסיון, פתאום תראה 'מעדה בגד ביום קרה' - אתה מסיר את מידותיך הטובות דווקא כשהיית צריך לנהוג במידה טובה. פתאום אתה שופך חומץ על נתר - אחרי שכבר חזרת בתשובה מתעורר היצר ומחטיא אותך שוב. ו'שר בשירים על לב רע' - על התורה שלמדת מכניס הוא לב רע בעסק התורה.
נמצא שהיצר שבטחת בו מתברר לך פתאום כבוגד. וכמו שאומר חובת הלבבות: אתה ישן לו והוא ער לך. חשבת שהוא כבוש תחת ידך, ופתאום והנה ירים ראשו, פתאום אתה רואה שהוא קם על עומדו וגם ניצב. היצר הרע רק נדמה לך שהתגברת עליו; פעמים רבות זו התגברות זמנית בלבד, ואחר כך הוא הולך ומתחדש בכל יום ומתגבר בכל יום.
הרלב"ג נוקט את המילה 'מעדה' לא כרש"י והגר"א שביארו לשון הסרה, אלא לשון עדי, לשון תכשיט. מי שקר לו לובש בגד, ויש בזה שתי תועלות: האחת - הבגד שומר עליו מן הקור; והשנייה - הבגד הוא עדי, הוא יפה, הוא תכשיט לו ומקשט אותו.
וכן בהמשך, ושימו לב שהרלב"ג הופך את היחס: מי שמעביר חומץ על בגד שיש בו כתם, אחרי שהעביר בו את הנתר והנתר הסיר את הכתם - החומץ משלים את הניקוי, ונותן לבגד את ריח החומץ שמסיר את העיפוש. לפי שני הביאורים הראשונים החומץ על הנתר הוא דבר שלילי והרסני, ולפי הרלב"ג בדיוק להפך - כל הפסוק מדבר בחיוב.
וכך גם השלישי: 'ושר בשירים על לב רע' - אומר הרלב"ג, פעמים רבות אדם שליבו רע, השירים מוציאים אותו מן הדיכאון ומן ההרגשה הרעה שהיה בה. ונראה ששני הדברים אמת, ויש בזה תלות בטיפוסים או בסוג הדיכאון שהאדם נמצא בו: יש אנשים שדווקא מתוך הדיכאון רוצים לשמוע שירים, וזה משחרר אותם לאט לאט. לפי כיוון זה: כמו שהבגד חיובי בעת קרה, והחומץ חיובי לאחר ניקוי הנתר, כך חיובי לשיר שירים לאדם שליבו רע ולהוציאו מדיכאונו.
גם המצודת דוד הולך בכיוון הרלב"ג ש'מעדה בגד' היינו לובש ומעלה על גופו בגד מקושט - אלא שהוא מפרש בדרך שלילית. אדם שקר לו, והוא לובש בגד שאינו מחמם משום שהוא אופנתי ומקושט. הדבר מצוי הרבה: הבגד החם אינו אופנתי, ולכן מוכנים ללכת בבגד שקר בו כי הוא נאה יותר. מה יועיל לך הקישוט? מקושט אתה, אבל עדיין קר לך.
וזה כמו מי ששופך חומץ על נתר, שמחמת רכות הנתר וחריפות החומץ נהרס הכלי ונעשים בו סדקים. וכך מי ששר שירי שמחה על לב נשבר: גם אם אתה רואה שהלב הנשבר שומע, ואתה רואה אותו מחייך - אל תתבלבל. זה כמו החומץ על הכלי: הוא יוצר סדקים שאינך רואה, ובסוף הכלי יישבר. גם אם ראית שהוא חייך ושמח - דע לך שאין זה מוציא אותו מן הדיכאון. כלפי חוץ אולי הצלחת להצחיק אותו, כמי שמספר בדיחה לחולה: דקה אחת הוא צחק, וכי הוציא אותו מזה? הרי הוא חוזר לדיכאונו. הצער עדיין שמור בליבו, ולא עשית בזה כלום. הרי זה כבגד קישוט ביום קר: נראה יפה מבחוץ, אך בתכלית אינו מתאים ואינו מספיק, אלא קישוט בלבד.
המלבי"ם אף הוא הולך בכיוון ש'בגד' כאן מלשון עדי. הוא אומר: אף שהבגד הוא ליופי, ביום קרה לא רק שאין בו יופי, אלא הוא גם אינו מחמם את הגוף, והאדם מתקרר מן הצינה, שהרי אז צריך ללבוש בגד חם, ומי שלובש בגד עדי - בגד שהוא קישוט בלבד, כביאור המצודות - נשאר קר. כך גם מי ששר שירים לאדם שרוי בעצבות: לא רק שאינו מיטיב את פניו, אלא מוסיף בו עצבות. וכמי ששופך חומץ אל כלי נתר, שהחומץ גורם נזק לכלי.
וזה משל, אומר המלבי"ם, לכל דבר שיערכו אל דבר שאינו מוכן לקבלו. במילים פשוטות: כשאתה רוצה לפעול פעולה על דבר מסוים, בדוק שהדבר מתאים. כשם שלא תיתן מים במנוע במקום שמן, כי אתה מבין שאין זה מתאים - כך יערכו דבר רק אל דבר המוכן לקבלו. אל תפעל פעולה אצל מי שאינו מוכן לקבלה.
דוגמה לכך: אדם המנסה לרצות את חברו בשעת כעסו. חברו מתלהט, מקלל, מדבר - והוא בא ואומר לו: תירגע, תירגע. וכי זה מרגיע אותו? אדרבה, זה רק מוסיף לו, והוא דוחף אותך ונעשה גרוע יותר, ואף שוקל להרביץ לך. צריך לראות שהפעולה שאני פועל תתקבל בצורה הנכונה; ואם לא - הרי זה חומץ על נתר, או בגד מקושט ביום קרה, או שירים על לב רע. פעלת פעולה שלא התקבלה כראוי אצל השומעים.
ומכאן, אומר המלבי"ם, תבין את דרשת חז"ל שדרשו את הפסוק על המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון. מה אתה עושה בזה? יופי חיצוני. והיופי החיצוני הזה הוא כבגד יפה ביום קרה - אינו נותן כלום. עליך לדאוג שהדברים יתקבלו בפנימיות ושישפיעו באמת; ואם אין הם משפיעים בפנים, אין זה אלא יופי חיצוני, ובסופו של דבר תראה שתוך זמן קצר כל מה שלימדת אותו יפרח ויאבד.
פסוק אחד, 'מעדה בגד ביום קרה', ושפע פירושים: לרש"י והגר"א - 'מעדה' לשון הסרה, ושלושת הדימויים הם דברים מזיקים; והגר"א מרמז בהם למידות, למצוות ולתורה, בהמשך ל'מבטח בוגד ביום צרה' - אל תבטח ביצר הרע, שדווקא בשעת הניסיון הוא מסיר ממך את בגד המידות, מגרע את נתר התשובה ומכניס לב רע בעסק התורה. הרלב"ג מפרש 'מעדה' מלשון עדי ובדרך חיובית, שהשיר מוציא את הנעצב מדיכאונו; והמצודת דוד והמלבי"ם מפרשים לשון עדי בדרך שלילית: בגד של קישוט אינו מחמם, החומץ מסדק את כלי הנתר, והשיר על לב רע רק מוסיף עצבות. ומכאן הכלל הגדול של המלבי"ם: אין פועלים פעולה על דבר שאינו מוכן לקבלה - לא לרצות חבר בשעת כעסו, ולא להסתפק ביופי חיצוני במקום שצריך השפעה פנימית.