בקטע זה שבפרק כ"ה אנו עוסקים בשלושה פסוקים סמוכים - "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ", "מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן", ו"שֵׁן רֹעָה וְרֶגֶל מוּעָדֶת". בכל אחד מהם נראה תחילה את פשוטם של דברים, ואחר כך את העומק שמגלה הגר"א ואת ביאורו של המלבי"ם. המשותף לשלושתם הוא אזהרה מפני דבר שנראה קרוב ונאמן - חבר, עֵד, שן ורגל - ובשעת האמת בוגד בך.
הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ׃ (יז)
הגר"א מבאר את פשוטם של דברים: תמנע את רגליך מללכת תמיד לבית רעך, אפילו שהוא אוהב אותך, שלא ישבע בך ויקוץ בך וישנא אותך. אבל הגר"א תמיד מעמיק, ושואל מה הרמז שבדבר.
אומר הגר"א: היצר הרע נצרך מאוד לעבודת ה' - אבל רק בתנאי שיהיה כבוש תחתיך. במילים פשוטות: בלי יצר הרע, מה מאתגר אותנו? בלי יצר הרע על מה מקבלים שכר? אלא שצריך מאוד להיזהר שאתה תהיה הכובש, כי אוי ואבוי אם יגבר היצר הרע עליך - לא לזה התכוון המשורר, ולא לשם כך ברא הקדוש ברוך הוא את היצר הרע.
והיצר הרע, אומר הגר"א, נקרא "רע". כמו שכתוב "אל תאמינו ברֵעַ", ודרשו חז"ל: אל תאמין ביצר הרע. ולמה הוא נקרא כך? כיוון שהוא כביכול רֵעֲךָ, חבר שלך. לא בא לך גלידה? בוא נלך לשם, בוא תיהנה. עוד פעם אותו רב אומר לך אסור, עוד פעם כתוב בהלכה - עזוב, בוא. הוא כביכול אוהב אותך ורוצה בטובתך. לכן הוא "רֵעַ".
וזהו שכתוב "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ": אפילו שברת את היצר הרע, אפילו הוא כבוש כבר תחת ידיך - עם כל זה הרחק את עצמך ממנו. בוא וראה שלמה המלך: יצרו היה כבוש בידו, והוא היה בטוח שבמצב שלו הוא יכול להרבות נשים, "לי זה לא יקרה" - וזה קרה לו בגדול. "אני יכול להרבות לי כסף וזהב, לי זה לא יקרה". "אני יכול להרבות סוסים" - ומקוה הסוסים במצרים, והכל היה בבלעדיותו, והוריד את העם מצרימה למען הרבות סוס.
ומה פירוש "פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ"? שהיצר הרע ישבע ממך, כלומר יחטיא אותך. כשהיצר הרע מחטיא את האדם, זה הדלק שלו וזו החיות שלו, שהרי הסטרא אחרא יונקת מניצוצי הקדושה שהיא חומסת מן האדם על ידי שמכשילתו בעבירות. כל חטא שהוא מחטיא בו את האדם - הוא שבע ממנו יותר. ואחר כך "וּשְׂנֵאֶךָ": וכי כל כך הוא אוהב אותך? הרי כל מטרתו לעלות למעלה ולקטרג, שכך דרכו של יצר הרע - עולה ומקטרג, יורד ומסטין. נמצא שדרכו היא קודם כל לשבוע מן האדם כאן, ואחר כך לעלות למעלה ולהיות לו כשונא.
עוד מסביר הגר"א: "מבית רעך" - אלו בתי כנסיות. פירושו של דבר שלא ירבה אדם בתפילה יותר משלוש שעות, כחסידים הראשונים. כל מי שמתכונן להרבות בתפילה יותר משלוש שעות שידע שזו בעיה. הלוואי שיתפלל האדם כראוי את התפילות שהוא חייב בהן בבוקר, בצהריים ובערב - שהאזהרות הללו כלל אינן נוגעות לנו. על כל פנים, מי שרוצה להיות צדיק ולהתפלל יותר משלוש שעות - אל ירבה אדם בתפילה.
ודבר זה הוא כנגד הקרבן: כשם שבקרבנות נאמר "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ", כך גם בתפילה. אלא ששם, בקרבנות, מדובר בקרבן שמטרתו לכפר על חטאים, והקדוש ברוך הוא אומר: איני רוצה שתבוא אליי לביקורים רבים בשביל קרבנות מסוג זה. וכאן אנו מדברים אפילו על תפילה, שהיא דבר חיובי, ועם כל זה אמרו בגמרא: זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד, וצריך שתהא תורתם משתמרת. שאם תתפלל שתים עשרה שעות ביום - מה עם התורה? מתי תלמד? כיצד תהא תורתך משתמרת?
המלבי"ם מבאר: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ" - גם אם אתה חביב לו כדבש, השמר שלא ישבע ממך. ועל דרך המליצה, זהו עניין הקרבנות כמו שהסברנו.
מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר׃ (יח)
רש"י מסביר ש"מפיץ" אינו פעולה אלא שם של כלי - כלי הנקרא מפיץ, ושלושתם שמות של כלי מלחמה. הגר"א מוסיף ומדייק: המפיץ הוא הקורנס, ולמה נקרא מפיץ? מלשון "כפטיש יפוצץ סלע" - בקורנס מפוצצים את הסלע, ולכן נקרא מפיץ מלשון מפוצץ.
אומר הגר"א: בשלושת הכלים הללו יש כוח להמית את האדם, ובדרגות שונות. ההורג במפיץ - זו מיתה קשה מאוד. חרב - מיתה פחות קשה. וחץ שנון - הקל שבהם, חץ חד ישר אל הלב וברגע אחד האדם מת.
וכך גם המעיד עדות שקר על רעהו - דומה לשלושת הכלים הללו, ויש בו את שלושתם. א' - השקר עצמו, שהוא עוון גדול, וזה כנגד החץ השנון, הקל שבהם. ב' - בעדותך אתה מוציא ממון מזה לזה: לא די בחטא השקר שבפה, אלא שעל פי השקר הזה הוצאת ממון מראובן לשמעון. היה ביניהם ויכוח על דירה, העדת עדות שקר, והדירה עברה לשמעון אף שהיא מגיעה לראובן - וזה כבר כחרב. ג' - החמור שבכולם: שהדבר נעשה לרעהו, ואסור לעשות רעה לחברו גם כשאין בכך עבירה, אפילו רק לצערו - וכל שכן כשאתה מעיד עדות שקר ומוציא ממון. נמצא שכשהוא מעיד שקר הוא עובר על שלושתם.
במאמר המוסגר אומר הגר"א ששלושת הכלים הם גם כנגד שלושה עונשים: מיתה, כף הקלע וגיהנום. המפץ מפוצץ את הברזל באש - זה הגיהנום. חרב - זו המיתה, כמו שכתוב "עד יעבור חִתּוֹ בשֶּׁלַח". והחץ השנון - זו כף הקלע, שהמלאכים משחקים עם הנשמה ומעיפים אותה מזה לזה, וזה כחץ העף מקצה העולם ועד קצהו.
וכבר הסברנו פעם את עניין כף הקלע כדברי הרב דסלר: הנשמה, כשהייתה כאן בעולם הזה מלובשת בגוף, הייתה מחוברת לכל התאוות. וככל שהאדם מחובר יותר לתאוות כאן, כך למעלה יצטרך לעבור הרבה יותר מדורים כדי להזדכך ולהסיר מעליו את כל אותה זוהמה. ובשלב הראשון - הנשמה מבקשת לימודה ואינה מוצאת: היא הורגלה בתאוות ומבקשת אותן, ואינה מוצאת. וממילא היא נקלעת ממקום למקום בלי מנוחה, מחפשת להוציא תאוותה ואינה מצליחה. נתתי פעם דוגמה: אדם שהיה מעשן, לאחר המיתה פתאום בא לו סיגריה - אבל אין לו גוף, עם מה יעשן? התאווה קיימת, שהרי לא תיקן אותה, אבל אין לו כלים להוציאה. זהו "ונפשו נקלעת", זה המושג של כף הקלע.
ועוד: שלושת הדברים הללו הם גם כנגד תורה, מצוות ומידות. העדות - מי שמעיד עדות שקר הוא היפך האמת, והתורה נקראת תורת אמת. וכן עדות שקר היא היפך המצוות, שהרי אמרו חז"ל שהקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו - נמצא שכשאדם אינו מקיים מצוות הוא מעיד עדות שקר. "אלה העדות והחוקים" - סהדותא, זו העדות: כשאני מקיים מצווה אני מעיד שהקדוש ברוך הוא מלך העולם. ו"ברעהו" - זה כנגד המידות, בין אדם לחברו.
המלבי"ם הולך באותו קו ומבאר שמדובר בשלושה מיני כלי משחית: המפיץ הוא הפטיש הגדול המפוצץ אבנים ועצמות; החרב חותכת מקרוב; והחץ יורה למרחוק. ולפי זה תבין את הפסוק: אדם העונה ברעהו עד שקר - לפעמים הוא כמפיץ. מהו מפיץ? מלשון להפיץ ולפזר. כשאתה מעיד עדות שקר אתה יוצר מחלוקת ומריבה, ובמקום שתהיה הארץ "שפה אחת ודברים אחדים" - "ומשם נפוצו", שהקדוש ברוך הוא בלל שפתם והרחיק אותם. "כמפיץ" היינו מרחיק זה מזה. נמצא שהמעיד עדות שקר, דבר ראשון הוא מפיץ ומפזר ומשלח מדנים בין אחים.
ולפעמים הוא כחרב, שהורג מקרוב, ולפעמים כחץ שהורג מרחוק. לשון הרע היא כחץ: אינך רואה מאין הוא בא, ופתאום האדם רואה חץ נתקע ומפלח את ליבו - מי ירה? מהיכן? אינו רואה. כמו כדור שיורים מרחוק, ואין יודעים מי ומה. נמצאו כאן שני חסרונות: האחד - שהוא מזיק למרחוק, שהרי דיברתי עליך כאן וזה יצר לך נזק באוסטרליה. והשני - שאינך יודע על ידי מי ניזוקת. בחרב אני עוד רואה מי אוחז בה, בחץ איני רואה כלל. וכשאדם יודע על ידי מי הוא ניזוק, לפחות הוא יודע להישמר; אבל מי שאינו מגלה זהותו - האדם מקבל יריות ואינו יודע מהיכן, ולעולם אינו יודע כיצד להתגונן.
וזה גם רומז, אומר המלבי"ם, למה שאמרו חז"ל שלשון הרע הורגת שלושה: את המדבר, את השומע ואת מי שנאמר עליו. כלפי עצמו - כמפיץ; כלפי השומע - כחרב, שהוא עומד לפניי ואני כדוקר אותו מקרוב; וכלפי מי שנאמר עליו - כחץ, שפגעתי בו למרחוק.
וכבר הסברנו בעבר את השאלה ששואלים אותי פעמים רבות: המדבר - מגיע לו. השומע - למה הקשבת? היית צריך לומר "לשון הרע אינני רוצה לשמוע", ושמעת בשקיקה, גם לו מגיע. אבל זה שדיברו עליו, מה הוא אשם? לא די שלכלכו עליו, עוד הוא צריך למות? השאלה נובעת מחוסר הבנה. המקור לכך שלשון הרע הורגת שלושה הוא מדואג, שדיבר כנגד נוב עיר הכהנים: דואג נהרג, שאול נהרג, ואנשי נוב נהרגו. זו הכוונה שהורגת שלושה - לא במובן של עונש רוחני לזה שדיברו עליו, אלא שתדע לך שמעשיך יכולים לגרום להריגתו של אותו אדם ממש. ומצד העונש הרוחני - אתה המדבר והשומע, שניכם מביאים על עצמכם עונש מיתה. אצלם זה עונש, ואצלו זו תוצאה של דיבור לשון הרע.
שֵׁן רֹעָה וְרֶגֶל מוּעָדֶת מִבְטָח בּוֹגֵד בְּיוֹם צָרָה׃ (יט)
"שן רועה" - רש"י מסביר מלשון רצוצה, ו"רגל מועדת" מלשון "ולא מעדו קרסוליי". שן רועה היינו שן רצוצה, מלשון "תרועם בשבט ברזל".
וכאן צריך להסיר חוסר הבנה נפוץ בתרגום המילה "רע". כתוב למשל על חודש אב "ריע מזליה", ואנשים מתרגמים "יש לו מזל רע" - וזה ממש לא נכון. "ריע מזליה" הוא ההפך מאדר ש"בריא מזליה": בריא היינו חזק, וריע היינו רעוע. אין כאן דיבור על רע אלא על רעוע. וכן מה שאמרו על נח שכוחו רע, לעומת אברהם שכוחו היה חזק. וכבר ראיתי מי שהתחיל לתת הסברים איזה רוע היה בנח - וזה ממש לא נכון. אברהם לא הוצרך לסמך, היה חזק ויכול ללכת לבדו: "התהלך לפניי והיה תמים". אבל נח - "את האלוקים התהלך נח", כיוון דריע כוחיה, היה חלש וזקוק לתמיכה. אין לחפש אצל נח רוע. וכך גם כאן: "שן רועה" אינה מלשון רעה, אלא רצוצה, חלשה, רעועה.
הגר"א מסביר שבלשון "רועה" יש שתי משמעויות. האחת - לשון רעייה, שהיא לשון אכילה ופרנסה, כמו "ה' רועי לא אחסר", שהקדוש ברוך הוא נותן לי פרנסתי; וכן מה שנאמר אצל השבטים שהלכו "לרעות את עצמן", כלומר לבקש פרנסתם. והשנייה - מלשון להרע ומלשון רעוע, כוח חלש. ושני הביטויים משלימים יחד את ביאור הפסוק: גם מלשון לרעות ולפרנס, וגם מלשון לרועע ולהרע.
השן שרוצה לרעות את עצמה - מחפשת מה לאכול, מחפשת רק תאוות והנאות העולם הזה. כמו שכתוב "לרעות את צאן אביהם", ואמרו חז"ל שנקוד על "את" לומר שחיפשו הנאת עצמם. והשן הזאת בסופו של דבר תהיה רעה לו - "ויגרס בחצץ שיניי", היא תישבר ולא תוכל לאכול כלל. נמצא שהשן שכל הזמן מחפשת רק תאוות, מביאה את עצמה למצב שאינה ראויה כלל לשימוש.
וכן "רגל מועדת", מלשון "ולא מעדו קרסוליי": הרגל ההולכת למלא את תאוותו - היא מועדת, הוא מחליק ונופל, עד שכבר אינו יכול ללכת ברגליו. מי שרץ אחרי תאוותיו, שידע שהן יזיקו לו.
וכן מי שיבטח על בוגד ביום צרה. בוגד, אומר הגר"א, נקרא מי שבוגד בחברו ואינו עושה את הנצרך, והמדבר ואינו מקיים אף הוא נקרא בוגד. מי שבוטח על הבוגד - לאן יגיע? ליום צרה. במילים פשוטות: הסומך על הבוגד דומה לסומך על שן רעועה ועל רגל מועדת. יש לפניך סטייק - ובמה תאכל? בשן רועה תסמוך? או בתותבת שתמצא אותה בידך, שאי אפשר ללעוס בה? אתה צריך לשלוח שליח, ואומרים לך: לאיש הזה יש בעיה ברגליים, הוא הולך ונופל - התסמוך עליו כשליח? ואם אתה סומך על שני אלה, על השן הרעועה ועל השליח שרגלו מועדת, תוכל לבטוח גם בבוגד ביום צרה.
וזה בדיוק מה שיש לנו היום, ביום צרה. היו שבטחו בציבור הערבי הישראלי שביום צרה יהיה איתנו, שהרי הוא מקבל כאן מאיתנו הכל. וכי מה הוא רוצה - להיות בסוריה? בעזה? מעבר לגדה? כל הסקרים מראים שאילו הייתה להם אפשרות לבחור, היו בוחרים לגור כאן. יש לו כאן כל טוב, והוא מרגיש הכי בטוח בעולם - המקום הבטוח ביותר עבורו זה כאן. אמרו: ניתן להם ונעניק להם ותקבל. ומה קיבלנו? סכין בגב. זהו "מבטח בוגד ביום צרה": אתה חושב לבטוח בבוגד ביום צרה - ותראה שזה כמו שן רצוצה ורגל נופלת.
והגר"א, כדרכו, מגלה את העומק ומה שלמה המלך רוצה כאן לומר. תדע לך, היצר הרע מבטיח לאדם: תעשה כך ויהיה לך טוב, תעשה כך ותיהנה, הוא רק רוצה את הטוב בשבילך. "תשמע, לא בטוח שהם צריכים את זה, קח. יכול להיות שהם לא צריכים - קח, זה לא גזל, מן הסתם הפקירו את זה. ואתה יודע מה? יותר טוב שאתה תיקח. זו אפילו מצווה, שזה יבוא מיהודי ליהודי ולא לידי גוי". היצר הרע הוא חבר שלנו, הוא אוהב אותנו מאוד מאוד - הוא אוהב את האדם עד שהוא רוצה לראות אותו למטה מזבולא בתרייתא, למטה מעשרה טפחים בתוך האדמה, מרוב אהבה. ואם אתה סומך על הבטחותיו של היצר הרע - תדע שזו שן רועה ורגל מועדת, שעל ידי זה תשבור את השיניים ותשבור את הרגליים.
ומה משמעות הדבר? באדם יש תורה ומצוות. השן מסמלת את הפה ואת הדיבור - וחלק ממוצאות הפה הוא בשיניים, זסשר"ץ הן אותיות השיניים. ומהו דיבור של מצווה? דיבור של תורה. וזו "שן רועה", שהתורה נקראת לחם: "לכו לחמו בלחמי" - שוב אתה רואה שביטוי של תורה מבוטא באכילה. והיצר הרע שובר לו את השיניים עד שאינו לומד כלל. מי שאינו מנצל את השן לעסק התורה, בסוף היצר הרע מביא אותו למצב שתמיד יימצאו לו עיסוקים ותמיד יימצאו לו סיבות: כאן הייתי צריך ללכת לבנק, כאן הייתי חייב לסדר עניין, ושם הייתי חייב להיות בעירייה - ובקיצור, תמיד תמצא את עצמך מחוץ לבית המדרש, שהרי "בטלים הרבה כנגדך", כדברי התנא באבות.
אבל מי שרוצה ללמוד באמת - כיצד אמר דוד? "חישבתי דרכיי". היום יש קבינט, היום ישיבה עם שר האוצר, היום צריך לפתור בעיה כזו - כל יום משהו אחר. "חישבתי דרכיי" - לאן אני הולך? "ואשיבה רגליי אל עדותיך" - ופתאום מצאתי את עצמי בבית המדרש. מה אני עושה כאן? כבר שש בערב, הייתה לי ישיבה עם שר האוצר... שר האוצר יושב לבד, ולדוד יש ישיבה בישיבה. כלומר, כשאדם רוצה ללמוד, זמנו כל כך חשוב לו שגם כשיש לו תוכניות לדברים אחרים הוא נמשך לתורה. אבל היצר הרע דואג לעיסוקים, וכשהוא דואג לך לעיסוקים - בסוף לא תגיע לתורה כלל.
ואותו דבר ברגל, שהיא רומזת למצוות, והיצר מביא את האדם שלא יקיים גם מצוות. עד ש"בוגד ביום צרה": זה שהיה כל כך נחמד ודאג לך לטוב וכביכול אכפת לו ממך - פתאום אתה רואה אותו בוגד. יום צרה הוא היום שהאדם מגיע למעלה לבית דין של מעלה, ופתאום רואה שהחבר הכי טוב שלו, שכל הזמן משך אותו להנאות ולתאוות העולם הזה, בא ומעיד כנגדו.
המלבי"ם מבאר: "שן רועה" היינו שן שנשברת. סמך על השן שתלעס את המאכל, וכמה לעיסות - והשן קרסה, וראה שאין לסמוך עליה. "רגל מועדת" - סמך על רגליו שיובילו אותו למקום חפצו, והתחיל ללכת, ופתאום נמתח לו גיד ואינו מסוגל ללכת; מעדו קרסוליו, בגדו בו רגליו. כך גם "מבטח בוגד ביום צרה": אתה בוטח בדבר, ואינך מוצא את התפוקה שציפית לקבל ממנו. הייתה לך תקווה לקבל תועלת - וממי? מבוגד. וכשם שסמכת על השן ונשברה, ועל הרגל ומעדה, כך הסומך על בוגד - תדע לך שתוצאות לא תקבל ממנו.
ועוד רומז הפסוק למה שאמרו חז"ל "דוק בככי ותשכח בנגרי". רש"י מפרש: דוק בככי - תטחן הרבה בשיניך, ותשכח בנגרי - ותמצא תוצאות בפסיעות. במילים פשוטות: מי שאוכל מעט מחזק את כוחו מעט, וכשיצטרך אחר כך ללכת בדרך יקרוס. אבל האוכל כראוי - כמו שאמר המלאך לאליהו "קום אכול", ואחר כך "וילך בכוח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה". ו"הרבה" אין פירושו הרבה מדי, שהרי אכילה מרובה מדי מקשה אחר כך על האכילה. ו"דוק" הוא לשון אכילה, כמו "אָכְלָה מַדְּקָה" שבדניאל.
ומה בא הפסוק לומר? שכאשר השן רועה - גם הרגל מועדת. אם השן חזקה ואתה אוכל טוב, גם הרגל חזקה ללכת; אך אם השן רעועה ולא אכלת כראוי, אחר כך כשתרצה ללכת תרגיש לאות בגופך ולא תוכל, כי אין לך כוח.
ומכאן לומד המלבי"ם יסוד גדול: כשמבטח אחד בוגד, הוא מושך אחריו את יתר מבטחיו, וכולם בוגדים בו. וכמה הדבר הזה אמיתי ונכון. אדם בא ודורש מחברו: שלם לי מיד. "הבאתי לך צ'קים, דחה לי את התשלום קצת, אני בקשיים". "לא, עכשיו תביא את הכסף מיד". ההוא לוקח את כספו, ופתאום מתחילים לבוא כל השאר: גם אני, גם אני, מיד. כשאחד בוגד בו - זה גורם שכולם יבגדו בו.
אפשר לראות זאת גם אצלנו כמדינה: מדינה אחת בוגדת בנו ומתחילה ביקורת, ופתאום מתחילות להישמע עוד כל מיני מדינות קצה, מדינות עולם שלישי, שהמושג "זכויות אדם" מוכר להן רק מספרי היסטוריה - ופתאום יש להן מוסר נגדנו. ומדינה שבה מחקו בטעות כפר שלם, ושנתגלה בתחקירים ששלחו מזל"טים לחסל אנשים שאפשר היה לעצור אותם, בלי דין ובלי משפט - יש לה הערות מדוע אנחנו הורגים את המפגע עם הסכין, ודורשת "להרגיע את שני הצדדים". עם אוהבים כאלה אין צורך בשונאים. וכשמישהו אחד קם נגדנו, פתאום כל העולם מחווה דעה, ואף אחד לא רוצה להישאר מאחור. בוגד אחד מעורר אחריו בוגדים רבים, וכולם מרימים ראש.
וזו מעין תסמונת עדר. גם בכיתה, כשיש תלמיד אחד שמפריע ואין מטפלים בזה מיד, זה נגרר: ההוא זרק בדיחה באמצע, אז גם השני יש לו הערות, וגם השלישי - וכי הוא פחות מבין ופחות פיקח ואין לו מה לומר? וזהו שאמר: כשהשן רועה ואינך מסוגל לאכול, זה גורם גם לרגל למעוד; וכשיש בוגד אחד, זה גורם גם לבוגד אחר.