פתיחה
לפנינו חלק מפרק כ"ה במשלי, ובו שלושה פסוקים שכולם עוסקים בסוד המידה והגבול: כיצד נכון לפנות אל השלטון - ובנמשל, אל הקדוש ברוך הוא; ומדוע אפילו בדברים הטובים והמתוקים ביותר צריך האדם לדעת היכן לעצור. נלמד את הדברים על פי הגר"א והמלבי"ם, ונוסיף את ההערות הדקדוקיות של המנחת שי ואת דברי המדרש.
"באורך אפיים יפותה קצין" - שתי דרכים בתפילה
בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר־גָּרֶם. (טו)
אומר הגר"א הסבר נפלא, ועיקרו בנמשל: הקדוש ברוך הוא ארך אפיים, ובעקבות זה יש לאדם אפשרות להקדים תפילה לצרה - עוד לפני שתבוא הצרה יתפלל שהשם יצילנו ממנה. אלא שישנם שני מיני תפילות.
מין אחד: האדם מבקש מהקדוש ברוך הוא למען רחמיו וחסדיו, מתנת חינם. "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, אל תטשנו השם אלוקינו לנצח" - כלומר: מה עזר לי עד כה ומה הציל אותי? לא הזכויות שלי, אין לי זכויות, אלא רחמיך וחסדיך. ואם כן, אותם רחמים ואותם חסדים לא השתנו מהפעם הקודמת עד עכשיו, ולכן אני בטוח שזה ימשיך. שהרי אם הדבר תלוי בי - מניין אדע שהזכויות שלי מספיקות? אולי מיצאתי את כל הקרדיט, אולי חטאתי בינתיים ואיני ראוי. אבל כשהכל תלוי ברחמיו וחסדיו, בלי לבדוק כלל את מצב החשבון שלי, אני בטוח שזה יימשך, כי אצל הקדוש ברוך הוא החשבון תמיד מלא, וחסדיו ורחמיו תמיד ללא גבול.
וזה כמו שכתוב בזוהר על "והאמין בהשם": איך האמין? הרי לכאורה היה לו לחשוש שמא יגרום החטא. והתשובה - "ויחשבה לו צדקה": אברהם החשיב כל מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו כצדקה. וכיוון שאני מדבר על צדקת השם, מי שנתן צדקות ימשיך לתת צדקות; שמא יגרום החטא - זו חשש של מי שסומך על זכויותיו, שמא לא יהיה ראוי. אבל צדקת השם לא תמה וללא גבול היא.
וזה גם מה שכתוב "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד". מהו "אל"? מידת החסד. כידוע "אל" הוא חסד ו"אלוקים" הוא דין; י"ג מידות רחמים פותחות בשם א-ל, שהוא שם של רחמים. ובשם ההוויה הדבר הפוך: השם הקצר הוא דין והשם המלא הוא רחמים. על פי זה הסברנו פעם את "מה אקוב לא קבה אל, מה אזעם לא זעם השם" - שבלעם רצה להוציא קטנה ויצאה לו גדולה, ורצה להוציא דינים ויצא לו שם של חסד; הרחבנו בזה בעבר ולא נחזור. על כל פנים: "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" - כאשר מידת החסד היא ישועתי, מכוח חסדו יתברך אני נושע, ולכן אני בוטח ואיני מפחד שמא יגרום החטא, שהרי אין הדבר תלוי בחטאיי ובמצוותיי אלא בחסד השם כל היום.
זו אפשרות אחת. האפשרות השנייה: אדם מבקש מהקדוש ברוך הוא שיעשה עמו בשביל המצוות והזכויות שלו עצמו - "זכרה לי אלוקי לטובה על זאת", עשיתי מעשים טובים, תן לי בזכותם. מזה חשש יעקב אבינו, שאמר "קטונתי מכל החסדים", ולכן היה ירא מאוד שמא יגרום החטא; שהרי אם ההבטחה באה על ידי מעשיי הטובים, שמא נתמעטו הזכויות ואיני ראוי. אבל ההולך על רוב חסדי השם - חסדים אלו לא ייגמרו לעולם.
אומר הגר"א: כשאדם מבקש בשביל מצוותיו, יש לו מקטרגים המונעים ואומרים - אלה מצוות? בשביל זה מגיע לו? האדם הזה אינו ראוי. ועל כך נאמר "באורך אפיים יפותה קצין": הקדוש ברוך הוא מאריך אף, ומחמת זה "יפותה", שהאדם יתפלל אליו. אלא שיש כאן שתי דרכים. אם תבוא ותאמר "ריבונו של עולם, למעני ובזכויותיי" - יהיו לך מקטרגים רבים. לכן ממשיך הפסוק "ולשון רכה" - ומהי לשון רכה? כשאדם מדבר תחנונים לפני הקדוש ברוך הוא. ומה הם תחנונים? "ריבונו של עולם, לי לא מגיע כלום, אני מתחנן". כפירוש רש"י על "ואתחנן" - מתנת חינם. זו הלשון הרכה: לא בזכותי, אלא בזכות רחמיך וחסדיך שלא תמו. על ידי זה "תשבר גרם" - המקטרגים, שהם קשים כעצם, לא יהיה להם מקום לקטרג.
ודקדק בלשון: "יפותה קצין" - יש אפשרות לפתות, אבל אין בזה הבטחה. כיצד מפתים? נותנים משהו: בוא, אני אתן לך כך וכך. וכשאדם בא לפתות את הקדוש ברוך הוא בנתינה - ריבונו של עולם, יש לי מצוות - יש סיכוי שיצליח ויש סיכוי שלא. אבל אם יבוא בלשון רכה ובתחנונים, ריבונו של עולם אין לי כלום אלא רוב רחמיך וחסדיך - זה שובר את הגרם, שובר את המקטרגים, ועל ידי זה באמת משפיעים לו מן השמיים את מה שהוא מבקש.
המלבי"ם: קודם דחייה, אחר כך ביטול
המלבי"ם מסביר את הפסוק בדרך פסיכולוגית נפלאה. "קצין" כאן אינו קצין צבא אלא מושל, כמו קצין העיר. אם הקצין כועס עליך, דרך העולם שהאדם הולך מיד לבטל את הכעס ולהסיר את העונש לחלוטין - ואומר המלבי"ם שזה אינו עובד. בשלב הראשון בקש "אורך אפיים": אל תבקש לבטל את הגזירה, אלא לדחות אותה. אל תאמר למושל "בטל את העונש", אלא "אתה צודק, מגיע לו, אבל לא מיידי - שייכנס למאסר בעוד חצי שנה, בעוד שנה, עכשיו יש לו שמחות, בדיוק נולד לו ילד". אם תבוא מראש בבקשת ביטול - יתעקש ויאמר מה פתאום שאבטל? אבל דחייה הוא נותן בנקל. ואחרי שקיבלת דחייה, יהיה קל בהרבה שהלשון הרכה שתבוא בהמשך תשבור את העצם לגמרי, ועל ידי זה תבטל את הגזירה כל עיקר. והמציאות היא שכשדוחים דבר, יש סיכויים רבים שבסופו של דבר לא יצא לפועל כלל.
וכידוע אותו סיפור: אדם התחייב וחתם, שאם לא ישלם יושלך לכלבו האימתני של הפריץ. שאלו אותו: איך התחייבת דבר כזה? אמר להם - מה אתם מדברים, החיוב הוא בעוד עשר שנים; עד אז או שאני אמות, או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות. כלומר, עצם הדחייה הסירה ממנו שבעים אחוז מן הבעיה. נכון שהכדור עוד בקנה, אבל הוא רחוק, ואחר כך בשלב הבא - "לשון רכה תשבר גרם": בדיבורים רכים ובדרך של פיוס תצליח לשבור את הגזירה לחלוטין. ובתחנונים אי אפשר לשבור אפילו את מידת הדין הקשה.
ומהי המליצה, כלומר הנמשל? הקדוש ברוך הוא כביכול מתפתה בתפילה להאריך אפו, ואחרי שהאריך אפו נעשה כוח הדין רפה יותר, ועל ידי זה אפשר במשך הזמן, בלשון רכה ובתחנונים, לבטל מעליו את הדינים לחלוטין.
הערות דקדוק
רבים רגילים לקרוא "פן תשבענו והקיאותו", ואנחנו קראנו "וַהֲקֵאתוֹ" באלף נחה. אומר המנחת שי שבמקצת ספרים האלף בחולם, אבל בספרים המדויקים היא נחה - "והקאתו", מלשון הקאה (בקו"ף), ולא מלשון הכאה. אם כן, גרסת העולם אינה חסרת מקור לגמרי, אך המדויקים אומרים "והקאתו". לעומת זאת, למה שרגילים לומר "לשון רכה תשבֵּר גרם" אין מקור כלל; הפסוק הוא "תשבָּר גרם", והדבר תלוי בקמץ גדול וקמץ קטן, ולפי זה גם לפי הספרדים הקריאה צריכה להיות "תשבור גרם". על כל פנים, "תשבֵּר" מוסכם שאין לקרוא.
"דבש מצאת אכול דייך" - לדעת את כושר הקיבולת
דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן־תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ. (טז)
הגר"א עובר מיד לנמשל: אל תתחכם יותר מדי ואל תלך בגדולות ונפלאות ממך, פן תאשם ותקיא את כל מה שיגעת ולמדת. כשם שהאוכל דבר מתוק יותר מדי יקיא אותו, כך אדם צריך לדעת מה כושר הקיבולת שלו בהשגה ובחכמה, כדי שלא יבוא לכלל "תשבענו והקאתו", שהדברים יהיו מעל ליכולותיו. הדוגמה הקיצונית היא אותם שנכנסו לפרדס ולא היו בדרגה המתאימה, ולכן יצאו בצורה שלילית. אם כן, גם אם זה דבש, והדבש טוב ומשובח ומעולה - "אכול דייך", האדם צריך לדעת היכן לשים את הגבול.
ואיפה זה רמוז במילה "דבש"? אומר הגר"א: דב"ש הוא ראשי תיבות דעה, בינה, שכל - כלשון הברכה "חונן לאדם דעה בינה והשכל". ואם מצאת דעה בינה ושכל - אל תלך בגדולות ונפלאות ממך, אל תגיע למקום שאסור להגיע אליו ואל תתבונן במה שאסור להתבונן, כאותה משנה שאסרה לדרוש מה למעלה ומה למטה, ועניני מעשה מרכבה וכדומה, שההתבוננות בהם עלולה להביא לשיבושים. האדם צריך להיזהר שלא להגיע למקומות הנשגבים ממנו, ולשים לעצמו גבולות.
והמלבי"ם מדייק בשתי המילים: "דבש" - אף שהוא טוב למאכל; "מצאת" - ואף שבא לך בדרך מציאה. שהרי דבר שאדם קונה, הוא קונה לפי צרכיו: צנצנת דבש לשימוש של תקופה, וזהו. אבל כשמצא, מיד באה ההרגשה "אפשר לקחת הרבה, הרי לא שילמתי על זה, בוא נאכל את הכל". ועל זה אומר: אפילו שזה דבש טעים, ואפילו שזו מציאה - "אכול דייך, פן תשבענו והקאתו". ומכאן תיקח משל שגם בדברים הטובים צריך האדם לקחת בהגבלה. והנמשל בא בפסוק הבא - "הוקר רגלך".
יסוד לכל חיי האדם: דור של שפע
הפסוק הזה הוא פסוק יסודי מאוד לכלל חיי האדם. אחד מגורמי ההרס הקשים ביותר של הדורות האחרונים, גם על פי פרמטרים מערביים, הוא בדיוק בנקודה הזו. היו דורות של עניות, דורות שבהם אדם היה מוגבל ומצטמצם; בדור שלנו הכל פתוח לפניו. אוכל יש בלי גבול והכל זול, ואתה רואה אנשים שאוכלים בלי גבול: דלת המקרר פתוחה אצלם, חבל לסגור אותה, מברכים "המוציא" בבוקר וברכת המזון בערב וכל היום סעודה מתמשכת. פה מגנום, שם פיצה, וכאן עוד משהו - ואחר כך צריכים מנוף כדי להוציא אותם, וניתוחים וקיצורים.
דור השפע הזה בא לידי ביטוי גם בגישה למידע, וכאן הדבר הרסני ממש. לאדם יש היום גישה בלי גבול למידע, ולעיתים המידע נורא והרסני, והוא מגיע על ידו לקלקולים עצומים, לאיסורים חמורים ולמקומות של תועבה - הכל משום שהגישה היא בלי גבול. והנזק שהוא גורם לעצמו עצום. שהרי הכלל הוא שהתורה אינה אוסרת על האדם את ההנאות, היא רק מגבילה אותו במינונים. התורה אינה נצרות: הנצרות אומרת אל תתחתן, וקדוש הוא מי שאינו מתחתן. באה התורה ואומרת - מה פתאום, תתחתן, אבל יש מגבלות: תשמור טהרה. והגמרא שואלת למה אמרה תורה נידה לשבעה? כדי שתהא חביבה עליו כשעת כניסתה לחופה. ודבש בגימטריה אישה. אבל אם האדם אינו שומע ל"דבש מצאת אכול דייך", ולוקח את הדבש עד תום - הוא מתחיל לחפש צנצנות אחרות, שהרי את הצנצנת הזו כבר רוקן, והדבש הזה כבר לא טעים לו. ואחרי שמיצה את כל הצנצנות הוא יוצא מן הארון, ואתה שומע על כל מיני סטיות. למה? משום שהגיע אל המיצוי, אל המקסימום, שכן את הא"ב של היהדות - שים לעצמך גבולות והגבל את עצמך - את זה לא לקח, וממילא הוא מדרדר והולך, כי מה שהיה קודם כבר אינו מדבר אליו.
דוגמה נוספת המשקפת את העניין: סמים. מי שמתחיל בסמים בדרך כלל אינו מאריך ימים; אין אנשים שהתחילו בסמים והגיעו לגיל שמונים. זה הולך מהר מאוד, בשלושים או בארבעים האדם גומר. ומלבד שהוא הורס את עצמו, בסמים אינך נשאר ברמה נמוכה: מה שסיפק אותך קודם אינו מספק אותך היום, ואתה צריך חומרים "יותר טובים" במרכאות, וכשגם הם אינם נותנים את אותה תחושה - אתה מגביר מינונים. מה שהיה בעישון נעשה בהסנפה, ואחר כך בהזרקה, עד שמגיעים למנת יתר. וכל זה משום שהוא חייב להגביר ולהגביר כדי להשיג את אותו אפקט שהיה בהתחלה.
מכאן תבינו: מי שמגביל את עצמו הוא הנהנה האמיתי. מי שם גבולות - הוא הנהנה. וזה נראה בדוגמה הפשוטה ביותר: האם ילד נהנה מסוכרייה? תלוי באיזה מינון אתה נותן לו. אם סוכרייה היא דבר שניתן בעקבות מעשה טוב, בשבת, כדבר שמגיע לו - הילד מחכה לסוכרייה ועיניו בורקות. אבל ילד שיש לו גישה תמידית לארון הסוכריות - צחקת עליו, מה זה סוכרייה? הוא צריך בומבה של שוקולד, טילון מצופה מכל הצדדים, אולי זה ידבר אליו. אז מי מאושר יותר: הילד שמקבל סוכרייה בשבת ונהנה ממנה, או זה שסוכרייה כבר אינה מדברת אליו? ודאי הראשון. במילים פשוטות: כשאדם מציב לעצמו גבולות הוא נהנה ממה שהקדוש ברוך הוא נותן לו; וכשלא, הוא נמצא במירוץ אינסופי להגביר הנאות, כי מיצה את מה שיש להנאה לתת, וצריך משהו אחר, חזק יותר ועוצמתי יותר, כדי להשיג את אותה הנאה עצמה.
ובזמנו סיפרו על האמרגן של החיפושיות, שהיה יהודי, ואומרים עליו שהתאבד. מדוע? הוא נעשה מולטי מיליונר במושגים של אותם ימים, עם שם ופרסום ותהילה ומה לא. והוא השאיר מכתב וכתב בו: "היה לי הכל, אך לא היה לי כלום". פירוש הדבר: כשאדם מיצה כבר בגיל צעיר את הכל, מה ירגש אותו? טיול בחו"ל? תשים אצבע על הגלובוס ותמצא מקום שלא הייתי בו. כסף? יש לי לפרנס אותי ואת בני ביתי עד סוף כל הדורות. אז מה תיתן לי ומה ירגש אותי? כשאין לאדם למה לצפות ואין לו ממה להתרגש, אין לו כבר טעם לחיים. אבל היודע מראש "דבש מצאת אכול דייך" ושם לעצמו גבולות - בפעם הבאה הדבש טעים לו וטוב לו. ואם אתה טועם חבילת שוקולד ומרגיש שבאותה הזדמנות אתה חייב לסיים ארבע חבילות, בשלב הבא שוקולד לא מדבר אליך. מי שעובד בקונדיטוריה או במפעל לשוקולד אינו מסוגל לראות שוקולד, זה נשחק ואיבד את טעמו. הקדוש ברוך הוא לא ברא את ההנאות בעולם כדי לאמלל אותנו ולא כדי לומר "הנה יש ואל תיגע"; הוא אומר קח - אבל במינון הנכון. "דבש מצאת אכול דייך", כי "פן תשבענו והקאתו".
"הוקר רגלך מבית רעך"
הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן־יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ. (יז)
גם כאן יש הערה בקריאה: רבים קוראים את המילה הראשונה בטעות, וכך שגור בפיהם, והנכון הוא "הֹקַר רגלך". ומשמעותה: תרחיק את רגלך מבית רעך. רש"י מסביר שהפסוק קשור למה שנאמר לפניו: כשם שהמוצא דבש, אף שהוא טעים ומתוק, "אכול דייך פן תשבענו והקאתו", כך "הוקר רגלך מבית רעך". ואף שתאמר - כיף לנו יחד, אנחנו נהנים זה מזה, והוא עצמו מבקש שאבוא - מנע רגליך מלבוא שם יום יום, פן ישבעך וישנא אותך.
וכולנו מכירים את המציאות הזו: כשאדם נפגש עם חברו אחת לתקופה, הם נהנים זה מזה. אבל כשזה יום יום יום, מגיע שלב שבו נמאס: "עוד פעם הוא מתקשר, עוד פעם הוא רוצה לבוא, אין לי כוח אליו" - ישבעך ושנאך. וכך גם אצל הילדים: שני חברים או שתי חברות שהם חברים בלב ונפש, אחד בתוך הוורידים של השני, ולכאורה זו חברות נפלאה - והרבה פעמים אתה רואה שמגיע שלב שזה הופך לסכסוך גדול ולמריבה. ואתה שואל מה קרה, הרי היו חברים טובים? אלא שישבעך ושנאך. צריך האדם לדעת את המינונים, שכשם שבדבש, אף שהוא טוב וטעים, יש מצב שאתה שובע ומקיא, כך גם ברעך, שלא ישבע ממך וישנא אותך.
מדרש: "בית רעך" - בית המקדש
ולעניין המדרש אומרים חז"ל: אל תהיה רגיל לחטוא בשגגות ולהביא תמיד חטאות ואשמות - ולהיכן? ל"בית רעך", שהוא בית המקדש. ומדוע הקדוש ברוך הוא קרוי "רעך"? שנאמר "זה דודי וזה רעי". אם כן, "הוקר רגלך מבית רעך" - אל תרבה להגיע לבית המקדש כל פעם בחטאת ובאשם, בשגגה זו ובשגגה אחרת. אומר הקדוש ברוך הוא: על קורבנות כאלה אני מעדיף לוותר, מוטב שלא תחטא ולא תביא קורבן. לכן היזהר והישמר שלא לבוא לידי חטא, שלא ישבעך וישנאך על ידי שתרבה לבקר בבית המקדש, שהריבוי הזה מראה שמצבך הרוחני ירוד.
ואם כבר דיברנו בדקדוק, עוד הערה שמאיר בה המנחת שי: "פן ישבעך" - העי"ן בחטף פתח, ולא בסגול כפי שנפלה טעות בכל הדפוסים. אף שבדפוסים נכתב בסגול, זו טעות, והגרסה הנכונה היא "פן יִשְׂבָּעֲךָ".
לסיכום:
שלושת הפסוקים שלמדנו מלמדים את חכמת המידה. "באורך אפיים יפותה קצין" - לפני המושל, ולפני מלך מלכי המלכים, אין באים בדרישה לביטול מלא; קודם מבקשים דחייה, ואחר כך "לשון רכה תשבר גרם": תחנונים של מתנת חינם, מכוח רחמיו וחסדיו שלא תמו, שוברים את המקטרגים הקשים כעצם - שכן הבא בזכות מצוותיו חושש שמא יגרום החטא, והבא בזכות חסדי השם בטוח בהם, שחשבונו יתברך תמיד מלא. "דבש מצאת אכול דייך" - גם בחכמה וגם בהנאות, דעה בינה ושכל, על האדם לדעת את כושר קיבולתו ואת גבולו, שאם ימצה הכל עד תום יקיא את כל מה שיגע ולמד, ויאבד את טעם החיים. ו"הוקר רגלך מבית רעך" - אף באהבה ובריעות, ואף בבית המקדש עצמו, ריבוי בלי מידה הופך את המתוק לשנאה. מי ששם לעצמו גבולות הוא הנהנה האמיתי מכל מה שיש לקדוש ברוך הוא לתת לו.