פרק כ"ד בספר משלי פותח בהמשך ישיר לסיום הפרק הקודם. שם הזהיר שלמה המלך את האדם מן היין - "אל תרא יין כי יתאדם", "עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפוכות" - ואף לפני כן הזהיר מן האישה הנוכרית, "כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נוכריה", שלא יתחבר אדם לעניינים שמרחיקים אותו מעבודת השם. עכשיו, אומר רבנו יונה, בא שלמה להזהיר מפני קנאה באנשי רעה. ומדוע בכלל יקנא בהם אדם? מפני שהוא רואה אותם מצליחים. דרכו של רשע צלחה עד שעת נפילתו, והמראה הזה עלול להביא את האדם לומר: אם כך - אעשה גם אני כמותם.
אַל־תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה וְאַל־תִּתְאָו לִהְיוֹת אִתָּם׃ (א)
פירוש הדברים לפי רבנו יונה: אל תבקש את חברתם, גם אם נראה לך שהדבר ישתלם לך. "אל תתאו להיות איתם" - אל תחשוב למלא את תאוותך על ידי שתהיה עמהם ותפיק מהם רווח, מפני שחברתם מקלקלת, כפי שיתבאר בפסוק הבא.
המלבי"ם מדייק בשני חלקי הפסוק. "אל תקנא באנשי רעה" - אל תקנא בהצלחתם עד כדי שתרצה לעשות כמעשיהם. וכנגד הטענה "הרי אני לא אעשה כמעשיהם, אני רק אהיה איתם בידידות, אולי זה מותר?" - על זה בא החלק השני: "ואל תתאו להיות איתם". עצם השהייה עמם כבר פוגמת, כבר מקלקלת, כבר גורמת לך ללמוד ממעשיהם הרעים.
אפשר לומר בדרך רמז וחידוד. יש ביטוי מצוי: "הדשא של השכן ירוק יותר". אדם מקנא בדשא של השכן - בפרט כשהשכן אינו שומר שמיטה. אבל אומרים על כך: אינך יודע מפני מה הדשא שם ירוק - משום שיש שם הרבה זבל. הנמשל פשוט: אל תסתכל רק על החיובי ועל הנפלא. לאותו אדם יש גם "תיק" שלם שהוא סוחב איתו: הוא סובל מהילד, סובל מן האישה, יש לו בעיות עם הבוס, יש לו בעיות בריאותיות. לראות רק את הטוב שיש לזולת ולקנא בו - אינו דבר נכון.
זה כמו אדם שרואה מישהו נוסע בג'יפ חדיש ומקנא בו. מתקרב מלפנים ורואה תו נכה קטן בשמשה - ומיד הקנאה נעלמת. כלומר, כשאתה רואה אצל הזולת משהו טוב, אל תחשוב שהדבר בא בפני עצמו; הוא בא כמכלול. אין הכוונה שבהכרח תמיד יהיה לאדם רע, אלא שאין שום ערובה שיהיה לך רק הטוב שלו. וכבר אמר מי שאמר: אם היו מראים לכל אחד ואחד מאיתנו את החבילה שלו ואת חבילותיהם של האחרים, היה כל אחד חוזר ובוחר בחבילה שלו. החבילה של השני היא חבילה כוללת - לא רק ההצלחה שאתה מקנא בה, אלא גם עוד דברים שמן הסתם לא היית רוצה בהם.
ובדרך חידוד אפשר לקרוא את הפסוק כך: אם אתה מקנא באנשי רעה, אתה בעצם מתאווה "להיות איתם" - כלומר לקבל את כל התיק שלהם. האם אתה מוכן לכך? הנה הוא עשיר גדול, אבל האם אתה יודע כמה הוא סובל מילדיו? איזו עוגמת נפש יש לו מהם? את זה היית רוצה? ודאי שלא. אדם מעדיף להישאר עם פחות כסף ועם נחת רוח מן הילדים ושלום בבית. לכן: אל תקנא באנשי רעה, שכן כדי לקנא בהם אתה צריך "להיות איתם" - להיות בכל מה שיש להם. ואת הכל אינך רוצה; אז אל תקנא גם בדברים הטובים שיש להם בלבד.
כבר ספרנו שאשתו של החפץ חיים - שכידוע סבל מעניות נוראה, בפרט בשנים הראשונות - אמרה לו: איך זה שאתה צדיק כזה, ירא שמיים כזה, עובד השם כזה, ואין לך לחם לאכול? והשכן, שאינו מגיע אליך בשום דבר, בעל בית פשוט, ותראה כמה יש לו ולא חסר לו דבר. כלום אין הקדוש ברוך הוא יכול לדאוג גם לך לפרנסה ולרווח? אמר לה: איני מבין מה את רוצה. לך יש, כדבריך, בעל צדיק, יש לך ילדים צדיקים יראי שמיים מחונכים עובדי השם, יש לך בית של תורה. לשכן אין את כל זה. מה יש לו? פרנסה. ואת רוצה שגם פרנסה ייתן השם לך ולו לא? את הכל את רוצה? לך נתן הקדוש ברוך הוא את זה, ולו נתן משהו אחר. אל תחשוב שיהיה לך מה שיש לההוא - זו עסקה כוללת. וזה "אל תתאו להיות איתם". מוטב לאדם להישאר בתיק שלו ולא להתאוות למה שיש לאחרים.
כִּי־שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה׃ (ב)
רבנו יונה מבאר: כל רגע ורגע יהגה לבם שוד ויחרוש רעה - תמיד הם חושבים איך לגזול, איך לשדוד, איך להזיק לאחרים. והיות שכך, לא ייתכן שלא תדברנה שפתיהם עמל. "עמל" הכוונה מעשים מקולקלים, מעשי גזל ושקר. כאשר אדם כזה כל הזמן חושב בראשו איך להזיק - הוא גם מדבר כך, שהרי הלשון היא קולמוס הלב: מה שכתוב בלב, הלשון מוציאה. הוא ידבר איך לעשות "קומבינה" על זה, איך לרמות את זה, איך להזיק לההוא. ועל ידי זה, אפילו אם רק תהיה איתו - כבר ניזוקת בדיבורים אסורים, גם אם לא בעצם המעשים.
וזו מציאות קיימת. אדם נמצא עם אנשים הרחוקים ממצוות, והוא אומר לעצמו: אני שומר מצוות, אני לא אלמד ממעשיו. אבל תראה מהו השיח שם. הוא מספר לחברו: היה לי סיפור כזה עם הביטוח, הלכתי ועשיתי קומבינה כזו וכזו והצלחתי להוציא מהם - וכולם מוחאים לו כפיים: כל הכבוד, אתה יודע לעבוד, אתה מבין עניין. עכשיו אתה, באופן הרגיל, לא היית עושה דברים כאלה. אבל אחרי שאתה שומע ורואה את הסגנון - זה כבר לא זר לך, זה כבר לא נתפס אצלך כדבר פגום ומקולקל. גזל זה כבר לא "אוי ואבוי". וכי אינך חושב שזה משפיע? זה משפיע. קלטת מהם את הרוח, קלטת מהם את העניינים שמעניינים אותם, והדבר ישפיע גם עליך.
הגר"א מבחין בין שוד לעמל. "שוד" הוא מה שאדם לוקח בחוזק יד, גוזל בכוח - ועל זה נאמר "יהגה לבם": הם תמיד הוגים וחושבים איך לגזול את האחרים בכוח. "עמל" הוא מה שניכר, מה שהוא חושב על זולתו וניכר עליו. יש דברים שאדם חושב על חברו ואינם ניכרים עליו, ויש דברים שהוא חושב וניכר עליו מה תוכניותיו - ואותם הוא גם מדבר ומוציא בפה. נמצא שיש כאן מחשבה, דיבור ומעשה; בשלושתם הם נכשלים - והיות שכן, אל תתחבר עמהם.
גם המלבי"ם מעמיד את הפסוק כהמשך לקודם: אל תקנא באנשי רעה, כי לבם תמיד יהגה שוד. אלא שכאן יש לו ביאור חדשני. אנחנו הסברנו ש"שוד יהגה לבם" היינו שתוכניותיהם הן איך להזיק ולשדוד. המלבי"ם מסביר אחרת: אתה רואה את הרשע שמח, מאושר, מצליח, ואומר - לאדם הזה טוב, האדם הזה מאושר. אבל אינך יודע באמת כמה אנשים אלה חיים בפחד. תזוזה קטנה בבורסה - וכך וכך מיליונים נמחקים. ירידה קלה במשק - והוא ניזוק. שינוי במחיר הדולר - והוא מפסיד. חברה אחרת שנכנסת לנישה שלו - והרווחים נחתכים בחצי.
כבר אמרתי לכם פעם שהאנשים הרגועים הם אלו שעובדים על משכורת. אמנם הוא אינו מרוויח הרבה, אבל יש לו משכורת קבועה והוא ישן טוב בלילה. מי שאינו ישן טוב הוא העצמאי, ועל אחת כמה וכמה מי שיש לו עסקים - וככל שהעסקים מתפרסים יותר, כך החששות והפחדים גדולים יותר. ואנחנו מכירים בלי סוף סיפורים של אנשים שהתהפך עליהם הגלגל והגיעו למצבים לא פשוטים אחרי שהיו מיליונרים. אמנם כשהתהפך הגלגל אינם רעבים ללחם, שהרי עדיין יש אי פה בשווייץ וחשבון שם בעוד מדינות שבהן דואגים להפקיד כספים - אבל עדיין הוא כל הזמן בחששות: מה יקרה אם, ומה יקרה כש.
על זה אומר הכתוב "כי שוד יהגה לבם": אתה מקנא בו, אבל האם יש לו שלווה? כל הזמן בלבו שוד - הוא חושש משוד ושבר. כל העת לבו הוגה: כאן אני יכול ליפול, שם אני יכול להיכשל, מכאן יכולים לגנוב אותי. ואתה, שאין לך את כל זה, חי בשלווה ובשקט. וכבר הארכנו בזה גם בספר איוב, שהמלבי"ם מבאר שם כמה פסוקים על פי יסוד זה, בבחינת "אשר יגורתי בא לי": אדם החי בפחדים, הרבה פעמים הפחדים האלה מתממשים, ובסופו של דבר מה שפחד ממנו תופס אותו. אם כן, הצלחתם אינה הצלחה אמיתית, שהרי כל העת הם יראים וחרדים מן השוד, מן השבר ומן הנזק.
וכנגד מה שאמר "ואל תתאו להיות איתם" - שביאר המלבי"ם שאפילו רק להיות איתם אסור, גם כשאיני הולך לעשות מעשיהם ורק רוצה להרוויח מן החיבור - בא סוף הפסוק: "ועמל שפתיהם תדברנה". מה אתה רוצה, ללמוד את השיח שלהם, את השפה שלהם, את צורת הדיבור שלהם, את העניינים שמעניינים אותם? מן הסתם תבין שהצירוף והחיבור עמם, גם אם לא תעשה כמעשיהם, הוא דבר מקלקל.
נמצא שלפי המלבי"ם דלתות הכתוב מקבילות - כפי שהסברנו כמה פעמים, שהכתובים מתחלקים לארבע: כל פסוק נחלק לשניים, וחלקו הראשון של הפסוק הראשון מכוון כנגד חלקו הראשון של הפסוק השני, וחלקו השני כנגד חלקו השני. "אל תקנא באנשי רעה" - כנגדו "כי שוד יהגה לבם": אל תקנא בו, שהרי בתוך תוכו הוא אוכל את עצמו וחי בפחדים. "ואל תתאו להיות איתם" - כנגדו "ועמל שפתיהם תדברנה": שהצירוף והחיבור עמו יגרמו לך לשמוע את דיבוריהם, ובסופו של דבר גם תעשה כמעשיהם.
בְּחׇכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן׃ (ג)
רבנו יונה מסביר: לאחר שהוזהרנו שלא לקנא בעושרם של רשעים, ולא בשלוותם, ולא להתאוות לחברתם כדי להרוויח על ידה רווחים כספיים - עכשיו בא הכתוב ומלמד מהי הדרך האמיתית לזכות בשלווה ובעושר: "בחכמה יבנה בית". הנפש, הבית, נבנית על ידי חכמה. על ידי שאדם עוסק בחכמה, בדברי תורה, בתבונה ובדעת - יבוא לשלווה ויבוא גם לעושר, וכמו שנאמר "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". וזאת מלבד מה שיהיו לו אחרית ותקווה, כפי שנראה להלן בפסוק י"ד: "אם מצאת ויש אחרית" - יש דיבידנדים לעולם הבא. אבל כבר כאן, בעולם הזה - "בחכמה יבנה בית".
"ובתבונה יתכונן" - שהבית הזה יתקיים, יהיה לו אריכות ימים וימשיך לעמוד. כלשון הכתוב "לא תיכון אתה ומלכותך" - שאין המלכות מכוננת לדורות; ולעומת זה "שפת אמת תיכון לעד" - מכונן לדורות. נמצא שאת הבנייה תולה הכתוב בחכמה, אבל מה שישאיר את הבית קיים - זו התבונה, להתבונן בכל דבר ודבר ולראות כיצד הבית יישאר לנצח. והתבונה היא מעלה גדולה מן החכמה. בפשטות מדובר כאן על הבית הרוחני, ובעצם אומר לך הכתוב שזה העיקר: אל תקנא בזה שיש לו וילה - הווילה הרוחנית שלך גדולה ממנה בהרבה.
אבל אפשר לומר את הדבר גם בעניין הגשמי, וזו השגחה פרטית שאפשר לראות בעין בדור הזה. המציאות היא שאנשים העוסקים בתורה, בני ישיבות, מסתדרים עם בית מהר יותר מאנשים שאינם כאלה - ובשני מובנים. ראשית, "בית" במשמעות נשיאת אישה: הרבה מן הרחוקים ממצוות אתה רואה אותם בגיל שלושים, שלושים ושתיים, שלושים וארבע, ועדיין מחפשים; ולעומתם מי שבישיבה - תשעים וחמישה אחוז מהם נשואים כבר בגיל עשרים וארבע, ויש בגיל עשרים ושתיים ואף בגיל עשרים. בניין הבית מתחיל מוקדם. שנית, הבית ממש: הסתכלו במציאות, שלרוב האברכים ובני התורה יש בית. אמנם אין לו וילה של ארבעה מפלסים, אבל יש לו בית - שלושה חדרים, שניים וחצי חדרים, אבל יש לו בית.
ואמרתי לכם פעם דבר זה, ולאחר מכן בא מי שחיזק אותי בו מאוד. הביטו אפילו במשפחות שיש בהן כמה ילדים, שחלקם יצאו בני תורה ואברכים וחלקם לא. תראו שאלו שיצאו בני תורה הם מסודרים: יש לו בית, יש לו מקום לימודים מסודר או מקום עבודה מסודר. ואותו אחד שלא היה בן תורה ויצא לעבוד - לכאורה היה צריך להיות לו טוב יותר, ואתה רואה בדיוק להפך: מבחינה כלכלית הרבה פעמים לא בנה בית, ולפעמים לא התחתן, וגם אם התחתן אתה רואה אותו מדשדש זמן רב עד שימצא דירה, ולפעמים אין לו אפילו כסף להתחיל. אמרתי את הדברים פעם בדרשה, ובא אליי יהודי מקריית הרצוג ואמר לי: שלושה מן האנשים שסביבי, וגם הילדים שלי - זה בדיוק כמו שאמרת. ומי שיבדוק יראה זאת. יש סייעתא דשמיא מיוחדת לאדם שבוחר לקבל עליו עול תורה, שמסירים ממנו עול דרך ארץ. הקדוש ברוך הוא אומר: אני אעזור לך. וזהו "בחכמה יבנה בית" - עסוק בחכמה, ואל תדאג, הבית ייבנה, והשם יעזור לך שלא תפסיד מאומה. "ובתבונה יתכונן" - ולאחר מכן, כדי להעמידו, צריך תבונה, לראות שהבית לא יתפרק ויישאר קיים.
וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כׇּל־הוֹן יָקָר וְנָעִים׃ (ד)
המלבי"ם מבאר שפסוק זה הוא המשך הפסוק הקודם. "חכמה" בלשון שלמה המלך, כפי שהסברנו אין ספור פעמים, היא מה שקיבלנו מן החוץ - ממשה רבנו, מן הנביאים. תוכנה הוא דרכי ההנהגה, המידות הישרות, ההנהגה הנכונה, ההליכה בדרך השם. דברים אלו צריכים להיות מקובלים לנו, שכן אינם ניתנים להוכחה: כל אחד יבוא ויטען שדרכו היא הנכונה, ולכן את החכמה צריך לקבל ממישהו אחר שיורה לנו את הדרך הנכונה. וכדי להשיג חכמה - "קובץ על יד ירבה": צריך עוד לימוד ועוד לימוד. לא ביום אחד למדת ש"ס, ולא ביום אחד סיימת מסכת; החכמה מקובצת תמיד מלימודים רבים.
שאלו פעם דרשן: כמה זמן לקח לך להכין את הדרשה הזאת? אמר להם: חצי שעה ועוד ארבעים ושמונה שנה. שאלו: מה פשר הדבר? אמר להם: על הדרשה הזאת כשלעצמה ישבתי חצי שעה. אבל תביא אלף אנשים שכל אחד ישב חצי שעה - ולא יגיעו לעשרה אחוזים מזה. מדוע? מפני שהוא כבר ארבעים ושמונה שנה לומד, ומעיין, ומוסר דרשות. וכשהוא יושב עכשיו לתפור דרשה חדשה, היא מקובצת מארבעים ושמונה שנה. החכמה היא דבר המצטבר והמתאסף. אדם אינו נעשה ביום אחד פרופסור מנהל מחלקה; יש מאחוריו ניסיון רב, והרבה חולים מתו תחת ידו ונשלחו לעולם שכולו טוב, וכך מתאמנים. זו גם הסיבה שמערכת הבריאות אינה רוצה שאנשים ייסעו לטיפולים מעבר לים - גם הרופאים שלנו צריכים ללמוד, ואם לא על אבא שלך, כיצד ילמדו? והאדם שואל: מה, אבא שלי בשר תותחים, עליו ילמד הדוקטור? אלא שזו המציאות - מטעויות לומדים, והלימוד הוא על ידי שאדם קובץ על יד, ונאספים הלימודים זה אל זה, עד שאדם קונה חכמה.
אומר המלבי"ם: החכמה היא משל לאדם האוסף עצים, אבנים, סיד, ברזל ומלט - כל החומרים הראויים לבנייה - ומרכז אותם במגרש. "תבונה" היא מדרגת המבין דבר מתוך דבר, ותפקידה לקחת את כל החומרים ולכונן מהם את הבית. ולכן "בחכמה יבנה בית": החכמה היא איסוף החומרים, שהוא הלימוד - עוד לימוד ועוד לימוד; ובניין הבית עצמו הוא כבר בגדר תבונה: לצרף את הדברים, לרכז את הכל ולהתבונן בהם, ואז יש בניין שלם, קו חשיבה שלם, רעיון שלם, הנהגה שלמה של החכם מתוך כל הדברים שלמד. זה אינו בא ברגע אחד - אלה דברים שנבנים.
ולאחר מכן הוא מגיע למדרגת הדעת. החכמה - מה שקיבלנו מאחר, ממשה רבנו ומן הנביאים; התבונה - מה שאנחנו מתבוננים בדברים ומעמיקים בהם, עד שאנו מגיעים עמם לכלל הזדהות, ומכוח ההתבוננות מגיעים לבחינת הדעת. דעת היא ידיעה גמורה. דעת היא מתמטיקה: שתיים ועוד שתיים הם ארבע - זו אקסיומה, דבר מוחלט, ברור וניתן להוכחה. בתחילה הייתי צריך לקבל את הדבר מאחר, אבל אחרי שהעמקתי בו כל כך, והוא מתיישב על לבי, הרי הוא אצלי כמתמטיקה - מיושב בלב וחלק ממני.
ולפי זה: אם החכמה היא איסוף החומרים והתבונה היא הבניין - הדעת היא מילוי הבית בתוכנו: ספות, מכונת כביסה, מקרר, רהיטים, וכל מה שבתוך הבית. זו ההתיישבות ממש - אני מתיישב בבית, והדברים מיושבים על לבי, ואני מבין אותם ומזדהה עמם במאת האחוזים. וזהו שאומר כאן: "בחכמה יבנה בית" - זה חומרי היסוד, עסק התורה, לקבל הדברים מפי חכם ונביא; "ובתבונה יתכונן" - על ידי שיתבונן בהם יעמוד הבית על תילו; "ובדעת חדרים ימלאו" - כשתגיע לבחינת הדעת כבר ממלאים את החדרים, ולבית יש לא רק צביון חיצוני אלא הוא ממלא את פנימיותך. ובמה ימלאו? "כל הון יקר ונעים" - שלאחר שהתיישב בתורה, ביתו מלא בהון יקר ונעים: הוא כבר מחדש חידושים מעצמו, הוא כבר שופע מעצמו, מפני שבנה את הדברים בצורה הנכונה.
אבל מי שאינו בונה את הדברים בסדר הנכון - עליו נמצא הרבה במכתבים הנשלחים לגדולי ישראל: יש חלישות הדעת לבחורים הלומדים בסוגיה ורוצים לחדש. הם רואים שזה חידש כך, והסטייפלר כותב כך, והקצות החושן מחדש כך - "ואני לומד ואיני מחדש שום חידוש". והקו החוזר כחוט השני בכל ספריהם של מדריכי בני הישיבות הוא: אין מחדשים מתוך שמתאמצים לחדש, אלא מתוך ריבוי הלימוד הדברים נובעים מעצמם. פירוש הדבר: כיוון שלמדת כאן עניין אחד ושם עניין אחר, פתאום מתעוררת התנגשות ביניהם - וכבר יש לך קושיה. ואחרי הקושיה אתה מנסה לחשוב, ואומר: יש מקום לחלק כך וכך - וכבר יש לך גם תירוץ. אבל אם למדת רק דבר אחד, מניין יהיו לך קושיות ותירוצים? ידיעותיך מצומצמות. וכשאדם לומד ומרבה תורה, התורה מתרחבת אצלו, והוא מתחיל לראות שוני בין מקום למקום: למה כאן כתב הכתוב כך ושם נקט הפסוק אחרת? ואז עולה בדעתו שיש מקום לחלק - והרי חידשת דבר. החידושים באים מתוך שאדם מתמלא.
אבל יש הרוצים שיימלאו חדריהם כל הון יקר ונעים עוד לפני שיש בית, לפני שהביאו את החומרים ולפני שבנו כלל. אומר לך שלמה: אין זו הדרך. הדרך היא קודם כל "בחכמה יבנה בית" - הבא את החומרים, הרבה בעסק התורה; לאחר מכן "בתבונה יתכונן" - הדברים מתחילים להתיישב אצלך, אתה מתבונן בהם, וכבר יש בית; ואז אפשר להכניס לתוכו כל הון יקר ונעים - אתה כבר פורה, יש חידושי תורה, והדברים אצלך בבחינת הדעת, בידיעה גמורה וברורה, ומתוך כך אפשר גם לחדש בתורה.
ומוסיף המלבי"ם, שכך היה גם יחס בניין העולם - באותו יחס ממש של בניין הבית שעליו מדובר כאן. כלשון הכתובים: "בחכמה ייסד ארץ" - ייסוד הארץ, דהיינו החומרים הבסיסיים, בחכמה; "כונן שמים בתבונה" - לתת לזה את כל המסגרת והמעטפת, לבנות את הבית עצמו; "ובדעת תהומות נבקעו" - זה ההון היקר והנעים שממלא את הבית, שנבקעו התהומות ויש ימים ונהרות וכל מה שבעולם.
רבנו יונה מסביר: "הדעת כוללת כל אופני מחשבות בני האדם כאשר אפרש". כלומר, הדעת לפי רבנו יונה היא היכולת לחשוב על כל המצבים והאפשרויות. וכידוע, ככל שאדם צופה יותר אפשרויות, הוא מעמיק יותר, חכם יותר ומבין יותר. אם אדם עושה דבר מסוים, ואומרים לו: רגע, איך עשית כך, לא חשבת שעלול להיגרם מזה כך וכך? והוא עונה: לא חשבתי על זה - אנחנו מתייחסים אליו כאל חסר דעת. הרי זה דבר פשוט, היה עליך להעלות על הדעת שזה יכול ליפול, להישבר, לגרום נזק. ולעומתו, ככל שאדם אומר: חשבתי שזה יכול להיות כך, וחשבתי על כיוונים כאלה, ויכול להיווצר מצב כזה, וגם עליו חשבתי ואמרתי שאעשה בצורה הזאת - כך הוא אדם מעמיק ומתבונן יותר.
האדם השטחי, לעומת זאת, רואה רק דבר אחד: מה שיש מול עיניו, ולא יותר. והדעת היא החלק שבו האדם צופה ורואה עוד ועוד דברים שיכולים להיות ויכולים לצאת מן הדבר, ומעיין בו בעוד היבטים. אדם שטחי רואה היבט אחד; אדם מעמיק אומר: אפשר להסביר כך, ואפשר להכניס בזה גם פירוש כזה, ואפשר לבאר כך - מפני שהוא מעמיק ורואה עוד פנים בדבר שלכאורה יש בו, אצל השטחי, פן אחד בלבד. והדברים האלה יבואו לידי ביטוי יותר בפסוקים הבאים.
פתיחת הפרק מזהירה מקנאה באנשי רעה ומחברתם: "אל תקנא באנשי רעה ואל תתאו להיות איתם" - לא רק שלא תעשה כמעשיהם, אלא אף עצם השהייה עמם מקלקלת. וטעם הדבר מן הפסוק הבא: "כי שוד יהגה לבם" - שלפי הפשט תוכניותיהם הן תמיד גזל והיזק, ולפי המלבי"ם אף הצלחתם אינה שלווה כלל, שכל העת לבם הוגה פחד משוד ושבר; "ועמל שפתיהם תדברנה" - ומי שמתחבר עמם קולט את שיחם ורוחם וסופו לעשות כמעשיהם. וכנגד הקנאה במצליחים מלמד הכתוב מהי הדרך האמיתית לבניין ולשלווה: "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" - החכמה היא איסוף חומרי הבניין בריבוי לימוד, התבונה היא צירופם לבניין שלם ומתקיים, והדעת היא הידיעה הגמורה שממלאת את הבית בהון יקר ונעים, עד שהאדם שופע ומחדש מעצמו. ומי שבוחר בדרך הזאת מובטח לו סייעתא דשמיא: המקבל עליו עול תורה - מסירים ממנו עול דרך ארץ.