בפרק כ"ד ממשיך שלמה המלך ללמד אותנו את ערכה של החכמה, ואת הכוחות הנלווים אליה. בשיעור זה נעסוק בשני פסוקים - פסוק ה' ופסוק ו' - שבהם מתגלה לנו שהחכמה אינה רק ידיעה, אלא מקור של עוז, של גבורה ושל יכולת לצפות את כל האפשרויות מראש. נלמד בהם את דברי רש"י, רבנו יונה והמלבי"ם.
גֶּבֶר־חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ־דַּעַת מְאַמֶּץ־כֹּחַ׃ (כ"ד, ה)
רש"י מסביר בפשטות: איש חכם הוא תמיד בעוז. אדם שהוא חכם עושה את הדברים תמיד בעוז - אף פעם לא מתוך עייפות, חוסר כוח או תשישות. את זה רואים תמיד אצל גדולי ישראל: תמיד בהליכה מהירה, תמיד בריצה, כל דבר נעשה בזריזות. זהו "גבר חכם בעוז".
רבנו יונה מוסיף נדבך. לאחר שכבר תיאר לנו הכתוב שהעושר יימצא עם החכמה - שאדם המגדיל את עסק התורה ועוסק בה בחכמה יזכה גם לפרנסה בעולם הזה וגם לעולם הבא - בא הכתוב ומזכיר שגם גבורה יש לו. כמו שאנו רואים אצל יעקב אבינו, שגלל באצבעו הקטנה את האבן מעל פי הבאר. החכם יש לו עוז, ועוז זה אינו נקנה באימונים גופניים, אלא נובע מן העוז הרוחני, מן הפנימיות שלו. אדם שיש בו עוז - יש לו דרישות מעצמו. גם הרבה מתורות הלחימה של המזרח מבוססות לא רק על הכישרון להכות, אלא על אימוץ כוחות הנפש כדי לפעול פעולה מסוימת, ועדיין מדובר שם באלימות ובדברים פיזיים מגושמים. כל שכן כשאנו מדברים בעניינים רוחניים, שהם מצריכים עוז אמיתי - העוז הזה הוא באמת כוח.
פעם קראתי על ר' זלמל'ה, אחיו של ר' חיים מוולוז'ין. שאלו את ר' חיים מוולוז'ין מה ההבדל בין הגר"א לבין אחיך ר' זלמל'ה, הרי שניהם יודעים את כל התורה כולה. ראו כמה גדול היה, שלאנשים כבר נראה היה שזה אותו דבר. השיב להם ר' חיים: יש הבדל עצום. אחי יודע את כל התורה ישר, והגר"א יודע אותה ישר והפוך. מה פירוש ישר והפוך? "אשרי יושבי ביתך" - מה ההמשך? "עוד יהללוך סלה". ועכשיו תתחיל מהסוף: "סלה יהללוך עוד..." - כבר צריך להתחיל לחשוב. למה זה לא רץ כמו הכיוון הישר? אצל הגר"א כל התורה כולה הייתה ידועה ישר והפוך, ואצל ר' זלמל'ה זה לא היה כך.
עוד מסופר, שפעם ישב ר' זלמל'ה ולמד עם הגר"א, וידו של הגר"א הייתה מונחת על השולחן, ומרוב עייפות נרדם ר' זלמל'ה כשראשו על ידו של הגר"א. אמר הגר"א בדרך מליצה: יש לי עכשיו את כל התורה בכף ידי - ראשו של ר' זלמל'ה מונח לי ביד.
וזו רק הקדמה לספר על אותו ר' זלמל'ה, שלא היה בריון ולא עסק בשום עניינים גשמיים, וכל עניינו היה רק עסק התורה. פעם ישב ועסק בתורה ונצרך לספר. היו שם ארגזים גדולים מלאים ספרים, והוא היה מעוניין מאוד לעיין בספר מסוים כדי להבין את הנושא שלמד בו. מספרים שבעוז ותעצומות הרים ארגז שנדרשו כמה אנשים כדי להזיזו, הסירו ממקומו ולקח מלמטה את הספר. כשראו אנשים את הדבר לא האמינו - לא האמינו שאדם כזה מסוגל להרים משא שבאופן טבעי בן אדם אינו מסוגל לו. הרי לך: גבר חכם בעוז. אומר רבנו יונה: חוץ מחכמה ועושר, גם עוז וגבורה יימצאו עמה, כי אין החכמה חסרה דבר - הגבורה והעושר יימצאון עמה.
פירוש הדבר, שכדי לזכות באמת לתורה צריך עוז ותעצומות, והעוז הזה הוא כוח רצון אדיר. שהרי היצר הרע הוא כוח אדיר המסית את האדם ממחשבת התורה, מעסק התורה ומההתמדה בה. וכאן מדובר באדם שכל עסקו ועניינו בתורה - כלומר שהצליח להתגבר על הדבר החזק ביותר בעולם. וכי לחכם הזה אין עוז? יש לו את העוז הגדול ביותר שיש בעולם, שהרי "איזהו גיבור - הכובש את יצרו". זו הגבורה האמיתית. הגיבור האמיתי הוא מי שמסוגל להתגבר, לגבור על חטאיו, ולהתגבר על היצר המסית אותו לחטוא. אם כן, האדם החכם, שהגיע למידה זו של חכמה ושל עסק התורה, הוא הגיבור האדיר ביותר, שהתגבר על רצונותיו ותאוותיו. וכעניין שנאמר "עיר גיבורים עלה חכם", "עוז רוזנים", "אזור נא כגבר חלציך" - שעל ידי העוז זוכה האדם לגבורה ולהתגבר על כל מי שקם כנגדו, שהרי אם התגברת על היצר הרע, כל השאר כבר קטן לעומתו.
מהו "איש דעת מאמץ כוח"? אומר רבנו יונה: רוב המשכילים - כל אחד מהם ישכיל על דבר מחשבה אחת ודרך אחת. ואיש הדעת יצפה את כל הפנים שיראו בו משכילים רבים, ויחשוב בעניין אחד כל אשר יחשבו בו שבעה משיבי טעם. המשכיל הרגיל - הצג בפניו בעיה, והוא ימצא לה דרך פתרון אחת. הבא שבעה משכילים, וייתכן שכל אחד ימצא פתרון אחר, אבל לכל אחד יהיה פתרון אחד. לעומת זאת איש הדעת - "איש דעת" כמו איש דעות, שיש בו דעות רבות - תשאל אותו והוא ייתן לך שבע אפשרויות של פתרון. מה ששבעה אחרים חושבים, הוא לבדו חושב, והוא חזק מהם, שכן הוא יכול לצפות את כל מה שכולם יאמרו.
וזה באמת פלא ועוצמה אדירה שרואים אותה אצל גדולי ישראל. מסופר על כמה וכמה מגדולי ישראל, שכאשר היו מביאים לפניהם ספר, היה הגדול מבקש מן המביא: אמור לי חידוש אחד מן הספר. היה שומע קושיה ותירוץ ומהלך, ומיד אומר את המשך הספר: על איזה עניין מדובר בפרק הבא, באיזו גמרא הוא פותח, מאיזו גמרא הוא מקשה, וכיצד הוא מיישב את החילוק. מרעיון אחד שהוא שמע מן הספר הבין את קו החשיבה של המחבר, ואמר את כולו. פעם הגיע לפרק אחד ולא הצליח לכוון - ניסה סוגיה זו ולא, סוגיה אחרת ולא. הוציא מטבע ונתן לצדקה, ומיד אמר: הוא מזכיר את הסוגיה בעניין ההוא, ומקשה מכאן ומיישב כך, ואמר גם את הרעיון האחרון של הספר.
מכאן תבינו מה זה איש דעת. אתה חושב בדעה אחת, והוא חושב באינסוף דעות. הוא מסוגל להבין כל אחד ואחד מהי דעתו, לרדת לעומק דעתו ולהבין מה קו החשיבה שלו. זו תכונה של גדולי ישראל, וזו בחינת "איש אשר רוח בו" - שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. אנשים שאינם יודעים להלוך כנגד רוחו של כל אחד, אינם שמים לב, אך הם עלולים לרמוס אנשים רבים בדרכם. מדוע? כי אני עושה דבר מסוים לפי מה שאני מבין שצריך לעשות, ולרגע לא חשבתי כיצד הדבר יתקבל אצל הזולת. יש לי דעה אחת ואיני מכיל כמה דעות. אבל אילו הכלתי כמה דעות, הייתי מבין שמצדי הדבר מתבקש, ואילו מצדו הוא נתפס כחוסר דרך ארץ, כחוצפה או כפגיעה, ובכלל לא היה ראוי לעשותו. אדם שטחי יש לו דעה אחת, והוא רואה רק מה שבראשו - זה איש משכיל. אבל איש דעת משכיל את דעותיהם של אנשים רבים ומשכילים רבים, ואז הוא יודע את הלך המחשבה של כל אחד ואחד, ולפי זה גם פועל.
מסופר על החזון איש, שפעם באו לבקש ממנו חתימה על מכתב לבן גוריון בעניין גיוס בני הישיבות. המכתב פנה אל רגשותיו לקיום התורה, והחזון איש חתם. שאל אותם: את מי עוד אתם מתכוונים להחתים? אמרו לו: את הרב מבריסק. אמר להם: הוא לא יחתום. שאלו למה? אמר: הרב מבריסק איש אמת, ויש כאן ביטויים הנשמעים קצת כחנופה. אתם ראיתם צורך לכתוב כך, כי כשפונים אל השלטון צריך לכתוב ביטויים שינעמו לאוזנם. אין הכוונה לחנופה ממש, לומר להם אתם צדיקים ואנשים טובים, אלא מילים שלא ראוי לדבר בהן עם כופרים. עם כופרים צריך לדבר בגרזנים, במילים חריפות, לא במילים מצטדקות ובשפה יפה. הם לא היו בטוחים שכך יהיה, ניגשו לרב מבריסק, והוא קרא את המכתב ואמר: אני לא יכול לחתום על דברים כאלה, אתם פונים אליו בצורה כזו - איני יכול לחתום. החזון איש ראה זאת מראש. כלומר, אדם חכם שהוא איש דעת יכול לומר לך מה תהיה דעתו של כל אחד ואחד, כי הוא כולל בתוכו את כל הדעות כולן.
וכיוון שיש לו דעות רבות, כשתציג בפניו בעיה הוא יכול לברור מתוכן את הדרך הנכונה. אם אני חושב רק על אפשרות אחת - זה הפתרון שאציע. אבל אם אני חושב על ארבע אפשרויות, אני יכול לברור מתוכן את הטובה ביותר, ואז אתן לך את העצה הטובה ביותר. אדם שראייתו מצומצמת חשב רק על פתרון אחד, וייתכן שאינו הפתרון הטוב ביותר, ואילו הלכת בדרך אחרת היית משיג פתרון טוב יותר.
ואם כבר דיברנו על הרב מבריסק, הנה דוגמה. פעם הגיע אליו סוחר ואמר שהוא צריך להעביר סחורה ממקום למקום, אך הוא חושש מבדיקות המכס, שעוצרים רכבות ובודקים בתחנות. ביקש עצה מהרב. הרב שאל אותו מאין ולאן הוא צריך להגיע, היכן התחנות המרכזיות, היכן הרכבת עוצרת, ושאל את כל הפרטים. אחר כך אמר לו: בתחנה זו תרד, על תחנה זו תדלג, בתחנה זו אל תעבור את הבידוק, תוריד את הסחורה ותעלה אחר כך על רכבת אחרת. נתן לו סדרה שלמה של הוראות - וכך בדיוק היה. שאל אותו הסוחר לאחר מכן: כיצד ידע הרב? אמר לו: שקלתי בדעת בני אדם, היכן הגיוני שיציבו בדיקות. הרב שקל בדעת בני אדם. מצד אחד זו מחמאה להם, שחשבו ישר. ומצד שני אין הכרח שזו מחמאה, שכן ייתכן שחשב כיצד אנשים חושבים עקום - וגם את זה ידע לחשב. כך או כך, ראו מהו איש דעת: הוא קורא את הדברים מראש, ואומר לך מההתחלה ועד הסוף מה עתיד להיות, כיוון שהוא שוקל את כל המצבים והאפשרויות. ואילו מי שראייתו מצומצמת רואה רק כיוון אחד ודרך אחת.
אומר רבנו יונה: אחרי היגלות כל הדרכים בעניין, תעלה ותצלח בידו הברירה. עכשיו הוא יכול לברור את הדרך הנכונה, כי כל האופציות נמצאות בידו. וכאשר דורשים עצה מאדם כזה - "מאמץ כוח": בעצה שהוא נותן לך תאמץ את כוחך ותצליח בה, ותבוא ממנו ישועה בעת צרה, כי עצתו היא עצה של "תשועה ברוב יועץ". ומהי תשועה ברוב יועץ? בדיוק מה שאני משיג על ידי איש דעת. כשאין לי אותו, אומרים לי: קח הרבה יועצים, כי משאשמע עשר סברות אברור מהן את הטובה ביותר. אבל כשיש לך איש דעת, הוא לבדו רב יועץ - בדעתו הוא כבר מביא לך את כל האופציות, כבר חושב על כל האפשרויות והמצבים. לכן קבלת עצה ממנו היא הדבר שמאמץ את כוח האדם המקבל, וזהו "איש דעת מאמץ כוח".
המלבי"ם מבאר: מי שקיבל את חוקי החכמה - כמו שהסברנו אין ספור פעמים - נקרא חכם, והוא "גבר בעוז": יש לו עוז להתגבר על התאוות, על המשיכות ועל יצר הלב, ויש לו כוח להכניעם על ידי החכמה. החכמה היא מה שקיבלנו מן החכמים, ועל ידה יש לו כוח להתגבר.
אבל שימו לב: ישנם שני מצבים. יש כוח להתגבר, ויש כוח לעמוד על עומדך מבלי שתימוט. זהו "מי יעלה בהר ה'" ו"מי יקום במקום קדשו". לעלות בהר ה' - זה עדיין אפשרי, להגיע לדרגת עלייה זה נפלא. אבל לאחר מכן להחזיק מעמד שם ולא להימוט לעולם ועד - זה כבר לא פשוט. כי האדם נתון לעליות ומורדות, ואחרי זמן רב של עלייה הוא מרגיש לפעמים צורך לשחרר קצת את החגורה, להוריד מן הלחץ. לשם כך יש בין הזמנים: אדם לומד, אבל הוא נתון לעליות ומורדות, וצריך רגיעה ומנוחה, ואחר כך חוזר בהתלהבות ובחשק. גם למשה רבנו ניתן רווח בין פרשה לפרשה להתבונן בה. אנו מבינים אפוא שלא פשוט כלל להחזיק מעמד למעלה. אפשרי - אבל צריך להיזהר שלא יהיה עלייה וירידה, עלייה וירידה. החכמה היא לקום במקום קדשו ולעמוד שם.
זהו "גבר חכם בעוז": על ידי החכמה שיש לו, יש לו עוז להילחם כנגד תאוות היצר וכנגד משיכות הלב. אבל עם כל זה הוא עדיין אינו "מאמץ כוח". מאמץ כוח פירושו להתאמץ ולהישאר על עומדו חזק ללא שינוי - להיות כאברהם אבינו ש"בא בימים", שכל יום ויום אצלו בשלמות. לא יום בא לי ויום לא בא לי, יום הסתדר ויום לא הסתדר, יום הגעתי לשיעור ויום לא הגעתי. זהו אמיץ כוח - מתאמץ בכוחו לעמוד על עומדו לאורך כל הזמן.
על ידי החכמה לבדה, אומר המלבי"ם, זה עדיין אינו מספיק. מדוע? כיוון שהיצר תמיד נלחם עם הלב, והחכמה היא דבר שצריך לו ראיה ושצריך לקבלו מן החכם, ולכן תמיד יש ליצר מקום לענות בו ולנגח. תמיד יש התנגשות עם היצר, וגם אם הגעת - אין זה אומר שתישאר, ייתכן שתרד.
מה באמת יאמץ כוח? איש דעת. אדם שהחכים בתורה, התבונן בה והגיע למדרגת הדעת. לפי הביאור של רבנו יונה - זה מי שיודע דעות רבות. ולפי הביאור של המלבי"ם, דעת פירושה כמו מתמטיקה: שתיים ועוד שתיים שווה ארבע. מה שקודם לא היה מוכח והיה צריך לקבלו מן החכם - זו חכמה. לאחר שהתבונן בו - זו תבונה. וכשהגיע למדרגת הדעת, זה אצלו אקסיומה, זה מוכרח, זה כמו מתמטיקה. ידיעת ה', ידיעת התורה, ההתחברות לתורה וקיום המצוות - הכל אצלו פשוט ומוכח וחי מול עיניו כמו ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. זו בחינת הדעת. ואם הגעת לשם - אתה מאמץ כוח, אתה יכול להישאר גבוה למעלה, כוחך אמיץ ולא תימוט. אבל אם זו רק חכמה, היצר מנגח ואומר: אין הוכחות, אין ראיות, מי אמר? יש התמודדות תמידית. ואילו כשתגיע לבחינת הדעת, כבר עלית אל האי ואינך בתוך הסערה של התמודדות תמידית כנגד היצר הרע.
שאינו דומה מה שאדם יודע במופתי הדעת למה שאדם יודע במופתי החוש. החוש - אני רואה שיש כאן תמונה. מופתי הדעת - יש לי הוכחות לוגיות לכך שגם בחדר השני יש תמונה, אך האם ראיתי? לא. ומה שראיתי תמיד חזק אצלי יותר ממסקנות לוגיות. מופתי החוש חזקים תמיד ממופתי השכל, שהם הוכחות שהשכל מביא להן ראיות אך לא ראינו אותן במוחש. וזהו שאמרו: אינו דומה "תא שמע" ל"תא חזי". הזוהר תמיד מדבר ב"תא חזי", והגמרא מדברת ב"תא שמע". אינה דומה שמיעה לראייה - הראייה חזקה הרבה יותר. כששמעתי אני צריך להתחיל לדמיין, אבל כשראיתי - ראיתי את הדבר בצורה מוחשית. וכך מי שיש בו בחינת הדעת, כל המציאות שלו שונה.
כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה־לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ׃ (כ"ד, ו)
אומר רבנו יונה: לא ייתכן לעשות מלחמה בלא מביני תחבולות. מהם מביני תחבולות? אנשים שהתבוננו וישכילו מהן הדרכים שהאויב עשוי לנקוט, כדי להקדים תרופה למכה ולהכין לו מארב באותם מקומות שאנו צופים שיתקוף בהם.
והמשל לכך הוא שחקן השחמט, וכבר דיברנו על זה בעבר. מי נחשב שחקן שחמט מוצלח יותר? מי שיכול לאגור במוחו יותר מהלכים קדימה של מהלכי היריב: אני אעשה כך, אז הוא יעשה כך, ואז אני אעשה כך והוא יעשה כך - שחמט. אבל אם אני ראיתי שני מהלכים קדימה והיריב ראה שלושה וארבעה, אז את שני המהלכים הראשונים צפיתי, ובשלישי - שחמט, את זה לא צפיתי. כל העניין במשחק המלכים, ה"אישקוקי" כפי שקראו לו בשמו הקדום, הוא לדעת לצפות מהלכים קדימה ולהתכונן אליהם. זהו "בתחבולות תעשה לך מלחמה": תחבולות פירושן להשכיל את הדרכים שבהן האויב עשוי להתגבר, ולהתכונן אליהן, כך שתהיה לנו תגובה לכל מצב.
ומי באמת יש לו תחבולות? את זה כבר ראינו: "נבון תחבולות יקנה". אדם נבון, שמבין דבר מתוך דבר ומתבונן, הוא יקנה תחבולות.
"תשועה", אומר רבנו יונה, הוא ביטוי הנופל על צרה ועל נפילה. כאשר יש לנו נפילה או צרה, מי יכול להוציא אותנו ממנה? היועץ. "ותשועה ברוב יועץ". ופירוש הדבר: אילו היו לך תחבולות מלכתחילה, היית עושה מלחמה ולא היית נזקק לישועה. מה קרה? לא היו לך תחבולות, לא הכנת את עצמך לכל המצבים, וכעת נפלת וצריך תשועה. עכשיו אתה זקוק לרוב יועצים שיעזרו לך לצאת מן המצב. אבל אילו היית נבון, כבר בתחבולות היית עושה מלחמה ומלכתחילה לא היית נקלע לסיטואציה הזאת. כשאתה כבר שם, אחרי הנפילה, אתה זקוק לישועה - ותשועה ברוב יועץ.
וזה קשור למה שדיברנו קודם: "ואיש דעת מאמץ כוח". אחרי התלאה ואחרי הכישלון צריך למצוא דרך שעל ידה תבוא הצלה. מסביר רבנו יונה: איש דעת מאמץ את כוחם של הנחשלים שנפלו, אותם הזקוקים לישועה. אומנם "בתחבולות תעשה לך מלחמה", וזהו "נבון תחבולות יקנה", אבל לתשועה מן הצרה שכבר נקלעו אליה - שם אתה צריך רוב יועץ. ואם יש לך איש דעת, הוא יכול לעזור לך במקום רוב יועץ, שכן כבר הסברנו שלאיש דעת יש דעה אחת הכוללת דעות רבות. זו חשיבותה של הדעת: אדם משכיל החושב על כל צדדי האפשר ועל כל ההיתכנויות, ובכך הוא נעשה איש דעת - שיש לו דעת רחבה ודעות רבות כדי להכיל את כל המצבים האפשריים ולתת לכל מצב תשובה. הוא יוכל להוציא אותך מן הצרה. איש דעת יאמץ את כוחך גם כאשר כבר נכשלת. ואם לא יהיה לך אחד כזה, תיאלץ להיעזר ברוב יועץ - ביועצים רבים, שכל אחד חושב על אפשרות אחרת ועל פתרון אחר, ומכולם ייצא לנו הפתרון המועיל.
אומר המלבי"ם: במלחמה לא די בעצה אחת בלבד, כי גם לאויב יש עצה. לך יש עצה ולו יש עצה - ולכן אנו צריכים תחבולה. וביאר המלבי"ם את לשון הקודש: תחבולה שונה מעצה. עצה היא אחת, ואילו תחבולה היא קישור עצות זו אחר זו. כלומר: אני אעשה כך, הוא יגיב כך, אני אעשה כך, הוא יגיב כך - זהו קישור עצות זו אחר זו, וזו תחבולה. תחבולות פירושן שאיני רואה ראייה חד ממדית אלא ראייה רב ממדית ורב שכבתית, שבה אני צופה את כל האפשרויות. אם אני צופה אפשרות אחת - די לי בעצה למצב אחד. אבל אם אני רוצה לצפות את כל האפשרויות, אני זקוק לתחבולה, שעל ידה אדע כיצד להתגבר בכל מצב.
והמלבי"ם נותן בזה משל ממלחמת כוחות הצבא אל מלחמת הנפש כנגד אויביה. וכיוון שמדובר כאן גם במלחמת הנפש, אומרים לנו: דע לך, חכמה לבדה אינה מספיקה. זה נקרא יועץ אחד, ואין די בו, כי גם האויב בא עם יועץ. מה שאתה צריך הוא שכל יועצי הנפש - חכמה, בינה ודעת - יהיו יחד, והם הם התחבולות: אוסף של עצות, כדי שלכל מצב תהיה לי תגובה ולכל מצב תהיה לי תשובה. ועל ידי זה תוכל לאמץ כוח ולהילחם כנגד עצת היצר.
למדנו בשני פסוקים אלו יסוד גדול. "גבר חכם בעוז" - החכמה אינה ידיעה בלבד אלא מקור של עוז וגבורה, עוז רוחני הנובע מן הפנימיות, שבכוחו האדם מתגבר על תאוותיו ועל יצרו, ו"איזהו גיבור - הכובש את יצרו". אך העוז מספיק להתגבר, ואינו מספיק כדי להישאר עומד במקומו. לשם כך צריך "איש דעת מאמץ כוח": מדרגת הדעת, שבה הדברים ברורים ומוחשיים כמו שתיים ועוד שתיים, ואז האדם אמיץ כוח ולא יימוט. ובמישור המעשי, איש הדעת הוא מי שכולל בתוכו דעות רבות, צופה את כל האפשרויות ואת הלך המחשבה של כל אדם, ולכן הוא יודע לברור את העצה הטובה ביותר ולאמץ את כוחם של הנופלים. ומכאן גם "בתחבולות תעשה לך מלחמה" - לא עצה אחת אלא שרשרת עצות, חכמה ובינה ודעת יחד, כדי שתהיה תשובה לכל מהלך של היצר. ומי שלא הכין תחבולות מראש ונפל, נזקק ל"תשועה ברוב יועץ".