פתיחה: חתימת פרק כ"ג - אזהרת היין
בחלק האחרון של פרק כ"ג ממשיך שלמה המלך בתוכחה על היין. אחרי שאמר "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה", הוא בא ומזהיר: היין הוא זה שימנע ממך לתת את לבך להשם. ארבעת הפסוקים האחרונים של הפרק הם מסכת שלמה של אזהרה - מן הפיתוי הראשוני של המראה, דרך הארס שמתגלה באחרית, ועד לתמונת השיכור שכבר אינו חש במכות שמכים אותו. נלך על סדר הפסוקים.
פסוק ל"א: "אל תרא יין כי יתאדם"
אַל־תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי־יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים׃
רש"י מפרש: אל תיתן עיניך בו. ו"כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים" - אדם הנותן עינו בכוס, העולם דומה לו כמישור, העבירות דומות לו כמישור, כל הדרכים ישרות בעיניו.
שימו לב שיש כאן קרי וכתיב: הקרי "בכוס" והכתיב "בכיס". אפשר לומר שיש כאן איזון חוזר: אתה נותן עיניך בכוס, והחנווני נותן עיניו בכיס - אתה מעוניין בכוס והוא מעוניין בכיס, ואתם מפרנסים זה את זה. ואפשר להסביר "יתן בכיס עינו" באופן נוסף: שהוא נותן עינו גם בכיסם של אחרים, כדי לגזול מהם ממון על מנת למלא את תאוותו. במושגים של היום הדבר מוחשי מאוד: מה שפעם היה היין, היום זה הסמים. היין היה הכלי המושך את האדם וגורם לו להתמכר, וקשה לו אחר כך לצאת מזה. אחד הדברים הידועים אצל נרקומנים הוא שהם מסוגלים לגנוב אפילו מאִמם, ואין להם שום בעיה לעשות את הדברים הנוראים ביותר לאנשים הקרובים אליהם ביותר - הוא זקוק כעת למנה, ובשביל המנה הכל מותר ושרוי. היין כאן הוא משל: מי שיש לו תאווה, כדי להשיג את תאוותו לא תהיה לו בעיה גם לגנוב.
רבנו יונה: אל תביט - פן תוסיף תאווה
רבנו יונה מבאר: "אל תרא יין כי יתאדם" - אל תביט אל מראהו שיתאדם. האדמימות היא המפתה אותך, כאילו זהו יין טוב ומשובח. ולמה לא תתבונן בו? פן תוסיף תאווה להרבות במשתהו. אתה אומר לעצמך "אני לא שותה, רק מסתכל" - ובסוף אתה שותה. זו העצה שחוזרת תמיד בדברי חכמים, ודיברנו בה כמה פעמים: לא להתקרב לעבירה כלל. אל תאמר אתקרב ולא אגע.
השיכור והזבוב
מספרים על שתיין כרוני שכל דרך שניסו למנוע ממנו את השתייה לא הועילה. לבסוף שכנעו אותו לקבל על עצמו תנאי אחד: שלא ישתה לעולם לבדו, אלא רק כשיש עוד מישהו איתו. חשבו שכך אולי ישמור עליו האחר, ואולי גם ימתן את הכמויות והזמן. קיבל על עצמו בשבועה. יום אחד בא לו לשתות, ממש בא לו. הביט סביב - אין איש בקילומטר. אמר: בינתיים נוציא את הבקבוק, שיהיה מוכן, יבוא מישהו ונרים כוסית. הוציא, ואיש לא בא. אמר: בינתיים נמזוג, שכבר תהיה הכוס מוכנה. ומכיוון שאסור לו לשתות לבד, מזג שתי כוסות. ישב והביט בהן ארוכות, וממתין מאין יבוא עזרו, מאיפה תגיע החברותא שאפשר לשתות איתה. לפתע שמע זמזום - זבוב התיישב על הכוס שממול. קפץ ואמר: יופי, הגעת! לחיים! והרביץ לגימה הגונה. ברוך השם, אני לא לבד, יש עוד מישהו. זה בדיוק העניין. לכן אומרים לך: אל תרא יין כי יתאדם - אל תתחיל אפילו במבט. כי ברגע שאתה נותן עינך בכוס אתה מתאווה, יוצא משליטה, וכבר אינך מנהל את עצמך אלא היין שולט בך. וכלשון רבנו יונה: האדם ירצה להתאוות ולהרבות במשתהו כאשר יתן בכוס עינו.
הגר"א: הכוס היא שמייפה את היין
הגר"א מדייק דיוק נפלא. אתה אומר לעצמך: אם היין כל כך אדום, ודאי טעמו משובח במיוחד. אומר הגר"א: אין זה נכון - האדמומית אין בה שום ראיה לשבח טעמו. ולמה בכל זאת הוא נראה לך יפה, אדום ובוהק? "כי יתן בכוס עינו". שימו לב שהפסוק אינו אומר "כי יתן ביין עינו" אלא "בכוס". הכוס המשובחת, הזכוכית היפה והנהירה, היא זו שנותנת ליין את החזות המבהיקה והמפתה. כלומר ה"כי" כאן הוא סיבה: למה נראה לך שהוא מתאדם? מפני שנתת עינך בכוס.
ו"יתהלך במישרים" - אל תדמה בעיניך שמחמת היין תלך בדרך הישר. ומאין היה עולה על הדעת לחשוב כך? מפני שיש גמרא שאומרת "חמרא וריחני פקחין" - היין והבשמים עשו אותי פיקח. כלומר יש ליין כוח לתת מעט צלילות דעת ופיקחות, אבל במינונים נמוכים מאוד בלבד; שהרי מי ששתה רביעית כבר אל יורה, שמא יטעה בדין. על כך אומר הגר"א: אל תאמר "אם מעט יין עשה אותי פיקח, אשתה כל היום ואצא תלמיד חכם גדול". כל זה מעצת היצר האורב לך.
כך פיתה היצר בחטא הראשון
והגר"א מראה שכך היה גם בחטא הראשון, באכילת עץ הדעת: "תך היצר את עיני האישה מראות". במה פיתה אותה? אמר לה שמן העץ הזה משכילים - "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל". ואגב, הדבר מתאים מאוד לשיטות האומרות שעץ הדעת גפן היה: הנה, עם היין משכילים, לומדים חוכמה, "חמרא וריחני פקחין", אם כן קחי עוד כוסית ומי יודע איזו חכמה תצא ממך. וסופו של אותו פיתוי, שבעצתו ובחלקת פיו הטעה אותה בדמיונותיו הכוזבים, אכלה - והביאה יללה על כל העולם. כך גם כאן: היצר נותן לך דמיון, מראה לך מבהיק ואדום ויפה, וזו רק הכוס. אל תתפתה, ואל יטעה אותך יצרך לומר שטעם היין ומראהו גורמים להשכלה וללכת בדרך הישר, כי אחריתו מר מאוד, כמו שנראה בפסוק הבא.
שיטת ההטעיה של היצר
גדולי המוסר מדברים על זה הרבה: שיטת ההטעיה של היצר. הוא לוקח כל עבירה וצובע אותה בוורוד, מראה לך אותה בגוונים ובנאונים ובאורות מהבהבים, ואתה בטוח שמי יודע מה יש שם ועד כמה זה מתוק. ותשעים אחוז מזה פיתוי ועשרה אחוז הדבר עצמו. כך בדיוק עובדות חברות הפרסום. מוכרים לך עוגיות עם פצפוצי שוקולד, ובתמונה זו "תאווה היא לעיניים"; פותח את הקופסה ואומר: כנראה אלה שבפנים לא זכו להצטלם, שאם לא כן אין לי הסבר לכך שאין שום קשר בינם לבין התמונה. רואה בתמונה קורנפלקס עם אגוזי פקאן, בעין יפה; פותח את השקית וצריך זכוכית מגדלת כדי למצוא אותם. היום הלכתי עם הילד לקנות דבר מה, והוא מוציא לי חטיף: השקית באורך שלושים סנטימטר, והתוכן שבעה או שמונה סנטימטר, וכל השאר אוויר. תראו באיזה עלמא דשיקרא אנו נמצאים - וזה בדיוק היצר הרע. הוא מראה לך את הפיצה איך היא נחתכת והגבינה נמתחת, ואתה מרגיש שאתה חייב את זה; ואחר כך האמת היא שהתמונה נראתה טוב יותר. ולכן אחרי העבירה יש שברון לב: האדם חשב שהעבירה תמלא אותו, והיא רק מרוקנת אותו ומביאה אותו לאכזבה ולהבנה שנתן בכוס עינו וחשב שיתהלך במישרים, ובסוף לא נשאר מזה כלום - אלא כמו שאומר הפסוק הבא.
פסוק ל"ב: "אחריתו כנחש ישך"
אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ׃
אחריתו של היין - כנשיכת נחש. התפתית, התאווית, הוא משך אותך, ומה נשאר? מסביר רבנו יונה: בעת שתיית היין אין האדם מרגיש בנזק, אבל אחריתו כנחש ישך, ואחר כך ירבה מחץ מכתו.
למה ההשפעה מאחרת לבוא
אחת התופעות הפחות נעימות אצל בני ישיבות בפורים היא הצרה הזאת, ודווקא מפני שברוך השם בני ישיבות אינם יודעים לשתות; אינם מאנשי הוודקה והוויסקי והעראק, ובישיבה אין אלכוהול. והשם ירחם, מצב השתייה בנוער היום נורא: חבורות חבורות מחוץ למועדונים, קונים בקבוק בפיצוציה במחיר נמוך ומפרקים אותו בעבודת צוות, מעבירים את הבקבוק מזה לזה - "מאן דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה" - כל אחד לוגם שלוק ועוד שלוק, ואחר כך מתנדנדים בדרך למועדון. ונהיה לנו נוער אלכוהוליסט. אבל מי שאינו יודע לשתות מגיע לטעות פשוטה: הוא שותה כוסית ולא מרגיש כלום, שותה עוד אחת ועדיין לא מרגיש, ושותה עוד. ההסבר הוא שהשפעת המשקה אינה מיידית: לוקח כמה דקות עד שהאלכוהול נכנס למערכת הדם ומשפיע על המוח. מי שמבין בשתייה יודע לשתות לאט לאט, מעט מעט, ולתת לזה לעבוד. מי שאינו מבין מתדלק בבת אחת את כל הבקבוק, ואחר כך מגיע ה"בום": פתאום הוא נופל, או מדבר שטויות, או מקיא את נשמתו, או שוכב באמצע הרחוב.
ואגב, אותו דבר בדיוק קיים באכילה. הקדוש ברוך הוא יצר מנגנון שתחושת השובע מגיעה כעשר דקות אחרי שהקיבה מקבלת את האוכל; לוקח דיליי של עשר דקות עד רבע שעה עד שהקיבה משדרת זאת למוח. לכן אדם שהיה באמצע האוכל ונקטע בשיחת טלפון או במישהו שדפק בדלת ודיבר איתו עשר דקות - כשחזר כבר יצא לו התיאבון; זה בדיוק פרק הזמן שבו שידרה הקיבה למוח. מה גורם הדבר? שבשעת האכילה האדם אינו מרגיש שהוא שבע, ולכן הוא אוכל עד שהקיבה כמעט מתפוצצת, ורק אחר כך מגיעה תחושת השובע. לכן ילדים מסיימים לאכול ואומרים "אמא, אני עוד רעב". צריך לומר להם: חכה עשר דקות, ואם עדיין תהיה רעב אביא לך. ובדרך כלל אינו רעב באמת - שהרי אם תציע לו עוד פרוסה לא ירצה, הוא רוצה עוגייה או פרי או ממתק. אם יחכה רבע שעה יראה פתאום שהוא שבע. אותה נקודה עצמה, שההשפעה איטית, קיימת גם בקיבה וגם ביין. ולכן "אחריתו כנחש ישך": בעת המשתה לא ירגיש בנזקיו, ורק לאחר מכן ירגיש.
אחרית של שנים
אפשר להסביר זאת בשני מובנים. האחד כפי שהסברנו, שההשפעה מאחרת בשעת השתייה עצמה. והשני, לטווח ארוך: אדם אומר "אין לי שום בעיה, אני שותה ונהנה והכל טוב", ואנו יודעים שאנשים כאלה אינם מאריכים ימים. אחת המחלות הקשות שהם מגיעים אליה היא שחמת הכבד: הכבד נהרס ואינו ממלא את תפקידו, ואז ממתינים להשתלה, ופעמים רבות כבר אין מצבו הבריאותי מאפשר השתלה. אלה עובדות שאני מכיר מקרוב מאנשים שחלו בכך. אתה שותה בצעירותך וטוב לך, ובגיל ארבעים אתה מגלה פתאום שאין לך כבד. זו "אחריתו", ומי שאינו פוקח עיניים בזמן מגיע אליה.
"וכצפעוני יפריש"
רש"י מפרש שזה לשון עקיצה, כעקיצת הצפעוני. ומביא עוד פירוש: יש פותרים "מפרישו מן החיים" - היין מפריש אותך מן החיים, כלומר מביא לידי מיתה.
המלבי"ם מסביר שהצפעוני הוא מין נחש שגם הפרש והצואה שלו ארסיים ומזיקים, וגם ביציו מזיקות, כמו שכתוב "ביצי צפעוני בקעו". לכן הפסוק אומר שני שלבים: בתחילה מטיל בו היין ארס "כנחש ישך", ואחר כך "כצפעוני יפריש" - מלשון פרש, כמו "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם", שהוא מלשון הפרשה ומורה על הצואה. וחידוש גדול מוסיף המלבי"ם: מדוע נקרא הנחש "צפעוני"? דווקא מחמת טבע זה. "צפעוני" מלשון "צפיעי בקר" שהם גללי בקר, כלומר נחש שגם גלליו ארסיים. וכך גם היין: בתחילה הנשיכה, ואחר כך הארס נשאר בפנים ונותן ריקושטים לאורך שנים, כפרש הצפעוני שממשיך להזיק - כאותן מחלות שהאדם קונה לעצמו.
פסוק ל"ג: "עיניך יראו זרות"
עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת׃
המלבי"ם אומר שפסוק זה הוא המשך למה שנאמר לעיל: "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה". על כך בא ואומר: דע לך שהיין ימנע ממך זאת. היין לא ייתן לך לתת את לבך להשם, ואדרבה, על ידו "עיניך יראו זרות" - יתורו עיניך אחרי הזנות ותראה נשים זרות כדי לזנות עמהן. כך מפרשים גם רש"י ורבנו יונה.
טבעו של היין שהוא מפיל את כל המחיצות. לכל אדם יש עכבות, מחיצות וגבולות, והיין מטשטש הכל. לכן מי ששתק עד עתה, משנכנס יין נפתח הברז והוא מדבר ואינו פוסק - "נכנס יין יצא סוד". ובאותה מידה עצמה: לכל אדם יש גבול בכל הנוגע לראייה אסורה ולאיסורי זנות, וכשהוא שתה יין עיניו משוטטות בחופשיות. "ולבך ידבר תהפוכות" - אחרי שתר אחרי העריות, לבו מדבר תהפוכות, שהם דברי מינות שהם היפך דברי החוכמה. נמצא שיש כאן שני דברים: עבירה במעשה, בעיניים ובזנות, ועבירה בלב - שהלב עניינו ההשקפה הנכונה והמחשבה הנכונה, וכאן האדם משתבש בעקבות היין והולך אחרי דברי הבל ואחרי מינות וכפירה.
הגר"א מסביר ש"תהפוכות" הם דברים הופכיים שאין האחד שייך לשני, והשיכור מדבר אותם יחד ובהיגיון לבו. אדם ששתה מדבר דברים ללא קשר, והכל נראה לו מקושר ומעניין, וכשאתה שואל אותו מה הקשר - הוא יסביר לך בהיגיון לבו. "לבך ידבר תהפוכות": הלב פתאום רואה דברים הפוכים כישרים, והיין הוא ששיבש אותו.
מתי לדעת להפסיק
הזכרנו כבר את אותו סיפור על אחד שהלך ללמד את בנו לשתות. אמר לו: החוכמה בשתייה היא לדעת מתי להפסיק. אחרי כמה כוסיות אמר לו: אתה רואה את שני האנשים שם? כשתראה אותם ארבעה, סימן שאתה כבר רואה כפול וצריך להפסיק וללכת הביתה. אמר לו הבן: אבא, יאללה בוא נלך הביתה, אין שם שניים, יש שם רק אחד. וזהו "עיניך יראו זרות": כשאתה מתחיל לראות דברים זרים, דע שהגיע הזמן ללכת הביתה.
פסוק ל"ד: "והיית כשוכב בלב ים"
וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב־יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל׃
אפשר להסביר ש"שוכב בלב ים" הכוונה לאנשי הספינה המפליגה באמצע הים: כשהרוח חזקה דרכם לשכב, שכן העומד עלול להיזרק מחמת הרוח ומחמת תנודות הספינה. ואז הרוח מטלטלת, הספינה עולה ויורדת, והוא שוכב למטה וממתין עד יעבור זעם. כך מצבו של השתיין: הרוח מטלטלת אותו - לא רוח חיצונית אלא הרוח הפנימית, האלכוהול שבקרבו.
"וכשוכב בראש חבל" - כל המפרשים מסבירים ש"חבל" הוא התורן של הספינה, ונקרא כך מפני שבו קשורים החבלים. מי שראה תמונות של ספינות עתיקות מכיר את מערכת המפרשים המסובכת (למפרש האונייה קוראים "וילון"), שהיו גוללים או פותחים אותם בגלגלת ובחבלים, וכך הספינה מנצלת את הרוח, וכשהרוח הפוכה היו גוללים את המפרשים. מי ששוכב בראש התורן - דעתו מבולבלת מן הראייה: הים מתנדנד מול עיניו ומוציא אותו מן הפוקוס ומן המחשבה הישרה. כך אותו שותה, כמי שמתנדנד על התורן ורואה את הכל בתנועה, ובוודאי אין לו מחשבה ישרה וצלולה.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר ש"שוכב בלב ים" אינו בספינה שבלב הים (כפירוש רוב המפרשים), אלא בלב הים ממש: צף על פני המים ונלחם עם גלי הים. ואחר כך ידמה לו כשוכב בראש התורן, ולא מחמת בלבול הראייה אלא מחמת החשש: מי ששוכב על התורן, פחדו האמיתי הוא שברגע הבא ייפול, ובפרט שהתורן כל הזמן בתנודה והאונייה בתנועה, והוא חושש שייפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. וכפי שמצינו באותו חכם שתלה נפשיה באיסקריא - תלה עצמו בראש התורן ואמר שמי שישאל אותו שאלה שאין הוא יודע למצוא לה מקור מן המשנה, יפיל עצמו מן התורן וימות; משמע שהמקום גבוה כל כך שסיכויי הנופל לשרוד קלושים. אומר המלבי"ם: כך השותה יין כשוכב בראש חבל, נופל ממעלתו לעמקי בור וטובע בתהום האבדון. היין מפיל אותך כמו מראש התורן.
פסוק ל"ה: "הכוני בל חליתי"
הִכּוּנִי בַל־חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל־יָדָעְתִּי מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד׃
רש"י אומר: כשהוא מקיץ מיינו אינו מרגיש בכל הצרות שעברו עליו בשעה שהיה שתוי. כך אחשוורוש: מתעורר ממשתה היין ומגלה את עצמו אלמן. "איפה אשתי?" - כעסת והרגת אותה. "באמת? היא מתה?" הוא מת עליה, ואחר כך התברר שהיא מתה. ומשום כך לא רצו חכמי ישראל לייעץ לו: אמרו, הרי אחר כך יתפכח מן היין, יתיישב בדעתו ויבין שנשאר בלי אישה - וכי אנחנו צריכים את העצבים שלו? לכן שלחו אותו לשאול את עמון ומואב, ש"שקט הוא אל שמריו... שאנן מואב מנעוריו", והם בעניין ומבינים. "גלינו, אבדה חכמת חכמים ובינת נבונים תסתתר" - שהשיכור אינו יודע מה עובר עליו. "הכוני בל חליתי" - מכים אותו ואינו נחלה מכך.
כך גם רבנו יונה: מרוב שיתגבר עליו יצר תאוות משתה היין, לא ישית לבו אל נזקו, אלא ישבח את היין וישכח את הצרות שהיין מביא עליו. את הנזק הוא שוכח, ואת התועלת הוא זוכר. ומהי התועלת לדעתו? "הכוני בל חליתי, הלמוני בל ידעתי" - הכו אותי ולא הרגשתי. ועוד: על ידי היין אין הוא מרגיש בזמן, ואם יש לו צרות הוא שוכח אותן, שהרי כך אומרים על אדם שיש לו צרות - שהטביע יגונו ביין, כי היין משכיח את הצרות. אבל את מה שההקצה מחזירה אותו לעצמו אינו זוכר. "מתי אקיץ" - אומר רבנו יונה, אין האדם הזה מתאווה כלל להקיץ מיינו; נוח לו במציאות הזאת ורוצה להמשיך בה.
הגר"א: "בוא נבדוק" - טעות מסוכנת
הגר"א מסביר שכאן בא הכתוב לומר לאדם: אל תאמר "אלך וארווה דודים ביין ואבחנה אם טוב הוא - אדבק בו, ואם רע הוא - אעזבנו ואנטשנו". מה הבעיה בבדיקה קטנה? תחשבו: אילו בנכם היה אומר "אבא, שמעתי שיש דבר כזה סמים, תן לי לטעום פעם אחת, רק כדי לדעת מה זה" - האם יש אב עם ראש ועם שכל שייתן לו כסף, ולא רק כסף אלא הסכמה לנסות? וכן בסיגריות: "אבא, אקנה חפיסה אחת, בקטנה". כל המעשנים הכבדים, אלה שעמנו ואלה שכבר אינם עמנו היום - ממה התחילו? מ"בקטנה", מפורים. "ונהפוך הוא" - זה הפך את האדם לחלוטין, נהיה מכור ואינו יכול להשתחרר. אומר הגר"א: למה אין לבדוק? כי כאשר תדבק בו, ינעמו לחיכך גם רעותיו והכאותיו - הכאותיו בכ"ף, ואפשר לומר גם בק"וף, כידוע אצל השיכורים. גם המכות שיכו אותך יהיו לך כליטופים, ולא תרגיש בהן כלל.
המדרש על השיכור ובנו
והגר"א מביא על כך מדרש מפורסם. מעשה באחד שאביו היה שיכור תמידי. פעם ראה הבן שיכור אחד שוכב בחוץ על הארץ מרוב שכרותו, והכל מכים אותו ומשחקים ומלעיגים עליו. כשראה הבן את השיכור המגונה, הלך והביא את אביו כדי שיעזוב את שכרותו: שיראה את השיכור המתגולל בעפר ובטיט ובני אדם רבים מכים אותו. ולמזלו מצא את אביו באיזה רגע של פיקחון, בין בקבוק למשנהו. בא האב, ראה את המחזה, הרכין עצמו אל השיכור השוכב ושאל אותו: היכן המשקה אשר שתית ונשתכרת ממנו ככה? אמור לי גם אני, ואלך ואשכר את עצמי כמוך. אמר לו בנו: וכי בשביל זה הבאתיך הנה? להביא לך עוד כתובות של מוכרי שכר? שים עיניך וראה גודל גנותו, ואיך הכל מכים אותו ולועגים לו ויורקים עליו והוא מתגולל בקיאו ובבוץ. אמר לו האב: בני, דע לך שגם ההכאות האלה טובות לי מאוד. כשאני שותה יין, גם המכות מתוקות לי. כך אומר המדרש, שלשיכור אפילו המכות טובות לו; ואם בדקתם וראיתם שאין זה כך, כנראה לא שתיתם מספיק.
וזה מה שכתוב כאן: אם אתה דבק ביין, ינעמו לך אפילו מכותיו, עד שתאמר: מה נעים, אשמור ייני בי ואדבק בו, וחבילת העסקה הזאת מקובלת עליי. שהרי אילו היו מכים אותי כך בלי יין, היה גופי כואב והייתי נחלה; אבל בשעת שתיית היין אפילו הכו אותי - נעים לי ולא הרגשתי. "הכוני בל חליתי, הלמוני בל ידעתי".
גופו וממונו
"הלמוני" מפרש כאן הגר"א מלשון ממון: גזלו ממני גם כסף, ולא הרגשתי כלל - לא הרגיש שמישהו שלף לו את הארנק. ומרמז הכתוב על שני הדברים שעליהם אדם כואב: על גופו ועל ממונו. ולכן כשחז"ל רוצים לומר על דבר שהוא חביב על האדם, אומרים "חביב עליו ממונו יותר מגופו", שאלו שני הדברים החביבים עליו ביותר. מה אין אדם אוהב? ייסורים - צערא דגופא קשה; ושייטלו ממנו ממון. ויש כאלה שנטילת ממון מהם היא כמו לחתוך להם יד. מספרים על עשיר אחד שתמיד ניסו לדבר איתו ולהתרימו ולא הצליחו, ואמרו: אין סיכוי, לא ייתן פרוטה. אמר אחד: תנו לי לנסות. ניסה ולא הלך. היה זה לפני פסח, והלך להתרים לקמחא דפסחא. אמר לו: אם כסף לא זכיתי לקבל ממך, לפחות תזכה אתה לקבל ממני הלכה. אמר לו: מה ההלכה? אמר לו: בהלכה כתוב שאדם צריך לבדוק את כיסיו מחמץ; אבל אני רוצה לומר לך הלכה שאינה נוגעת אליך - אתה פטור מבדיקת הכיסים. שאל: למה? אמר לו: כי נאמר שבודק אדם עד היכן שידו מגעת, ואתה ידך אף פעם אינה מגעת לכיס, אם כן פטור אתה לגמרי. לכל היותר להכניס כסף, לא להוציא. על כל פנים, זהו שאומר הגר"א: על שני דברים כואב לאדם, איבוד גופו ואיבוד ממונו, ולשיכור הזה קרו שניהם - גם נזק פיזי וגם נזק ממוני - ואת שניהם אינו מרגיש כלל.
"מתי אקיץ" מבאר הגר"א: בעקבות היין האדם נרדם, והוא אומר - חבל על הזמן שאני ישן, מתי כבר אקיץ כדי שאוכל לחזור לשתות? ולא זו בלבד, אלא "אוסיף אבקשנו עוד" - עוד, יותר ממה ששתיתי קודם; מה שהיה עד עכשיו היה בקטנה, ועכשיו אני רוצה כמות גדולה הרבה יותר.
המלבי"ם: שני שלבים באיבוד ההרגשה
המלבי"ם מבאר שיש כאן התקדמות. בתחילה "הכוני בל חליתי" - הרגשתי שהכו אותי, אבל לא נעשיתי חולה מזה. "הלמוני" - לשיטתו אין זה ממון אלא הכאה קשה יותר מהכאה רגילה, שלהלום בו חמור מלהכות אותו - ובכל זאת "בל ידעתי", לא רק שלא חליתי אלא אפילו לא הרגשתי. בפעם הראשונה עוד ידעתי אך לא חליתי, ובפעם השנייה, כנראה לאחר שתדלק עוד, כבר לא הרגשתי כלל. ואז: אף שאני בשינה תמידית, אני חושב מתי אקיץ - לא כדי לפרוש מן היין, אלא "אוסיף אבקשנו עוד", כדי לבקשו עוד.
וכיצד באמת ייתכן שאדם אינו מרגיש? חז"ל כבר עמדו על כך בדרשת "תנו שכר לאובד": מי שנגזר דינו למיתה היו משקים אותו יין (ועושים בזה עוד תערובת, אך עיקר העניין יין), ומשהשקוהו אינו יודע מה קורה איתו ומאבד את שפיות דעתו. הדבר מאפשר להוליכו למיתה בלי שישתולל ויצרח. זה מה שנאמר כאן: הכוני בל חליתי, הלמוני בל ידעתי - כי שתיתי יין. היין מערבל את הדעת, ובעקבות זה אין האדם מודע לכך שהוא הולך ברגעיו האחרונים אל הגרדום. כזו היא מציאות היין: אדם המטביע יגונו ביין מאבד לחלוטין את יישוב הדעת, ואפילו מכים אותו ואפילו הורגים אותו אינו חש ואינו מרגיש באיום.
ומאידך: מעלת היין
נסיים את הפרק בדבר טוב, שהיין נצרך. חז"ל אומרים שהיין נצרך למצוות: כל מצווה חשובה תיקנוה על היין - קידוש על היין, הבדלה על היין, קידושין וחופה על היין, ברית מילה על היין, שבע ברכות על היין, ברכת המזון על היין. ולמה? מפני שהיין דבר חשוב ויקר, שבו נשתבח הענב והפך למשקה משובח, וכשאנו רוצים לברך ולהודות ולשבח להשם אנו עושים זאת על כוס יין. וכשאדם שותה במשורה וכראוי - גם בריא הדבר, כפי שהראו מחקרים רבים שכוסית יין ליום מועילה ומצילה מבעיות לב וממחלות, וגם יש בזה מצווה וחשיבות לברך את השם. אבל כאשר האדם נוהה אחר היין, כל הדברים שנאמרו כאן אכן תקפים, שרירים וקיימים.
לסיכום: חתימת פרק כ"ג היא תיאור מדויק של דרך הנפילה בתאווה. תחילתה במבט - "אל תרא יין כי יתאדם", שהיצר צובע את העבירה באדום מבהיק וברוד, והכוס היפה היא שמייפה את התוכן; ההמשך הוא בדמיון הכוזב ש"יתהלך במישרים", ממש כפיתוי "ונחמד העץ להשכיל" שבחטא הראשון. לאחר מכן מגיעה האחרית, "כנחש ישך וכצפעוני יפריש", שהנזק אינו מורגש בשעת מעשה אלא מאחר לבוא ומוסיף להזיק לאורך שנים. משם "עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפוכות", שהיין מפיל את כל המחיצות ומשבש גם את המעשה וגם את ההשקפה; ו"כשוכב בלב ים וכשוכב בראש חבל", שהאדם נופל ממעלתו לעמקי בור. והשלב האחרון הוא הנורא מכל: "הכוני בל חליתי" - אובדן התחושה עצמה, עד שהמכות נעימות לו והוא מבקש רק מתי יקיץ להוסיף עוד. ומנגד, היין עצמו חשוב ויקר, וכל המצוות נתקנו עליו - ובלבד שהאדם שולט ביין ולא היין בו.