פרק י"ח בספר משלי ממשיך את קו הפרקים הקודמים ועוסק בדרכי הדיבור: מי מדבר ומדוע, מי בז ומחרף, ומי דבריו מים עמוקים. בשיעור זה נעמוד על שני פסוקים: פסוק ג' - דרכם של הרשע ושל איש הקלון לבזות ולחרף את כל אדם; ופסוק ד' - עומקם של דברי החכם, ומהו מקור החכמה שהוא כנחל נובע.
בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה.
האבן עזרא מבאר: "בבוא רשע" - בבואו לעולם. כשרשע נולד ובא לעולם, בא יחד עמו גם הבוז. ומהו הבוז? מסביר רבנו יונה, שדרכו של הרשע לבוז לכל אדם. זו הנהגתו של אדם שלילי: "אל תהי בז לכל אדם" - והוא עושה להיפך. עזוב, זה לא שווה כלום, זה ככה וזה ככה; הוא מבזה את כולם ומלעיג על כולם.
ומהו "גם"? אומר רבנו יונה: הרשע מצד עצמו היה צריך לשתוק ולהתבייש במה שהוא עושה. ולא די שאינו מתבייש במעשיו המקולקלים, אלא הוא עוד מבזה אחרים על מעשיהם. זהו ה"גם" - בנוסף על מעשיו המקולקלים, עוד מבזה את האחרים.
"ועם קלון חרפה" - אין הכוונה ל"קלון" כמילה בפני עצמה, אלא כמו "ועם איש קלון". כשבא איש רשע בא גם בוז, ועם איש קלון באה חרפה. חרפה היא חירוף וגידוף, ו"איש קלון" הוא מלשון אדם נקלה: לא אדם חשוב ולא אדם נכבד, אלא אדם בזוי, שיחרף ויקלל ויקלה כל אדם.
לסיכום דברי רבנו יונה: הפסוק מלמד שיש שתי כיתות של מבזי בני אדם. כת אחת היא כת הרשעים - יכול להיות אדם חשוב ונכבד, אך הוא רשע. והכת השנייה היא כת ההדיוטות והנקלים, הרובד התחתון של החברה; גם להם אין שום בעיה לבזות, לקלל ולהגיד דברי גנאי. ובאמת, איזהו מכובד? המכבד את הבריות. אבל הוא, כיוון שהוא איש קלון ואדם נקלה, בתור נקלה הוא מרשה לעצמו לבזות ולהקלות את כולם.
יש ביטוי שאומר: מה שהכסיל אומר - החכם חושב. קורה דבר מה, והחכם מעביר בדעתו את אותו הרהור עצמו, אלא שהוא לא יאמר זאת, כי אין זה מכובד לומר. הכסיל, לעומתו, יבוא ויצעק את זה. אין לו שכל ואין לו דעת, הוא נקלה, ולכן הוא גם אינו מבין שזו בושה להוציא דבר כזה מהפה. הוא אינו מתבייש - הוא זורק. "מה, רק אני שמתי לב?" - טיפש, גם החכם שם לב, אלא שלחכם יש שכל לשתוק. לא כל דבר שאתה חושב אתה גם צריך לומר. אבל האדם הנקלה - מה שעולה בדעתו מיד הוא זורק, וממילא יש גם חרפה: הוא מחרף ומגדף.
הסבר נוסף מביא רבנו יונה, שהפסוק הוא המשך לפסוקים הקודמים. שם ראינו: "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" - הכסיל אינו מעוניין בתבונה, אלא רק במה שיש לו עצמו לומר. אומרים לו: בוא תשמע, יש למישהו מה לייעץ לך - והוא אינו רוצה תבונה ואינו רוצה עצות, כי הוא חושב שהוא המבין והיודע.
ואם כן, כאשר נאספים להתייעץ ולראות מה כדאי לעשות, "בבוא רשע" לאסיפה הזאת - "בא גם בוז". לא די שאינו מקשיב לדברי האחרים, כי הוא בא רק כדי להוציא את מה שיש לו לומר; אלא כשמישהו אחר מדבר הוא אומר: מה הוא מדבר שטויות, מה הוא מדבר לא לעניין. מישהו מציע הצעה אחרת - לא, האדם הזה בכלל לא מציאותי. ולמה? כי אחרי שהבנתם שכל מה שהם מדברים זה שטויות - עכשיו תשמעו מה שיש לי לומר. אני באתי להגיד מה שאני רוצה, לא באתי לשמוע ולא באתי לקבל עצות; באתי שתבינו כמה אני חכם, שאני רואה את המציאות נכון, שאני כאן המבין. ולכן, כיוון שהוא חפץ רק בהתגלות לבו ורוצה שישמעו לו, הוא מבזה את כל דברי האחרים.
אומר רבנו יונה שהרשע גרוע יותר. אצל הרשע מצאנו את הלשון "רשע רע", כמו "נותן לרשע רע כרשעתו" - עניין הרשע קשור לרוע. לעומת זאת הכסיל הוא אדם חסר דעה, או לפי המלבי"ם - אדם שיודע אך אינו הולך על פי שכלו; אך קשה להגדירו כרשע או כבעל רוע לב. הרשע מזיק לבריות: גזל, חמס, לשון הרע, ביזיון והשפלה. לכן הרשע ודאי גרוע יותר מן הכסיל. תחילה אמר הכתוב שהכסיל אינו רוצה תבונה אלא בהתגלות לבו, ועכשיו מוסיף: דע לך שיותר מזה - כשמגיע הרשע הרע, עמו כבר מגיעים הבוז והקלון לכל הסובבים.
הגאון מווילנה מסביר: כשהרשע בא לבית המדרש, הוא אינו בא ללמוד. הוא בא לחפש אם מישהו טעה, כדי לתקן אותו ולהוכיח שהוא יודע. בבית המדרש אולי איננו מכירים זאת כל כך, אבל בבית הכנסת לצערנו מכירים יותר. יש אדם שבא לשמוע את קריאת התורה כדי לצאת ידי חובה, ויש אדם שמגיע כדי לחפש איפה הבעל קורא טעה, כדי לתקן אותו בקול, כדי שכולם ידעו שהוא היודע והוא המבין.
ושימו לב לדיוק הלשון: מדוע נאמר "בבוא רשע בא גם בוז", בשני שלבים? מסביר הגאון מווילנה: תחילת ביאתו של הרשע - "בבוא רשע" - כל מגמת בואו לבית המדרש ולבית הכנסת היא רק כדי למצוא חסרונות ופגמים, רק כדי להוכיח שהוא טוב מכולם. אבל הביזיון עצמו אינו מתחיל מיד; הוא בא במגמה כזאת ועומד דרוך, בהיכון, ומיד כשישמע טעות - יקפוץ. שהרי עדיין השליח ציבור לא התחיל לטעות, ואחר כך לאט לאט מגיעות הטעויות, ואז הוא כבר עם הנשק ביד ושולף מיד. לכן "בא גם בוז" - הבוז בא אחר כך.
ולעומת זאת "ועם קלון חרפה" - לא נאמר "ועם איש קלון בא גם חרפה", אלא מיד: "עם קלון חרפה". כי איש הקלון מגיע מיד כדי לחרף, מיד בא לדבר על זה ולהגיד על ההוא, ולכן יחד עמו באה החרפה בלי שלבים.
אדם כזה צריך לדעת שיש בזה איסור ועבירה חמורה וגמורה. הדבר מצוי, וגם אצל תימנים, שהם מדקדקים מאוד. פעם שמעתי מהרב רצאבי שהקריא מספר קדום לפני מאתיים שנה, והוא כותב דברים חריפים מאוד על העניין הזה - ואתה רואה שהתופעה היתה קיימת כבר לפני מאתיים שנה. אדם קורא בתורה וטועה, וקופצים עליו על הטעות ומחזירים אותו: "לא, מתחילת הפסוק!" - תודה רבה, טוב שלא אמרת מתחילת הפרשה. והוא חוזר, ועכשיו יש לו טעות חדשה; תקרא שוב, ועכשיו טעות שלישית; ועוד פעם תקרא. איזה ביזיון ואיזו בושה עושים לאותו אדם.
וחשוב: גם אם לא יצאת ידי חובת קריאת הפסוק, מה קרה? רבים מהפוסקים נוקטים שחובת קריאת התורה היא חובת הציבור ולא חובת כל יחיד ויחיד, וממילא אין נפקא מינה לך מדין לצאת ידי חובה. ובלי כל ספק, מה שעשית כאן הוא שפיכות דמים גמורה: האדם הזה עלה לתורה, והוא מתבייש, וכולם מעירים לו וצועקים עליו ומבזים אותו. והרי טוב לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו - ואתה פשוט שופך את דמו.
לכן, כשאדם רואה שמישהו מתחיל לטעות - שתוק, אל תעיר בכלל. "אבל לא יוצאים ידי חובה" - מה נהיית כזה צדיק, פתאום כל כך חשוב לך לצאת ידי חובה? אם לצאת ידי חובה כל כך חשוב, שפיכות דמים חשובה הרבה יותר. יש מצבים שעדיף שהבעל קורא יקצר לו את הקריאה וייתן לו לסיים, ולא ייתן לו לקרוא ארבעים פסוקים כשהוא רואה שאינו מוכן; או שידאגו שבפעם הבאה יהיה מוכן מראש. אבל לבוא ולתקן אותו על כל תג ועל כל דבר קטן - זו ודאי טעות. גם אם הוא טועה, עדיף לשתוק.
הרלב"ג מבאר: "בבוא רשע בא גם בוז" - דרך הרשע לבזות את האנשים. "ועם קלון חרפה" - עם הקלון והבוז שיש בו עצמו, בגלל מעשיו המקולקלים, בזה עצמו הוא מחרף את האחרים, כי כל הפוסל - במומו פוסל. הרשע מחפש מומים, ודווקא את המומים שיש בו הוא מוצא באנשים. כלומר לא כפי שהסברנו עד עכשיו "ועם איש קלון באה חרפה", אלא: עם הקלון שבדברים שיש בו, הדברים שהם בושה וביזיון שראוי לשתוק עליהם - באותם עצמם הוא מחרף ומבזה אחרים.
וזה גם טבעי. לכאורה "כל הפוסל במומו פוסל" אינו הגיוני - אם אתה מתבייש בדבר, לא היית אמור לדבר עליו. אלא שדווקא מפני שבי יש את הדבר הזה, אני מחפש כאלה שאצלם זה יותר בומבסטי, כדי להסיט את האש ממני אליהם, שלא יתייחסו אליי אלא אליהם. כיוון שאני קמצן, אני מחפש מישהו קמצן יותר ממני, ואומר: ראית איזה קמצן? - "רגע, אתה כזה לארג'?" - לא, אבל אני לא עד כדי כך. כשהוא רואה מישהו גרוע ממנו הוא מתנחם, כמו כל בעל בשר שמתנחם בזה שיש שמנים ממנו, ומרגיש רזה ודוגמן: ראית? זה מאתיים קילו ואני רק מאה וחמישים, עדיין יש לי לאן להגיע. תמיד זה נותן לאדם הרגשה טובה לבזות אחרים במה שיש בו, כי זה נותן לו הרגשה שהוא לא כל כך גרוע, ויש גרועים ממנו.
המלבי"ם אומר: ממידת הצדק לכבד כל אדם, ודרך הרשע לבזות כל אדם, כמו שכתוב "ורשע יבאיש ויחפיר". כל בני האדם מבוזים בעיניו, כי הוא בעל גאווה ומרגיש את עצמו מעל כולם. ואם ימצא קלון - יבוא עמו גם חירוף. קלון, אומר המלבי"ם, הוא היפך הכבוד; ודרך הרשע לבזות את הנכבדים ולחרף את הנקלים.
ונבהיר את ההבדל: אדם עשוי להיות נכבד ורשע - זה אינו נוגע לזה. הוא אדם נכבד, אך מעשיו מעשי רשע. אתן דוגמה ויזואלית: יכול אדם לצאת עם חליפה ועניבה ותיק ג'יימס בונד, אדם מאוד נכבד, והוא רשע גדול. ויכול אדם לצאת במכנס קצר ובלי גופייה ועם מלבורו בכיס, והוא אדם נקלה. אומר המלבי"ם: את הנכבד - הרשע מבזה, שכן ביחס לנכבד ההיפך מכבוד הוא בוז וקלון; ואת הנקלים, שהם ממש נמוכים, אותם הוא מחרף. הוא אינו מרשה לעצמו לחרף אדם נכבד, אין זה מכובד לחרף אדם נכבד, ולכן הוא רק בז לו; אבל את האדם הנקלה אין לו בעיה גם לקלל ולהביא לידי קלון ממש. לכן "ועם קלון חרפה" - את אנשי הקלון הוא מחרף ומגדף.
ומצד ביאור לשון הקודש: בוז קשור ללעג - לבזות מישהו הוא ללעוג לו. אלא שהלעג הוא מבחוץ, בשפתיים, והבוז יכול להיות גם בלב: "ויבז" - בתוך לבו, מבוזה היה הדבר בעיניו, בלי שאמר מילה. קלון הוא היפך הכבוד, והנקלה מצד עצמו נחשב מבוזה; והרשע אינו מסתפק בזה שהמסכן הזה נקלה, אלא עוד מחרף אותו. חרפה גרועה מקלון: קלון פירושו שאינו מכובד, היפך הכבוד; ולחרף פירושו ממש לקלל ולגדף - מצב גרוע בהרבה ממצבו הקודם.
מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה.
אומר רבנו יונה: האיש שהוא נחל נובע ממקור חכמה - דברי פיו הם כמים עמוקים. אדם שממנו נובעים דברי חכמה ודברי שכל, דע לך שדבריו הם מים עמוקים. ומהם מים עמוקים? כשאני רוצה לדלות מים עמוקים, אני צריך להשקיע מאמץ; זה עמוק וצריך לדלות, ואין זה קל. כשהמים אינם עמוקים, אני מרים ידי ומיד יש לי מים; אבל כשהמים עמוקים, נדרשים מאמצים רבים כדי לדלותם.
וכך, אומר רבנו יונה, "לא יבין איש את דברי החכם והנבון ולא יעמוד על דעתו, אלא בטורח ובמערכי לב להבין בהם". אדם שהוא נחל נובע מקור חכמה, איש של חכמה והשכל - דבריו אינם מובנים במחי יד; צריך להעמיק בהם כדי להבינם. ולמה נאמרו הדברים? שאם ישמע אדם דברי פי חכם, אל יחשוב שמיד קלט. תתבונן, תעמיק, כי הדברים אינם מובנים מאליהם - ואם אתה חושב שמיד הבנת, אולי סימן הוא שלא התבוננת מספיק.
הדוגמה הטובה ביותר היא רש"י על החומש. ילדים לומדים רש"י על החומש ומבינים, ומבוגרים לומדים רש"י על החומש ולא רק שמבינים, אלא מוצאים בו מרגליות נפלאות שהילד כלל לא שם לב אליהן - וזו החכמה שבפירוש רש"י. אחד הספרים שהתחברו עליהם הכי הרבה ספרים הוא רש"י על החומש, ועוד אחד הוא הרמב"ם. ודווקא שניהם, רש"י והרמב"ם, לשונם ברורה, צחה, פשוטה וקלה. אדם קורא את לשון הרמב"ם - פשוט, מה יש להבין? ועם כל זה, לרב פדידה, הרב של אור הגנוז, יש אולם שלם של ספרים שנתחברו על הרמב"ם, ביאורים על הרמב"ם שהוא אסף מכל העולם. מה יש לבאר ברמב"ם, שהוא כה פשוט?
וכן רש"י: כמה ביאורים וספרים נתחברו עליו, ובידי גדולי ישראל. המזרחי היה מן הראשונים שחיבר ביאור על רש"י, והמהר"ל מפראג חיבר ביאור שלם להסביר כל דיבור ברש"י: מה רש"י התכוון, מה היה קשה לו, למה שלל את הפירוש האחר, למה לפעמים הוא אומר "כתרגומו" ולפעמים "ואונקלוס תרגם". כל ביטוי בא להגיד דבר אחר, ואין זה אותו דבר. וכשרש"י אומר ביאור מסוים, זו דעתו להסביר על פי אותו כיוון. ולמה כאן הביא "ומדרשו" ובמקומות אחרים לא הביא? מה היה קשה לו בפשוטו של מקרא? עומק נפלא מאוד.
רבנו תם אמר: לעשות את מה שרש"י עשה על הש"ס - גם אני יכול; לעשות את מה שרש"י עשה על החומש - את זה אני לא יכול. רש"י עשה תרי"ג תעניות לפני שביאר את פירושו, ולא בכדי זכה לתואר "פרשנדתא" - פרשן הדת, פרשן התורה. ואגב, מי היה הראשון בעולם שלמד חומש עם רש"י? אביו של רש"י, שלמד חומש עם בנו כשהיה ילד.
וגם ברש"י על הגמרא: כשרש"י אומר "כלומר", הוא בא לתרץ קושיות רבות; היה לו קושי. והרבה פעמים מי שלומד רש"י כראוי רואה שבתוך דבריו הוא כבר תירץ את קושיית התוספות, ואת מה שהרשב"א שואל, ואת מה שלא הבין הר"ן - והכל במילים קצרות שבתוכן טמן את הכל. "מים עמוקים דברי פי איש" שהוא נחל נובע מקור חכמה: השב את דבריו אל הלב פעמיים ושלוש, התבונן והעמק בהם, ואל תחשוב שאתה יכול להבינם בקלות.
והרמב"ם כותב כך במפורש בהקדמתו: אם ראית דבר תמוה בדבריי, דבר שאינך מבין - אל תדחה אותו בקלות, כי עמלתי ויגעתי קשות לסלק מן החיבור כל מוקש וכל עיוות. השקעתי שעות רבות ומאמצים אדירים להעמיק בכל העניינים שכתבתי, והדברים הם כסולת ברורה; וכיוון שכך, אם לא הבנת - העמק בדברים שוב. לא כמו היום, שאדם כותב "אם מצאת טעות, איתי תלין משוגתי, הודיע לי"; פעם, כשמוחם וליבם היו רחבים כאולם, אמרו לך: כתבתי את הדברים בעיון בדרגה הגבוהה ביותר. ורואים שלפעמים, כשהתייחסו אל חיבור של גדולי ישראל בהתייחסות לא מכובדת, או אמרו "טעה בזה" - מיד היתה עליהם קפידא מן השמיים. הדברים שנכתבו נכתבו בדקדוק, לא בשליפה. ולכן כשתעיין - "מים עמוקים דברי פי איש": העמק בהם כדי להבינם כראוי.
ורבנו יונה מוסיף שייתכן מאוד שזה המשך לפסוק הקודם. שהרי ראינו "בבוא רשע בא גם בוז" - הרשע בז לדברי המשכילים, ולמה? כי לא הבין ש"מים עמוקים דברי פי איש". שמע דבר ומיד: מה השטויות האלה? למה אתה כל כך ממהר לבזות? העמק, למד את זה שוב - ואז: איך לא ראיתי איזה דברים נפלאים כתובים כאן, איזה מהלך נפלא! אבל הרשע מבזה מיד, ואינו שם לב להעמיק בדברים.
הגאון מווילנה מסביר ש"איש" הוא אדם הלומד תורה לשמה, ודבריו הם מים עמוקים - דברים פנימיים, עמוקים ונפלאים, שצריך להעמיק בהם כדי להבינם. ותראו כמה נפלא: הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, כמו שתנא באבות - ואותן מעלות הן בדיוק ההיפך ממה שראינו בפסוקים הקודמים על מי שאינו לומד לשמה.
"ואוהב את הצנוע" - יש בו צניעות וענווה. ומה ראינו קודם? "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" - הכסיל הוא היפך הצניעות; מה הוא רוצה? תראו כמה אני יודע, תראו כמה אני חכם. לא למד תורה לשמה. אבל הלומד לשמה מתנהג בצניעות, ואינו מחפש לגלות לכולם את חכמתו.
"ארך רוח" - וההיפך ממה שראינו קודם "ועם קלון חרפה". מי מחרף? מי ששמע דבר שאינו מוצא חן בעיניו ומיד: אתה מדבר שטויות, מה אתה מבין בכלל, אתה סתם עם הארץ. ולמה הוא מבזה? כי הפתיל שלו קצר, אין לו אורך רוח. לעומתו הלומד תורה לשמה הוא ארך רוח: מוכן לשמוע, מוכן לסבול את דבריך, ויחשוב עליהם שוב - אולי לא הבין אותם נכון; וגם אם אינם נראים לו כלל, לא מיד יסתור אותם.
"מוחלת על עלבונו" - וזה ההיפך מ"בבוא רשע בא גם בוז". הלומד תורה לשמה לא די שאינו מבזה אחרים, אלא גם כשביזו אותו הוא שותק ומוחל על עלבונו. והרשע - לא די שאינו סובל שיבזו אותו, אלא עוד מבזה אחרים.
וכנגד מה שראינו "בכל תושייה יתגלע", שאדם כזה מתגלה קלונו ברבים, ובסופו של דבר יראו שהוא כלי ריק שרק מבזה אחרים ואין בו ממש - הלומד תורה לשמה "מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים". פתאום האדם הזה הפך להיות מוכר, פתאום הוא בשורה הראשונה, יושב ראשונה במלכות, בין גדולי ישראל, ומי הכיר ומי שמע ומי ידע עליו קודם? התורה היא זו שמגדלת אותו ומרוממת אותו. אבל אצל הרשע - "בכל תושייה יתגלע": לא די שאינו מתפרסם לטובה, אלא עוד יתגלה קלונו ברבים. הנה אתה רואה שהלומד תורה לשמה הוא ההיפך הגמור ממי שהולך חס ושלום בדרך רשע.
המצודת דוד מסביר באופן אחר, ואביא גם אותו, שכן גם בזה יש אמת וגם בזה יש אמת. "דברי פי איש" - דברים שאינם מחכמת התורה, והם מים עמוקים: מי שרוצה לשתות מהם צריך לטרוח ולדלותם מן העומק, אין הם פשוטים וקלים להבנה, וצריך לטרוח הרבה בעצמו כדי להבינם. אבל חכמת התורה היא נחל נובע, שמעצמו נמשך אל פי השותה אם יתקרב אליו; וכן חכמת התורה תשכיל את העוסקים בה.
כלומר: איני יכול לומר על אדם שלמד הרבה אלגברה שמעתה יש לו סיעתא דשמיא להבין לבד, להעמיק ולחדש. אין את זה באלגברה, ואין את זה בשום מקצוע שתלמד - מכניקה, קוונטים, מה שתרצה; לא ניתן לומר שאחרי שלמדת הרבה הדבר עצמו ייתן לך עזר וסיוע. לעומת זאת בעסק התורה אנו אומרים "נפש עמל - עמלה לו": הוא עמל במקום זה, והתורה עמלה לו במקום אחר. האדם שמשקיע את עצמו בתורה באמת - פתאום התורה עצמה מתגלה לו, מלמדת אותו סתרי תורה, ומגלה לו דברים נסתרים שמצד עצמו לא היה יכול להבין, דברים שלמעלה מהשגתו. התייגעת להבין כאן את הסוגיה - ומכוח היגיעה כאן תהיה לך סיעתא דשמיא, והתורה עצמה תגלה לך את סודותיה במקום אחר. בתורה יש סיעתא דשמיא מיוחדת מן התורה עצמה, שאינה בשאר מקצועות החולין; שם אתה צריך ללמוד ולהשקיע תמיד כמו בהתחלה, ובתורה - התורה עצמה עוזרת ומזמנת עצמה לפניך.
זהו "נחל נובע מקור חכמה": מקור החכמה, שהוא התורה הקדושה, הוא כנחל נובע שמשפיע את מימיו אליך. בתחילה אכן נדרש מאמץ גדול, אבל אחר כך זה נובע מעצמו ומשפיע עליך מכוח הקדושה שהוספת בעצמך. וכך נאמר בלומד תורה לשמה - "ומגלין לו סתרי תורה": כבר מן השמיים יש לו מגיד שבא ומלמד אותו תורה. האם יש מגיד שילמד אותך אלגברה? אין. גם אם העמקת מאוד ולמדת הרבה - אין מגיד, ואתה צריך להמשיך ולעמול הלאה. אבל בתורה יש שלב של "וממתנה נחליאל", שאדם זוכה לתורה כמתנה, נותנים לו אותה במתנה, ויש לו מגיד שמלמדו דברי תורה.
המלבי"ם מסביר: מה שאדם מדבר בדברי חכמה - אלו מים עמוקים. החכמה עמוקה, צפונה בעומק הנפש, ולהוציאה משם עד למעלה יש מרחק גדול. ועם זאת, מקור החכמה הוא כנחל נובע.
כידוע, המלבי"ם מבאר תמיד את עניין החכמה כעניין ההנהגה: חכמה היא לדעת מה ישר ומה אינו ישר, מה הגון ומה אינו הגון - ענייני הנהגת האדם במידות. וכבר הסברנו שדברים אלו אינם יכולים לבוא מן האדם מעצמו, אלא הם צריכים מסירה; צריך לקבלם מנביא. אוי ואבוי אם האדם היה צריך לקבוע לבד מה מוסרי ומה אינו מוסרי. אלא מאיפה זה? ממה שקיבלנו על פי השם, שדבר זה מוסרי וזה אינו מוסרי, זה הגון וזה אינו הגון - ועל פי זה יש לנו את כללי המוסר.
ועל זה הוא אומר "נחל נובע מקור חכמה": דע לך שכללי המוסר הבסיסיים נמצאים באדם בפנים, בילט-אין, הקדוש ברוך הוא ברא זאת באדם. פירושו של דבר, שאין חברה בעולם שאצלה גניבה היא לגיטימית, או שרציחה לגיטימית, או שניאוף לגיטימי. ייתכן שיש חברה שיש בה פחות ביקורתיות על מי שעושה דברים כאלה - כפי שמספרים על צ'אושסקו שהלך עם פנס בעולם לחפש את הצדק, וכשהגיע לרומניה התחיל לחפש את הפנס. יש מקומות שבהם מקובל מאוד לגנוב ומקובל לנאוף, אבל להגיד שזה חוק, שכך צריך לנהוג ולא רק שכך מקובל - אין. מדוע? כי כל אחד בתוך תוכו יודע שאין זה מוסרי לגנוב, לרצוח ולנאוף. וכן אין חברה בעולם שהולכים בה ערומים; יש אולי באיזה מקום בג'ונגלים של אפריקה קבוצות קטנות ביותר, שעליהן נאמר "נמשל כבהמות נדמו", ואין מדברים עליהן - מדברים על חברה מסודרת. ומדוע לא? מכיוון שבתוך תוכו יש לאדם ידיעה בסיסית שלהיות ערום אינו מוסרי וזה מביש; יש לו את זה בפנים.
זהו שאמר "מים עמוקים דברי פי איש": מה שאדם מדבר בחכמה הוא דולה מבפנים, כי השם נתן לנו בפנים את ההכרה מה מוסרי ומה לא. "נחל נובע מקור חכמה" - משם זה נובע בלי טורח, אצל מי שבאמת הצליח לבטל את כוחות הרע שבו, להתגבר על התאוות ועל הרצונות; אצלו אותה חכמה פנימית ואותה מוסריות יוצאות החוצה באופן טבעי. ואם לא - הוא יאמר: מה פתאום, למה לא ללכת ערום, למה לא לרצוח כשצריך, למה לא לגנוב ממי שיש לו? ומאיפה הגיעו כל השיבושים האלה? מן התאוות. כשהגיעו התאוות, הצלחת להסתיר את הנקודה הפנימית של האמת וללכת אחר תאוותיך.
פסוק ג' מלמד על שתי כיתות של מבזים: הרשע, שעצם בואו הוא כדי למצוא פגמים, ולכן "בא גם בוז" - הביזיון מגיע בשלב הבא, כשימצא על מה לקפוץ; ואיש הקלון, שעמו החרפה באה מיד, כי כל בואו לחרף. הרשע מבזה את הנכבדים ומחרף את הנקלים, ודווקא במומו הוא פוסל, כדי להסיט את האש מעצמו. מכאן מוסר גדול: להיזהר מלבייש אדם, וגם קריאת התורה אינה שווה שפיכות דמים. ופסוק ד' מלמד להיפך: דברי החכם הם מים עמוקים שצריך לדלותם בטורח ובמערכי לב - כרש"י וכרמב"ם, שפשטות לשונם מסתירה עומק אין קץ - והלומד תורה לשמה, שדבריו מים עמוקים, זוכה לצניעות, לאורך רוח, למחילה על עלבונו, ולכך שהתורה מגדלתו ומרוממתו. ומקור החכמה עצמו הוא נחל נובע: התורה מזמנת עצמה לעמל בה, וכללי המוסר טבועים בנפש האדם ונובעים ממנה מאליהם - אם רק ביטל את כוחות הרע ואת תאוותיו.