פתיחה: שאלת הצדיק ורע לו כחוט השני בפרק
הפרק שלנו ממשיך לעסוק בשאלה הגדולה שליוותה אותנו גם בפסוקים הקודמים: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. כפי שביאר המלבי"ם, כל הקו בפרק סובב סביב השאלה הזאת: ריבונו של עולם, למה נדמה שיש חוסר צדק בעולם? למה רואים צדיקים סובלים ורשעים שכל טוב העולם הזה פרוש לפניהם? ראינו כבר "גם ענוש לצדיק לא טוב", וראינו "חושך אמריו יודע דעת, גם אויל מחריש חכם יחשב", ועכשיו נמשיך בשני פסוקים שממשיכים את אותו נידון עצמו.
"שאת פני רשע לא טוב" - לא טוב לרשע שנושאים לו פנים
שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט׃ (משלי יח, ה)
רש"י מבאר על פי דברי חז"ל: "שאת פני רשע לא טוב" - אין זה טוב להם לרשעים שנושאים להם פנים בעולם הזה ונפרעים מהם לעולם הבא. כלומר: רשע, לא כדאי לך שנושאים לך פנים. אילו היו מוכיחים אותך בעולם הזה, אילו היית מקבל ייסורים, זה היה מביא אותך לחזור בתשובה ולתקן. אבל מכיוון שנושאים לך פנים כאן, אתה מרגיש שאתה על הגל, ואוי ואבוי - כי בעקבות זה בעולם הבא תסבול סבל רב.
דומה הדבר לאדם שיש לו רכב והמנוע מתחמם. כדי לפתור את הבעיה הוא פשוט מנתק את הנורה כדי שלא תידלק, ואז הוא רגוע. כך גם אותו אדם: ניתקו לו את המנורה האדומה, והוא נוסע כאן שבעים שנה בלי להרגיש שום בעיה - אבל יש שלב שבו הרכב נתקע, ואז הוא יבין באיזו צרה הוא נמצא.
ולעומת זאת, "להטות צדיק במשפט" - טוב להם לצדיקים שמכריעים להם את כף המאזניים לחובה כאן בעולם הזה, ונפרעים מהם בחייהם בשביל העולם הבא. נפרעים מהם כאן כדי שלא יצטרכו להיפרע מהם שם. לכאורה נדמה לנו שכאן במשפט מטים את דינו של הצדיק - למה הצדיק סובל? למה רע לו? אומר לך הפסוק: טוב להם לצדיקים שמטים את משפטם, שמענישים אותם כאן על מעט עבירות, כדי שינחלו חיי עולם. ולפי פשוטו, מוסיף רש"י, פשוטו של מקרא הוא כמשמעו: לא טוב לשאת פני רשע, ולא טוב להטות את הצדיק במשפטו.
רבנו יונה: יש מצבים שבהם אסור לשתוק
רבנו יונה מעמיד את הפסוק כהמשך לפסוקים הקודמים שדיברו במעלת השתיקה - "גם אויל מחריש חכם יחשב". בא הפסוק ומלמד: תדע לך שלפעמים דווקא לא טוב לשתוק. לא טוב שהשופט נושא פני רשע, וכיצד הוא נושא לו פנים? על ידי שהוא מחריש כששומע את דברי הרשע ושותק. למה שתקת? היית צריך למחות, כנגד הדברים שנאמרו היה צריך להתקומם.
וכן "להטות צדיק במשפט": הוא רואה שמטים את דינו של הצדיק ושותק, אינו פועל שום פעולה, אינו מנסה להעמיד את הדין על הצדק ועל היושר. אמנם טוב לשתוק, אבל יש מצבים שבהם אסור לשתוק: חייבים לקום ולמחות, חייבים לדבר, חייבים להעמיד את הדין על תילו ולעשות צדק. ולמדנו: "שוחד מחיק רשע ייקח" - אדם ששומע ורואה עיוות הדין ושותק, ייתן על כך את הדין; אסור היה לך לשתוק.
הגמרא מביאה כמה דוגמאות שבהן אסור לאדם לשתוק: מי ששומע חברו מברך ברכה לבטלה ומזכיר שם שמים לבטלה - חובה לנדותו. וכן מי ששומע גנותו של תלמיד חכם ושותק, שומע אנשים מדברים כנגד אדם גדול או כנגד תלמיד חכם ושותק - האוזן נכוות. ראינו את המעשה ברבי אלעזר שיצאה לו תולעת מאוזנו, על ששמע גנותו של תלמיד חכם ושתק. פעמים רבות השתיקה איננה מעלה אלא מינוס, ואדרבה - צריך לקום ולדבר.
הגאון מווילנה: ויתור קטן לרשע מוליד עיוות דין גדול
הגאון מווילנה מבאר: לא טוב לשאת פנים לרשע, אפילו בדברי תורה. מדוע? כי אם תישא את פניו פעם אחת, יגיע הרשע לידי כך שיטה אפילו את דינו של צדיק במשפט. אם אתה חושב שתשתוק לו - הרשע עשה מעשה רע, "נו, זה עבר, גם אצל הצדיקים זה עבר, הוא לא עשה כלום" - מה הוא יעשה בפעם הבאה? "להטות צדיק במשפט". הוא רואה שאף אחד אינו מוחה כנגדו, אף אחד אינו עומד בפרץ, ולכן בפעם הבאה כבר באופן רשמי יבוא להטות צדיקים במשפט. לכן אל תישא פני רשע כלל, ואל תהיה מוכן להשלים עם מעשה רשע שהוא עושה, כי ברגע שתיתן לו מקום קל לעשות מעשיו - ישתלט ויתגבר, וישלוט ויעשה את הרשע כפי דעתו.
חובת המחאה גם כשלא ניתן לשנות
מכאן נלמד שהרבה פעמים, אפילו כשאיננו יכולים לשנות, חלה חובת מחאה. המחאה אומרת: אני איני מסכים עם המעשה הזה. ואם תשאל מה זה יועיל - לפעמים זה יועיל כדי שהפרץ לא יגדל. תאמר: הנה, המחאה לא שינתה כלום. נכון, במקרה הזה לא שינתה; אבל תדע לך שהם רצו לעשות דברים גרועים יותר, וחששו מפני שבפעם הקודמת הייתה מחאה. עצם ההתנגדות שלי לדבר גורמת שלא יפשה הנגע, שלא יהיו התפתחויות נוספות.
דוגמה: בזמנו, מי שזוכר, בכביש רמות היו זורקים אבנים בשבת. ואיננו מצדיקים זריקת אבנים בשבת כלל - יש בזה איסור גמור, זה מוקצה ואין שום היתר; ואף שהיו שטענו שהכינו את האבנים מערב שבת, בכל זאת הדבר אסור מדין מוקצה, ולא עוד אלא שיש בזה סכנת נפשות, שהרי מישהו עלול להיפגע. אלה שזרקו את האבנים הם ה"שבאבניקים" ("שמח בחור בבחרותך"), אותם צעירים שאינם מקשיבים למה שהעדה והבד"ץ אומרים. יש שטענו כנגדם, ובצדק, שהם גורמים נזק רב ומשחירים את פנינו בתקשורת. וטענו עוד שאין בכך כל תועלת, שהרי בסופו של דבר כביש רמות פתוח בשבת.
אלא שצריך לדעת - ושוב, אין בדברי הצדקה למעשה - שבפועל הייתה לזה תועלת גדולה: רמות התחרדה בזכות זה. בתודעת הציבור נקבע: רמות - חרדים - אבנים. וכשהוצע למישהו לקנות דירה ברמות, אמר: תעזוב אותי, זה המקום שבו החרדים זורקים אבנים. בעקבות זה הפכה רמות לשכונה חרדית שחילונים רבים לא הגיעו אליה. הנקודה היא אחת: כשאתה מוחה, גם אם באופן מעשי וישיר לא תיקנת את גוף הדבר, גרמת לכך שאותם אנשים יחששו להמשיך במעשיהם.
כך גם בזמנו הייתה מחאה מכובדת כנגד הבג"ץ, הפגנה של חצי מיליון איש שהגיעו לירושלים, והיה רעש גדול. מה זה שינה? הבג"ץ נעשה קצת יותר מרוסן. אמנם מה שהיה היה, והם לא הפכו לאוהבי ישראל, ועדיין הבג"ץ הוא סניף של מרצ - אבל ברור שהוא היה מרוסן יותר, כי הבין שיש כאן מחאה ולא יתנו לו לעשות כרצונו. וכן בכל מיני פרשיות שבהן הבג"ץ נחל רק מפלה, כגון פרשיית עמנואל (ואין אנו נכנסים לשאלה מי צדק שם) - להכניע את ציבור שומרי המצוות אי אפשר, ולהכריח ולהתערב בתכנים בחיים לא יתנו לו. ומשראה שיצא עם הזנב בין הרגליים, בפעם הבאה הוא כבר מבין: אל תיכנס. כלומר: גם אם לא אצליח לשנות באותו דבר עצמו, המחאה מועילה להזדמנויות אחרות, שהרשע לא ירים ראש, כי יבין שיש מי שמוחה כנגד מעשיו.
וזה בדיוק מה שמסביר הגאון מווילנה: "שאת פני רשע לא טוב" - אל תתחיל לשאת פני רשע, אל תיתן לגיטימציה אפילו למעשה רשע קטן, כי מזה הוא יגיע להטות צדיק במשפט. אין לו גבולות. מראש תמחה, מראש תתנגד, ואז לא תגיע למצב שהוא יטה צדיק במשפט.
המלבי"ם: מי הוא הטוען את הטענות הללו
שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא׃ (משלי יח, ו)
המלבי"ם מקשר את שני הפסוקים יחד. למדנו לעיל את ההבחנה בין האוויל לכסיל: האוויל חולק על חוקי החכמה מפני שהוא מסופק בהם, ואם תענה לו תשובות - יקבל אותן, ולכן הוא אינו שואל את השאלות הללו לקנטר. הכסיל, לעומתו, הוא אדם רשע שיודע את חוקי החכמה ובכל זאת חולק עליהם, מפני שהוא הולך אחר תאוותו, ויודע שאינו נוהג כשורה ובכל זאת מחפש לעצמו צידוקים.
לפי זה, הפסוק "שפתי כסיל יבואו בריב" הוא כביכול התשובה לשאלה: מי טוען את הטענות שבפסוק הקודם. הטענות הן שתיים: האחת - הצלחת הרשע, "שאת פני רשע לא טוב", למה הקדוש ברוך הוא נושא פני רשעים ואינו נפרע מהם? והשנייה - צדיק ורע לו, "להטות צדיק במשפט", למה השם מטה את דין הצדיקים ובא עמם במשפט ועושה בהם שפטים? ומי הוא הטוען? "שפתי כסיל יבואו בריב". זה הכסיל שואל, כדי לקנטר ולתת צידוק למעשיו הרעים. האוויל שבאמת מסופק אינו בא לקנטר; הכסיל, שיודע את האמת ומחפש צידוקים, הוא זה שבא בריב. זה דומה לשאלה האולטימטיבית שהחילוני המצוי שולף כשהוא נקלע לאין מוצא: "ולמה אתם לא משרתים בצבא?" - זהו פתח המילוט, איך לצאת מכל השאלות והתשובות.
ושימו לב להבחנה של המלבי"ם בין שפתיים לבין פה, שכבר ראינו לעיל: השפתיים מדברות את הדיבור החיצוני, והפה מדבר את הדיבור הפנימי, דברים של חכמה. הכסיל שואל "מדוע דרך רשעים צלחה" בתחילה בשפתיו החיצוניות - זורק את השאלה מן הפה ולחוץ, שאלה בעלמא, ובא בריב כנגד ההשגחה העליונה. אבל אחר כך, כשהוא מתלהב מעצמו ומתחיל להביא צידוקים וטיעונים, ומוצא כביכול חוזק בטענותיו - כבר "פיו למהלומות יקרא": מלשון הלימה, בכוח, הוא בא במהלומות של חכמה פנימית להוכיח שיש כאן חוסר צדק וחוסר יושר בהנהגת השם יתברך. והכול נובע מאותו שורש: מפני שהוא כסיל, שיודע את החכמה והולך בהיפך ממנה מפני שהוא הולך אחרי תאוות לבו. דע לך שמאחורי כל זה מסתתרת תאווה.
רש"י: כל דבריו בלשון תגרה
רש"י מבאר: "שפתי כסיל יבואו בריב" - כל דבריו באים בלשון תגרה. יש דרך נכונה להעיר: אדם עשה דבר שלא כהוגן, והפיקח ניגש בשקט, בצד, ואומר לו: תשמע, אני חושב שיש כאן דבר שראוי אולי לתקן, מה דעתך? כך אנשים מקבלים. אבל הכסיל פותח בצעקות: "מה זה? למה עושים כאן דברים כאלה? איך מסכימים? אין כאן אף אחד אחראי? מי אחראי פה?" הוא לעולם לא יבוא בדרך נעימה, תמיד בריב.
וממילא "ופיו למהלומות יקרא" - הוא קורא לייסורים שיבואו עליו. ואפשר לבאר זאת בשתי בחינות. האחת: מי שבא בריב כנגד ריבונו של עולם מביא על עצמו ייסורים משמים. כך אמר אחד מגדולי החסידות, כששאלו אותו במה הארכת ימים: מעולם לא הקשיתי שום קושיה על ריבונו של עולם. שכן כשאדם מקשה קושיות כלפי מעלה, הקדוש ברוך הוא רוצה להסביר לו, וקורא לו כדי להסביר לו. אני לא מקשה קושיות - לא קוראים לי כדי לתת לי הסברים. טוב לו לאדם שלא ישאל שאלות, אלא יאמין באמונה שלמה ותמימה.
והבחינה השנייה, בדרך ארצית יותר: כיוון שאצל הכסיל כל דבר הוא ריב ותגרה, אין מה לעשות - מולו יש מי שיענה לו על מה שהוא טוען, מטיח ומאשים, ובעקבות זה גם יחטוף מכות. כשאתה בא לטעון טענות בדרך של חוזקה, של טרוניה וצעקות, אל תתפלא אם בסוף גם תחטוף מהלומות. אתה בעצמך מזמין אותן בעקבות הדברים הקשים שאתה אומר. ואם אדם יוצא כנגד גדולי הדור, שלא יתפלא אם אחר כך בכל מיני מקומות הוא חוטף מכות.
רבנו יונה: מי שאינו מסוגל לקבל תוכחה
רבנו יונה מבאר: דרך בני אדם בהתווכחם, שכאשר אדם מוכיח את חברו, לא נעים לחבר לשמוע את התוכחה, והוא אינו מודה בדברים ואינו מסכים. אבל הכסיל - כשאתה בא להוכיחו, הוא אינו יושב בשקט ואינו מסתפק ב"אני לא חושב שאתה צודק". אצלו זה מיד: "אתה לא מתבייש שאתה אומר לי כך?" - ומיד מתחיל לריב עמך. אין שום סיכוי להוכיחו, והדבר מביא לריב, למחלוקת ולכעס.
ומדוע נאמר "יבואו"? כי אצלו זה בא מאליו. כבר הרגיל את עצמו שכל דבר הוא מריבה, כל דבר הוא כעס ומדון, וכל תגובה שלו היא מיד אלימה, בדרך של חוצפה ותוקפנות. מעולם לא הרגיל את עצמו לשמוע דבר, לשקול, לומר: אולי מה שאתה אומר נכון, אולי עליי לתקן את דרכיי. מיד כשמישהו אומר לו משהו, הוא מחזיר במתקפה.
ו"פיו למהלומות יקרא" - מפרש רבנו יונה שמהלומות היינו הכרזה וצעקה: על כל דבר שתטען לו הוא מגביה קולו במהלומות, ובלשונו: להלום את החולק עמו, לייגעו ולהלאותו. לפעמים אדם מעיר הערה קטנה ומיד מצטער: חבל שבכלל דיברתי. נפתח הסכר, ומתחילות טענות ונאצות בלי סוף, ואין יודע איך להיחלץ. זהו "לייגעו ולהלאותו" - הוא מייגע אותך בטיעוניו עד שאתה אומר: חבל שדיברתי.
ומכאן לימוד גדול לעצמנו: להיזהר שלא להגביה את הקול בתוכחה ובמחלוקת, שהרי דברי חכמים בנחת נשמעים. החכם יאמר את דבריו בנחת, וגם כשמוכיחים אותו יקבל את הדברים בנחת, ולא ידבר בדרך של גאווה ועזות - ואפילו כשהוא יודע שאין בו את מה שמייחסים לו.
מי שמבקש לשמוע מוסר
מספרים על האדמו"ר מגור, בעל ה"אמרי אמת", שבצעירותו, כבן עשר, נשאר פעם ללמוד כל הלילה עם חברותא, ורק בשש בבוקר עלה על יצועו. ממילא היה לו קשה לקום, והפסיד את המניין המרכזי, והתפלל מאוחר יותר בשמונה. קרא לו אביו לחדרו והתחיל להוכיחו ולתת לו מוסר על שקם בשעה מאוחרת. החברותא שלו שמע את הדברים, וכשיצא שאל אותו: מדוע לא אמרת לאביך שנשארת ללמוד כל הלילה? הרי הוא סבור שהלכת לישון בעשר וקמת מאוחר, ומוכיח אותך על עצלות. השיב לו: יש לי הזדמנות לשמוע מוסר מאבא - ואפספס אותה?
וכך מסבירים גם אצל בני גד ובני ראובן: משה רבנו נותן להם דרשה שלמה - "וקמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים" - ורק לאחר מכן הם עונים שכלל לא לכך התכוונו, אלא להיחלץ חושים לפני בני ישראל, ומשה משיב שאם כך יעשו הרי זה בסדר. ולמה לא אמרו זאת מראש? אלא אמרו: יש לנו הזדמנות לשמוע תוכחה ממשה, וכי נפסיק אותו באמצע? אדרבה, תן לנו תוכחה, תמיד היא טובה. זהו החכם. אבל הכסיל - שפתיו לעולם יבואו בריב, אינו מעוניין בתוכחות, ומיד יוכיח לך שמי אתה בכלל שתעיר לו.
הגאון מווילנה: מה שאתה זורע אתה קוצר
הגאון מווילנה מבאר שהכסיל הוא טיפוס שלעולם אינו מסתדר עם חבריו: תמיד יריב עמם ותמיד יחרף אותם. ומה יגרום הדבר? שחבריו לא יישארו אדישים כנגדו. אתה סבור שרק אתה תצעק והם יקבלו את הדברים? "ופיו למהלומות יקרא". במילים פשוטות: מה שאתה זורע - אתה קוצר. אם כל הזמן אתה בכעס עם הסובבים אותך, אל תתפלא שהם מחזירים לך, ואל תתפלא אם תקבל מהלומות בעקבות זה.
ובדרך נוספת מבאר הגאון מווילנה שהפסוק מדבר בבעל לשון הרע. במה לוקה בעל לשון הרע? "אל תקרי מצורע אלא מוציא רע" - הוא מקבל מהלומות בגופו. "שפתי כסיל יבואו בריב" - תמיד הוא מדבר רעה על אנשים ומספר בגנותם, "ופיו למהלומות יקרא" - בדיבורים אלה עצמם הוא קורא למהלומות שיבואו ויהלמו בגופו, שיכו בגופו הצרעת ושאר החולאים הרעים, והכול מכוח הלשון הרע.
לסיכום:
שני הפסוקים הללו קשורים זה בזה. "שאת פני רשע לא טוב" - אין זו טובה לרשע שנושאים לו פנים בעולם הזה ונפרעים ממנו בעולם הבא, כשם שאין זו רעה לצדיק שמטים את דינו כאן כדי שינחל חיי עולם; ובפשוטו: אסור לשאת פני רשע ואסור להטות את דין הצדיק, ומי ששותק במקום שצריך למחות - נושא פנים בשתיקתו וייתן על כך את הדין. הגאון מווילנה הוסיף שוויתור קטן לרשע מוליד בסופו עיוות דין גדול, ולכן יש חובת מחאה אפילו כשאינה משנה מיד, שכן היא מונעת את התפשטות הפרצה. ומי הוא הטוען כנגד הנהגת השם? "שפתי כסיל יבואו בריב" - הכסיל, שיודע את האמת ומחפש צידוקים לתאוותו, מתחיל בשאלה מן הפה ולחוץ ומסיים במהלומות. ומידתו זו חוזרת אליו: מי שכל דיבורו ריב ותגרה, בין כלפי שמים ובין כלפי הבריות, מזמין על עצמו ייסורים ומהלומות. ואילו דרכו של החכם - דברי חכמים בנחת נשמעים, והוא אף מבקש לעצמו תוכחה ומקבלה באהבה.