פתיחה
פרק י"ח במשלי פותח בשני פסוקים שעוסקים בשתי מחלות רוחניות שונות זו מזו: הראשונה - הניסיון להיפרד לגמרי מן התאווה, והשנייה - האדם שאינו מעוניין כלל לשמוע ולדעת את האמת, אלא רק להוציא מה שבלבו. נלך על סדר הפסוקים, נביא את ביאורי המלבי"ם, רבנו יונה והגאון מווילנה, ומהם ניקח מוסר למעשה.
פסוק א: "לתאווה יבקש נפרד" - הפירוש המחודש של המלבי"ם
לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע׃
המלבי"ם מדייק בלשון הפסוק: לא נאמר "לתאווה יבקש וייפרד", אלא "נפרד" - בלשון עבר. מדובר באדם שכבר נפרד מן התאווה, ועכשיו הוא מבקש אותה. ומי הוא? כגון הזקן והחולה, שכבר נפרד מן התאווה מחמת גילו וחולשתו, והוא מחפש תחבולות שיתאווה תאווה - על ידי סממנים ושיקויים שיכניסו בו בחזרה את התאווה. ענייני עריות כבר אינם מדברים אליו, ולכן הוא נזקק לחומרי עזר כדי להחזיר את עצמו אל תוך התאוות.
וכאן גם "תושיה" מתפרשת אצל המלבי"ם באופן שונה מן הרגיל: לא מלשון חוכמה, אלא מלשון "תש" - תשות כוח. האדם הזה מחליש את גופו בכל מיני תשות כוח. שהרי זרעו של אדם הוא כוחו, וכמו שאמרו "אל תיתן לנשים חילך" - כפשוטו, שהוא מוציא בזה את חילו. ואם גופו כבר בלה וחלש ממילא, והוא עוד יוצר לעצמו תאוות מלאכותיות, נמצא שהוא מחליש את עצמו הרבה יותר ממה שהיה מצבו קודם.
הסבר שני: הפרישות הקיצונית מגבירה את התאווה
עוד מפרש המלבי"ם, וגם הוא אמת לאמיתה: מי שנפרד מן התאווה, כמו הנזירים שהיו פורשים למדבריות למקום שאין בו אנשים - גברה תאוותם עוד יותר, מתוך שיבקשו את התאווה ואינה נמצאת אצלם. "ובכל תושיה יתגלע" - בכל "יש" ונמצא שיבוא לפניהם, תתגלה התאווה ביתר שאת.
וכמה נכונים הדברים. אין שום אפשרות לדכא תאווה בצורה מוחלטת. התורה מלמדת צורת חיים נכונה של אדם: שיישא אישה. אין דרישה כזו שאדם לא יישא אישה, אלא אדרבה - יישא אישה ויעורר יצרו בנחת, כמו שכתוב בספרים. הקדוש ברוך הוא יצר באדם צרכים ודחפים, והאדם צריך להביא אותם לידי ביטוי בדרך של קדושה.
משל הסוס והרוכב
המשלנו את זה פעם לסוס ורוכב. הסוס הוא הגוף, הבהמה שבאדם, והוא מחפש הנאות ותאוות. הרוכב הוא הנשמה, החלק הרוחני, והיא מחפשת רוחניות: גלידה אינה מספקת אותה, אבל תפילה טובה, לימוד טוב, מצווה שקיים בהידור - אלה ממלאים אותו. חסד שעשה עם יהודי נותן לאדם תחושת סיפוק שנשארת איתו זמן רב לאחר מכן. זה דבר רוחני.
באה הנצרות ואמרה: אכן נוצר כאן קונפליקט, הנשמה מושכת למקום אחד והסוס מושך למקום אחר. הפתרון? להרוג את הסוס. נזירות. אל תישא אישה, אל תאכל, אל תקשיב לגוף. ואז קורה מה שקורה, כמו שמספר הרב לסרי: בית נזירים מצד אחד, בית נזירות מצד שני, ובאמצע בית יתומים - ולא ידוע מהיכן באו. אין מציאות שאדם יחיה בנזירות, ומבחינת המציאות אדם פשוט אינו יכול לחיות כך. יתרה מזו: התורה התירה אשת יפת תואר, מטעם "מוטב שיקחנה בהיתר ולא יקחנה באיסור" - התורה לוקחת בחשבון שאם לא אאפשר לו בהיתר, ייתכן מאוד שייקח באיסור.
אם הנוצרים מצאו פתרון של הריגת הסוס, היהדות מצאה פתרון אחר: לתת לרוכב זוג מושכות. אתה זקוק לסוס, ובלעדיו אי אפשר לעבוד את הבורא - שהרי אני עובד את ה' בכוח האכילה, השתייה והשינה. אבל שיהיו לך מושכות. הסוס מצידו היה ישן עד שתים עשרה בצהריים ואוכל עד בלי די, אין לו בעיה, הוא סוס. לכן ניתנו לך מושכות: בשעה כזו אני קם, עכשיו יש לימוד, עכשיו יש תפילה. תישן - אבל דע מתי לעצור. תאכל - אבל דע מתי לעצור. וכן בכל שאר התאוות.
ולכן הגמרא מדגישה: כל מה דאסר לן רחמנא, שרא לן כוותיה - כל דבר שאסר לנו הקדוש ברוך הוא, התיר לנו דבר דומה לו. אסר לנו דם - התיר לנו כבד, שכולו מלא דם. אסר לנו חזיר - התיר לנו שיבוטא, שטעם חזיר יש בו. אסר אשת איש - התיר גרושה, שהיא אישה שהייתה אשת איש. הגמרא רוצה לומר לך: כל דבר של איסור יש כנגדו דבר של היתר. התורה אינה אומרת לך "תימנע", אלא "תבלום". קח - אבל בגבול, ולא בלי גבול.
הקפיץ הדחוס
אדם אומר לעצמו: לא, אי אפשר, אם אתחיל עם זה אני נגרר, הכי טוב להימנע לגמרי - וחוסך את עצמו מכל תאווה, גם בדרך היתר. על זה אומר הפסוק: "לתאווה יבקש נפרד" - מי שמבקש להיפרד מכל תאווה כדי להיות קדוש עליון, סופו ש"בכל תושיה יתגלע", יבקש תאוותו ויוציאה בכל "יש", בכל דבר שהוא. ובדרך רמז, גם דברים מזוהמים ובהמיים ביותר, שאדם באופן טבעי כלל אינו נמשך אליהם, לא יהיו אצלו מחוץ לתחום. למה? כמו קפיץ: ככל שדוחקים אותו חזק יותר, כך הוא קופץ חזק יותר.
הדבר ידוע ומצוי לפעמים אצל בעלי תשובה. כשאין להם הכוונה, הם אינם הולכים בדרך הנכונה של צעד אחר צעד, של התקדמות איטית של "מי יעלה בהר ה'", אלא היום רשע ומחר צדיק. הרמב"ם מתאר: עד היום היה משוקץ ושנוי, מתפלל וטורפים לו תפילתו בפניו, והיום אהוב, רע, צדיק וחסיד לפני המקום - והוא רוצה לקפוץ לשם מיד. אתמול שם ציצית אחרי הרצאה, היום כבר כובע וחליפה, החליף הכול בבת אחת. וכעבור חודש אתה רואה אותו לא רק במקום שבו היה קודם, אלא גרוע יותר. מה קרה? חנקת וחנקת וחנקת - וזה יכול להזיק הרבה יותר.
עדותו של החזון איש
החזון איש סיפר על עצמו שפעם למד והגיע למצב של חולשה וכאבי ראש. כידוע הוא היה לומד בהתמדה עצומה, שעות רצופות, ונכתב עליו שכל המעלות שזכה להן היו בזכות ההתמדה הגדולה ברציפות. אותה פעם עיין בסוגיה והרגיש שכבר אינו יכול, שהגוף אינו מסוגל, ואמר לעצמו: לא, זו עצת היצר - והתאמץ עוד. לאחר מכן, כנראה, נקרע אצלו וריד, הלך לרופא, ונאסר עליו ללמוד בעיון שנה שלמה. אמר על כך: אותה "מסירות נפש" מדומה של היצר הרע עלתה לי בשנה שלמה. שנה שבה הורשה ללמוד רק בקלילות ובבקיאות, ובשביל החזון איש זה היה כמו לומר לאדם רעב לאכול פירור פירור, בלי תבלינים. עונש נורא.
מכאן שכשנדמה לאדם שהוא הולך לקיצוניות הכי גדולה וזו הדרך היחידה - שישאל רב, שיתייעץ עם חכם, ולא יעשה דברים לבד. ייתכן מאוד שמה שאתה עושה יזיק לך, ותגיע למצב קשה שיהיה לך הרבה יותר קשה לצאת ממנו. בפרט מי שחזר בתשובה ואחר כך שב לאחור - קשה לו מאוד לחזור שוב, כי יש לו תחושה ש"כבר הייתי שם". כמו שהכי קשה להחזיר בתשובה אדם דתי: הרי אני מתפלל שלוש פעמים ביום, אני אפילו קובע עיתים לתורה פעם בשבוע, יש תוכנית ברדיו ואני שומע - הוא מרגיש שהוא בסדר, ועל מה תחזיר אותו בתשובה? כך גם מי ששנה ופירש: בשבילו זה כבר לא חידוש. ומה גרם לו? שההליכה לשם לא הייתה נכונה, אלא בקיצוניות גדולה מדי.
לכן כל אדם שחוזר בתשובה, או כל אדם שרוצה לקבל על עצמו איזו חסידות, חייב להתייעץ קודם עם תלמיד חכם, שיראה אם זה מתאים לו, אם זה ברמה שלו, או שמא קפץ כמה דרגות ועדיף שיתקדם צעד צעד. בלי סוף אנשים מגיעים לגדולי ישראל - לרב חיים קנייבסקי, לרב עובדיה יוסף ולרבים אחרים - ושואלים: חזרתי בתשובה, אני רוצה לסגור הכול ולשבת ללמוד בכולל. ובשום אופן אין מסכימים. שואלים אותו: מה אתה עושה היום? יש לי שיעור. תמשיך בשיעור שלך, תוסיף עוד שעה, תלמד חצי יום בכולל - וזהו. כי אדם שלא למד עד היום, ועכשיו רוצה לשנות את כל מציאות חייו, מכניס את עצמו לדוחק והופך את הבית לסיר לחץ: עד היום הבאת שנים עשר אלף שקלים הביתה, והיום אתה יושד ללמוד ממה? ממה שמקבלים בכולל? אל תתפעלו מן הסכומים שמציגים בקמפיינים כאילו אברך מקבל אלפי שקלים מן המדינה - זו פיקציה, וכבר נכתב עליה. חבר אמר לי בצחוק שהוא עדיין מחפש את אלה שהבטיחו לו את הכסף. בקיצור, ההתקדמות צריכה להיות במידה ובהדרגה.
זה המסר שמלמד אותנו שלמה המלך: צריך ללכת בהדרגה, בשלבים. אל תחשוב שאם נפרדת מן התאווה ביטלת את התאווה - אדרבה, "בכל תושיה יתגלע", על ידי זה תגיע למצבים חמורים וקשים הרבה יותר.
פסוק ב: הכסיל אינו רוצה להבין, רוצה רק לדבר
לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ׃
רבנו יונה מבאר: כשהכסיל מדבר, אין הוא רוצה לדעת את האמת, אלא רק לגלות את לבו. אם נשאלת שאלה וכל אחד רוצה לענות, יש מי שמעניין אותו אחר כך לדעת מהי התשובה האמיתית, ויש מי שאחרי שאמר את דברו כבר לא מעניין אותו מה יש לך לומר, כי היה חשוב לו רק להשמיע את עצמו. כיצד מגדיר אותו שלמה? כסיל. החכם אומר: נו, נשמע, אני רוצה לשמוע מה יש לך לומר. הכסיל רק רוצה להוציא את מה שיש לו בפה: "לא, אני יודע, תעזוב, אני מכיר, אני למדתי". אדם כזה יישאר כסיל לעולם. ומי שאומר "יש לך משהו לומר? אדרבה, אני רוצה לשמוע, אולי תחדש לי משהו" - גם אם כבר שמע פעם, יש בשמיעה חוזרת עוררות ופרטים נוספים. הכסיל אינו חפץ בתבונה, כלומר אינו רוצה להתבונן. לפעמים הוא כאילו שומע אותך: "כן כן, שמעתי, תשמע מה יש לי לומר" - אבל האם התבוננת במה שנאמר? אילו רצה להתבונן, היה מתיישב על הדברים ועומד על החוכמה שבהם. אלא "כי אם בהתגלות לבו" - לגלות את מה שעל לבו, ולא יותר מזה.
הגאון מווילנה מוסיף: הכסיל, גם כשהוא בא לבית המדרש, אינו בא כדי ללמוד תורה, שהרי באמת אינו חפץ בתבונה. הוא בא כדי לגלות את חוכמתו. כשהוא בא לדבר עם מישהו בלימוד, כוונתו להראות לכולם כמה הוא יודע, כמה הוא חכם, ושהוא יודע דברים שאחרים אינם יודעים.
שאלה שאינה מבקשת תשובה
מכאן גם הנהגה מעשית: כשאדם רוצה רק במה להוציא את מה שיש לו, אין טעם לענות לו תשובה, שהרי אינו מחפש אותה כלל. אתה נותן לו לומר את דברו - וקנית שקט. הוא הוציא את שלו, "את כל רוחו יוציא כסיל", והלאה. ואם באמת היה מתעניין, היה אומר: רגע, אני רוצה לשמוע, תסביר לי. אבל לעתים אתה בא להסביר, והוא ממשיך להתווכח וחוזר על דבריו. נסה להבין מה עניתי לך - אולי התשובה כבר בדברי. והאמת שהוא אינו מעוניין בתשובה, שהרי ברגע שתהיה לך תשובה - לקחת לו את הקושיה. עד עכשיו הרגיש טוב עם השאלה, ואתה מבקש ליטול אותה ממנו. בפרט כשהשאלה נותנת לו לגיטימציה למעשיו.
"איפה היה ריבונו של עולם בשואה?" וכל מיני שאלות מן הסוג הזה. ברוב המקרים אין טעם לענות לשואלים כאלה. רוצה לבדוק אם הוא באמת מחפש תשובה? אמור לו: אתה באמת רוצה תשובה? קח את הטלפון, תתקשר אליי בשעה כזו ונשב ונדבר. אל תדאג, הוא לא יתקשר, והוא גם לא ייקח את הטלפון. הוא אינו רוצה תשובה; הוא רוצה לשאול שאלה כדי להרגיש טוב עם מה שהוא עושה. אל תשאל אותי למה אינני שומר מצוות - יש לי קושיה, ואם תתרץ אותה תאלץ אותי לשמור מצוות, ולכן מראש איני מקבל את מה שאתה עונה. כך גם "למה בחורי ישיבות אינם משרתים בצבא?" - אמור לו: אתה באמת רוצה לדעת? איני יכול לענות על רגל אחת, תתקשר אליי בתשע בערב, ואפילו אני אחזור אליך, רק תעשה לי צנתוק. אל תדאג, אינך צריך לפנות את השעה, הוא לא יתקשר. רוב בני האדם שבאים בשאלות מסוג זה אינם באים לשאול אלא להתריס: מה אתה מרגיש מעליי? אלו שאלות רטוריות, לא שאלות של מבקש אמת. אין הכוונה לאדם היושב בשיעור ושואל שאלה, אלא לסוג השאלות הללו.
הרשע ששאל והלך
מסופר על אחד מגדולי ישראל שהלך עם חבורת תלמידים, ופתאום הגיע לץ אחד עם קבוצת חברים ושאל אותו לעיני כולם: יש לי שאלה בהגדה של פסח. כתוב שהרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם", ואתה מקהה את שיניו ואומר לו "אילו היה שם לא היה נגאל" - מה זה "אילו היה שם"? הרי אתה מדבר איתו, היה צריך לומר "אילו היית שם"! צחקק עם חבריו והלך לו. אמר הרב לתלמידיו: הרשע הזה במעשהו עצמו ענה על שאלתו. התשובה היא שהרשע לעולם אינו ממתין לשמוע תשובות; הוא שואל את שאלתו והולך. ולמי צריך לענות? לצדיקים שנשארו כאן כדי לשמוע, שהשאלה לא תחלחל אליהם. ולכן אומרים להם: דעו לכם, אילו הוא - אותו רשע שכבר הספיק ללכת - היה שם, לא היה נגאל.
ההבדל בין כסיל לאוויל
המלבי"ם, כדרכו לאורך כל הספר, מבחין בין כסיל לאוויל. "אוויל" הוא מלשון "אולי" - זהו הטיפוס הספקן, שעל כל דבר שואל: מי אמר? מה ההוכחה? מי יודע שזה כך? הכסיל, לעומתו, יודע הכול, בקיא עצום - זה עשיו. יודע הכול, אלא שיש אצלו נתק בין הידיעה ליישום: יודע והולך אחר תאוות לבו.
לכן דייק הפסוק ולא אמר "לא יחפוץ אוויל בתבונה", שהרי האוויל דווקא חפץ בתבונה: הוא אומר "מי אמר?", אבל אם תוכיח לו - ישמח. הוא ספקן באמת, אין לו הוכחות, ואילו יכול היה שלא להסתפק בדבר, היה טוב לו יותר. אבל הכסיל יודע הכול. אתה בא להסביר לו - הוא מכיר היטב את דבריך, ועוד יוסיף לך ציטוטים כמה אתה צודק. הבעיה שלו אינה בידיעה, אלא בתאוות שמושכות אותו לכיוון אחר. ולכן "לא יחפוץ כסיל בתבונה" כלל: אל תבוא להסביר לי כמה רע מה שאני עושה, אל תראה לי מחקרים שהעישון מזיק. הכסיל הוא אדם שיודע ואינו עושה, ואינו רוצה לשמוע.
"כי אם בהתגלות לבו" - הלב אצלו הוא מקור התאוות, והוא רוצה שיתגלו, כלומר להוציא לפועל את כל תאוותיו. ובשביל מה הוא צריך אותך כמטיף בשער? כמו שמישהו אמר פעם: המצפון מעולם לא מנע מאדם לעשות דבר, אלא בעיקר מנע ממנו ליהנות ממה שהוא עושה. הוא ימשיך לעשות את מעשיו, וייסורי המצפון רק ייטלו לו את טעם העבירה, אך לא ימנעו אותה. אם כן, המוסר שאתה נותן לו בסך הכול מונע ממנו הנאה - ולכן אינו חפץ בתבונה, אלא לעשות את מה שעולה על לבו, שהם תאוות לבו.
לסיכום:
שני הפסוקים מלמדים שתי אזהרות. הראשונה: "לתאווה יבקש נפרד" - מי שמבקש להיפרד לגמרי מן התאווה, סופו שהיא תתפרץ אצלו בכל דבר, כקפיץ דחוס. דרך התורה איננה להרוג את הסוס אלא לאחוז במושכות: לקחת בהיתר, בגבול, בהדרגה ובעצת חכם. השנייה: "לא יחפוץ כסיל בתבונה" - הכסיל אינו מבקש אמת אלא במה להשמיע את עצמו ולהוציא את תאוות לבו, ולכן אין תועלת בתשובות שתשיב לו. החכם, לעומתו, מבקש תמיד לשמוע, להתבונן ולהתקדם צעד אחר צעד.