פתיחה
אנו ממשיכים בפרק י"ח במשלי, בסדרת הפסוקים העוסקים בכוחו ההרסני של הדיבור. אחרי שראינו את עיקר ביאור המלבי"ם בפסוקים הקודמים, נעמוד כאן על שני פסוקים: "פי כסיל מחתה לו" - הפה של הכסיל הוא המקור הגדול ביותר לפחדיו; ו"דברי נרגן כמתלהמים" - דמותו של הנרגן, המתלונן הסדרתי, על חבריו ועל בורא עולם.
פי כסיל מחתה לו - כשהפה עצמו הוא הפחד
פִּי־כְסִיל מְחִתָּה־לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ׃ (ז)
מהו "מחתה"? רבנו יונה מסביר שמחתה היא מלשון מורא ומגור, כמו "אל תירא ואל תחת" - אל תהיה יגור מפניהם, אל תפחד. ולפי זה: "והעניין כי הכסיל יירא את פיו כאשר יירא את אויביו". דברים נוראים! הכסיל מפחד מהפה שלו כמו שאדם מפחד מאויביו. ומדוע? "כי אין פיו ברשותו, כי לימד שפתיו לדבר בלי עיון ומחשבה, יקרהו הנזק והמכשול בדבריו תמיד".
זהו מצב מצוי מאוד. יש אנשים שהפחד הגדול ביותר שלהם הוא רגע הדיבור, ואם לא שלהם - אז של היועצים שלהם. היועצים אומרים לו: אתה לא מתראיין בכלל. למה? כי מול הפה שלך יושב מישהו עם מיקרופון, ואתה מאבד שליטה. פתאום אתה מדבר שטויות, פוגע בכל מיני קהלים, ואחר כך צריך לכבות שריפות, להסביר שהדברים הוצאו מהקשרם, לתת הבהרות שלא זו הייתה הכוונה. מה הכי מפחיד אותו? הפה שלו. כי כשהוא מתחיל לדבר הוא לא יודע מה ייצא, הפה שלו לא בשליטתו, הוא נמשך בלשונו ואומר דברים שגורמים לו נזקים עצומים. זה "פי כסיל מחתה לו" - ומדוע? "ושפתיו מוקש נפשו": כל מה שמוציא משפתיו הופך למוקש, ואחר כך הוא צריך לחשב איך לפרק את המוקשים האלה.
הדבר הזה מצוי מאוד אצל מתראיינים. בראיון עצמו הוא נינוח וחופשי והכול טוב ויפה, ואחר כך הוא מתרעם על הכתבה. מדוע? כי הוא הבליע משפט אחד בתוך הדברים, והכתב הבין את המוקש הגדול שיש באותו משפט ועשה ממנו כותרת. מרגע שנעשתה כותרת - הוא הסתבך לגמרי. אף אחד כבר לא שם לב למה שאמר בכלל; כולם נתפסו לאותו משפט, שבו תקף מישהו או שהשתמע ממנו דבר גנאי, ונורא נוראות.
כך היה בזמנו עם הרב פנגר. יהודי ירא שמיים וצדיק, שדיבר באיזה ראיון על דרכי קירוב והחזרה בתשובה, ושאלו אותו על מישהו אחר שדרכו לקרב רחוקים, האם הוא דוגל בשיטה הזאת. אמר: לא, זו לא הדרך שלי בכלל, דרכי אינה כך. ומיד יצאה הכותרת "הרב פנגר נגד פלוני", ואיזה רעש עשו מזה. והאדם המסכן - בכלל לא זו הייתה כוונתו, ואף התנצל אחר כך; ומי שמכיר אותו יודע שהוא אדם זהב, אדם מיוחד, ואני מכיר אותו באופן אישי. מישהו תפס משפט מתוך דבריו, ומכאן כבר "קבע" שאתה נגד. אם תשמע את הדברים בהקשרם תבין שזה כלל לא היה הכיוון. אלא מה - כשמישהו רוצה להוציא ממך משהו, הוא ישלוף לך משפט בפינצטה, ולא תוכל לומר לו "לא אמרתי"; הוא יטען שציטט אותך במדויק. נכון, אבל חתכת משפט מתוך משפט שלם, מתוך סיפור שלם, ולא הבאת אותו במנגינה שבה נאמרו הדברים. עיתון קשה להלחין. הוא מדביק את המשפט שם, ונגמר. ואחר כך לך תחפש איך לקחת את דבריך בחזרה. רק בכנסת אפשר למחוק דברים מהפרוטוקול; בכל מקום אחר - מה שיצא מהפה יעמוד לך לרועץ. ולכן מזהירים את האדם בעת עיכובו: כל מה שתאמר ישמש נגדך. תיזהר, מרגע זה שמור על הפה.
כשהעיתונאי יוצר את החדשות
לפעמים העיתונאים חושבים שתפקידם ליצור את החדשות. היה פעם באילת גל של שריפות, בבתי מלון ובעוד מקומות, ומה התברר? שהכתב לענייני שריפות הוא שיזם את השריפות. היה כתב במקומון שתמיד נשלח לסקר, ועלו על כך שהוא תמיד נמצא במקום המתאים בדיוק בזמן הנכון. עקבו אחריו, והתברר שהוא יוזם את השריפות ומיד מזמין צוותים. לפעמים הגיעו הדברים לסכנת נפשות: שריפה בבית מלון, רעש, מכבי אש, צילומים, טלוויזיה, פינוי אנשים מהחדרים, מנופים - והרי לו כתבה עסיסית עם תמונות כמו שצריך. אבל כמה אנשים הסתכנו וכמה נזק נגרם? לא חשוב, העיקר הרייטינג.
ושלא תחשבו שזה חד פעמי. בתחילת האינתיפאדה, מי שיודע יודע, היו עיתונאים משלמים לילדים שיזרקו אבנים. למה? כדי שיהיה אקשן, שיהיה מה לצלם. הוא צריך להראות משהו במבט; אז מתחילים לצאת, יורים עליהם גז מדמיע וכדורי גומי - ויש מה לשדר, יש את ליטרת הבשר עם הדם לספק לעם. ואם לא, מה תצלם, אנשים נינוחים? זה לא חדשות, זה לא מוכר. לצערנו, במקום לדווח הם הופכים ליוזמי החדשות, וככל שחשפת אמירה פרובוקטיבית ויצרת הדים וגלים, כך הרייטינג עולה. אבל מה עשית? חרחרת ריב, סכסכת קהלים, גרמת לשנאה ומדון. "מה אכפת לי, אני יכול לעשות פה שמח, איך אשב בצד?" ולפעמים קוראים לזה "זה התפקיד שלנו" - אבל תפקידך אינו לסכסך, ואינו להרבות מחלוקת ומריבה.
מסופר על אחד מגדולי ישראל - כמדומני הנצי"ב, או הנצי"ב או המלבי"ם - שנסע ברכבת וישב לידו עיתונאי, מאותם שהיו מנגחים את החכמים, וניסה לעקוץ את הרב: היכן רמוז עיתונאי בתורה? אמר לו: עיתונאי? זה כתוב מפורש בתורה. אמר לו: היכן? אמר לו: כתוב שהיו לוקחים שני שעירים, על אחד גורל לה' ועל השני גורל לעזאזל, וביד מי שולחים את השעיר לעזאזל? "ביד איש עתי" - ומהו איש עתי? כתב עיתים, עיתונאי. ולמה דווקא הוא? שהרי מה שולחים על השעיר לעזאזל - את כל עוונותיהם של ישראל. ומי בקי בכל עוונותיהם של ישראל וחי מזה, זו הפרנסה שלו? האיש העתי. ושולחים את שניהם לעזאזל המדברה. זו התשובה לאותם המתפרנסים ממחלוקות, משנאה ומעשיית מדנים.
ביאור המלבי"ם: המוקש קודם למחתה
המלבי"ם מסביר ש"מחתה" היא שבר, ושהמוקש קודם למחתה. וזה ברור, שכן "מוקש" בלשון המקרא אינו המוקש הנפיץ המוכר לנו היום, אלא דבר שבו האדם נתקל - מכשול שבו האדם נוקש, כלומר נחבט ומקבל מכה (כמו דלתות הנוקשות זו בזו). אם כן, תחילה הוא נתקל במוקש, ובעקבות זה באה המחתה - השבר. וכך "אל תירא ואל תחת" - אל תישבר; ו"עשוי לבלי חת" - בלתי שביר.
ולפי זה מבאר המלבי"ם את הפסוק: בשפתיים, שהן החיצוניות, הוא עושה לו מוקש וגורם לנפשו שתילכד בפח יקוש - כלומר תרד לבאר שחת; ובפה, שהוא הדיבור הפנימי שבחוכמה, הוא גומר את נפילתו, ונעשית לו מחתה גם לגופו. הכלל היוצא: כאשר אדם מדבר דיבורים שאינם הגונים ואינם ראויים, הוא מזיק הן לגוף והן לנפש. השפתיים החיצוניות מתחילות את הנפילה - זה המוקש לנפשו, ואף לחיי העולם הבא; והפה הפנימי מסיים אותה - "מחתה לו".
דברי נרגן - דמותו של בעל התלונה
דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי־בָטֶן׃ (ח)
רש"י מסביר "מתלהמים" - לשון מהלומות. דבריו של הנרגן הם כמהלומות; לפעמים רוצה אדם לסתום את אוזניו, זה כמו בומים על־קוליים לשמוע אותו.
ומהו נרגן? רבנו יונה כותב: "נרגן הוא בעל התלונה". שמעו את הדיוק - יש לו בעלות על התלונה. "שמתלונן תמיד על רעיו ויתפשם בדבריהם ובמעשיהם" - תמיד עשו לו, אכלו לו, שתו לו, הזיקו לו, התכוונו נגדו. וכל אחד מכיר: כמעט בכל משפחה יש ילד שהוא הטיפוס הנרגן. אדם ששומע נרגן, המוח מתפוצץ; אי אפשר איתו, כל הזמן יש לו תלונות, פיו מלא מענות כרימון, על כל דבר יש לו השגות, תמיד משהו לא טוב לו.
הטעות שבריצוי הנרגן
הצרה הגדולה ביותר היא כשמנסים לרצות את הנרגן. מה עשית בזה? פיתחת בו את יצר הנרגנות כפלי כפליים, כי הוא רואה שזה עובד: אתה מתלונן - מביאים לך. יש טיפוסים כאלה: מגיע לבית מלון ומחפש על מה להתלונן, מחפש מזלג לא נקי כדי שיאמרו לו "קבל עוד לילה בחמישים אחוז"; במסעדה תמיד משהו לא טוב, כדי שיקבל קינוח על חשבון הבית. והוא מרגיש טוב עם עצמו. תמיד יחפש מתחת לאדמה, ואם לא ימצא - גם ייזום, כדי שיתנו לו ושיקבל.
ואם אתה מפתח טיפוס כזה בבית - אוי לך ואוי לנפשך. כי אחד כזה תמיד לא טוב לו, והוא רואה שבכל פעם שהוא בוכה נותנים לו. אבל אם לא מתרגשים - בסדר, הוא תמיד יבכה ותמיד יתלונן, ואין מה לנסות לרצות אותו. אתה אומר מראש: אני אתן לו מה שהוא צריך; כל ילד יקבל מה שהוא צריך, בזמן שהוא צריך. וזה שתמיד מתלונן - עזוב, הוא תמיד יתלונן. מראש אתה מבטל את זה, והוא מבין שכל הבכיינות הזאת אינה מועילה לו כלום. אבל אם תמיד מרצים אותו - הוא מתלונן שקנו לאחר ושגם לו יקנו, שנתנו לאחר ושגם לו יתנו, ותמיד "לי מזגו הכי פחות" - ואתה מוסיף לו, רק עודדת אצלו את התלונות.
אצלנו בבית עשינו כלל: מי שמתלונן למה נתנו לאחרים יותר - לוקחים לו ונותנים לאחרים. מאז אף אחד לא מתלונן. וכי אני אקח סרט מידה ואמדוד כמה שמו לכל אחד? אקח את הכוס ואסמן עליה בטוש? שמים לכל אחד, לזה יצא קצת ולזה יותר; בקידוש לזה יצא מעט ולזה יותר, וזה שקיבל פחות יקבל בפעם הבאה. "למה אני קיבלתי פחות, תביא לי!" - עזוב, אתה לא קיבלת כלום. אל תתלונן; לא קיבלת פחות, לא קיבלת כלום. ובפעם הבאה הוא כבר לא מתלונן. אבל כשהנרגן מבין שזה משתלם לו - זה הדבר הגרוע מכול.
"ותרגנו באהליכם" - נרגנות כלפי שמיא
אומר רבנו יונה: הנרגן תמיד בטוח שכולם נתכוונו לקלונו ולנזקו, ומתרעם עליהם - שהזיקו לו, שעשו לו רעות, שמחפשים אותו. וכן "וַתֵּרָגְנוּ בְּאָהֳלֵיכֶם" - לחפש טענות כנגד מי? כנגד ריבונו של עולם. כי הנרגן גם על הקדוש ברוך הוא יש לו השגות; גם הוא, לדעתו, צריך לשפר מעשיו: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו", "מבלתי יכולת ה'".
ותראו כמה נפלא מה שרבנו יונה מוסיף: "והנה מתראים כאילו הם נעלבים ונרדפים והלומים". כמה מדויק - רבנו יונה אומן בהכרת נפש האדם. הנרגן תמיד נהנה לשחק את הנפגע, מפני שכולם מתחילים לקרקר סביבו: מה קרה? מה עשו לו? אני אדבר איתו... והוא נהנה מזה. יש ביטוי בתימנית לכך: "חאנג" - כאילו נפגע, ואז צריכים לרצות אותו.
אני מכיר בית שהילדים משחקים את המשחק הזה על הוריהם באופן קבוע: כל פעם מישהו אחר כאילו נפגע, קם והולך לחדרו. ומדוע? כי בכל פעם שזה קורה האבא רץ לשם: מה קרה? תחזור, תחזור עכשיו, שב איתנו, תאכל... מה הטיפשות הזאת? הוא רוצה להיפגע - שייפגע, שיהיה לו לבריאות. אנחנו יושבים ואוכלים; נפגעת, נפגעת, מה אעשה לך? אני לא פגעתי בך, לא עשיתי שום דבר. אתה מחפש לצבור - לא על הגב שלי ולא על חשבוני. כשמחנכים כך, בחיים לא יעשה לך ילד פרצוף. אבל כשילד עושה פרצוף והאבא מתחיל לרצות אותו, הילד מבין שזה הולך טוב: אם משהו לא נראה לי, אני לא מדבר - והוא מעניש את אבא שלו. והאבא טיפש: למה אתה משחק את המשחק של הילד? דבר איתו חופשי; כשיסיים את הפרצופים שלו שיסיים, ויבין שהוא מפסיד מזה, ונגמר. למה אתה רוקד לפי החליל שלו?
"והם ירדו חדרי בטן" - קשה ממהלומות
הנרגן, שכל הזמן מתלונן, פוגע באחרים ויורד להם לחדרי בטנם. הטענות שלו והתלונות הבלתי פוסקות פוגעות בנשמה, ואין אפשרות להתעלם. אלא מה - הפיקח כן מתעלם. הפיקח לא לוקח את הדברים ללב ולבטן: התלונן - שיתלונן; לא בא - שלא יבוא; מי שלא מתאים לו, שלא יבוא.
וזה שאומר הכתוב "והם ירדו חדרי בטן" - שזה קשה יותר מ"מתלהמים", קשה יותר מהכאה פיזית, שכן כאן הפגיעה היא בנפש. יש לצערנו בעלים או נשים שחס ושלום אינם מרימים יד, אבל צולבים את הצד השני בלשונם: תמיד דיבורים של ביזיון והשפלה, חירוף וגידוף, דברי גנאי תמידיים המציקים לנפש. אין צורך להכות; אדם המכה בשבט פיו - גרוע בהרבה. וכן הורים עם ילדיהם: פעמים שההורה חס וחלילה לא מרים יד, אבל תמיד אומר לו "כמה אתה טיפש", "אתה לא מוצלח", "אתה כזה וכזה" - וזה גרוע ממכות. סטירה הייתה עוברת, אבל הדברים האלה נכנסים לחדרי בטנו, והוא מרגיש תמיד שאבא בז לו, שבעיני אביו הוא הגרוע מכול, שאמו אומרת לו את הדברים הקשים ביותר ולכן בעיניה הוא לא שווה כלום. במצב כזה "מתלהמים" כבר טוב יותר; כאן הדברים ירדו חדרי בטן ופגעו בנפש.
ומדוע דווקא "חדרי בטן"? אומר הגאון מווילנא: הבטן היא משל לדברים הנשמרים לזמן רב. וכך מצוי בלשון בני אדם: "יש לו בבטן הרבה". וכן מצאנו בגמרא: מי נקרא "סיני"? אדם שהוא זכרן גדול בתורה, לעומת "עוקר הרים" שהוא הפלפלן. ועל ה"סיני" אומרת הגמרא "כריסו רחבה" - כריסו רחבה בתורה, שהוא זוכר הרבה דברים. רואים שהבטן והכרס באים לסמל דבר שזוכרים אותו לזמן רב. כך "והם ירדו חדרי בטן" - הפגיעה נשארת לשנים ארוכות, חקוקה, וקשה למחוק אותה. הרבה פעמים אדם אמר לחברו אמירה אחת, ואת האמירה ההיא הוא לא ישכח לו לעולם. איני אומר שזה נכון - ודאי שאדם צריך למחול ולסלוח - אבל הרבה פעמים זו מציאותו של האדם, ולכן צריך להיזהר מאוד שלא לומר דברים שיש בהם דקירה, עלבון, ביקורת קשה, או כל דבר שיכול לגרום לצד השני שירדו הדברים בחדרי בטנו.
ביאור המלבי"ם: הנרגן שטוען "צדיק ורע לו"
המלבי"ם מבאר את "דברי נרגן כמתלהמים" כהמשך ישיר לטיפוס שעליו דובר בפסוקים הקודמים:
שְׂאֵת פְּנֵי־רָשָׁע לֹא־טוֹב לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט׃ (ה) שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא׃ (ו)
הטענה שעסקנו בה שם הייתה טענת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו": למה ה' נושא פני רשע, ולמה הוא מטה את הצדיק במשפטו ואינו נותן לו כצדקו. והטענה הזאת היא שגורמת ל"דברי נרגן כמתלהמים" - הנרגן מתחזק בנרגנותו. מי זה הנרגן? המתלונן הסדרתי, המקטר תמיד: למה ה' לא נותן לי, למה ה' לא עושה לי, ובעולם שה' ברא יש יותר רע מטוב, נוח לו שלא נברא. אדם כזה נרגן מטבעו, וכשהוא רואה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו - הוא מתחזק בנרגנותו: הנה אתם רואים שאין צדק, אין יושר.
ומהו "כמתלהמים"? אומר המלבי"ם: מתלהמים כמו מתהלמים, מלשון הולם - מכה. כלומר, טענות הנרגן הן כאילו ה' הולם בו ומכה אותו כל הזמן. ושימו לב לדיוק: למה לא נכתב "דברי נרגן הולמים", אלא "כמתלהמים"? למלבי"ם יש יסוד שהוא כותבו בכמה מקומות: כל דבר הבא בלשון התפעל - אין הדבר כך באמת, אלא רק כאילו כך. כמו "יש מתעשר ואין כל" - נראה כאילו נעשה עשיר, ואינו באמת; וכן "יש מתרושש" - נראה כמתרושש. אף כאן: "כמתלהמים" - נדמה לו שה' רק הולם בו ונותן לו מכות; כך הוא כאילו, אלו הן טענותיו.
"והם ירדו חדרי בטן" - ומסיים המלבי"ם: הרעות והמהלומות האלה אינן מכות אמיתיות שה' נותן לו, אלא הן נמצאות רק בחדרי בטנו, "במצפון מחשבותיו", בדמיונות שלו. הוא מדמיין שהקדוש ברוך הוא עושה לו רע, ועל כל מה שה' עושה עמו לטובה יש לו פרשנות למה בסופו של דבר זה לרעה. ועל זה כותב המלבי"ם: כמשל העיוורים שבחובת הלבבות.
משל העיוורים
מהו משל העיוורים שבחובת הלבבות? החובת הלבבות מביא שאנשי העולם הולכים כעיוורים זה אחר זה - העיוור מניח ידו על כתף חברו ופוסע. כך במציאות העולם: אנשים הולכים כעיוורים, ואף אחד אינו בטוח שזה שהולך לפניו בכלל רואה, וכולנו כעיוורים נמשכים אחר העיוור. וכך אותו נרגן: יש לו אשליות ודמיונות, שהכול כאן לרע ושהכול לא טוב.
ואני חשבתי שיש משל עיוורים אחר, שאינו כוונת המלבי"ם אבל קשור מאוד לעניין. מספרים שאדם אחד ראה קבוצה של עיוורים הולכים בשיירה, כעשרה אנשים, כל אחד ידו על כתף חברו, ומישהו מנחה אותם לפניהם. ניגש אל הראשון שבהם ואמר לו בקול רם: קח, אני מביא לך עכשיו אלף דולר, תספור ותן לכל אחד מהם מאה דולר. ואמר זאת בקול, והלך. מיד פנו אליו: בוא הנה, איפה המאה דולר? אמר להם: לא הביא לי כלום. מה זאת אומרת לא הביא לך, אתה עובד עלינו, תביא את המאה דולר שהביא לך! אני אומר לכם שלא הביא לי כלום - והרי אותו ליצן באמת לא נתן לו שום דבר, רק צעק את זה ליד כולם. בקיצור, היו שם מכות: גנב, רמאי, אינך מתבייש, אתה מנצל שאנחנו עיוורים! הדבר הזה הצליח לסכסך את כולם. וזו בדיוק מציאותו של הנרגן.
הנרגן חי באשליות: לשני יש, לזה טוב, ההוא קיבל, רק אני לא קיבלתי, רק לי לא נתנו, רק לי הקדוש ברוך הוא עושה תמיד רעות. הוא חי בתחושה שלאחרים יש ולו לא נתנו. אבל האמת - אף אחד לא קיבל; אל תחיה באשליות. לכל אחד יש את הבעיות שלו, לכל אחד יש את הצרות שלו. והאדם מקנא מפני שיש לו דמיונות שלאחרים יש.
"האלוקים עשה את האדם ישר" - רוב הנזקים האדם גורם לעצמו
וזה שאומר המלבי"ם, וכמו שכתוב במורה נבוכים, על "האלוקים עשה את האדם ישר": מקור הרעות הוא בעצמו ובדמיונו. שיטת הרמב"ם ידועה - כמעט כל ייסוריו של האדם, הוא אשם בהם והוא הביאם על עצמו. אדם שהולך בשמש וחוטף מכת שמש, לא יבוא לקדוש ברוך הוא בטענות "למה בראת שמש". העולם חם היום - אל תלך בשמש ולא תקבל מכת שמש. ואדם הסובל מבעיות בריאות, אומר הרמב"ם: אם היית אוכל כפי שאני כותב לאכול, אני ערב לך שלא תחלה לעולם. אלא מה? אכלת כפי שבא לך, כל מיני תענוגים, ואחר כך אתה בא בטענות למה יש לך אולקוס ובעיות לב וסוכר. אדוני, תאכל כמו שאני אומר ולא יהיו לך תלונות.
נמצא שעיקר טענותיו של האדם הן על נזקים שהוא גרם לעצמו. השקיע בלי מחשבה, בלי הבנה, בלי התבוננות; התלהב - "בואו מרוויחים פה מיליונים" - ובסוף נפל עם הכסף ונאלץ למכור את דירתו, ואז: ריבונו של עולם, למה זה מגיע לי? אתה סכל. הלכת לאנשים מבינים? ומה אמרו לך? אמרו: תשמע, הרווחים האלה אינם הגיוניים, אין השקעות כאלה. ומה ענית? "אבל חברים שלי הראו לי צ'קים שקיבלו, הראו לי כמה הם עושים כל חודש". היית חייב להבין שמיידוף נופל בסוף. היית חייב להבין שהשקעות כאלה הן "לופט געשעפט", עסקי אוויר: בהתחלה עושים כסף, כי נותנים לך את הכסף של האחרים. כל המשקיעים המתלהבים נותנים את כספם - ואם ימשכו כולם את הכסף, יישאר בנק? יישאר כסף? לא יישאר כלום. אז על מה אתה בא בתלונות לריבונו של עולם? אתה פעלת לא נכון - "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ".
יוצא אם כן, שמי שמכה אותך, נרגן, הוא אתה בעצמך. בטענותיך אתה מכה את עצמך, כי אתה מדמיין שה' עושה לך רע - וזה "כמתלהמים", כאילו הולמים בו, ובאמת הוא הולם בעצמו. וזה סוף הפסוק: "והם ירדו חדרי בטן" - הדברים שעוברים אצלך פנימה, בבטן, הם שאוכלים אותך והם שמכים בך. הדמיונות שלך, שלאחרים יש ושה' עושה לך רעה ושהכול לא הולך לך וכל מה שאתה עושה נכשל - הם המכים אותך, הם ההולמים בך, וזה מה שקורה אצלך בחדרי בטן. זה לא מבחוץ, ואין זה ה' שעושה זאת לאדם, כי "האלוקים עשה את האדם ישר" - בנה אותו באופן ישר, שיהיה לו כל צורכו, שיהיה לו שפע וברכה והצלחה. אלא שהאדם מסלף דרכו, ואחר כך בא בתלונות לקודשא בריך הוא.
סיפור הסוס - מים עכורים
מסופר שפעם אחת בא אדם אל אדמו"ר וסיפר שהיה לו עסק מצליח ומשגשג והוא נמצא בקריסה. מה קרה? מישהו פתח מולו עסק המוכר את אותם דברים, וזה גרם לו נפילה גדולה. ומה הוא רוצה? שהרב יקלל אותו, שיפסיד, שייסגר. אמר לו האדמו"ר: איני מקלל, אין דרכי לקלל, אני רק מברך. אמר לו: אבל אני רוצה להבין, ירד לחיי, גזל את פרנסתי. אמר לו האדמו"ר: תגיד לי, ראית פעם סוס? אמר: כן. ראית סוס שבא לשתות מים מן הנהר? אמר: כן. שמת לב לדבר משונה? אמר: לא. אמר לו: לא שמת לב שהסוס, כשהוא מתכופף לשתות מן הנהר, פתאום רוקע במים? אמר לו: נכון, נכון, באמת כך; הוא רוקע במים ואחר כך שותה. אמר לו: ולמה? אמר: איני יודע, מה, הייתי פעם סוס?
אמר לו האדמו"ר: אסביר לך. הסוס מתקרב לשתות, ופתאום מה הוא רואה? חצוף! ממולו בא עוד סוס לשתות. מרים את ראשו - וההוא מתרחק. שוב מתקרב לשתות - והנה שוב הסוס החצוף הזה: אתה רואה שאני בא לשתות, למה אתה דוחף את ראשך? שוב מרים את הראש וההוא מתרחק. עד שהוא רואה שאי אפשר להתעסק עם הסוס הזה, והוא בועט. בועט במים - וכל הרפש והבוץ עולים מלמטה, המים נעכרים, וזהו: הסוס ההוא ברח, המתחרה נמלט מן הבעיטה, ועכשיו מיודענו שותה בנחת.
אמר לו האדמו"ר: ומה אתה אומר על הסוס הזה? אמר לו: מה אגיד עליו - זה לא סוס, זה חמור, סתם אוויל. וכי אם בא עוד סוס לשתות אין מים מספיק לכולם? למה לדחוף אותו, שישתה גם הוא, יש מים לכולם. וחוץ מזה הוא סתם טיפש, כי מה עשה לעצמו? עכר את המים ושתה מים עכורים; כל הבוץ התרומם מלמטה והוא שותה מים עם חול. מה הרווחת בזה?
אמר לו האדמו"ר: עכשיו אתה מבין מה עובר עליך? אם הייתה לך אמונה וביטחון בה', היית יודע שלקדוש ברוך הוא יש נחלים של פרנסה, נהרות וימים של פרנסה. מה לי לדאוג מעוד אחד, מעוד סוס שבא לשתות? אלא מה, אני מטריד את עצמי, נכנס לחצים, הולך ומחפש איך להזיק לו, יוצר נגדו קמפיינים וחרמות שלא ילכו לקנות אצלו - ומה עשית בזה? עכרת את האווירה. גם אם תתפרנס, זו תהיה פרנסה דלוחה, פרנסה עכורה, לא בנחת - בזמן שבאמת הוא אינו פוגע בך כלל. "אבל אני רואה!" - מה אתה רואה? הפרנסה משמיים. הקדוש ברוך הוא היה יכול להביא עליך את אותו דבר עצמו באלף ואחת צורות; היה יכול לדאוג שתהיה חולה ומרותק למיטה חודשיים - והרי אין לך פרנסה. מנע זאת ממך והביא את זה בדרך שמישהו אחר פתח עסק מולך, ואתה חושב שהוא באמת מזיק לך? הרי הכול נקבע משמיים. ואתה שותה מים עכורים, בעוד שיש מספיק לכולם!
זה שכתוב כאן "דברי נרגן כמתלהמים": בדמיונותיך אתה מדמיין שמישהו מזיק לך, אתה חושב שמישהו עושה לך - וזה רק חדרי בטן, זה אצלך בתוך הבטן. אבל דע לך שבאמת הכול משמיים, שום דבר אינו נעשה לרעת האדם, שה' ברא את האדם ישר, וכל מה שנברא לו - לטובה נברא.
לסיכום:
בפסוקים אלו מעמיד אותנו שלמה המלך על שני צדדים של אותה מחלה. "פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו" - מי שאינו שולט בפיו, פיו עצמו הופך לאויבו: השפתיים החיצוניות הן המוקש הפותח את הנפילה, והפה הפנימי גומרה, ונזקו בגוף ובנפש. "דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן" - הנרגן הוא בעל התלונה, המתרעם על רעיו ועל בוראו, המתחזה לנעלב ונרדף, ודבריו פוגעים באחרים פגיעה קשה ממהלומות, שנשארת בחדרי הבטן לשנים. ולפי המלבי"ם, בסופו של דבר ההולם בנרגן הוא הוא עצמו: דמיונותיו וטענותיו הם המכים בו, שכן "האלוקים עשה את האדם ישר", ורוב נזקיו של אדם - הוא מביאם על עצמו. מכאן מוסר כפול: שמירת הפה, ותיקון המבט - לדעת שיש לקדוש ברוך הוא נהרות של פרנסה ושכל הנעשה עם האדם לטובתו נעשה.