פרק י"ז נפתח בפסוק שהוא כולו עצה מעשית לחיים: מהי ההצלחה האמיתית. שלמה המלך קובע עיקרון שכל אדם מסכים לו בשכלו, ובפועל רובנו נוהגים הפוך ממנו. נלמד את הפסוק לאור רש"י והמדרש, רבנו יונה, הגאון מווילנא והמלבי"ם.
טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה־בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי־רִיב׃
רש"י מביא את המדרש הדורש את הפסוק כלפי מעלה: "טוב פת חרבה" - לשון חורבן. טוב היה לו להקדוש ברוך הוא להחריב את ביתו ואת עירו, ולהיות בשלווה מעבירותיהם של ישראל, מאשר "בית מלא זבחי ריב" - שהיו מקריבים בביתו זבחים של ריב. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: מוטב שביתי יהיה חרב, ולא יהיה לי קרבני לחמי, מאשר שבית המקדש יעמוד על תילו ומקריבים בו זבחים שיש בהם עבירה, זבחים שיש לי עליהם ריב עם עם ישראל.
רבנו יונה מסביר שהפסוק הזה הוא המשך ישיר לפסוקי הפרק הקודם, שעסקו כולם בענייני השלום: "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ", "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" - כל אלו פסוקים המלמדים כיצד משיגים שלום: יש ויכוח, מטילים גורל, או דרכים אחרות. וכאן ממשיך שלמה בעניין נוסף מענייני השלום: "טוב פת חרבה ושלווה בה".
הדוגמה הראשונה היא חלוקת נחלות. אדם יכול לתבוע לעצמו חלק גדול יותר, ולהיכנס בעקבות זה למשפטים, לוויכוחים, לעורכי דין ולהוצאות. נניח שהצלחת והשגת עוד חלק שאתה סבור שמגיע לך - בוא ותראה כמה אנרגיות השקעת, וכמה אווירה רעילה נוצרה במשפחה ובין הקרובים. ולמה? משום שלא היית מוכן להסתפק בפת חרבה ושלווה בה, אלא חיפשת "זבחי ריב", משהו נכבד, ובשבילו נכנסת לריב. על כן אומר רבנו יונה: לא יבקש אדם להתגבר על אחיו בחלוקת הנחלה, כי טוב המועט בלא ריב וערעור מן המרובה ועליו מצה ומריבה. לפעמים אדם קיבל עוד קצת כסף - והפסיד את כל המשפחה. האם זה שווה?
דוגמה שנייה שמביא רבנו יונה: אם יש נושים המבקשים לגבות מנכסיו, לא יתגבר עליהם ולא ידחה אותם בכוח יד, כי עדיף לו מעט שהוא שלו, מהרבה השייך לאחרים. יש אנשים שקשה להם לשלם. היד לא נפתחת. וכך אנשים רודפים אחריו, נושים בו, והוא דוחה אותם בלך ושוב. איני מדבר על מי שבאמת אין לו מה לאכול, אלא על מי ש"שורד", דוחה, מבקש ארכה - רק כדי לא להוציא כסף. לו אומר שלמה: עדיף לך פת חרבה ושלווה בה. האם טוב לך להיות בעל חוב ונרדף? טלפונים בוקר צהריים וערב, כל פעם להחליף מספר, כל פעם להחליף כתובת - נעים לך כך? עזוב את הווילה, מכור אותה, שלם לכל בעלי החובות, גור בדירת שני חדרים לפי יכולתך - ושלווה בה. הרבה יותר טוב מווילה גדולה עם נושים רבים ואנשים המרגישים שאתה חי על חשבונם ומקללים אותך כל הזמן.
בא שלמה המלך ואומר: מעבר לכל דיני איסור גזל וזהירות בממון הזולת - שהרי אפשר לטעון, על מה אתה מדבר, כספם של אחרים נמצא אצלו - דע לך שעצם הנחת והשלווה שיש לאדם כשהוא בשלום עם קרוביו ועם מכריו שווים הרבה כסף. ולכן טוב לו לאדם לוותר אפילו משלו, כדי להגיע לשלווה ולנחת.
אדם אומר: אילו לא הייתי צודק, ניחא, הייתי מוותר והעיקר השלום. אבל אני יודע שאני צודק - מדוע שאוותר לו? איני אומר שאתה חייב לוותר. אני רק מביא את עצתו של החכם מכל אדם: לפעמים עדיף לך לוותר כדי לקנות את הדבר היקר ביותר - השקט, השלווה, מנוחת הנפש. לעומת אותם אנשים של "ייקוב הדין את ההר", שאני אראה לו ואוציא ממנו עד הפרוטה האחרונה והוא ילמד אצלי לקח. יופי, הצלחת, זכית במשפט. כמה אנרגיות שרפת? כמה בריאות הרסת? איזו אדמה חרוכה השארת אחריך? בסופו של דבר יש לך עוד מאה אלף שקלים - אבל ראית מה החרבת?
לפעמים עדיף לאדם לומר: נכון, הוא אינו צודק, הוא אינו הגון, הוא תובע שלא בצדק - ואני מוותר, העיקר שיהיה שלום. ואל תחשוב שיצאת "פראייר". בוא נשאל: מי הרוויח כאן? מי יצא בריא יותר? מי לא יקבל אולקוס ולא התקף לב? אני. ואם תאמר, אלך ואחנך אותו ואראה לו מה הוא חושב לעצמו - חינכת אותו, כל הכבוד, אבל על חשבון מה? על חשבון בריאותך? זה שווה לך? זו עצת שלמה: טוב פת חרבה ושלווה בה. ונדע שקל לומר זאת כשאיננו בתוך הסיפור. כשאדם נמצא בתוך הסכסוך - כמה חוכמה וכמה אורך רוח נדרשים כדי להיות מסוגל לקבל את העצה הזאת.
האדמו"ר מאוז'רוב, בעל "אש דת", שהה באמריקה, והגיע אליו יהודי וסיפר לו שיש לו קהילה גדולה של יראים ועובדי ה', הוא מוסר להם שיעורים ומזכה את הרבים, ועתה הגיע אדם אחד ופתח עמו במחלוקת, מבקש לפלג את הקהילה ולהשתלט. נוצרה מחלוקת גדולה - מה עושים?
אמר לו האדמו"ר: שאלת את עצמך פעם מה אני עושה כאן? הרי מקורי בפולין, ומה לי ולאמריקה? אמר לו: אספר לך. באוז'רוב היה סבי אדמו"ר, וכשנפטר, אבי שהיה רב העיירה התמנה לאדמו"ר, ואני התמניתי לרב העיירה. בתור רב קוממתי את הקהילה מאפר: מוסדות תורה, מוסדות חינוך, בית יעקב, בית תמחוי - קהילה לתפארת, הכל דופק כמו שעון, "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו". כשנפטר אבי עליו השלום, התמניתי תחתיו לאדמו"ר, והמשכתי באותו שרביט הנהגה ביד רמה.
ואז הגיע דוד נרגן, עם עדת חסידים אחריו, וטענו: מה פתאום? הוא צעיר, ותופס את כס אביו? לסבא האדמו"ר היו שני בנים, אבי קיבל את האדמו"רות, ועתה משנפטר - האח אמור לקבל, לא הבן. אמר האדמו"ר: הדוד הזה מעולם לא פעל דבר ולא שמעו עליו, ופתאום בא לבוא על המוכן, ליטול את כל מה שעמלנו כאן. האם יש בזה צדק? ודאי שלא, ובפרט שהמקובל הוא שהבן יורש את אביו. אבל ברגע ששמעתי שיש מחלוקת - מיד החזרתי את המפתחות. ייקח את החסידות, ייקח את האדמו"רות, לא רציתי להשאיר לעצמי כלום. וידעתי שאם אשאר, יבואו אנשים שלא יהיו מוכנים לוותר, ילחצו עליי - מה פתאום הרב עוזב, הרב שלנו הוא - והמריבה לא תישכח. לכן ברחתי הכי רחוק שאפשר, נסעתי לאמריקה והשארתי הכל מאחור. לא היה קל, אבל הגעתי לכאן והתחלתי להקים הכל מחדש, וחסד ה' שהצליח מאוד.
ואם תשאל מה עלה בגורל דודי? כעבור זמן לא ארוך נכנסו הנאצים ימח שמם לאוז'רוב. כידוע, הם חיפשו תמיד את הקודקודים ואת הראשים, ובגדולי התורה התעללו במיוחד. הם העמידו את כל יהודי אוז'רוב בשתי שורות ברחוב המרכזי, הוציאו את ארון הקודש מבית הכנסת, העמיסוהו על גבו של דודי האדמו"ר הזקן, ונתנו לו לרוץ ברחוב לעיני כל היהודים. הביזיון היה גדול וההשפלה נוראה, והוא, זקן, רץ, ואחרי עשרות מטרים כרע, נפל ונקבר תחת אותו ארון בידי הנאצים הארורים. סיים האדמו"ר: אינני מתחרט אף לרגע שוויתרתי, כי מוויתור לעולם אין מפסידים. לך הביתה וחשוב מה אתה עושה, אינך צריך להשיב לי עכשיו - מחר תבוא ונדבר. למחרת חזר האיש ואמר לרב: אני מניח את המפתחות, אני עוזב הכל. בירכו הרב על אומץ לבו ועל אצילות רוחו, שכן זה דבר לא פשוט כלל. וזו המלצת שלמה: טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב.
מה ההבדל בין פת, לחם וכיכר? הכיכר שלמה. "פת" לעומת זאת היא תמיד חתיכה, כלשון הכתוב "פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים" - פת מלשון פתיתה. כשם שכיכר היא השלמה ופרוסה היא חלק ממנה, כך פתיתה היא חתיכת לחם. ולפיכך: "טוב פת חרבה" - עדיף אפילו לא לחם שלם אלא רק חתיכה, ולא זו בלבד אלא שהיא חרבה, יבשה. וזה טוב יותר מבית מלא, ואף עם זבחים - ואין הכוונה דווקא לקרבנות, אלא לבהמות שחוטות: יש לו בקר לרוב, בשר זבוח לפניו - אבל הכל בריב.
והגאון מווילנא, כדרכו, מבאר את הדברים גם ביחס לתורה: טוב ללמוד מעט בתורה, ולחזור תמיד, בנחת ולשמה, מללמוד הרבה ולקנטר. אדם סיים ש"ס - אבל כל מה שעשה היה כדי להראות את חוכמתו ולקנטר, שלא לשמה. עדיף היה שיסיים מסכת אחת בנחת, מתוך העמקה, ויחזור וישנן אותה תמיד לשם שמיים. זו "פת חרבה", והיא טובה מ"בית מלא" - כל המסכתות בידו, אבל חלילה "זבחי ריב". וכמו שכתוב בזוהר חדש על "אינון דעסקי באורייתא וצווחין ככלבא", מקשין קושיא וצווחין הב הב - היינו אנשים שעוסקים בתורה שלא בגדר תורה לשמה, אלא כדי לעשות רושם ולהראות את חוכמתם. מוטב מעט ולשמה, מהרבה שלא לשמה.
בסלנט פתחו פעם "כולל תורת המוסר": כל הלומדים בו קיבלו על עצמם להתנהג על פי כללי המוסר - שלא ייכנס אדם לתוך דברי חברו, שכל אחד ינהג בחברו בדרך ארץ ויכבדו. פעם הזדמן לשם רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, ושמע שניים מדברים בלימוד. האחד אמר את דבריו, והשני המתין בסבלנות עד שסיים, ואז שאל: "האם כבודו סיים, ואוכל לומר את דבריי?" - "כן". ואז פתח ואמר: "לכאורה יש צד לומר להפך", והחל להרצות את דבריו. לא מצא הדבר חן בעיני רבי ישראל, ואמר להם: דעו לכם, זהו כולל תורת המוסר - מוסר ראיתי כאן, תורה לא ראיתי כאן. אמר להם: לא כך לומדים תורה. "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'", יש ריתחא דאורייתא. וכתוב שהאב והבן המתווכחים בלימוד - "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה": בתחילה סופה, ובסוף אהבה ביניהם. דרך הלימוד היא בריתחא דאורייתא, זה מקשה וזה מתרץ. ודאי שצריך שיהיה לשם שמיים, ולא לשם התנצחות והוכחת צדקת טענותיי להראות שאני מעליך - אבל הריתחא היא חלק מעצם עסק התורה. ומה שמדבר עליו הזוהר הקדוש הם אלה שעושים רעש לשם פרסום. יש אומרים בדרך צחות שיש בחורים הלומדים תורה "לשמה" - לשם השידוך, שישאלו עליו ויאמרו: מתמיד גדול. הוא אינו לומד לשם ה', אלא לשם הכלה. אבל צריך שתהיה התורה לשם שמיים.
אומר המלבי"ם: ההצלחה המדומה אינה ההצלחה האמיתית. לפעמים אתה רואה רשע מצליח מאוד - אבל ביתו מלא זבחי ריב. והצדיק מסתפק בפת חרבה: אין לו אפילו פרוסה שלמה אלא חתיכה בלבד, ולא עוד אלא שאין לו במה למרוח אותה, והפת יבשה. ובכל זאת העני הזה מוצלח יותר מן העשיר, מפני שיש לו שלווה בביתו. והעשיר - יש לו עושר רב, אבל כל העושר גורם לסכסוכים פנימיים, למריבות ולוויכוחים.
כך רואים אצל עשירים: יש לו כמה ילדים, והוא מכניס אותם לעסקים, וכל אחד עושה מרפקים - מי ימצא חן יותר בעיני האב, מי יקבל חלק גדול יותר, מי ינהל עוד סניפים. כל אחד נאבק בשני, והכסף גורם לפילוג במשפחה. ואפילו אם האחים מסתדרים ביניהם, באות הגיסות: למה אבא שלך נותן רק לו, מה האפליות האלה. מה גרם לכל זה? הבית מלא - אבל זבחי ריב. וכבר אמרו: כשאדם נפטר ולא השאיר ירושה - שלום ושלווה בביתו, אין על מה לריב. וכשהשאיר ירושה - כמה משפחות מתפרקות בעקבותיה. בפרט כשההורים אינם חכמים דיים, וזו תאונת דרכים צפויה מראש: אחד גר בבית, רווק, והאחים כבר לוטשים עיניים לירושה, והוא אומר אין לי היכן לגור, ואולי גם על פי חוק מגיע לו, ומכאן מתחילות המריבות. אני מכיר אחת שלא נישאה ועברה לגור עם הוריה כמה שנים לפני פטירתם, ולקחה את הדירה - והיום אינה מדברת עם אף אחד מאחיה, שטוענים שהשתלטה על דירת ההורים. ואפילו אין מדובר בדירה של מיליונים, אלא בסכום של מאה או מאתיים אלף לכל אחד. מה יצא מזה? בית מלא - אבל זבחי ריב.
זהו שאומר המלבי"ם: ההצלחה המדומה אינה ההצלחה האמיתית. אדם שנוסע ברכב יוקרה ויש לו בית מי יודע היכן - זו הצלחה מדומה. עיקר ההצלחה היא השלווה הפנימית: מי ששקט ומוצלח בנפשו, ואין לו שום משבית את מרגועו הנפשי - הוא המוצלח באמת, אף שאוכל פת חרבה. וזאת בשכל כל אדם מסכים. בפועל, לצערנו, רואים אחרת. אבל אם תשאל אדם: מה אתה מעדיף, הרבה כסף בלי אושר פנימי, או אושר ושלווה בלי הרבה כסף? כל אחד יענה: ודאי שאני מעדיף את השקט הפנימי. ואם כן, למה אתה רודף אחר הכסף? כמה עשירים אתה מכיר שיש להם שלווה? הרי הדברים כרוכים זה בזה.
סיפרו לי על אדם שיש לו השקעות בבורסה. פעם היה פותח עיתון ומעביר סרגל על האותיות הקטנות בגלובס לראות מה קורה עם המניות, עלו או ירדו. היום אינו צריך: הכל מתעדכן באייפון ברגע אמת. גם אם אתה יושב רגוע, פתאום מגיעה ידיעה שהמניה ירדה בכך וכך אחוזים, ומיד נכנסים ללחץ, מתקשרים לבנקאי, כדאי לצאת, כדאי להיכנס. ומאין כל הלחץ הזה? אילולא הייתה לך מניה, היית רגוע. וכן ראש הממשלה הרוצה לצאת למסעדה: צריך לתאם מראש, להודיע לשב"כ, לארגן שמירה ומקום סטרילי - ואילו אתה אומר לאשתך ובתוך חמש דקות אתם במסעדה. אז למי יש שלווה? יש שם ויש כבוד, אבל האם אני זקוק לזה, או שאני יכול להיות אדם שנכנס לרכב ונוסע בלי כל הבלגן? לכסף ולכבוד יש מחיר, והמחיר הוא השלווה - במנוחת הנפש שלך אתה משלם. ומי שאין לו את כל זה, ודאי שליו ורגוע יותר. ואם כן, מדוע בכל זאת רודפים בני האדם אחר הדמיון שהאושר נמצא בעושר? מכאן רואים עד כמה מצליח יצר הרע לסמא את עיני האדם.
מהי "פת חרבה"? מסביר המלבי"ם: בלא טיבול, כלשון הכתוב במנחה "בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה" - חרבה היינו יבשה בלא טיבול. כך גם כאן: אין לו שמן ואין לו במה לטבל את פתו, ולכן נקראת פתו "חרבה". וכבר הזכרנו שכל מאכלם היה על ידי טיבול, כדברי רש"י: על רבי חנינא שהיה "מטביל בה ונפיק בה" באתרוג, מפרש רש"י שמאכלם היה על ידי טיבול - לוקחים וטובלים, כדרך הערבים המורחים לבנה על הפיתה ואוכלים. ומכאן סמך למנהג התימנים, שכל אכילתם בטיבולים: את הג'חנון טובלים ברסק עגבניות, את הפיתות בחילבה. וממילא, כשאין לו במה לטבל את פתו - נקראת הפת חרבה.
ראיתי בספר גימטריאות, מספרי הקדמונים, שראשי התיבות של "מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב" הם ממז"ר. לומר לך, שהנואפת האכילה אותו מעדנים - כמו ששלמה עצמו תיאר שהיא קוראת לו לביתה, ערכה שולחנה ומסכה יינה, דרך פיתוי. ועל זה נאמר: טוב פת חרבה, עזוב את כל המעדנים שאותה אישה מציעה לך. עדיף פת חרבה ושלווה בה, מאשר ללכת אחר המנאפת, ולהוליד ממנה בן ממזר, ויהיו לך רק זבחי ריב והריסת ביתו. וכמו שאומרת הגמרא על המנאף, "כי קריא לשומשמי" - שהוא אוכל את ביתו כתולעת האוכלת שומשמין, ומפר את השלום בביתו. הוא חושב "מזה ומזה אל תנח ידך", ובסופו של דבר יישאר בלא זה ובלא זה.
במדרש משלי פרשה י"ז: "טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב". אמר רבי יוחנן: זו ארץ ישראל - שאפילו אוכל אדם פת ומלח ודר בתוכה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. "מבית מלא זבחי ריב" - זו חוצה לארץ, שהיא מלאה חמסים וגזלות. אמנם באמריקה עושים כסף, אבל עדיף לך להיות כאן בלי כסף, בפת חרבה, מלחפש את חוץ לארץ המלאה חמסים וגזלות.
ספר חסידים מקשר פסוק זה לפסוק נוסף: "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ" - אהבה עם אשתו ובני ביתו. שלא יאמר אדם: אקנה מעדני שבת, בעוד הוא יודע שיתקוטט בעקבות זאת עם אשתו או עם אביו ואמו ועם אשר עמו. אל יאמר אדם אקנה מעדני שבת, כשהוא יודע שאין לו כסף, ואשתו תשאל מאין קנית את כל אלה, אין לנו כסף להוציא, מאין לקחת הלוואה וכיצד נשלם. טוב פת חרבה ושלווה בה: עדיף שלא תקנה כל כך הרבה, ותהיה שלווה בבית, מאשר שתקנה כמות גדולה ויהיה הבית מלא זבחי ריב. ואחד שבת ואחד יום טוב. וזהו שנאמר "וְכִבַּדְתּוֹ" - במה תכבד את השבת, אם אמרתי לך שלא תקנה? "וכבדתו" - שלא יריב בו. אין זה כבוד שבת שתהיה לך מריבה עם אשתך.
ולפעמים המצב הפוך: האישה מבקשת שיקנה, והבעל אינו קונה. יש לצערנו בעל קמצן, ואז המריבה בבית היא על העניין הזה עצמו - היא מבקשת, והוא טוען שלא צריך, שהילדים אינם אוכלים, שחבל לזרוק, שחבל להוציא, שזה היה יקר וזה בדיוק נגמר. תמיד יש לו תירוצים למה לא לקנות, והעיקר לא להוציא כסף. ומאידך יש מצב הפוך, שהוא רוצה לקנות ולהביא, ואשתו אומרת שאין מהיכן - ואז עדיף שיצמצם. ואיפה כבוד השבת? כבוד השבת הוא שלא תהיה מריבה בבית. גם זה כבוד השבת.