פתיחה
פרק י"ז במשלי עוסק במידות שבין אדם לחברו ובבחינה הפנימית של האדם. בשיעור זה נעסוק בשלושה פסוקים: מעלת המשכיל שיכולה להעלות עבד מעל בן, בחינת הלב שרק הקב"ה בוחן אותה, והדרך שבה אדם נמשך אחר דברי אוון ושקר. נלך על פי המפרשים - רש"י, רבנו יונה, הגאון מווילנא והמלבי"ם - שהמלבי"ם, כדרכו, גם מחבר בין הפסוקים.
עבד משכיל ימשול בבן מביש
עֶבֶד־מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ, וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה.
רש"י מביא מדרש חז"ל: מיהו אותו עבד משכיל? נבוכדנצר. על שהשכיל לפסוע שלוש פסיעות לכבודו של הקדוש ברוך הוא - כאשר ראה שהקדימו את חזקיהו להשם יתברך באיגרת, פסע שלוש פסיעות ואמר: לא, החזירו את האיגרת ונכתוב אותה כהוגן, לכבוד השם יתברך, לכבוד חזקיהו, לכבוד ירושלים. בזכות זה עלה לגדולה ומשל בישראל. ומיהו "בן מביש"? עם ישראל, שהובישו מעשיהם בחורבן בית ראשון - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. "ובתוך אחים יחלוק נחלה" - שחילק את נחלתם לעיניהם והחריב את בית המקדש.
דבר אחר מביא רש"י: גר צדיק טוב מאזרח רשע, ולעתיד לבוא יחלק שלל ונחלה בתוך בני ישראל, שנאמר "והיה השבט אשר גר הגר". אזרח הוא מי שחי כאן שנים, וגר הוא מי שבא מבחוץ. אם יש כאן גר צדיק, הוא עדיף על האזרח הקבוע שהוא רשע. ואף שאדם עשוי לומר: לי יש חלק בנחלה מאבי ומאבי אביו עד יהושע ונוחלי הארץ, ולגר אין כלום - תדע לך שלעתיד לבוא יחלוק הגר נחלה בתוך בני ישראל. לא זו בלבד שעבד משכיל ימשול בבן מביש, אלא עוד יחלוק נחלה.
רבנו יונה מסביר שהפסוק בא לשבח את מעלת השכל, ולהורות לאב שילמד את בנו את דרך השכל והחוכמה. בלעדי זה אין יתרון בכל מה שינחיל לו. תנחיל לו נכסים, תנחיל לו ממון - אם לא הנחלת לו חוכמה ושכל, לא הנחלת לו כלום. שהרי עבד משכיל ימשול בבן מביש ויחלוק נחלה בתוך אחים: אם יש לך בן מביש וסכל, העבד המשכיל - אף שהוא רק עבד - יוכל להתגבר עליו, ולפעמים אף להשתלט על נחלתו. וכך רואים במציאות: אדם בעל נכסים, בא אחד בלי נכסים אבל מפולפל וערום, לא פעם בדרכי רמייה, ותוך זמן קצר מנשל אותו מכל נכסיו. חתם לו ערבות, לא היה לו מה לשלם, עיקל לו, ובתקופה קצרה כל הנכסים עברו אליו. מי הוא? עבד בסך הכל, אולי היה פועל אצלך - אבל הוא משכיל, ואתה בגדר בן אך מביש.
הגאון מווילנא מסביר שמי שהוא אפילו עבד, ובלבד שהוא משכיל, מושל אפילו בבן כשהוא מביש, וגם בין האחים הוא חולק בירושה. ועל מה מדובר? על שלוש דרגות שיש בעם ישראל. נקראנו עבדים - "כי לי בני ישראל עבדים", "ישראל עבדי אתה". ונקראנו בנים - "בנים אתם לה' אלוקיכם". ונקראנו אחים - "למען אחיי ורעיי".
העבד הוא זה העוסק בתפילה ובמצוות, כרבי חנינא בן דוסא. וכפי שאמר שם: אני כשר לפני המלך והוא כעבד לפני המלך - השר חשוב יותר אך נכנס לפרקים, והעבד פחות חשוב אך נכנס תמיד. כך הם העוסקים בתפילה ובמצוות, נכנסים תמיד לפני השם. הבן הוא העוסק בגנזי אוצרות המלך, והאחים הם המשיגים בחוכמה. ועל זה אומר הכתוב: עבד משכיל - אפילו מי שעומד בדרגת עבד ועוסק בתפילה, ימשול במי שעוסק בתורה כשהוא מביש, כלומר כשאינו עוסק בתורה בדרגה הראויה. ואף יגיע לכך שבתוך האחים - משיגי החוכמה - יחלוק נחלה, שיהיה בדרגה גבוהה מהם. מתי? כאשר אותו לומד אינו לומד תורה לשמה, אינו לומד על מנת לקיים, ותורתו אינה שלמה. אז יכול להיות מצב שהעבד יהיה מושל בו ובדרגה גבוהה ממנו.
המלבי"ם מסביר: אל תחשוב שההון והנכסים הכל נחלת אבות - שמי שיש לו מאביו יש לו, ומי שאין לו מאביו אין לו. דע לך שהכל תלוי בהשתדלות ובזריזות. גם העבד, אם הוא משכיל, אם ישתדל ויהיה זריז, ימשול על הבן המביש, המתאחר והעצל, וכאשר יחלק האדון את נכסיו יהיה כאחד מבניו.
אלא שאין להבין זאת כאילו הכל תלוי בהשתדלות ואין דבר שנקבע מראש - זה ודאי לא נכון, שהרי כולנו יודעים שנקצב לאדם מראש כמה ירוויח. אלא מה? כתוב "וברכתיך בכל אשר תעשה" - ולמדו חז"ל: תעשה דייקא. אדם מצווה ללכת ולעשות ולהשתדל. ואם נגזרה על אדם ברכה ולא יעשה השתדלות כדי להשיגה - לא יקבל אותה. ומאידך, אם תשתדל מעל ומעבר לא תקבל מעל ומעבר, כי בסופו של דבר אדם מקבל רק כמה שנקצב לו משמיים. אבל כדי לקבל את זה צריך להשתדל, שזה קנס שנקנס באדם - כדברי הרמח"ל - בעת בריאת העולם, כאשר חטא אדם הראשון: "בזיעת אפיך תאכל לחם", אין חוכמות. המשתדל הוא שיצליח, ואילו העצל האומר "הכל משמיים, הכל כבר נגזר" - לא יקבל כלום, כי כדי לקבל את הנקצב לך משמיים אתה חייב להשתדל. נמצא שפעמים העבד הפועל, העושה והמשכיל, ימשול בבן המביש שלכאורה יש לו נכסים מצד אביו, וכשיחלקו את הנחלה יקבל העבד כאחד מן האחים, משום שהוא משכיל ועושה מעשיו כראוי.
בנמשל: הגר המשכיל ובן ישראל המביש
בנמשל, הגר המשכיל יעלה על מעלת בן ישראל המביש. הגמרא מביאה את המעשה בשמעיה ואבטליון, שפגשו את הכהן הגדול. ראה הכהן הגדול שהולכת עמם קבוצה גדולה של תלמידי חכמים ומכבדים אותם כבוד גדול, ואילו עמו לא הייתה סיעה גדולה כל כך, ועקץ אותם בברכתו: "ייתון בני עממין לשלם" - יבואו בני הגויים לשלום. השיבו לו: "ייתון בני עממין לשלם דעבדי עובדא דאהרן, ולא ייתי בן אהרן לשלם דעביד עובדא דבני עממין" - יבואו בני עממין לשלום שעושים מעשה אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ולא יבוא בן אהרן לשלום שאינו עושה מעשה אהרן אלא עושה, לצערנו, מעשה בני עממין.
מכאן שאפשר שמי שהוא בבחינת עבד, הלא הוא הגר אשר בקרבך, יעלה מעלה מעלה, ואילו הבן המביש - הוא עם ישראל, שאולי הוא צאצא ישיר לאברהם יצחק ויעקב, אבל בן מביש הוא. והם, בתוך אחים יחלקו נחלה. אל תחשוב שמפני שהוא רק עבד, רק גר, לא יזכה למעלה. לעתיד לבוא בתוך אחים יחלוק נחלה, וגם עכשיו: מצווים אנו לכבד ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. אף שהוא ממזר וכולם יודעים שהוא ממזר, אם הוא תלמיד חכם - הוא קודם לכהן גדול עם הארץ. וכתוב שמבני בניו של סיסרא לימדו תורה ברבים, ומבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. פעם אמר הרב עובדיה יוסף שיש כאלה שעדיין נמצאים שם, ויש כאלה שעדיין רואים עליהם. בכל אופן, רואים מכאן את מעלת העוסק בתורה.
מצרף לכסף וכור לזהב
מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב, וּבֹחֵן לִבּוֹת ה'.
מֵרַע מַקְשִׁיב עַל שְׂפַת אָוֶן, שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֺּת.
רוב המפרשים מבארים את שני הפסוקים בנפרד, אך כיוון שהמלבי"ם מחבר ביניהם, קראנו את שניהם יחד.
רש"י מסביר מהו המצרף לכסף: כלי שצורפים בו את הכסף, ועושים אותו מאפר מקלה - אפר של שריפה - על גבי חרס, ושם צורפים את הכסף. ומהי צריפה? תמיד עניינה הפרדת הסיגים, כלשון הכתוב "וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב". לצרוף דבר פירושו לזקק אותו ולזכך אותו. "וכור לזהב" - הכלי שצורפים בו את הזהב הוא הכור, כמו קדירה שבורה שבתוכה מבעירים אש חמה ביותר, ולשם מכניסים את הזהב. כל מתכת נמסה בטמפרטורה אחרת, ועל ידי כך ניתן להפריד ביניהן: הזהב נמס בטמפרטורה נמוכה יותר מן הכסף, והוא רך יותר מן הברזל. ממילא, כשהזהב כבר נמס והברזל עדיין לא, אפשר לזקק ולצרוף אותו.
"ובוחן ליבות ה'" - את הכסף אנו יודעים איך לצרוף, ואת הזהב אנו יודעים איך לזקק. יש רק דבר אחד שאין אנו יודעים לעשותו, ורק ריבונו של עולם יודע: לזקק ולבחון את המחשבות. מי בוחן מה בליבו של אדם? רק הקדוש ברוך הוא. מי יודע מה מחשבתו של אדם על זולתו? רק הקדוש ברוך הוא. וכתוב שדבר זה לא נמסר אפילו למלאכים - מחשבות בני האדם לא נמסרו למלאכים. דבר הטמון בלב, רק הקדוש ברוך הוא זוקק ובוחן וצורף, להבדיל בין המחשבות הרעות לטובות ולדעת במה ליבו של אדם עסוק.
ומעלת המחשבות, כידוע מדברי החפץ חיים: מיהו האדם? היכן שנמצאות מחשבותיו. אם מחשבותיו כל הזמן בכסף - שם האדם. אם מחשבותיו תורה ויראת השם - שם האדם. איפה שמחשבותיו נמצאות, זהו האדם וזו צורתו.
רבנו יונה: השם שוקל את הכל
רבנו יונה מסביר שהצורף מפריש את הסיגים מן הכסף ומן הזהב, והשם בוחן ליבות - את מידות הלב ואת מחשבותיו. ומוסיף: אצל הקדוש ברוך הוא אחת מהנה לא נעדרה מבחינתו. השם בוחן הכל, כל בדל מחשבה וכל הרהור קל שבלב, וישקול את הרעות על תומן כנגד הטובות. נמצא שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בשיא הצדק והיושר. שהרי ייתכן ששני אנשים עשו אותו מעשה, ולאחד ייתן השם עונש גדול ולשני עונש מועט. וייתכן ששניהם קיימו אותה מצווה, ולאחד ייתן שכר טוב ולשני שכר מועט. מדוע? כי השם בוחן ליבות: איזו טהרת לב הייתה לו, כמה כוונה לשם שמיים, כמה רצון לעשות רצון השם. והשני אולי כיוון להתפרסם, לעשות רושם ולקבל הערכה מן הסובבים. ודאי שגם זו מצווה, והשם אינו מקפח שכר כל בריה, אבל השם בוחן ליבות ואין דבר נעדר מבחינתו - יודע בדיוק את מינון המחשבה הטובה ואת מינון המחשבה השלילית, ועל פי זה דן את האדם.
ועוד אומר רבנו יונה: מעלת האדם לפי מעלת הלב במידותיו ובמחשבותיו, כעין מה שהזכרנו מהחפץ חיים, וכמו שאמרו חז"ל "רחמנא ליבא בעי" - הקדוש ברוך הוא מחפש את הלב. העיקר שהלב יהיה טהור, שיכוון לשם שמיים, שבליבו יהיה עובד השם. ומאידך, הלב אשר לא שם את השם מבטחו ובוטח באדם, נמשל לכסף נמאס שסיגיו מרובים וימאסהו הצורף. לב שאינו סומך על הקדוש ברוך הוא אלא על בני אדם - כביכול צרפו הקדוש ברוך הוא ומצא בו סיגים רבים ופסולת רבה. ומיהו הלב הטוב, הטהור והנקי? מי שבוטח בהשם ואינו סומך על בני האדם.
הגאון מווילנא: כסף - מצוות, זהב - תורה
הגאון מווילנא מסביר שכיצד בוחנים את הכסף? על ידי המצרף. ובחינת הזהב על ידי הכור. והשם הוא בוחן הליבות, ואין אדם יכול להבחין בזה. אך כדרכו, הגאון מווילנא מוריד את הדברים לעולם המעשה: כסף מרמז על המצוות, וזהב מרמז על התורה, שהרי מעלת התורה גדולה ממעלת המצוות. אמנם אנו עוסקים בתורה כדי לקיים מצוותיו, אך עסק התורה גם ללא שום קיום מצווה הוא מצווה בפני עצמה. הרי אנו לומדים הלכות זבחים - האם אנו מקיימים מצוות זבחים? לומדים דין בן סורר ומורה, שלא היה ולא עתיד להיות. ועם כל זה עצם עסק התורה לשמה יש בו מעלה גדולה ועצומה, גם אם לא יבוא מכך לידי קיום המצוות.
ולכל אלה יש מצרף וכור: אני יכול לבחון אם המצווה קוימה כהוגן, ואם לימוד התורה שלי הוא לימוד כראוי. הנחתי תפילין - האם במקום הנכון? האם זה בדיוק לטוטפות בין עיניך ולאות על ידך? שמתי מזוזה - האם במקום הנכון? האם נכתבה בכתב הראוי? את המצוות ניתן לבחון, אפשר לבדוק ולומר לאדם עשית טוב או לא עשית טוב.
אבל את הלב אי אפשר לבחון. תורה אפשר לבחון, מצוות אפשר לבחון - את הלב לא. כמה לב הכנסת בזה? כמה כוונה לשם שמיים? כמה רצון לעשות נחת רוח ליוצרך ולעשות רצון בוראך? זאת אין אדם יכול לדעת, אלא בוחן ליבות השם, "האדם יראה לעיניים והשם יראה ללבב". אני יכול לבדוק אם המזוזה כשרה למהדרין, אך לבחון כמה כוונה לשם שמיים הייתה לך כשקבעת אותה, או כמה מחשבת מצווה הייתה לך בהנחת התפילין - זה רק בוחן ליבות ה'.
המלבי"ם: שני סוגי סיגים בלב
המלבי"ם מסביר שהכסף, כדי לברור ממנו את הסיגים, צריך מצרף. והזהב, שהוא יקר יותר והסיגים דבוקים בו יותר, צריך כור - שהאש בו גבוהה יותר. ולמה גבוהה יותר? מפני שהזיקוק שלו צריך להיות עמוק יותר: יש בו ריבוי פסולת וריבוי סיגים, ולכן יש בו יותר עבודה לזקק ממנו את הסיגים. כך השם בוחן את הלבבות כדי לברר אותם ולטהר אותם מן הסיגים.
יש סיגים בלב האדם הדבוקים בו ונמשלים לכסף, ויש סיגים הדבוקים בו הרבה יותר, וצריך מאמץ גדול לקרוע אותם ולהפרידם מלבו, והם משולים לזהב. מי שחוטא בהבחנה שבין טוב לרע מצד התאווה - די לו במצרף של כסף. אבל מי שחוטא לא בין טוב לרע אלא בין אמת לשקר, שאינו מצד התאווה אלא מצד השכל - זה צריך זיכוך גדול הרבה יותר, כזהב.
נפרט: אם לאדם יש תאוות רעות והרגלים רעים, הוא יכול להשתחרר מהם. יש אנשים שעישנו שלושים וארבעים שנה, ובשלב מסוים החליטו להתגבר על התאווה והשאירו אותה מאחוריהם. זו תאווה, זו בחינה של טוב ורע: מתאווה לעריות, מתאווה לענייני כסף וכדומה. על ידי עבודה יוכל להתנתק מזה, וזה צריך עבודה - אך לא גדולה מדי, כדרך שצורפים כסף.
לעומת זאת יש המעוות בעיוניות, כלשון המלבי"ם. עוון הוא תמיד דבר התלוי בעיוות - עיוות השכל. ומי שיש בו עיוות השכל, הרבה יותר קשה להחזירו בתשובה, וכפי שדיברנו בעבר: שונה ופירש קשה מכולם. אתן דוגמה פשוטה: הרבה יותר קל להחזיר חילוני בתשובה מאשר להחזיר "דתי לייט". מעטים מאוד הדתיים לייט שתראה אותם הופכים למדקדקים במצוות ויראי השם, לעומת אדם שהיה חילוני ולא עשה כלום, ועכשיו אתה מחזירו בתשובה ואתה רואה אותו מעפיל לגבהים. מה ההבדל? אצל החילוני, ברוב המקרים, זה עניין של תאוות, ובשלב מסוים יחליט לפרוק את עול התאוות ולהתגבר - לצרוף את הכסף, וזה קל יותר. אבל אצל מי שהוא דתי לייט מתוך אידיאולוגיה, שאומר "לא צריך הרבה", "מספיק ככה", "לא צריך להגזים", "השם רק רוצה את הלב", "המחמיר חמור", "דייך מה שאסרה תורה", ותמיד יש לו פתגמים ומשלים להצדיק את עצמו - אצלו הצרה היא שהשכל כבר נעשה מעוות. אין זה הגוף שמושך לשם; כשהגוף מושך אני אמשוך במושכות ואצליח לרסן את הסוס הזה. אבל כשהשכל מושך, כשזה כבר עיוות של השכל ושל אידיאולוגיה, זה הרבה הרבה יותר קשה.
כי עוון השכל, אומר המלבי"ם, חשוב יותר מן המעשה, והסיגים שלו דבוקים בו יותר. זהו הזהב, שאין די לו במצרף אלא צריך כור, שהאש בו גבוהה הרבה יותר.
חיבור הפסוקים: שפת אוון ולשון הוות
כאן תופר המלבי"ם את שני הפסוקים. מהו "מצרף לכסף"? זהו "מרע מקשיב על שפת אוון" - אדם המקשיב על שפת אוון, ששומע ונמשך אחר תאוותיו המושכות אותו מטוב לרע. "שפה" מבטאת תמיד את החיצוניות: הפה מבטא את הפנימיות, והשפתיים הן מה שנגלה לחוץ. ההבדל בין טוב לרע ניכר על ידי החושים - אתה רואה שזה רע ורואה שזה טוב, זה דבר ניכר. ומי שמקשיב על שפת אוון, כלומר נמשך אחר התאוות החיצוניות, הריהו "מרע" - דרכו דרך רע.
ומיהו הזקוק ל"כור לזהב"? זהו ה"שקר מזין על לשון הוות". הראשון זקוק למצרף לכסף כי הוא הולך אחר התאוות, ואת התאוות צריך לצרוף ולהפריד, וזה קל יחסית. אבל ה"לשון" היא תמיד בחינת הבינה, והיא פנימית יותר. כשאדם מקלקל בבינה, כבר זו בחינה של שקר, שהרי עיוות בשכל הוא תמיד בין אמת לשקר, ואילו עיוות בתאווה הוא בין טוב לרע: הוא מתאווה לגניבה, מתאווה לניאוף, מתאווה לדבר רע. אבל עיוות בשכל - הוא בוחר בשקר ומעדיף אותו על פני האמת. הקלקול הזה, שהשקר מאזין ומקשיב ללשון ומחליף את האמת בשקר, כבר זקוק לכור לזהב כדי להצליח להפרידו מן המינות ומן הכפירה שבו.
רבנו יונה: שתי כיתות של בעלי לשון הרע
רבנו יונה אומר ש"מרע" יכול להתפרש בשתי דרכים: או כשם עצם, כמו "שניהם המלכים לבבם למרע", או כמו "ואני תפילה" שפירושו איש תפילה; או כתואר, כמו "חנף ומרע", כלומר אדם שאני מתארו כאדם רע. ועל "שקר מזין על לשון הוות" מסביר רבנו יונה שישנן שתי כיתות של בעלי לשון הרע: כת זדים וכת שקרנים.
כת זדים הם בעלי רוע לב וזדון הלב, אנשים העושים מתוך רוע. אלה חפצים שיימצאו מומים והאשמות בבני אדם, ומקשיבים ומאזינים כשמספרים עליהם, ומאמינים לדברים. שכן דרכו של החפץ בדבר להטות לבבו להאמין בו, וכל שכן להטות אוזנו להקשיב ולהאזין. כשאדם רע לב, ברגע שהוא שומע פגם במישהו הוא מתעורר: "כן, מה שמעתי על ההוא? מה אתה אומר?" והדבר נותן לו חיות. הוא שומע רכילות עסיסית, מחפש אותה, הולך מאחד לשני ומספר את החדשות: "לא שמעת מה קרה עם ההוא? אל תשאל איך נפל". אדם כזה הוא בגדר כת זדים, בעל זדון הלב. הוא מחפש מומים בבני אדם ונהנה לשמוע שיש במישהו חיסרון ופגם. והוא נקרא "מזין", מלשון מאזין - מאזין על לשון הוות, שכשהוא שומע דבר שלילי על אדם הוא מטה אוזן להקשיב.
כך למשל השמאלנים נהנים כל כך לשמוע שאיזה חייל הכה פלסטיני - זה עושה להם טוב: "אמרנו לכם שאנחנו מנוולים, אמרנו לכם שאנחנו הבעיה בכל הסכסוך פה במזרח התיכון, אמרנו לכם שאנחנו האשמים". זה נותן להם הרגשה טובה. וכשהעולם תובע אותנו, וכשיש עלינו איזה דו"ח גולדסטון או כיוצא בו, זה עושה להם טוב על הנשמה, והם יספרו ויפרטו את הדו"ח ויראו לכולם כמה אנחנו לא בסדר וכמה אנחנו שליליים. כשאדם הוא בעל רוע לב, הוא נהנה לחפש פגמים ולשמוע רע על הזולת.
והכת השנייה, אומר רבנו יונה, היא כת השקרנים. אדם שאין דרכו דרך האמת - כל מה שמספרים לו הוא מאמין ומקבל, ואינו חוקר. אינו מבקש לכוון את הדברים אל האמת, אינו שואל "באמת כך היה? תגיד לי מה בדיוק היו הפרטים?". כל מה שיספרו לו הוא מאמין, כי הוא איש שקר ואינו חותר אל האמת, ולכן גם לא אכפת לו לשמוע את האמת. יאמרו לו דבר שמתאים לו - די לו בכך, ואינו רוצה לברר יותר, כי ממילא האמת אינה נר לרגליו. נמצא: "מרע מקשיב על שפת אוון" - אדם זד ובעל לשון הרע הנהנה לשמוע פגמים על הזולת, מקשיב לכל שפת אוון ולכל דברי גנאי. "ושקר מזין על לשון הוות" - איש השקר מאזין ומקבל דברי הוות, דברים שאינם אמיתיים. ואפשר ש"הוות" הוא גם מלשון הוואי, דבר שאינו אמיתי.
המידה הנכונה: לא להאמין - אבל לחשוש
אבל מהי המידה הנכונה? אומר רבנו יונה: אם אדם שומע גנאי על זולתו, שלא ימהר להאמין, ומאידך גיסא שלא ימהר לבטל. כלומר, אם אומרים לך שפלוני רוצה להזיקך, או שפלוני רמאי, או שבעל המקצוע הזה גנב - להאמין אסור. אבל אומר החפץ חיים: "למיחש מיהא בעי" - לחשוש צריך. איני אומר "אני לא מאמין לכלום, הוא אינסטלטור ואשכור אותו", שהרי יש צד שמא מה שאמרו נכון, ולכן אני חושש קצת ואחפש אינסטלטור אחר. האם האמנתי? לא האמנתי, אבל לחשוש אני צריך.
וזה כעין "כבדהו וחשדהו". כשאתה מכניס מישהו הביתה, רצוי שתסגור את הכספת, למקרה שיש שם משהו. "מה, אני גנב?" לא, אינך גנב, אתה גדול הדור, אבל אני צריך לחשוש. אני לא מכיר אותך; אדם מן השורה, עושה רושם של ירא שמיים, אבל איך תדע? לכן צריך גם לכבד וגם לחשוד. וכך גם בלשון הרע: כשאומרים לך דברי גנאי, אל תקבל, אבל לחשוש צריך.
ומי ראינו שלא חשש וניזוק? גדליה בן אחיקם. אמרו לו שישמעאל בן נתניה מבקש להורגו, ולא רצה לקבל. ובא אותו אחד, עשו סעודה, וחיסל אותו. נמצא שהיה אשם במותו - למיחש מיהא בעי, לחשוש היית צריך. ולכן אומר רבנו יונה: הדרך לחפש גנאי והדרך להאמין לכל דבר שקר היא דרך שלילית. ומה כן? אם מדובר במשהו שאני צריך לחשוש לו - לחשוש ולא להאמין.
לסיכום:
שלושת הפסוקים מלמדים אותנו יסוד אחד: המעלה האמיתית אינה ביוחסין ואינה בנכסים, אלא בשכל, בעמל ובלב. "עבד משכיל ימשול בבן מביש" - העבד המשכיל והמשתדל עולה על הבן המביש והעצל, ועד כדי כך שגר צדיק קודם לאזרח רשע וממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. "מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן ליבות ה'" - את המצוות ואת התורה אפשר לבחון ולבדוק, אבל את הלב ואת הכוונה רק הקדוש ברוך הוא בוחן, והוא שוקל כל בדל מחשבה ודן את האדם בצדק גמור. ויש סיגים כסיגי הכסף - התאוות שבין טוב לרע, שקל יחסית להיפרד מהן; ויש סיגים כסיגי הזהב - עיוות השכל שבין אמת לשקר, הדבוק באדם וצריך כור של אש גדולה. ומכאן להיזהר מן שתי הכיתות: מכת הזדים המחפשת פגמים בזולת ומכת השקרנים המאמינה לכל דבר בלי לחתור לאמת. הדרך הישרה: לא להאמין ללשון הרע, אך גם לא לזלזל - למיחש מיהא בעי.