פתיחה
בשלושת הפסוקים האחרונים של פרק ט"ז שלמה המלך מלמד אותנו שלושה יסודות גדולים: מהי השיבה ובאיזו דרך זוכים לה, מהי הגבורה האמיתית ומהו המשול ברוח, וכיצד גם הדבר הנראה מקרי לגמרי - הגורל - הוא כולו מיד ה'. נלך על סדר הפסוקים ונביא את דברי רבנו יונה, הרלב"ג, הגאון מווילנא והמלבי"ם.
עטרת תפארת שיבה - רבנו יונה: שבח השיבה כדי לשבח את הצדקה
עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא׃
רבנו יונה מבאר שהפסוק בא לדבר במעלת הצדקה. אלא שכדי לדבר במעלת הצדקה צריך קודם כל לשבח את השיבה. שהרי אם יאמרו לאדם שבזכות הצדקה זוכים לשיבה, ישאל: ומי אמר ששיבה היא דבר טוב? הגוף כבר אינו עובד, האדם בקושי מתפקד, כל דבר גוזל ממנו מאמצים, הוא כבר אינו טועם טעם במאכלו, וציפורי השיר מעירות אותו בשלוש לפנות בוקר. לכאורה זה גיל שאין בו אלא נזק לאדם.
על כך משיב רבנו יונה: נכון, הכל נחלש - אבל דבר אחד מתחזק, והוא הדעת. ככל שהאדם צעיר יותר, כוח יש לו אך דעת אין לו: עושה שטויות, אינו חושב לפני מעשה ואינו מתבונן. כבר אמר אדם גדול: כשהייתי צעיר היה לי הרבה כוח אבל לא היה לי שכל לדעת מה לעשות בו; עכשיו שהזדקנתי, ברוך ה' יש לי שכל לדעת איך לנצל כוח לעבודת ה' ולקיום מצוות - אבל כבר אין לי כוח להוציא זאת אל הפועל. זו צרתו של האדם. כמה שתנסה לדבר עם נער - נצל את הזמן, זה הזמן היקר ביותר - הוא עונה לך "שמח בחור בבחרותך". יש לו כוח ואין לו דעת.
לכן העטרה הנכבדת שבשיבה היא הדעת: החוכמה, ניסיון החיים, יישוב הדעת - "עטרת תפארת שיבה". ועכשיו, לאחר שכבר אתה כוסף לשיבה, בא המתכון: "בדרך צדקה תימצא". עשה צדקה - תזכה לשיבה. היה חשוב לשבח קודם את השיבה, כדי שכשיאמרו לך את המתכון תעריך אותו, ולא תאמר "מה תיתן לי שיבה". וכך הוא "מי האיש החפץ חיים" - על ידי שיעשה צדקה ימצא בזה חיים, "רודף צדקה וחסד ימצא חיים". זוהי הדרך לאריכות ימים: צדקה וחסד.
הרלב"ג: מי שמנהיג עצמו ביושר מגיע לשיבה
הרלב"ג מבאר שהשיבה היא עטרת התפארת, שהרי הבריות מכבדות איש שיבה. וכיצד מגיעים אליה? בדרך צדק ויושר, במידות ובדעות. שאם לא כן, אין ביטחון שיגיע לשיבה, כי עלול הוא למות בטרם זמנו. "מידות ודעות" כולל גם את צורת החיים: מה הוא אוכל ומה הוא שותה, האם הוא חי חיים בריאים או לא, וגם דרכי המידות שלו.
אנשים רבים טורחים לברר מה לאכול ומה לא לאכול, וזה נכון - אדם חייב לשמור על בריאותו. אבל כבר אמר אדם חכם: לא יהרוג אותך מה שאתה אוכל, אלא מה שאוכל אותך. אנשים שנמצאים במתחים ולחצים תמידיים, במריבות ובמחלוקות עם כל מי שסביבם - הדבר אוכל אותם מבפנים, גם מבחינה בריאותית. לכן לרוב, מי שמגיע לשיבה הוא אדם שמידותיו מתוקנות ומיושרות יותר. לא בהכרח, יש לזה סיבות רבות, אבל כך הוא על פי רוב. ומשום כך מכבדים את בעלי השיבה, שזו עטרה ותפארת להם על שהגיעו לכך בדרך הישר.
אריכות ימים ובית הכנסת
בעבר הזכרתי סקר של מכון גוטמן שמצא שאנשים הפוקדים את בית הכנסת מאריכים ימים, ולא עוד אלא שככל שאדם פוקד את בית הכנסת יותר - כך הוא מאריך ימים יותר. שאלו אנשים כמה פעמים בשבוע הם מגיעים: יש מי שמתפלל שחרית בכל יום, יש המתפלל שלוש תפילות ביום, יש הבא רק בשבת, ויש הבא רק לספר תורה. ומצאו שככל שהאדם פוקד את בית הכנסת יותר, כך ארכו ימיו יותר.
ובאמת אין זה חידוש, שהרי הגמרא אומרת זאת במפורש: סבי דבבל, במה הם מאריכים ימים? מתוך שמשכימים ומעריבים לבית הכנסת. ומביאה הגמרא מעשה באותה זקנה שבאה לחכמים ואמרה שכבר הזקינה וכל בני דורה נמצאים בבית העלמין, והיא מבקשת להיפטר מן העולם. אמרו לה שאסור לאדם להתאבד, ושאלו אותה מה סדר יומה. אמרה להם שהיא משכימה ומתפללת בבית הכנסת בכל יום. אמרו לה: הפסיקי ללכת לבית הכנסת. שלושה ימים לא הלכה - ונחה נפשה. מכאן רואים מה כוחו של "לשמור מזוזות פתחיי" יום יום.
וכן כתוב שהמאריך בתפילתו מאריכין לו ימיו ושנותיו. מסופר על החתם סופר שהיה מאריך בתפילה, ופעם אחת סיים תלמיד שהתפלל עמו מוקדם, לקח גמרא וישב ללמוד. כשסיים הרב לאחר כעשר דקות, אמר לו התלמיד: בזמן שהרב התפלל הספקתי דף גמרא. אמר לו החתם סופר: כתוב שכל המאריך בתפילתו מאריכין לו ימיו ושנותיו - אני עוד אשלים את זה; השגת אותי עכשיו, אבל יהיו לי מספיק שנים להשלים. רואים מכאן שיש קשר בין אריכות ימים לבין קיום המצוות. אנחנו מאמינים בזה באמונה שלמה, והיום זה גם מגובה בסטטיסטיקות.
המלבי"ם: הזקן השלים תכליתו - אבל רק בדרך צדקה
המלבי"ם מבאר שהשיבה היא עטרת התפארת, ושחייבים לתת כבוד ולפאר את הזקנים, לפי שהזקנים בחנו ימים, עשו רב טוב והשלימו תכליתם. שהרי כשאדם מאריך ימים בתוך קיום תורה ומצוות, הוא מרבה זכויות. ומי שמת בקיצור ימים - מסכן הוא, שלא הספיק. מת בגיל ארבעים, לא הספיק לעשות זכויות הרבה; אילו היה חי עד שמונים, היו לו עוד ארבעים שנות תורה, ארבעים שנות תפילין, ארבעים שנות שבת.
אגב, זו גם הסיבה שמיתת רשעים טובה להם וטובה לעולם. טובה להם ממש: מה עדיף לרשע - שייקחוהו בגיל עשרים או בגיל מאה? בגיל עשרים יקבל גיהנום של עשרים שנה, ואילו אם ייקחוהו בגיל מאה - מאה שנה הכעיס את ריבונו של עולם, ומי יודע כמה גיהנום צבר לעצמו. ולא רק שלא יהיה קטרוג בעולם, אלא באמת טוב לו יותר שייקחוהו מוקדם. ואם יגיע למעלה, ישאל: למה לא נהפכה שלייתי על פניי? למה בכלל הביאוני לעולם, לסבול ולהיענש - כבר היה עדיף לי שלא לבוא.
אלא שלא כל זקן זוכה לעטרה הזו. "בדרך צדקה תימצא" - רק בדרך צדקה. כל מי שמוסיף ימים מוסיף מצוות ומעשים טובים; אבל לרשע, הוספת הימים מוסיפה רק נזק, מעמיקה לו את הגיהנום, שכל יום ויום הוא מוסיף עוד עצים למדורה שהוא מכין לעצמו. ואם רצונך שהשיבה והזקנה שלך יהיו בבחינת עטרת תפארת - זה רק אם תלך בדרך צדק, יושר, עבודת ה' ויראת שמיים.
עוד מוסיף המלבי"ם לבאר על דרך שנאמר "יראת ה' תוסיף ימים". הרשע לא יאריך ימים, ואילו יראת ה' מוסיפה ימים. הרי בדרך כלל אנשי העולם התחתון עוברים לעולם העליון מהר יותר משאר בני אדם - יש מי שעוזר להם ושולח אותם. ולכן, אחרי שתיאר הכתוב למעלה את מעשי אנשי הרשע, "איש בליעל", ואמר שפתאום יבוא אידם, שברגע אחד יבוא שוברם - בא ואומר כאן: הצדיק הוא ההפך, "עטרת תפארת שיבה", והוא יגיע לעטרה ולתפארת ולשיבה - בדרך צדקה.
טוב ארך אפיים מגיבור - רבנו יונה
טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר׃
רבנו יונה מבאר: "ארך אפיים" הוא מי שמושל בעצמו להאריך אפו. יש לו כעס, יש לו חימה, הוא עומד לשפוך מרורות - והוא מאריך אפו, אינו נותן לאף להתפוצץ, אלא מתיישב בשכלו ומחליט מה בדיוק ראוי לעשות.
מסופר על רבי אליהו לופיאן שקרא לבנו ונתן לו סטירה. שאל הילד: אבא, על מה זה? אמר לו: על מה שעשית לפני יומיים. שאל הבן: ולמה לא נתת לי אז את מה שהגיע לי? אמר לו: משום שאז חששתי שאם אתן - זה יהיה מתוך כעס רגעי, מתוך חימה שהרגזת אותי במעשיך. ועוד: אז היית בתוך העניין, ואין מוכיחים את האדם באמצע העניין, כשם שאין מנחמים את האדם בשעת צערו. לכן רציתי לעשות זאת עכשיו, שתדע שעל דבר כזה מגיע כך. איני ממליץ לנהוג כך, אלא אם כן אתה רבי אליהו לופיאן; אבל באופן הרגיל צריך לדעת: אם אתה רוצה להוכיח מישהו על דבר לא נכון שעשה - לא בשעת מעשה. תן לעניין לעבור, תן לסערה לשקוע, ואז אפשר יהיה לעשות את הדברים בדרך נכונה הרבה יותר.
וכמו שכתוב "ובעל חימה רב פשע". כשאדם פועל מתוך אמוציות, זה הנורא מכל - ברגע אחד הוא יכול לחסל אדם. ורואים זאת בלי סוף אצל בני הנוער: ההוא הרגיז אותו, שלף סכין ודקר אותו, ונגמר. הרס לעצמו עשרים שנה בכלא, הרס את חייו ואת חיי הוריו, את חיי הוריו של הנרצח ואת חיי הנרצח - בשנייה אחת. "בעל חימה רב פשע". מכאן כמה נפלאה מידת ארך אפיים: "טוב ארך אפיים מגיבור".
עוד אומר רבנו יונה: המאריך אפו ממתין עד שעה מוצלחת. לפעמים באמת מגיעה נקמה לאותו אדם, אבל אם תפעל מתוך רגשנות רגעית, ייתכן שדווקא עכשיו הוא מוכן, ולא רק שלא תצליח לנקום בו אלא הוא עוד יכה בך. לכן נעשה את הדברים בחוכמה: ניתן לעניין להירגע, נבדוק מהן תוכניותיו, מהן דרכי נסיעתו, היכן אפשר לתקוף - ואחרי שאתה רגוע, אתה יכול לנקום כראוי. איני מדבר על אדם פרטי אלא על מלחמה: להשיב אש מתוך חימה רגעית אינו תמיד הדבר הנכון, ועדיף להכין מארב הגון מתוך שיקול דעת לאורך זמן. וזהו "ימתין עד עת היכולת להינקם".
ומי שמושל בעצמו לנהוג כך, טוב הוא מגיבור. שהרי מהי הגבורה האמיתית? גבורת הלב, גבורת הדעת להתגבר על יצרו. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" - זה הגיבור באמת, מי שכובש את תאוותיו. ו"מושל ברוחו" - הרוח כאן היא הכעס, כמו שנאמר "כל רוחו יוציא כסיל": הכסיל כשהוא כועס זורק הכל ומוציא הכל במקום. לעומתו, המושל ברוחו, המושל בכעסו, יש בו גבורה יתירה מלוכד עיר. מי שאינו נוקם מיד גדול מן הארך אפיים, ולכן הוא אף גדול מלוכד עיר, שהוא למעלה מן הגיבור. ועוד ביאר: "מושל ברוחו" - בתאוותו, כמו שנאמר "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת", שהרוח היא הרצון והתאווה. ומי שמושל בתאוותו - חזק הוא מלוכד עיר.
הגאון מווילנא: גיבור מול לוכד עיר, כעס מול תאווה
הגאון מווילנא מבאר: "גיבור" הוא מי שמתגבר על חברו כששניהם במקום אחד והוא מתעצם בכוחו להתגבר עליו - מצד שהוא גובר עליו. ואילו לוכד עיר הוא מי שסובב את העיר. להתגבר על חברך תלוי בגבורה: כמה גיבור אתה, כמה שרירים יש לך. אבל ללכוד עיר אין צורך דווקא בגבורה, אלא "בתחבולות תעשה לך מלחמה" - אפשר ללכוד עיר גם בלי גבורה גדולה, אם יש לך אסטרטגיה, תוכנית מסודרת ותחבולה. את לוז לכדו בתחבולה, על ידי אדם שיצא והראה את מבוא העיר, שהייתה עיר נסתרת.
וממשיך הגאון: מקורי המידות הרעות המונעות מן האדם את עבודת ה' הם שניים - הכעסני והתאווני. שני יסודות שליליים אלו הם השורש לכל המידות הרעות, וכל שאר המידות הן ענפים שלהם. הכעס מקומו בכבד, ואין האיברים נהנים ממנו; כדי לכבוש את הכעס צריך גבורה, שהרי אי אפשר לומר שכל גופו של הכועס נהנה. לעומת זאת התאווה באה מן הרוח, מן החלק הרוחני יותר שבאדם - ה"בא לי". ושימו לב: באמת בא לו לאדם רוחניות, אלא שהוא מתרגם זאת ל"בא לי סטייק", ולוקח סטייק ועוד פיצה ועוד גלידה, וזה אינו ממלא אותו - כי ה"בא לי" האמיתי אינו הסטייק אלא "ואני קרבת אלוקים לי טוב". רוחו מקשקשת בקרבו, והוא מתרגם זאת לרוח תאווה, להנאה גשמית.
ועל התאווה נדרשת התגברות גדולה הרבה יותר. ראשית, הרוח הזאת שמקשקשת בקרבו להתאוות לכל דבר מלווה אותו מעת היוולדו, וכשמגיעה אליו הדעת התאוות כבר שוכנות בתוכו, ולכן קשה לו מאוד להתגבר עליהן. שנית, כל האיברים נהנים מן התאווה: בכעס "כעסתי ונגמר", אבל כשאכלת מאכל טוב כל הגוף נהנה, הגוף קיבל תשלום. לכן קשה יותר להתגבר על התאווה מאשר על הכעס.
לפיכך מי שמסוגל להתגבר על תאוותו גדול מלוכד עיר. "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה" - ולמה נקרא מלך גדול? כי רוב הנתינים שומעים לו, והמיעוט הם שאינם שומעים. ומיהו המלך הגדול? זה היצר הרע, שרובם לצערנו לקוחות שלו והמיעוט אינם קונים אצלו. "ובנה עליה מצודים גדולים" - אלו הפחים שהיצר טומן לאדם, והם נקראים מצודות גדולות מפני שזו התאווה, שהיא מצודה גדולה להכשיל את האדם, שהרי מגיל צעיר, מעת היוולדו, הוא נמשך אליה וקשה לו להיפרד ממנה.
ומה צריך המושל ברוחו לעשות? אין די בגבורה כפי שצריך להתגברות על כעס, שבה אתה עוצר את עצמך. אלא כיוון שהעיר נלכדת בתחבולות, גם אתה, כדי להתגבר על תחבולות התאווה, "בתחבולות תעשה לך מלחמה" כנגד היצר הרע. ומי שמצליח למשול ברוחו - חזק הוא מן היצר הרע הלוכד את העיר, מאותו מלך גדול שבנה עליה חרמים ומצודות, ורובם שומעים לו. לעומת זאת בכעס נאמר "טוב ארך אפיים מגיבור", שכן בגבורה אפשר להתגבר כנגד הכעס.
הגאון מווילנא: מושל ברוחו - בדיבורו ובמחשבתו
עוד מבאר הגאון מווילנא: "מושל ברוחו" - רוח היא רוח ממללא, דהיינו דיבור, כמו "הווי זהיר ברוחך" שלא תוציא על שפתיך. מי שמסוגל לשלוט ברוחו, לשמור את לשונו - "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" - אדם כזה מביא על עצמו רק טוב.
ועוד: "מושל ברוחו" - במחשבתו, שלא תבוא לו מחשבת אוון, הרהורים רעים ומחשבות רעות. וזה טוב מלוכד עיר, שהרי כל מעשי האדם באים בעקבות מחשבותיו. מיהו האדם? היכן שממוקמת מחשבתו. מי שמחשבתו בביבים - הוא ביבים; מי שמחשבתו בקדושה - קדוש ייאמר לו. האדם הוא במקום שבו נמצאת מחשבתו. וגם כדי ללכוד עיר צריך לחשוב מחשבות תחילה, ואם כן מי שמסוגל לשלוט במחשבתו - הכל בידו, שהרי הכל נובע מן המחשבה, ולכן הוא טוב אפילו ממי שמסוגל ללכוד עיר.
ללכוד את העיר ולהשאיר את יושביה
עוד הסבר של הגאון מווילנא: מי שרוצה להתגבר על חברו צריך כוח, להצליח להכניעו. אבל מי שרוצה ללכוד את העיר ולהשאיר את יושביה בחיים - מה תועלת יש בהריגת כולם? אם הוא לוכד ומשאיר אותם בחיים, יש לו עיר שלמה של נתינים, כולם לעבדים ולמס. לכן דייק הכתוב ואמר "לוכד עיר" ולא מחריב עיר או הורג את יושביה. "להתגבר" פירושו להפיל ולהרוג, ולכן "טוב ארך אפיים מגיבור" - מי שהוא ארך אפיים חזק ממי שמסוגל להפיל ולהרוג. אבל ללכוד את העיר ולהשאירה בחיים דורש גבורה גדולה עוד יותר, שהרי הפשוט מכל הוא להפגיז את כולם ולגמור אותם, והמסובך הוא ללכוד את העיר ולהשאיר את האנשים בתוכה חיים.
כך גם במידות: את הכעס יש לכבוש עד הקצה האחרון, שלא יהיה כעס כלל - זה כמו הגיבור המכניע את אויבו; להאריך אף ולהתגבר על הכעס פירושו לחסל את הכעס לגמרי. אבל האם אפשר לחסל את התאוות? הרי כשביטלו את יצרא דעריות לא הטילה תרנגולת ביצה, ואז הבינו שיצר העריות נצרך לעולם: כיצד יישא אדם אישה בלעדיו? כיצד יקיים פרייה ורבייה? הרי שיצר התאווה נצרך לאדם. וכאן הבעיה הקשה: מצד אחד היצר נצרך, ומצד שני צריך לשמור שלא ישתולל, שאם ישתולל תעבור גם לתאוות אסורות. וזהו בדיוק "לוכד עיר": כיצד ללכוד את העיר ולא להרוג את יושביה.
הנצרות אומרת שהאדם המושלם הוא מי שאין לו תאוות, שאינו מתחתן, פרוש. היהדות אומרת: זה אינו אדם מושלם אלא אדם חסר. אדם שאין לו יצר הרע הוא אדם חסר; האדם המושלם הוא מי שיש לו יצר הרע והוא כובש אותו. שהרי לפעמים אדם חושב "זהו, פרוש, קדוש עליון", ואחרי שנתיים הדבר מתפוצץ בצורה נוראה ואיומה. תאווה אי אפשר להמית, את התאווה צריך להשקיט ועליה צריך לשלוט. מה עושה היהדות? מוסרת לרוכב מושכות. את הסוס הזה אתה חייב - אתה חייב לאכול, אתה חייב לשתות, אתה חייב ממון; אי אפשר להרוג את הסוס, אלא קח לך מושכות, שלא התאוות ימשלו בך אלא אתה תמשול בהן. זהו "ללכוד את העיר ולהשאיר את יושביה שלמים", וזהו "מושל ברוחו": ליטול מן התאווה את מה שנחוץ לעבודת ה' ולמשול בה, ולא ליטול את מה שאינו נחוץ. שאם לא כן, התאווה מושלת בך ומושכת אותך גם למקום שאינך צריך.
המלבי"ם: ארך אפיים בחוץ ומושל ברוח בפנים
המלבי"ם מבאר: "גיבור" הוא מי שאינו מאריך אפו, אלא מחסל במקום ומראה - הנה, גמרתי אותו, חיסלתי אותו. אבל אם ילך האדם על פי חוקי החוכמה, שלא ינקום מיד, ויתגבר על יצר הקנאה והנקמה - טוב הוא מגיבור. שהגיבור פעל בגבורה חיצונית ופיזית, ואילו אתה התגברת על הרצונות הפנימיים. הגיבור הכניע את זולתו, ולהכניע את השני אין זו חוכמה; בוא ונראה אותך מכניע את עצמך ואת רצונותיך - זו הגבורה האמיתית.
ולכן "מאן מלכי? רבנן". למה נקראים חכמים מלכים? כי המלך האמיתי הוא המושל ברוחו. מי שמסוגל לשלוט בכל רצונותיו, אני אומר לו: אתה גם תמלוך עליי, אני רוצה אותך כמנהיג. למה? כי מי שמסוגל לשלוט ברצונותיו, הדבר יעצור בעדו מלקחת שוחד ומלעשות דברים נגד הכלל. מי שמסוגל למלוך על עצמו הוא בעל טבע של מלכות, יש בו מלכות וגבורה, והוא מסוגל למלוך גם על אחרים. הגבורה הגדולה אינה להכניע את השני אלא להכניע את האויב הפנימי, הקשה יותר.
ומדוע אין סוף הפסוק חזרה על תחילתו בלשון אחרת? אומר המלבי"ם: יש אדם שהוא ארך אפיים אבל קצר רוח. וזה דבר שרק היהדות מדברת עליו. בכל הדתות ובכל התפיסות הפילוסופיות, המוסריות והפסיכולוגיות אומרים לך: שלוט בכעסים שלך, אל תתפרץ מיד. ביפן יש במקלט של בית הספר כעין שקי אגרוף עם תמונות המורים - הרגיז אותך המורה, רד למטה ופרוק על השק את כל מה שיש לך וחזור רגוע. כלומר, אין הם רואים שום שלילה בעצם הכעס שבתוכך, השלילה בעיניהם היא רק בהוצאתו: לקלל את המורה או להכות אותו - זו בהמיות, שלוט בעצמך. אבל מה הולך לך בפנים? לא אכפת להם. ביהדות אין זה כך: לא רק לשלוט בכעס שלא לצאת החוצה, אלא לשלוט בכעס גם בפנים, שלא יכעיס אותך הדבר כלל.
אדם שמצליח שלא להוציא החוצה אך אינו מצליח לשלוט בפנים נקרא "קצר רוח". אומר המלבי"ם שאף שאינו נוקם בפועל, הרוח מעלה בקרבו את כל ציורי הנקמה והמחשבות השליליות: אני אחסל אותו, אני אראה לו, הוא עוד יחכה. כלפי חוץ הוא שולט בעצמו, אולי אף מחייך אליו, ובפנים הר געש. וכמו שכתוב "וקצר רוח מרים איוולת". לכן מי שאינו רק ארך אפיים השולט בכעסים החיצוניים, אלא גם מושל ברוחו, שאין עולות על ליבו אותן מחשבות שליליות - הוא טוב מלוכד עיר. שהרוח היא כעיר מבצר מלאה חיילים: היצר הרע תמיד מעלה לו מחשבות - איך הוא עשה לך דבר כזה, ואיך אינו מתבייש - וטוחן זאת בתוכו בלי הרף. להיות מסוגל למשול בזה הרי זה כמלחמה בעיר שלמה של לוחמים. הרבה יותר קל לשתוק ולא להגיב, מאשר למשול ברוחי שלא להעלות במחשבתי מחשבות שליליות כנגד אותו אדם. אדם כזה גבורתו גדולה ממי שלוכד עיר בחיל ובכוח.
והמלבי"ם מוסיף שהדבר מדוקדק בלשון הקודש: "אף" בא תמיד לסמל דבר חיצוני - "כי אש קדחה באפי" - שהאף ניכר לחוץ ובולט, והכעס ניכר בו. לכן "ארך אפיים" הוא המושל שלא להוציא החוצה. וזה ההבדל שבין "אף" ל"חימה": האף הוא החיצוני, והחימה - "וחמתו בערה בו" - היא הפנימית, ההתחממות הפנימית, וכשהיא יוצאת החוצה היא נקראת אף. וכן הרוח, שהיא באדם ופנימית. יש אדם שהוא ארך אפיים אבל קצר רוח: כלפי חוץ אינו מוציא את הכעס, אבל בפנים יש סיר לחץ - וזה לא טוב. טוב יותר שיהיה מסוגל לשלוט גם בחימה הפנימית שלו.
בחיק יוטל את הגורל - השגחה במקום שאין בחירה
בַּחֵיק יוּטַל אֶת־הַגּוֹרָל וּמֵיְהֹוָה כׇּל־מִשְׁפָּטוֹ׃
פשוטו של מקרא: הגורל מוטל בחיקו של האדם, אבל דע לך שהכרעת הגורל היא מאת ה' - "ומה' כל משפטו". מי קובע מה ייצא? הקדוש ברוך הוא. ואל נטעה: יש ילדים שמשחקים ומתווכחים אם היה גול או לא, אם נגע או לא נגע, ואומרים "בוא נעשה גורל", והנה הוכח שאתה משקר, כביכול בורא עולם ישב כאן. לא על זה מדברים, אלא על גורלות בעלי משמעות, כגון הגורל שבו חילקו את הארץ, שהיה על פי ה'.
רבנו יונה אומר שהפסוקים הללו מדברים בשבח השלום. תחילה אמר שאדם המושל בכעסו הוא רודף שלום, ועתה מדבר בשבח חלוקת הגורל: כשרוצים לחלק דבר מה ויש ויכוח מה ייקח זה ומה ייקח זה, על ידי הגורל קל הרבה יותר לחלק את הנכסים בלא ויכוח, וגם זה מביא לידי שלום. ואומר: אין לאחד לחמוד את חלק חברו, אלא מה שנגזר - הוא מה שקיבלת. שיצא לך חלק זה ולחברך חלק אחר - זה מאת ה'. ויש אנשים שגם מה שיצא בגורל אינו מתאים להם, והם אומרים: אני הייתי רוצה את הכיוון ההוא, את המקום הזה. ומי שידו גוברת לקחת ולבחור בחוזקה - גורם כעס ומריבות. אבל כשעושים גורל, על ידו יאמין האדם וידע שכך היא הכרעת ה', ומה שהגיע לך - כך נתנו לך מן השמיים. ולכן להשקטת המריבה טוב יותר לעשות גורל.
הגאון מווילנא מבאר שלא ידמה האדם במחשבתו "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". גם מה שמטילים בגורל - מאת ה' הוא, והכל בהחלטתו יתברך. לא רק מה שעשית בידיך, אלא גם מה שבא בגורל, שנראה כמזל גמור ולא כהכרעה שמימית - גם הוא הכרעה מאת ה'.
והמלבי"ם מבאר על אותו קו: ישנם דברים שכלפי חוץ נראים למתבונן כמקריים. ודע לך: במקום שאין בו בחירה, שם מופיעה עין ההשגחה. וכי בגורל יש בחירה? האם אתה החלטת למי ייצא פתק זה ולמי פתק אחר? במקום שבו מסתיימת הבחירה - שם ניכרת ההשגחה. כל דבר שלא היה בבחירתך לעשותו או שלא לעשותו וקרה - הוא המופת הגדול ביותר שהוא מאת ה'. שאילו היו הדברים בבחירתך, היכן ניכרת כאן יד שמיים? אבל כשאתה רואה שהדבר לא נעשה במגע יד אדם כלל, זו ההוכחה הגדולה ביותר שהדבר בא מאת ה' יתברך. וזהו "בחיק יוטל את הגורל": "בחיק" מורה שאין כאן מעשה אדם, שהוא מקום צפון אצלו, ואף על פי כן אתה רואה שגם זה בהשגחת ה'. דווקא בדברים הנסתרים, שאינך רואה בהם יד אדם, נגלית השגחת ה' - דע שהם נבעו מרצונו יתברך.
לסיכום:
שלושת הפסוקים מלמדים דרך חיים שלמה. "עטרת תפארת שיבה" - השיבה היא עטרה, שכן בה מתחזקת הדעת והזקן השלים תכליתו והרבה זכויות; אך העטרה הזו נמצאת רק "בדרך צדקה", בצדק, ביושר ובעבודת ה', ולרשע הוספת ימים אינה אלא הוספת נזק. "טוב ארך אפיים מגיבור" - הגבורה האמיתית אינה בהכנעת הזולת אלא בהכנעת האויב הפנימי: להאריך אף ולא להתפרץ, ולמשול ברוח - במחשבה, בדיבור ובתאווה - לא להמית את התאווה אלא לאחוז במושכות ולנצלה לקדושה, וגם לא להסתפק בשליטה חיצונית בעוד הפנים סיר לחץ. ולבסוף "בחיק יוטל את הגורל" - שהגורל משכין שלום, ושדווקא במקום שבו אין בחירת אדם מופיעה עין ההשגחה, ללמדך שהכל מאת ה' יתברך.