פתיחה: הפסוקים שבסוף הפרק - סוגי המזיקים בדיבור ובמעשה
בחלק זה של פרק ט"ז מונה שלמה המלך טיפוסים של בני אדם המזיקים לזולתם: איש תהפוכות, נרגן, איש חמס, ומי שכל מעשיו נעשים ברמז ובקריצה. שלושה פסוקים רצופים פותחים במילה "איש", ואחריהם מתאר הכתוב את מי שמנהל את הרעה מתחת לפני השטח. בסוף מגיע פסוק של אור: הדרך לאריכות ימים. נעבור על הפסוקים כסדרם ונראה את דברי רש"י, רבנו יונה, הגאון מווילנא והמלבי"ם.
איש תהפוכות ונרגן - שני מפרידים
אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן, וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. (כח)
רש"י מסביר: "נרגן מפריד אלוף" - על ידי שאדם נרגן, הוא מפריד ממנו את אלופו של עולם. ומיהו הנרגן? זה האדם המתלונן באופן תמידי, כלשון הכתוב "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". זה שתמיד מסכן, תמיד לקחו לו, אכלו לו, שתו לו, כולם נגדו, אף פעם לא נותנים לו הזדמנות, וכל הזמן יש לו רק תלונות בפה. אצלו שום דבר לא קורה במקרה: כל מה שאנשים עושים מכוון במיוחד להכשיל אותו, והוא מוצא קונספירציות שתוכננו בעבורו.
במצבים חמורים יותר תדעו שזה כבר גובל בבעיות נפשיות, ה' ירחם. יצא לי לפגוש כמה מקרים כאלה - לא אנשים קרובים לי ברוך השם, אלא אנשים שבאו לספר לי, כי אדם כזה מרגיש שמתנכלים לו וצריך לשתף אחרים: "ראית מה עשו לי? ראית שהוא סימן לו כך? הוא התכוון לרמוז לי כך". אפשר לספר על כך סיפורים חצי שעה - איזה דמיונות יש לאנשים על דברים שאחרים כביכול עשו להם. במקרים כאלה אני ממליץ לאדם - לא בצחוק ולא חלילה בדרך של לגלוג - שייגש לפסיכולוג חרדי ירא שמים ויקבל טיפול מסודר, כי לפעמים אדם כבר רואה צל הרים כהרים, נכנס לפחדים ולתיאורים דמוניים על מה שאנשים רוצים לעשות לו.
היה מקרה של אדם שלא שמע לי. אחרי תקופה שלא ראיתי אותו פגשתי את בנו, ושאלתי מה עם אבא שלך. אמר לי: הוא מאושפז בבית חולים לחולי נפש, רחמנא ליצלן. ואני זוכר שכבר בהתחלה, כשהתחיל לספר לי על אנשים שיש להם תוכניות להפריד בין נשים לבעליהן, ראיתי שהאדם חייב טיפול - אבל או שלא היה לו כסף, או, וזו הצרה העיקרית, שאנשים כאלה בטוחים שהם בסדר, ואלה שמסביבם הם הזקוקים לטיפול. אם לא עוצרים את זה מוקדם, זה רק מתפשט. זהו גדרו של הנרגן: אדם שתמיד רואה איך מתכננים נגדו, רואה קונספירציות בכל עניין, ותמיד יש לו תלונות.
רבנו יונה: המחזיק בדרך השקר
רבנו יונה מבאר "איש תהפוכות" - זה האדם הרגיל להראות פנים לדרך השקר ולהחזיק בעוול במשאו ומתנו עם הבריות, ואינו מכיר בדרכי האמת. תהפוכות פירושו אדם שתמיד הולך בדרך ההפוכה לדרך הישר, ותמיד יש לו הוכחות שדרך השקר היא האמת ושהרשעים עושים כהוגן. אתם מכירים את אנשי ה"איפכא מסתברא": כל מה שתאמר, הוא יחשוב איך לומר הפוך, תמיד ייתן לך את הצד השני.
ומה התוצאה? "ישלח מדון". מפני שתמיד ינהג בך בחוסר יושר ובחוסר צדק, תמיד יוכיח שהדבר העקום הוא הישר, ויראה לך שהעוול הגמור שעשה לך הוא בעצם לטובתך ואתה עוד צריך לשלם לו עליו. ולעולם, אומר רבנו יונה, יראה זכות לעצמו: לעולם לא ימצא בעצמו חובה, לעולם אינו טועה, והדרך העקומה ישרה בעיניו. אי אפשר עם אחד כזה. מאיש תהפוכות יש להתרחק, כי בסופו של דבר ישלח מדון - תמיד תצא איתו בריב.
רבנו יונה והמלבי"ם: מיהו האלוף שהנרגן מפריד
"ונרגן" - מבאר רבנו יונה: ההופך את הדברים וגם את המעשים מטוב לרע, ודן את האדם לכף חובה ולשטנה. לא ייתכן שאדם לא עשה לזולתו דבר שניתן להסבירו בשני פנים. תמיד ביחסים שבין בני אדם - עם חברים, במקום הלימודים, בבית עם אשתו ועם ילדיו - ישנם מעשים הנראים לשני פנים: אפשר לדון אותם לכף זכות ואפשר לכף חובה. הנרגן הוא זה שתמיד יחפש היכן התכוונת לשים לו רגל, וכל מה שעשית לדעתו היה בכוונה תחילה: לא שבמקרה היית שם, אלא הוא ידע שאני צריך להגיע ולכן הגיע במיוחד, והכול היה במטרה שיראה כך ושיאמר לי כך. זהו הנרגן - האדם שתמיד מבאר את מעשיו הסתמיים של חברו בדרך שלילית ומחפש בהם חסרונות.
ואדם כזה מפריד אלוף. מיהו האלוף? המלבי"ם מסביר, ואפשר להסבירו גם בדברי רבנו יונה, שאפילו את המלמד שלו, את הרבי שלו, הוא מרחיק ממנו. "אלוף" מלשון "אאלפך חכמה" - זה המלמד. גם באיש שמאלף אותו חכמה יחפש הנרגן חסרונות וימצא כוונות שליליות, ולכן גם ממנו יתרחק.
הגר"א: מי שרוקד על כל החתונות
הגאון מווילנא מבאר "איש תהפוכות" באופן שונה ממה שהסברנו עד כה: זה אדם שמסתדר עם כל אחד. מדוע הוא מסתדר עם כולם? כי לזה הוא אומר "נכון, נראה לי שאתה צודק", ולשני, שאומר בדיוק הפוך, הוא אומר "יש הרבה היגיון בדבריך, אני חושב שאתה צודק בהחלט", ולשלישי "הדברים שלך כאילו נאמרו בנבואה, ממש משמיים". זה אחד שרוקד על כל החתונות.
כמו אותו רב שבאו לפניו בעלי דין. שמע את הראשון ואמר לו: כן, אתה צודק. שמע את השני ואמר לו: נכון, אתה צודק. התערבה אשתו ואמרה: איך ייתכן? גם זה צודק וגם זה צודק? כל אחד טוען טענות אחרות! אמר לה: למען האמת, גם את צודקת. אצל האדם הזה כולם צודקים. כל אחד בשבילו בסדר והוא מסתדר איתו.
כך גם היום: אין ימין ושמאל, כולם מרכז. אתה בעד להחזיר שטחים? "נכון, אין ברירה, אי אפשר לשלוט על כל כך הרבה פלסטינים". אתה נגד? "תשמע, המציאות הוכיחה שהחזרנו שטחים וזה לא נתן לנו כלום, צריך שהצד השני יהיה בשל". המנהיגים הולכים בין הטיפות: מה שתרצה תשמע. אתה רוצה לשמוע שמחזירים - "אני בעד שתי מדינות לשני עמים", כי בלי זה לא עוברים בתקשורת. ובפועל? "הצד השני עדיין לא בשל, יש תהליכים שצריך לתת להם". כך הסתדרתי גם עם זה שאומר להחזיר וגם עם זה שאומר לא להחזיר - הרי בסוף לא החזרנו. זו המציאות של הפוליטיקאי: הוא צריך להסתדר עם כולם כדי לקבל את הקולות של כולם.
ואדם כזה הוא בדיוק מי שגורם לקטטה. כי כשאני איתך נדמה לך שאני איתך, אני שומע ממך מה אתה רוצה לעשות, ואחר כך אני הולך לחבר ואומר לו: "אל תתערב, אבל רק בגלל שאני חבר שלך אני אומר לך - תיזהר מפלוני". הפלוני סמך עליו וסיפר לו כי חשב שהוא חברו, ועכשיו השני אומר: איזה חבר טוב זה, שבא לספר לי מה הוא רוצה לעשות לי. ועל ידי כך נגרמות קטטות. זהו "איש תהפוכות ישלח מדון": מי שמתהפך לכל צד, גורם למריבות בין בני אדם.
איש חמס - הפיתוי והדרך הרעה
אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה רֵעֵהוּ, וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא־טוֹב. (כט)
דרכו של איש החמס לפתות את רעהו. ואל תאמין בעצמך עד יום מותך - אל תאמר "לי זה לא יזיק, בי זה לא יפגע". עצם הקרבה לרשע, לאיש החמס, כבר מפתה אותך למעשה רע, והוא עוד יוליך אותך בדרך שלילית. אל תחשוב שבך זה לא יפגע ושאתה לא תתפתה.
הגאון מווילנא מסביר: מי שרצונו לגזול ולחמוס את ממון חברו, בתחילה מפתה אותו ואחר כך מוליכו בדרך לא טוב. כלומר, כשהוא רוצה לגזול אותו אינו יכול לעשות זאת ליד אחרים, ולכן הוא מושך אותו לדרך רחוקה, לדרך לא טובה, ושם קם עליו וגוזל את ממונו.
ומוסיף הגר"א: שלושת העניינים הללו הוזכרו כנגד שלושה - מחשבה, דיבור ומעשה, וכנגד גוף, נפש וממון. "איש בליעל" זה במחשבה, בנפש. "איש תהפוכות" זה בדיבור - דיבורו מתהפך מאחד לאחד (והגר"א אינו מסביר כמו שהסברנו קודם, ואלו בחינות נוספות, והכול אמת). "איש חמס" זה במעשה, כשהוא גוזל ממון. שימו לב שיש כאן שלוש פעמים "איש". וכנגד שלושת הדברים שבפסוק "מי האיש החפץ חיים": איש בליעל כנגד "נצור לשונך מרע", איש תהפוכות כנגד "ושפתיך מדבר מרמה" שהוא בדיבור, ואיש חמס כנגד "סור מרע ועשה טוב" - לסור מעשיית הרע, מן הגזלה וכדומה.
המלבי"ם מסביר כפשוטו: יש אדם שמזיק את חברו על ידי פיתוי ומוליך אותו בדרכים לא טובות. "דרכים לא טובות" הוא כעין משל - הכוונה שמושך אותו למקומות שלא היה אמור להגיע אליהם. בנוער הדבר מובן יותר: מצד עצמו לא היה מגיע למקום כזה, מקום לא צנוע, מקום שבו יש אנשים המקררים אותו ביראת שמיים - אבל עם החבר שהוא איש חמס, "יפתה רעהו והוליכו בדרך לא טוב". ואחר כך, לאחר שיתרגל להגיע למקומות מפוקפקים מסוג זה, כבר ילך לשם בעצמו.
עוצה עיניו - הרע שמתנהל מתחת לפני השטח
עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת, קֹרֵץ שְׂפָתָיו כִּלָּה רָעָה. (ל)
רש"י מפרש "עוצה" כמו "עוצם", מלשון קריצת עין, כמו "אעצום עליך עיני" (ולא מלשון עצה). "כילה רעה" - כלתה אליו הרעה, גורם שתבוא רעה לעולם. ועל מי מדובר? לפי רש"י על אדם שעושה את מעשיו בהסתר: בקריצה, קורץ בשפתיו, אינו מדבר דברים גלויים וברורים, אלא מנהל את כל העניינים מתחת לפני השטח - מחמם את זה, קורץ לזה, ולזה אומר "אל תדאג, נסתדר". הכול אצלו מתחת לשולחן. אדם כזה "חושב תהפוכות", ובמעשה "כילה רעה" - גורם לרעה לבוא לעולם.
רבנו יונה מבאר שזהו המשך לפסוק הקודם, לאיש החמס הרוצה לחמוס את חברו. בעל החמדה והתאווה דבוק כל כך בחמדתו ובתאוותו, עד שהוא מפתה את רעהו ומושך אחריו את כל האדם, וכל איבריו נעשים כמשמשים להוציא לפועל את תאוותיו. ואפילו כשהוא רואה רעה לנגד עיניו אינו ירא וחרד ואינו נרתע לאחוריו, אלא "עוצה עיניו" - עוצם את עיניו כדי לחשוב תהפוכות, וכשכבר יש לו מחשבת רעה, קורץ בשפתיו ומוציא את הרע לפועל.
ופירוש הדבר: לפעמים כשאדם רואה שדרכו מקולקלת ומובילה אותו לעברי פי פחת, הוא עוצר ומחליט שאינו ממשיך בקו הזה. אבל איש החמס מפתה את רעהו ומוליכו בדרך לא טוב, ואף שהוא רואה שבסופו של דבר זה גורם לו רק נזק - עוצם את עיניו מן הרעה שהוא מביא על עצמו ומן הקלקול שבדרכו, כדי להמשיך לחשוב תהפוכות. ולא זו בלבד, אלא מוציא זאת לפועל בקריצת שפתיו, מפתה את חברו ומוליכו בדרך לא טוב - מגשים את אותה מחשבה רעה שהרהר בליבו.
הגר"א: מחשבה, דיבור ומעשה
הגאון מווילנא מסביר שיש כאן תהליך. כשאדם רוצה להרהר בדבר מה או להיזכר, הוא עוצם את עיניו - עצימת העיניים היא סימן שהאדם מנסה לחשוב ולהתרכז. וזהו "עוצה עיניו לחשוב תהפוכות": בתחילה עוצם את עיניו כדי לחשוב מחשבות רשע על חברו. אחר כך "קורץ שפתיו" - מוציא את הדברים בדיבור, מסכסך, אומר דברי גנאי, מחרחר ריב, לשון הרע ורכילות. ולבסוף "כילה רעה" - מן הדיבור יוצאת אש גדולה, נוצר ריב, וזהו המעשה. מחשבה, דיבור ומעשה: עוצה עיניו לחשוב - מחשבה; קורץ בשפתיו - דיבור; כילה רעה - הוצאת המעשה אל הפועל.
המלבי"ם: הקריצה עצמה מגלה את הלב
המלבי"ם מבאר: מי שמרמז בעיניו דרך עצה - כבר חושב תהפוכות, כמו שכתוב "קֹרֵץ בְּעֵינָיו תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ". עצם הקריצה כבר מראה על המחשבות שבראשו. אינך צריך לשמוע ממנו דבר: שאלת אותו על פלוני שרוצה לעשות כך וכך, והוא קורץ לך בעין - כאילו לומר אל תדאג, אני כבר מסדר את העניינים, אני כבר אפיל אותו, אני אכרה לו בור. אין צורך לומר כלום; עצם ה"עוצה עיניו" כבר מגלה מחשבת תהפוכות. ואגב, זה חלק מן הווידוי שמזכירים ביום הכיפורים - "בקריצת עין", על שהאדם היה קורץ בעיניו לעשות דברים שאינם הגונים; עצם קריצת העין מראה על מחשבת שלילה ורוע שבליבו.
ומדובר כאן בקריצת עין המשמשת סימן למחשבה רעה על חברו. באמת, אנשים ישרים והגונים אינך רואה אותם משתמשים בקריצת העין. אבל אם אדם אמר משהו בהלצה ובקריצה, ואין בכך פגיעה באיש ולא הפלת איש - על זה לא מדובר. מדובר בקריצת עין המראה שבתוכו יש אורבות.
אומר המלבי"ם: עצם זה שהוא עוצה עיניו - כבר חושב תהפוכות; וכשהוא קורץ בשפתיו ומדבר בדרך רמז ולא בדיבור ברור - כבר "כילה רעה". מתחיל ברמז העין וכבר ברמז השפתיים מסיים את הדבר. ומה בא הכתוב להראות בזה? עד כמה מעשה הרע קל בעיניו: הוא אוכל את זה לארוחת בוקר, אפילו אינו מרגיש, עושה את הרעה כבדרך אגב - כל כך הורגל ללכת בדרך רעה.
עטרת תפארת שיבה
עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה, בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא. (לא)
רש"י מסביר כפשוטו: כיצד מגיעים לעטרת תפארת שיבה, מהו המתכון לאריכות ימים? "בדרך צדקה תימצא" - על ידי הצדקה מאריכים ימים.
לסיכום: בפסוקים אלו מלמדנו שלמה המלך להתרחק משלושה טיפוסים: איש התהפוכות - בין אם הוא המחזיק בדרך השקר ומהפך את העקום לישר, ובין אם הוא זה שמסתדר עם כולם ומתהפך לכל צד - וסופו "ישלח מדון"; הנרגן, שתמיד מתלונן ותמיד דן לכף חובה, עד שמפריד ממנו את אלופו של עולם ואף את המלמד המאלפו חכמה; ואיש החמס, המפתה את רעהו ומוליכו בדרך לא טוב, עד שהלה ילך שם בעצמו. ומי שכל רעתו מתנהלת ברמז ובקריצה - עצם קריצת עינו מגלה את מחשבת התהפוכות שבליבו, והדרך ממחשבה לדיבור ומדיבור למעשה קצרה ומהירה, עד שמעשה הרע נעשה קל בעיניו. ולעומת כל אלה - "עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תימצא": הדרך לאריכות ימים ולכבוד אמיתי היא דרך הצדקה.